רצון וחשק הם מושגים שמלווים את כולנו בחיי היומיום. זוגות שחיים חיי הלכה פוגשים בהם גם בזמנים הקשורים בחיובים הלכתיים – חיוב הרצון שיתקיים וחיוב הרצון שישהה עצמו. ההתמודדות עם הרצון לחיי אינטימיות מלאים עולה בדיונים הלכתיים שונים, לצד העיסוק במחויבות אל הרצון ובמקביל לחיי מחויבות הלכתית.

במבט ראשון נראה שהלכות נידה מכתיבות לוח זמנים נוקשה לקיום יחסים. ואולם, לצד הדינמיקה של השבועיים הקצובים, עולה שאלת הרצון וההשתוקקות של הגוף והנפש. איך חוזרים זה לזו וזו לזה? ומה המקום של הרצון במפגש המחודש בין בני הזוג? שאלת נוכחות הרצון בזוגיות מלווה זוגות לאורך כל חייהם המשותפים, אך למעשה, זו שאלה המלווה כל ברייה בחייה. כיצד ניתן להיות קשובות וקשובים אל הרצון המיני, לזהות את התעוררותו, את תנומתו ואף את המרחב שבין לבין? כיצד ניתן להתמודד בכבוד ובהכלה עם הרצונות השונים של שתי בריות החיות יחד, כאשר לא תמיד הם מסתנכרנים?

הטבילה במקווה, דיני הטהרה והטומאה, ויחסי האישות קשורים זה בזה באופן הדוק. ההלכה היהודית מתווה מסגרת ברורה ללוח הזמנים של הימים שבהם מותר לקיים יחסי אישות או שיש להימנע מהם. הלכות נידה מגדירות את הימים שבהם האיש והאישה אסורים זה לזה, ימים שמסתיימים ברגע הטבילה שבו האישה מיטהרת, ומרגע זה הם מותרים במגע ובמימוש יחסי האישות.

המעבר החד מאיסור ממושך להיתר, מקשר את ליל הטבילה המטהר ישירות לליל האישות, וההנחה היא שבלילה זה ירצו בני הזוג לממש מיידית את מה שנאסר עליהם עד כה. האומנם?

המפגש המחודש מנקז לתוכו ציפיות רבות, אישיות, זוגיות והלכתיות. ולא תמיד הציפיות הללו תואמות את המציאות בשטח או את תחושת שני בני הזוג, והפער שנוצר עלול לגרום ללחצים רבים. לא תמיד הזמן המותר מעיד על הזמן הרצוי, ולפעמים 'שעת רצון' הופכת ללא כוונה לשעת ריצוי.

על מושג הרצון

הרצון הוא מושג יסודי בחווית החיים שלנו, בפרט בתרבות שבתוכה אנו חיים. אנו נדרשים לברר את רצוננו בתחומים רבים, מרצון פשוט של חיי היום יום – מה אני רוצה לאכול? מה אני רוצה ללבוש? ועד לשאלות גורליות כמו היכן אני רוצה לגור ועם מי להתחתן.

ככל שאנו מתבגרים שאלת הרצון הופכת למורכבת יותר מכיוון שהיא נפגשת עם צרכים ורצונות אחרים, או עם דרישות וציפיות חיצוניות לנו. לא תמיד אנו יכולים לעשות כל מה שנרצה, ובדרך כלל עלינו לעשות מה שצריך. במקביל, נתחיל לשים לב לרצונותיהם של אחרים בסביבתנו, רצונות שלפעמים סותרים את הרצון שלנו. עבור נשים, שאלת הרצון קשה יותר מכיוון שבחברה שבה אנו חיים, נשים עדיין מחונכות להעמיד רצונות וצרכים של אחרים לפני הרצון שלהן. עד כדי כך שלפעמים האישה מתקשה לזהות ולהבחין ברצון שלה ובכמיהה שלה עצמה. לא מפני שהיא חסרת מודעות או אדישה, אלא בגלל שהרצון לשמח ולרַצות את הזולת גובר על היכולת שלה לראות את הרצון שלה.

עבור נשים שאלת הרצון הינה דוחקת אף יותר. בחברה שלנו עדיין מקובל יותר לחנך נשים להעמדת רצונותיהם וצרכיהם של אחרים לפני רצונותיהן שלהן. קושי זה גובר כאשר אנו דנים בשאלת הרצון או חוסר הרצון ביחסי אישות. החינוך שקיבלנו לרַצות ו"להרגיע" רצונות אחרים, שחק את היכולת שלנו להבחין בצרכים וברצונות שלנו, בייחוד סביב נושא האישות והקִרבה.

מבט הלכתי – שאלת הקשר בין הטבילה לתשמיש ומושג הרצון

העמדה ההלכתית הרווחת היא שלא דוחים את ליל הטבילה. קיום מצוות הטבילה במועדה, מעניק את טווח הזמן ה'מותר' המקסימלי עבור בני הזוג. ומתוך כך ההנחה העומדת בבסיס השיח ההלכתי היא מימוש התשמיש בליל הטבילה, כנגזרת של מצוות עונה, היינו, חובתו של הגבר לאשתו ושמירה על זכויותיה, וכן קיום מצוות פרו ורבו.

במקומות רבים עולה כי לדעת הפוסקים, ליל הטבילה וליל התשמיש חד הם. רש״י למשל, מפרש על האמור בברכות כד, א: "יום טבילה הוה – יום שטבלה אשתו, דהוה ליה ליל תשמיש".  באופן דומה כותב בעל הטורים (הטור רמ, א): "וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה". וכתב הבן איש חי (שו"ת תורה לשמה קמב):

כי טבילת מצוה אם אירע בחול, אפילו רבינו [האר"י] זצ"ל בעצמו היה מקיים אותה בזמנה ולא היה דוחה אותה עד ליל שבת. ואף על גב דלדידיה אסור הזווג בחול, עכ"ז בליל טבילה אז החול דינו כשבת, וכן איתא בזוהר על ליל טבילה ועל לילה שהוא בא מן הדרך, שיש מעלה לאותה לילה בענין הזווג, כמו הזווג הנעשה בליל שבת.
ולכן ודאי שצריך לקיים מצות עונתה בזמנה, ואפילו אם אשתו תתרצה בזה ותמחול – לא אריך למעבד כן לדחות המצוה, ועיין מ"ש בצוואות רבינו יהודה החסיד ז"ל סי' מ"א וז"ל: לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו ליל שטבלה בה, ע"ש, לכן יש ליזהר.

בליל הטבילה, טוען הבן איש חי, יש מעלה בזיווג, ועל כן יש לקיים את מצוות העונה בזמנה ולא לדחות אותה, אפילו אם האישה מסכימה לכך. נשים לב שדבריו מופנים אל האיש שצריך להיות קשוב לרצונה של האישה כדי שלא לאכזבה ולא להחמיץ עת רצון ביניהם. כמובן יש להרהר האם בדבריו פנה גם לאישה היוזמת אולי ומבקשת להשתהות.

בדברי הרב יוסף יוזפא אוסטרייכר בספרו ׳לקט יושר׳ (או"ח עמ' מו), ניתן למצוא עדות מרחיקת לכת אף יותר לגבי חשיבות מימוש עונתה של האישה בליל הטבילה: 

ואמר לי [=בעל תרומת הדשן]: מי שאין לו כח לקיים שתי עונות בשבוע אחת, בליל טבילתה ובליל שבת אח"כ, יתקיים של ליל טבילתה משום דאין לדחות המצוה, אף על פי שנשים שלנו אינן טובלות בזמנן.

כלומר, קיום יחסי אישות בליל הטבילה עדיף מבליל שבת, שבו עיקר המצווה. ועדיין, למרות כל הנאמר בבסיס השיח ההלכתי, מונח גם הרצון. ניתן למצוא במסורת התייחסויות מפורשות למושג הרצון ביחס לליל הטבילה: "דסברא היא דעל ידי שנתרחקו זה מזה משתוקקים זה לזה, וממילא הוי מצוה" (שאילת יעקב א, קיג). היינו, לא רק שמדובר במצווה, אלא ההנחה היא שמכיוון שבני הזוג היו אסורים זה לזה, בליל הטבילה הם משתוקקים ורוצים בתשמיש.

במסכת נידה ישנה התייחסות מפורשת יותר למושג הרצון, אך רק מנקודת מבטו של הגבר: 

היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? – מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה

נדה לא, ב.

ההרחקה והאיסור נועדו למנוע מיאוס והתרגלות בזוגיות. רגע ההיתר הופך לאיחוד זוגי, כמו בעת כניסת הכלה תחת החופה, בכל חודש מחדש.

בשו"ת רב פעלים (חלק ב, יורה דעה, ל״ד) כותב הבן איש חי על מושג הרצון בליל הטבילה וקיום התשמיש, ואגב כך עונה לשאלה שהצבנו לעיל:

שאלה: "מי שחל טבילת מצוה לאשתו באיזה לילה, אם מותר לו לדחות מצות תשמיש מאותה לילה ללילה אחרת, או אפילו לשתים ושלש לילות, בשביל איזה מצוה שהיא אינה חובה עליו, אלא היא ממדת חסידות, שבעבורה הוא דוחה מצות תשמיש ללילה אחרת, או"ד אינו רשאי לדחותה וצריך לשמש בליל טבילה, יורינו ושכמ"ה.

תשובה: "נראה כל שהוא עושה כן ברצון אשתו שרי, ואע"פ שזה הענין אשר בעבורו דוחה מצות תשמיש אינו אלא מידת חסידות, רשאי להאחר מצות תשמיש שתים ושלש לילות. ונ"ל בס"ד להביא ראיה לזה, ממ"ש בגמרא דנדה דף ל"ח, חסידים הראשנים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו שנותיהן לידי חלול שבת… דאם בטבילת מצוה אין דוחין מה הועילו בתקנתם, דשמא תתעבר בליל טבילת מצוה, אלא ודאי הם דוחין תשמיש דליל טבילה בעבור מדת חסידות זו שלא תלד בשבת, ודוחין איתה שלשה לילות אם חלה בליל א', והנה בודאי חששה זו היא מדת חסידות גמורה… הרי גם בעבור ענין של חסידות משהין מצות תשמיש של ליל טבילה אפילו שלשה ימים, מיהו אפשר דהם היו עושין כן ברצון הנשים שלהם, לכך כתבתי דשרי לעשות בנידון השאלה, אם הוא ברצון האשה.

הדיון מורכב מכמה חלקים. לאחר שיקול דעת בנושא, המסקנה הסופית פשוטה וברורה: ניתן לדחות את מצוות התשמיש בכמה לילות ולא לקיימה בליל הטבילה – רק אם ההצדקה היא לשם מידת החסידות ולאחר שהגבר קיבל את רשותה של האישה.

אם כן, הרצון של האישה חיוני לדחיית התשמיש וקיים טווח תנועה מסוים שבו בני הזוג יכולים למחול זה לזה.  הקשר בין מועד הטבילה לתשמיש המיטה אינו עומד בפני עצמו, אלא תלוי ברצון של בני הזוג או בהסכמתם  למחול ולדחות את המפגש.

לחצו כאן כדי לאשר עוגיות מסוג {צד שלישי} ולטעון תוכן זה.

כתר תתנו לכם: נוכחות הרצון בתוך רצף חיי הזוגיות

עם איחודם של הגבר והאישה כזוג נשוי כדת משה וישראל נכנס הרצון לתחום הממשי של קיום יחסי האישות, מימוש המיניות הפיזית וחוויית העונג של כל אחד מבני הזוג.

כל ההיבטים בשיח ההלכתי שנועדו להיטיב עם הזוג, כגון להקפיד על מצוות עונה, לשמור על חיבה, לקדש ולייחד את האיחוד הזוגי הפיזי, לממש את מצוות הפריון ולהקפיד על התשמיש – עלולים להפוך את ליל הטבילה דווקא למלחיץ מאוד עבור האישה, וכן עבור שני בני הזוג. ההכתבה החיצונית עלולה להתנגש עם הרצון הפנימי, ולבלבל. 

כבר בהליכה למקווה נושאת האישה על גבה את פקעת ה'רצונות' ואת משקל הציפיות, המעוררים פחד וחשש ממה שמתוכנן להמשך הערב. מי אמר שבליל הטבילה יבוא גם החשק המיני וההשתוקקות? העובדה שההלכה מניחה כך, לא מחייבת את ההיתכנות בפועל. הגוף והנפש שלנו אינם פועלים באופן מתוכנן, בוודאי לא על פי הנחותיהם של פוסקים מהיסטוריה רחוקה. אירועי חיינו, מחשבות וחוויות שעברנו, אולי מילה לא במקום של בן הזוג או טרדה בעבודה מעכירים את מצב רוחנו ועלולים להוות חסם עבורנו ברגעים רגישים ואינטימיים. אך המשקל כבד וההנחה קיימת, ועל כן לא פלא שנשים מוצאות את עצמן פועלות בניגוד לרצונן, לשם ריצוי בן הזוג או קיום ההלכה. 

הקישור הספק כפוי בין ליל הטבילה לבין התשמיש בלילה זה, מצוי לא רק ב'עוגן' החודשי של ימי נידה וטהרה, אלא גם בשגרה היומיומית. בחייו של זוג נשוי יש כמה נקודות שבהן הלחץ והציפיות מתערבים ברצון הפשוט: ליל הכלולות, תקופת ההיריון, וכמובן התקופה שלאחר הלידה. בכל אלה הפער שתואר בין הרצון לריצוי, עשוי להיות גדול אף יותר.

זוגות דתיים חווים לעתים לחץ לקיים יחסים לצורך מימוש מצוות פרו ורבו, או צורך לנצל את ימי ההיתר המועטים – וזאת גם כאשר גופה של האישה לא במצב שבו היא יכולה ליהנות מיחסי אישות, כגון כאבים אחרי לידה.  עצם ההוראה הרפואית לערוך ביקורת לפני קיום מגע מיני מלא לאחר לידה, מלמדת שגוף האישה עבר חוויה פיזית ומנטלית שיש לתת עליה את הדעת, ולהניח בצד ציפיות מצד בן הזוג, הגוף, והמסורת.

רגע מובהק עוד יותר הוא ליל הכלולות שסביבו יש קונספציה עקשנית המציבה את קיום יחסי המין כחובה. אלא שלעתים הכּלה חוששת, מפחדת או עייפה – וגופה יגיב בהתאם, ללא יכולת להנאה ועונג, וחמור מכך – במקום רגע מקודש של איחוד ראשוני וגילוי, אם התשמיש יבוצע במצב של חוסר מוכנות, הוא עלול לגרום לה לכאבים ותחושות קשות ואף לטראומה ופגיעה של ממש. 

התנהלות מעשית מתוך דיאלוג וקשב לרצון

הזמן ה'מותר' דורש בחינה ובירור מצד בני הזוג, ביחד ולחוד, וצריך לעמוד במוקד של דיאלוג מתמשך. מה בין הרצון שלה לרצון שלו, מה בין העונג שלה לעונג שלו, ולעונג המשותף. במובנים רבים, הזמן שבו בני הזוג אסורים זה לזה, הוא זמן רוחני שמאפשר לשאול שאלות, לייצר מחויבות פנימית בין עצמנו ובינינו לבין בני זוגנו. יש זוגות שיעידו כי הסֵדר המוכתב של זמני האיסור וההיתר, דווקא עוזר להם, אך יש זוגות שהמבנה המסודר פחות מתאים להם, ובטח שלא ה'חובה' למימוש מיד עם ליל הטבילה. על כן יש צורך לבירור הרצון, ובעיקר – להענקת מקום לרצון ולמוכנות – ללא תלות בהכתבה החיצונית. 

אחד האמצעים שמסייעים לחיבור הוא שימוש בחומרי סיכה. אך יש לזכור שכוונת הלב וההשתוקקות, אין להם תחליף טכני או מכני, ואף שחומרי סיכה מקלים במקרה שבו יש רצון אבל אין דרך – הם אינם יכולים להחליף את הרצון.

במקום למצוא אמצעים לעקוף את הרצון, עדיף ליצור מרחב של חיזור והתכוננות במחשבה על אותו הערב, כגון ביצוע פעולות משותפות שיקרבו אותם זה לזו, ויצרו את הגשר להתקרבות איטית שתסלול את הדרך להשתוקקות הדדית. למשל, טרדה בנושא עבודה או ילדים, יכולה להתפוגג בשיחה קרובה שתאפשר לה לפרוק רגשות. עייפות של מטלות היום יום אולי תתמלא כאשר בן הזוג יהיה פעיל ושותף יותר במטלות. 

ועדיין, לפעמים פשוט החשק לא מסונכרן עם הטבילה ואין זו אשמת אף אחד מהצדדים. באופן כללי, ראוי להימנע משיח של אשמה בנושאים עדינים אלו וקל וחומר בתחום שבו נשים מתקשות לנסח את רצונותיהן אפילו לעצמן. עלינו לזכור שקיום יחסים מתוך רצון לרַצות, עשוי לגרום נזק לטווח הארוך, נזק פיזי או נפשי שעשויים להתגלגל לנזקים גדולים יותר. במקרה זה, ניתן לחשוב איך להפוך את ערב הטבילה לזמן של קרבה, זמן אישי וזוגי גם אם הוא אינו מסתיים ביחסי אישות מלאים, למשל צפייה משותפת בסדרה או בסרט, שיחה מלב אל לב. זכרו כי אף שערב הטבילה לא חייב להסתיים ביחסי אישות, ראוי שבכל זאת הוא יהיה זמן שלכם, זמן שמוקדש לכם, ולזוגיות שלכם. העניקו לעצמכם זמן להתרגל זה אל זה בשנית בנחת, מתוך חיזור ומשחקיות, שהרווח העיקרי ממנו הוא ההתקרבות, גם אם אין בה מימוש פיזי מיידי. 

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
• קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לדבר לקראת ביאת חיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
• על הסכמה ורצון – ד״ר מיכל פרינס בפודקאסט של מרכז יהל (פרק 11)
• חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
• האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
• ביאה דרך איברים – חננאל רוס
• זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
• עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
• אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
• מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי

• מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע –שולמית שפרבר
• מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
• הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
• כללים ותמרורי אזהרה לטיפול – סיון דרשן
• בין הדרכה, טיפול וייעוץ – הרבנית שרה סגל-כץ

• אנטומיה ופיזיולוגיה של יחסי אישות –טלי רוזנבאום
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
• הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר – צוות גלויה
• העינוגית (דגדגן): תגלית בת אלפיים – צוות גלויה
• שם ידעתי חמדה: על האורגזמה – צוות גלויה
• שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ: לדבר גלויות על העונג הגברי כתהליך מלא של עומק והשתהות – אליעוז ברקוביץ'
• כל מה שרצית לדעת על חומרי סיכה – צוות גלויה
• הניחו לאורגזמה – סיון דרשן
• אולי הלילה? פערים בחשק המיני כחלק מחיי הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• התמודדות נשים דתיות עם כאבים בעת קיום יחסי אישות – סיון דרשן
• כאבים בחבירה – הרבנית שרה סגל-כץ
• על חוויית הכאבים בעת קיום יחסי מין – שלומצי דאר פיינשטיין

• מוזמנות ומוזמנים לקרוא באתר שירים ותכנים נוספים על אישות, חיי מיניות, עונג מיני, גוף ורווחה גופנית. 

כלות וזוגות ממליצים על מרכז גלויה

הידע העשיר של שרה נתן לי להרגיש בטוחה ולא הלחיץ אותי. הפגישה הזוגית הייתה טובה, ולמרות הנושא האישי לא הייתה מבוכה או רתיעה. שרה יצרה רוגע והשיחה יצרה חוויה שהיא לא רק טכנית אלא גם של מהות.

אלישבע

המפגש הזוגי הוא חשוב מאד ויוצר שפה משותפת לבני הזוג ומוסיף גם פתיחות וחיבור נוסף לקשר הזוגי בינינו. זה הפך את התכנים לשלנו ולא רק שלי ונתן לו גם מקום להביע את עצמו. במפגש עוברת חוויה של חיים בריאים שהם על פי ההלכה, ברכות ומתוך שמחה.

רבקה ריקלין

המפגש שלי ושל בן הזוג שלי עם שרה היה משמעותי, החוויה המשותפת שבה דיברנו בפתיחות, בקלילות ובהומור על דברים שלעיתים נתפסים כרציניים. התחושה ששרה נתנה הייתה שכל מה שלמדנו הוא חלק מהחיים, והמיזוג של כל זה עם ההלכה היה טבעי ופשוט. שרה הדגישה את היכולת לבחור בחיי הלכה מתוך שמחה ואוטונומיה.

הדס

לא כל כך רציתי לעבור הדרכת כלות בכלל, והגעתי לשרה דרך חברה שאני בוטחת בה. זה הפך למקום בטוח ורגוע שאפשר לדבר בו על הרבה מאד דברים לקראת החתונה, באופן כיפי ונעים. המבט הלא שיפוטי שלה מאפשר לשאול כל שאלה. ההדרכה הייתה אחת המתנות היותר מוצלחות שנתתי לעצמי לקראת החתונה, בלי להתכוון בכלל.

אפרת שגיא

גלו עוד המלצות