סיפור לידה: הדס גלעד, מאת: קרן בויקו - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

סיפור לידה: הדס גלעד

כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
קו מפריד גלויה

סיפור זה הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו – אסופת סיפורי לידה וכתיבת נשות מקצוע, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.

הדס גלעד, בת 44, אימא להלל, בן 6, ולנעמי, בת 3. משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת שירה.

ראיתי לנגד עיניי
בלילה חלום בן מילה:
תינוק
והאותיות מתרחקות ומסתדרות מחדש:
תיקון.
זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה לנגד עיניי.
אה.

סיפור לידה בשתי מערכות

איפה מתחיל סיפור הלידה? ברגע ההכרה בגרעין הרצון? בהתעברות? בציר הראשון שמאותת על רגע המעבר הקרב ובא? אולי כדאי להתחיל דווקא מהאמצע, כלומר מעכשיו. אני אימא לבן שש ולבת שלוש. האימהות שינתה את חיי: לפתה את היסודות, נענעה, שקשקה, פרקה ואיחתה מחדש. אני צמודה למדד ההשתנות.

האופן שבו אני תופשת נשיות ופמיניזם השתנה. ההבנה שלי את עצם האנושיות השתנתה. סדר העדיפויות השתנה. הכתיבה השתנתה. זו רשימה חלקית שכל סעיף בתוכה הוא סיפור. זה כנראה היופי במלאכת הסיפור – אפשר לפתוח כל דלת, ולהתחיל מכאן.

סיפור לידה: הדס גלעד
צילום: Bernard Hermant

מערכה ראשונה

לפני הלידה הראשונה, בקשתי מאימה של חברתי הטובה להיות הדולה שלי. המחשבה על מלווה זרה במעמד כזה לא באה בחשבון. רציתי להרגיש בבית עם קול ונוכחות מוכרים. הלכנו אליה, בן זוגי ואני, למפגש הכנה. היינו אז זוג טרי, פחות משנתיים יחד. אחרי שהסתכלנו במפת הגוף והחזקנו קוביית קרח כדי לנשום ולהתמודד עם כאב, היא סיפרה לנו סיפור מהמיתוס השומרי על איננה, אלת השמיים והפריון שיורדת אל ממלכת השאול, בה גרה אחותה. הסיפור מתאר את שאפתנותה של איננה, על אף מודעתה לסכנות, ואת סדרת האובדנים שהיא חווה לאורך המסע. היא יוצאת להרפתקה לבושה במיטב בגדיה ותכשיטיה. אחותה לא חסה עליה, ונותנת לה לעבור דרך שבעה שערים שבכל אחד מהם עליה לוותר על משהו יקר ערך. בתום שבעת השערים היא מתוארת כפגר תלוי על וו. המשרתת שלה, שנמצאת בארץ החיים ודואגת לה, קוראת לאלים כדי להצילה, ואל החוכמה נענה לבקשתה ומצליח להחזיר את איננה מהשאול. היא חוזרת אחרת וכבר לא זקוקה לכל חפציה ובגדיה. כל מה שהגדיר אותה קודם לכן כבר לא רלוונטי.

הסיפור ריתק אותי, ודימוי הפגר על הוו נחקק בי, אבל לא לגמרי הבנתי למה היא מספרת לנו את כל זה. כל ההכנות הן עד ללידה, היא אמרה לנו, אבל אין מספיק הכנה למה שקורה אחר כך. זה משהו אחר להיות זוג עם תינוק. אני מניחה שהִנְהֲנו. לא יכולנו להתכונן. בחדר הנעים, אפופים בתחושה מרגשת של טרום לידה, בהיריון מפואר שהוא התגלמות הפוטנציאל, האם אפשר להכיל משהו אחר? חזרתי לסיפור איננה אחר כך. הבנתי שהמפתח למשבר הזהות שאני חווה, נמסר לי שם, בסיפור, והמטפורה שעולה לי אינטואיטיבית היא שהיגרתי ליבשת חדשה ואני גולה מחיי, והיא דרך אחרת לומר שאני שוב נאלצת לשאול את עצמי מי אני.

הלידה הראשונה שלי התחילה בהיריון מתוכנן. קדם לו היריון לא מתוכנן, חודשיים אחרי שבן זוגי ואני הכרנו. על אף שהיינו רק בראשית הקשר, החלטנו ללכת על זה. בבדיקה בשבוע העשירי גיליתי שאין לעובר דופק. זה שבר את לבי. נאלצתי לעבור הפלה, ומעבר לצער, גם פחדתי מאוד מהסיכונים הכרוכים בה. ההפלה, הסתבר אחר כך, יצרה הידבקויות בדפנות הרחם, דבר שהקשה על התעברות נוספת. הבנתי את זה אחרי שנה של ניסיונות שווא, שבעקבותיהם החלטתי להשתתף בקורס מודעות לפריון. רציתי ידע כדי לקחת אחריות – בתחום האפשר שבשליטתי. זה היה קורס מאיר עיניים שבזכותו הבנתי מה הבעיה שמונעת ממני להתעבר, וממנו החלה תנועה לטיפול בבעיה. התעברתי בזמן שחיכיתי לניתוח שנחסך ממני לבסוף בזכות ההיריון.

רציתי את ההיריון מאוד. רציתי להיות אימא. בשבועות של ראשית ההיריון היו לי חלומות תכופים על גשם. גשם שמתחיל באופן מפתיע. בכל לילה חלומותיי היו גשומים. ואז גיליתי שאני בהיריון. החלומות רמזו שיש לי בן. האמנתי להם ואכן כך היה.

בחודשים הראשונים של ההיריון הרגשתי נורא. בחילה מתמדת שארכה שלושה חודשים, בלי הפסקה. רזיתי. תוך כדי עסקנו בהכנות לחתונה שלנו. בכיתי הרבה בלי שליטה. התחלתי לחוות את עצמתה של ממלכת ההורמונים, להבין מעט ולאט את היסוד החייתי שעומד להתגלות בפניי. כשתמו הבחילות הגיעה תקופה נהדרת של שמחה ומלאות. שמחתי בהיריון, הרגשתי יפה ושופעת, חגגתי את שיא הנשיות. ידעתי שמצפה לי שינוי גדול, והייתי קשובה לעצמי. אני זוכרת שהייתי יושבת ומאזינה למוזיקה קלאסית בסלון הריק, כאילו סופגת פנימה זמנים של לבד ושקט שעומדים להיות נדירים (על אף שאי אפשר לשמר אותם, כמו שאי אפשר לחסוך מראש שעות שינה). החודשיים האחרונים היו קשים פיזית. לא תיארתי לעצמי שההיריון משפיע כל כך, מכביד כל כך. מקשה על השינה. לוחץ על האיברים הפנימיים. מתיש.

סיפור לידה: הדס גלעד
צילום: Annie Spratt

בקצה ההיריון יצא לאור ספר השירה הראשון שלי ‘כל אור בעצם‘ (פרדס, 2013). התזמון של היציאה לאור יחד עם שלב הקינון לא היה פשוט. על אף שעבדתי על הספר הזה לאורך שנים – קשה לומר ממתי ועד מתי – הרגשתי שאני לא פנויה ללוות אותו. בכל זאת, ערכתי שתי השקות יפות, בשמלה צמודה ובבטן מתפקעת עם שותף קטן ופעלתן שהמה בתוכי.

חברה משוררת, שאינה אימא, שאלה אותי זמן מה אחרי הלידה – איך זה שאין הרבה שירים על לידה? דווקא שיא כזה לא מקבל כמעט ייצוג פואטי. אני לא זוכרת מה עניתי לה. אולי התפלאתי בעצמי, איך זה שלא כתבתי על הלידה. היום נדמה לי שהתודעה אחת עם הגוף בלידה. המֵמד המתבונן, העד, הנחוץ למעשה האמנות, חסר בלידה. זה הווה כולי, חד משמעי, קצות הגוף וקצות הנפש נפגשים בשער המעבר. איך עושים מזה שיר?

על קצה ההיריון כתבתי שיר. הוא לא נכתב עליי, אלא על אישה שאינני יודעת את שמה. התבוננתי בה לא מזמן, כששתי לידות ושתי תקופות ינקות מאחוריי. היא עמדה בפתח:

אשה הרה, פורטרט

הִיא מִתְרַוַּחַת אֶל מָה שֶׁהָיָה פַּעַם רַק אֹפֶק מְדֻמְיָן
כְּאִלּוּ נַעֲנֶה גּוּפָה לַצִּוּוּי לְמַלֵּא אֶת קַוֵּי הַמִּתְאר –
חֲזִיתָהּ עֲגֻלָּה וּשְׁלֵמָה. הִיא יָפָה עַכְשָׁו,
וּמַרְגִּישָׁה שֶׁנּוֹעֲדָה לִגְדֻלַּת הָרֶגַע הַזֶּה, נָשִׁיּוּתָהּ בְּשִׂיאהּ.
שִׂמְלָתָהּ הַצְּמוּדָה מַדְגִּישָׁה אֶת חֶסֶד הַצּוּרוֹת הַקְּמוּרוֹת.
הִיא הֶכְרֵחִית לְמִישֶׁהוּ בָּעוֹלָם. כָּל מָה שֶׁחָשׁוּב לָהּ, כְּבָר שֶׁלָּהּ.
הִיא מַזְמִינָה לְעַצְמָהּ מַשֶּׁהוּ מֵהַתַּפְרִיט, נֶעֱתֶרֶת לַחֲשָׁקִים הַבּוֹעֲטִים
לֹא פָּחוֹת מֵאֶגְרוֹפָיו שֶׁל הָעֻבָּר. מָתַי בְּדִיּוּק זֶה יִגָּמֵר, אֵין לָדַעַת,
יוֹם אוֹ שְׁבוּעַיִם. הִיא עֲדַיִן לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת בְּעֵינֵי רוּחָהּ מַצָּב אחֵר,
שֶׁבּוֹ גּוּפָהּ נִפְרַד מֵהֶהָדָר. יָדָהּ מְלַטֶּפֶת אֶת בִּטְנָהּ. יֵשׁ לָהּ הַכֹּל.
הִיא מְחַיֶּכֶת בִּנְדִיבוּת לַסּוֹבְבִים. נוֹהֲגִים בָּהּ כְּאִישִׁיּוּת מְכֻבֶּדֶת
וְהִיא מַרְגִּישָׁה רְאוּיָה לַיַּחַס. עוֹד מְעַט יַגִּישׁוּ לָהּ כּוֹס קָפֶה,
מִישֶׁהוּ יַצִּיעַ כָּרִית לִתְמִיכָה. הִיא תּוֹדֶה קַלּוֹת כְּמִי שֶׁכְּבָר נִצְּחָה בַּבְּחִירוֹת.
בְּפָנֶיהָ הַנִּנּוֹחוֹת לֹא יִהְיֶה אֲפִלּוּ רֶמֶז
לְתָוֵי הַחַיָּה פְּעוּרַת הַלֶּסֶת, לְמֶרְחַק הָאִישׁוֹנִים מִמֶּרְכַּז הָרֹאשׁ,
לַנְּהָמָה שֶׁתְּבַקֵּעַ אֶת הַגָּרוֹן כְּנַחְשׁוֹל.
כַּמָּה הִיא קְרוֹבָה לִדְהִיַּת הַפְּאֵר, לִקְרִיסַת הַגּוּף אֶל הָרִיק,
לְמַהֲלוּמַת הָעֲיֵפוּת. בֵּין יְשִׁיבָתָהּ הַמַּלְכוּתִית
לְבֵין תְּהוֹם הַבֶּהָלָה מַפְרִידִים יָמִים אֲחָדִים.
הִיא מְקַנַּחַת בְּעוּגַת שׁוֹקוֹלָד. מְלַקֶּטֶת אֶת שְׁאֵרִית הַפֵּרוּרִים
בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת בְּחֶמְדָּה גְּלוּיָה.

הלידה הראשונה התחילה בירידת מים בבוקר יום ראשון. הייתי בסוף שבוע 38. הרחתי את המים, והם הריחו כמו זרע – בדיוק כמו שכתוב בספרים. הם לא היו שקופים לגמרי, וחשדתי שמדובר במים מקוניאלים. ליוויתי שלוש לידות בעבר, לא כדולה מקצועית, אלא כחברה או כאחות תומכת, כך שכבר היה לי רקע. בלידה של חברה טובה שלי היו מים מקוניאלים, כך שידעתי שאני יכולה לשכוח מלידה בחדר טבעי. מים מקוניאלים יכולים להעיד על מצוקה עוברית, ולא לוקחים סיכון במקרה כזה. מה גם ששאיפה שלהם עלולה לסכן את העובר. נסענו לאיכילוב, ואכן צדקתי באבחנה שלי. הייתי ללא פתיחה וללא צירים והועברתי ישירות לחדר לידה, ומיד קבלתי זירוז.

אם הכנתי את עצמי למשהו כמו שצריך לקראת הלידה זה היה זה: לדעת שאני הולכת לקראת הלא נודע, ולא לעשות תוכניות מראש. להחליט מה נכון לי בהתאם למה שקורה. ובכל זאת, רציתי מאוד ללדת בלידה טבעית. קיוויתי לא להזדקק לאפידורל. פחדתי מאוד מזריקה בגב ומכל ההשפעות והסיכונים שקשורים בה. הזירוז עבד לאט. יכולתי לנוע רק מעט, מטר על מטר. בטווח חוטי העירוי שהיו צמודים ללוח בקיר. משמרות המיילדות התחלפו. לא יכולתי להתנתק מהעירוי. אי אפשר היה ללכת לשירותים או להתקלח. כשבן זוגי מחזיק תחתיי סיר שנראה כמו יעה, כצפוי, היתה לי עצירות. חוסר התנועה היה בלתי נסבל. הדולה הצטרפה בעידוד ובמגע, אבל ככל שחלף הזמן גברו כאבי הצירים ואיתם הייאוש. הייתי בפתיחה של 3 אחרי מעל עשר שעות כאבים. אני כבר לא זוכרת הרבה חוץ מהתחושה שאני חיה קשורה שלא יכולה לבעוט ונעה במעגלים תוך סחרחורת, בתחושה שזה לא ייגמר לעולם ואני לא יודעת איך זה אמור להמשיך. עצמתי עיניים ונשמתי אל מעגל החושך. בשלב שכבר היה ברור שהפתיחה מתקדמת ושהזירוז עובד, נתנו לי להתקלח. זו היתה הקלה עצומה. ברגע הזה לבד, נפתח חלון צלול. אמרתי לעצמי, אפידורל. את ממילא לא במסלול הטבעי. ככה זה קרה. אל תגיעי לקצה בלי כוחות כמו שקרה לחברה שלך שילדה בסוף בלידת מלקחיים. יצאתי מהמקלחת וביקשתי אפידורל. ההקלה היתה מהירה ומשמעותית. נחתי לרגע. הזיתי. אולי אפילו ישנתי כמה דקות. הצלחתי להתבדח (מבחינתי הומור הוא סממן למצב הנפש). ראיתי לנגד עיניי מנדלות. אכלתי מהתמרים שארזתי לשעות הלידה. די מהר חזר הכאב. רציתי לפוגג אותו בהגברה של המינון – היה משחרר כל כך לסגת מהכאב, אבל הסתבר שאלו צירי הלחץ, והמינון מכוון לכך בדיוק, שארגיש אותם ואדע לדחוף בזמן הנכון.

אני זוכרת שאמרתי: “אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה“, בהפוגה שבין צירי הלחץ. ושזה היה מצחיק. אמרתי גם Oh my God, והפתיע אותי שאלה המילים שיוצאות לי מהפה. זה היה שילוב של כאב ומאמץ ופליאה, ותוך שתיים או שלוש דחיפות הוא יצא, התינוק שלי – וראיתי אותו, קטון עם גומת חן קטנה, ומיד צריך היה לקחת אותו הצידה, לשאוב את דרכי הנשימה, לוודא שהכול בסדר. זה לא היה ארוך וגם הכינו אותי לזה לפני הצירים. זו הפרוצדורה בלידה עם מים מקוניאלים. אחר כך הניחו אותו בחיקי. אמרו לי שאולי הוא עוד לא ירצה לינוק, כי אחרי לידה כזו בדרך כלל יש לתינוקות בחילה. אחר כך קיבלנו מיטה ליד החלון במחלקת יולדות עם אפס הפרדה. על אף שהיה חודש מרץ ירד גשם. הרגשתי שאני ביקום מקביל – ריח חדש של דם ועשרות נשים שמתקשות ללכת בכותנות רחבות שמסתירות את הפצע שבמעלה רגליהן. הדבר הזה קורה כל הזמן. מחלקת היולדות והנשים החולפות בה והילודים בכרכרות השקופות והאחיות הרוחצות ומחתלות מהר כל כך, בתנועות שיהיה עליי ללמוד.

אני זוכרת שהסתכלתי על התינוק שלי, והוא נראה לי יפהפה וענוג. אני זוכרת את המתח בדרך הביתה. לא ידענו איך לחבר את הסלקל. התינוק בכה. לא ידעתי מה לעשות. זה היה הבהוב ראשוני של חוסר אונים – אחר כך באו עוד כל כך הרבה רגעים שבהם לא ידעתי מה לעשות. איך לפתור את הבכי. איך לרכך בשבילו את הכניסה לעולם.

אחותי הגדולה, שכבר היתה אז אימא לשלושה, הזהירה אותי מהגל ההורמונלי שמציף במרחק שלושה ימים מהלידה ומגודש החלב. היא הכינה לי צנצנות גרנולה בזו אחר זו, והיתה גם הכתובת כשנתקלתי בבעיות הנקה. אימי עזרה לי באופן שוטף – עם כל מה שצריך מסביב. בתנועה שקטה וצנועה דאגה לארגן, לבשל, להחזיק כשצריך. אבל הימים היו ארוכים, והלילות ארוכים עוד יותר. אני זוכרת איך היינו רוקדים בסלון עם התינוק במנשא לצלילי מנטרות מרגיעות, מאמינים שזה עוזר או שזה יעזור, משוטטים ברחוב בשעות מוזרות, יום נמזג ללילה ולילה ליום בהרגשה שאין לזה סוף ואין מנוחה וגם לא יהיה לזה סוף.

סיפור לידה: הדס גלעד - מגזין גלויה
צילום: Sergiu Valena

כשהתינוק היה בן שלושה שבועות ראינו שגופו מכוסה עיגולים אדומים, כאילו תקפה אותו פריחה סימטרית. הסתבר שזה זיהום נפוץ בקרב תינוקות שמקורו בטבור. הוא קיבל אנטיביוטיקה ובמקביל שקלנו אותו וגילינו שלא עלה במשקל מאז שנולד ומשקלו 2.7 ק“ג. הרופא התריע ואמר שהוא צריך לקבל תמ“ל בדחיפות. הוא טען שכנראה אין מספיק חלב. הייתי המומה. הרגשתי שנכשלתי. שכל תפקידי היה להזין את התינוק ובכל השעות הארוכות בהן נדמה כיונק, לא קרה כמעט כלום. אחותי המליצה לי על יועצת הנקה ותיקה, והתקשרתי. היא הגיעה, והיה משהו מרגיע בנוכחות שלה. הרגשתי שהיא בעדי, שהיא מעודדת אותי לעשות את הדבר שאני רוצה. אבל תיקון הכישלון שהצטבר עד אז, דרש הרבה עבודה. הייתי צריכה לשאוב חלב אחרי כל הנקה ולהאכיל את התינוק בצינורית כדי שילמד את מלאכת היניקה. מי בכלל חשבה שצריך ללמד תינוק איך לינוק? חופשת הלידה שלי היתה מחנה אימונים בהנקה. לא זזתי מהבית. הורשתה לבקר רק מי שהרגשתי נוח לשאוב חלב בנוכחותה, רשימה מצומצמת למדי. זה כל מה שעשיתי. תהיתי מה קורה אצל אימהות שלא מניקות, או שהתינוקות שלהן יודעים לינוק. זה כל מה שעשיתי, בחיי. אימא שלי ואימא של בן זוגי ניסו לשכנע אותי לוותר. אני בעצמי הופתעתי מהנחישות הסמוראית שהפציעה מתוכי. רציתי להניק. רציתי את החוויה הזו בשביל שנינו, באופן שלא יכולתי להסביר. והצלחתי. אני מניקה כבר חמש שנים. את בני הנקתי כמעט עד ללידת בתי, ומאז אני מניקה אותה.

בראשית האימהות שלי היו שתי תנועות מנוגדות. מצד אחד, רציתי לקרוא על זה. להבין בסוגי בכי של תינוקות. לקרוא שאלות ותשובות. לקרוא עצות מאימהות באופן טבעי. ללמוד איך תינוקות ישנים. איך לבנות סדר יום. וככל שקראתי הרגשתי גם בהלה גדולה: יש המון ידע, ולא ידעתי בכלל שזה תחום – כל הסיפור הזה של תינוקות – ועד שאצליח לספוג את הידע התינוק כבר ממילא יגדל. מצד שני, היה בי צד שלא רצה לשמוע שום דבר מאף אחד. צד שאומר, את תדעי. את חייבת לדעת, זה בתוכך. כל השאר זה רק הסחות. ונעתי ביניהם. מדי פעם סגרתי חלונות לחוץ, מדי פעם הייתי חייבת לצאת ולשאול. כשתינוקי היה בן ארבעה חודשים, הכרתי בגינה אימא לתינוק בן אותו גיל ומיד התחברנו. החברות הזו, שנמשכת גם היום, היתה נקודת מפנה משמעותית. היה לי עם מי לדבר בגובה העיניים, מישהי בפוזיציה זהה. אני חושבת שלעבור את שנת האימהות הראשונה עם חברה צמודה זו אולי ההמלצה הכי טובה שיש לי.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

לפני הלידה בקשתי מחברות חכמות שכבר היו אימהות עצות לדרך. מה ממש חשוב שאדע לקראת האימהות? שאלתי. מעבר לעצות הפרקטיות קבלתי כמה תשובות שהלכו איתי.

חברתי דליה כתבה לי על שתי העצות הכי טובות שקיבלה. האחת מאחותה: הרבה אנשים יתנו לך עצות. גם אנשים שלא מכירים אותך בכלל וגם כאלה שמכירים אותך היטב. כל עצה שתקבלי – אם נראה לך שהיא יכולה להקל עלייך, נסי אותה. אם נראה לך שהיא תכביד עלייך – התעלמי ממנה. השנייה מאימה: ילדים זה דבר דינמי. כל החיים דינאמיים, אבל בתינוקות זה הכי. כל יום אולי מרגיש כמו תמיד, אבל הכול ישתנה. כל קושי יחלוף ואת רוב הקשיים בכלל לא תזכרי. 

מיה, אשתו של אחי, כתבה לי להצטייד בסלחנות כלפי כולם.

אח שלי נתן לי עצה שהיא אולי אחת מתובנות העומק של ההורות: הילד שלך יכיר אותך טוב. טוב מאוד. אל תנסי להיות משהו אחר. כי הוא יכיר אותך, והוא רוצה להכיר אותך.

ואיזו עצה הייתי נותנת היום למי שנמצאת על סף המעבר לאימהות?

את צריכה להיות מוכנה למשבר זהות. זו לא תהיה אותה את. לפעמים, בגיל ארבעים נניח, לא מתאים לך לשאול מחדש מי אני. אבל את תצטרכי לשאול. משבר זהות זה לא בהכרח דבר רע, אבל זה לא קל. כי לא קל לשאול. צומחים מתוך משבר, מתרחבים.

היי סבלנית עם עצמך. כי אחרי מפץ לוקח זמן עד שהאדמה מתקשה ואפשר לשוב ולדרוך. את עומדת להיכנס בשער הגדול. את מוכנה לגלות את האנושיות שלך במלוא עוצמתה? אל תדאגי, זה גם יפה מאוד. יפה מאוד, זה רק אחרת מכל מה שהכרת.

סיפור לידה: הדס גלעד - מגזין גלויה
צילום: Nikoline Arns

מערכה שניה

הלידה השנייה התחילה בהיריון לא מתוכנן שהפתיע את שנינו. התינוק נהיה לפעוט, בן שנתיים וקצת. חזרנו לנשום. הורגשה הקלה. ופתאום זה. ואולי גם כאן, כדאי לספר על חלום מבשר, שלפי חישוב בדיעבד נחלם סביב מועד ההתעברות. בחלום אני בהיריון ומגלה זאת רגע לפני הלידה. אני לחוצה מאוד, כי הלידה קרובה, לא התכוננתי, לא עשיתי אף בדיקה, אני לא יודעת אם זה בן או בת, ותוהה איך לא שמתי לב שאני בהיריון. בסצנה הבאה (החלום דילג מעל פרק הלידה באלגנטיות), אני מחזיקה בידי תינוקת ובני נותן לה את שמה.

הייתי ברגשות מעורבים עם ההיריון. מצד אחד, רציתי עוד ילד, או ילדה. בעתיד. מצד שני, רק התחלתי לחזור לעצמי, להרגיש את גבולות הגוף, ולא היה לי חשק גדול לטרוף את הקלפים. מצד שלישי, הייתי כמעט בת ארבעים ואחת. זה לא גיל למשחקים. התכוונתי ללכת עם מה שקורה. בן זוגי לעומת זאת, רצה שנהיה מוכנים. שנתכנן. שנחליט מראש, ולא שהמציאות תכתיב לנו. עברנו ימים מתוחים מאוד עם שתי ההשקפות השונות, וביום שהתפייסנו, התחלתי להרגיש כיווצים ברחם שאחריהם החל דימום חזק, הפלה טבעית. הצטערתי אבל הרגשתי גם הקלה מסוימת. בפעם הבאה נתכנן ונסכים. אם למדתי משהו בשנות ההורות הראשונות זה גם זה: זו שותפות עמוקה עם בן הזוג בדבר התובעני ביותר והיקר ביותר גם יחד. באופן מפתיע התעברתי מיד שוב, וכאן הגרסאות סותרות. בן זוגי אומר שזה כבר היה מתוכנן. מבחינתי, זו היתה הפתעה. הפעם, בהפרש של שבועיים בלבד, היה ברור שאנחנו בעניין. וכמו בחלום, זו היתה בת, וילדנו נתן לה את שמה.

ההיריון השני התחיל בבחילות קשות שארכו ארבעה חודשים. דווקא הצורך לתפקד ולהיות אימא, עזר לעבור את התקופה הנוראית הזו (זה מבחינתי החלק הקשה ביותר בהיריון. הייתי מוכנה ללדת שוב, רק לא לעבור את חודשי הבחילה הבלתי פוסקת הזו). אחר כך הגיעה תקופת הזוהר. הפעם התענגתי עליה אפילו יותר. גם כי ידעתי שזה ההיריון האחרון שלי, וגם כי ידעתי שמחכה אחר כך תקופה אפורה ומרוטה. הרגשתי טוב עד לסוף ההיריון. בן זוגי טען שהתחשלתי, ושלעומת ההיריון הראשון אני לא מתלוננת בכלל. רכבתי על אופניים עד ליום הלידה ממש.

קיוויתי ללידה טבעית והאמנתי שזה יצליח הפעם. כמובן שחששתי מהכאב ומהלא נודע, אבל היה גם מקום עמוק של ידיעה, שזו תהיה לידה טובה. עשיתי הכנות קלות בלבד. ידעתי שאני רוצה איתי את בן זוגי ואת חברתי הטובה. בבוקר יום הלידה יצא הפקק הרירי, והבנתי שאני מתקרבת. כשהכנתי ארוחת ערב התחלתי להרגיש תנועה. לא אכלתי, אבל תפקדתי כרגיל. כשבן זוגי השכיב את ילדנו לישון, היה לי ברור שהנה זה מתחיל. הדלקתי נרות ורכנתי על כדור הפיזיו. התקשרתי לאחותי. תוך כדי השיחה עשיתי הפסקות קלות בזמן הצירים. בסוף השיחה היא אמרה לי, כדאי שתתזמני את הצירים. היה לי ציר כל חמש דקות בערך. לידה שנייה יכולה להיות מהירה. המשכנו עוד שעה בבית. הצירים היו סדירים. נכנסתי להתקלח. זה לא היה נורא מדי. פחות ממה שחששתי. בעצם, לא חוויתי צירים טבעיים כלל בלידה הראשונה ולא ידעתי למה לצפות.

נסענו לאיכילוב, וקיוויתי שהחדר הטבעי יהיה פנוי ואכן כך היה. מהרגע שנכנסתי לחדר הלידה הכול קרה מהר מאוד. נכנסתי להתקלח ושם עמדתי מול רגע המעבר שבו את יודעת שאף אחד לא יציל אותך מזה, ואין לך כוח והיית רוצה עזרה, אבל זו את מול עצמך ועלייך לחלץ את התינוקת שבדרך. המים ירדו בבת אחת, ברעש גדול שנשמע גם מחוץ למקלחת. מים מקוניאלים, ראיתי מיד. גם המיילדת ראתה מיד ונאלצה להזעיק רופאים. הלידה האינטימית הופרה וקשת רופאים הקיפה את המיטה. הדופק של התינוקת ירד. רופא בכיר אמר, יש לכן שתי דקות להוציא אותה, אחרת זה וואקום או קיסרי. שמעתי את זה, וחלף לי בראש דימוי של מגל והתנגדות חריפה. לא. לא. אין מצב. המיילדת הסתכלה לי בעיניים ואמרה, אנחנו מוציאות אותה. תקשיבי לי ותעשי בדיוק מה שאני אומרת. מאותו רגע זה היה הסאונד היחיד ששמעתי. התמסרתי לזה לחלוטין. קפצתי ראש אל תוך חישוק האש מבלי למצמץ. היא נולדה בשתי דחיפות. עמדנו בלחץ הזמן, שתי דקות.

כמו בלידה הראשונה, היה צריך לנתק אותה ממני, לוודא שהנשימה תקינה ורק אז להשיבה אליי. האמבטיה שמילאה המיילדת כשנכנסתי לחדר הלידה, היתה חמה גם חצי שעה אחרי הלידה והיא הציעה לי לטבול בה. זה היה רגע של ריפוי, התינוקת הצטרפה לשכשוך והיינו שני דגים במים עם חוטים של דם.

ההתחלה השנייה היתה אחרת. הניסיון שנרכש בעמל רב, עבד לטובתנו. לתינוקת היתה כניסה רכה יותר אל החיים. גופה היה רך וגמיש. היא ישנה בקלות. היא ינקה מהרגע הראשון בלי שום בעיה. הקשיים בהתחלה היו סביב ההתרחבות המשפחתית והאבל על אובדן הבכורה. בני ואני, שהיינו צמד בלתי נפרד, נאלצנו להיפרד במידת מה. היה עצב בתהליך הזה, ופיניתי לו מקום.

בחופשת הלידה חזרתי לעצמי די מהר, על אף שלא מיהרתי. ערכתי ספרי שירה. הלכתי לפגישות עבודה עם התינוקת במנשא. הראש הרגיש צלול למדי ולא כאוטי כמו בפעם הראשונה. לא היו תפרים הפעם, כך שגם מבחינה פיזית חזרתי לעצמי יותר בקלות.

הקשיים הגיעו בשלב קצת יותר מאוחר – דווקא עם החזרה לעבודה באופן רציף יותר וההבנה שהעומס גדל והשינה מתמעטת והאופוריה מפנה את מקומה לעייפות שסופה אינו נראה באופק. התינוקת הלכה וגדלה והתעקשה לכבוש את מקומה באופן פיזי ממש. הרגשתי כמו אדמה ששני עמים רבים עליה. זה ארך הרבה זמן, והקרבות התישו אותי. גם זה השתנה עם הזמן – היא למדה ללכת. עודדנו את עצמאותה והרבינו בחיזוקים. האהבה צמחה מעצמה. התקשורת ביניהם החלה לקבל מקום משלה, וזו רק תחילת האחווה ביניהם.

אני חושבת שההרחבה של ההורות פשוטה יותר מהמעבר הראשוני. אני יודעת שיש דעות אחרות, אבל זה הניסיון שלי. משהו כבר נחרש. יש תלם שצריך להרחיב. בלוטות האהבה והחלב כבר מכירות את עצמן. כל הצינורות פתוחים. אני לא יודעת מה קורה בלידה שלישית או רביעית, וגם לא אדע. בטח אין חוקיות בעניין הזה, וכל סיפור הוא תלוי משתתפיו ומספרו.

סיפור לידה: הדס גלעד
צילום: Bady Abbas

במהלך שנות אימהותי הראשונות כתבתי פרגמנטים, שהלכו והצטברו עד שהבנתי שמונח לפניי מסע החניכה שלי אל תוך האימהות. מה שהחל ככתיבה צדדית, מה שהתאפשר במסגרת הנסיבות, הפך לספר פרוזה, ‘ימי מעשה‘ שראה אור בינואר 2019 (לוקוס). אני מקבלת תגובות רבות מאז שראה אור. אני חושבת שהוא מרחיב את השיח, נכנס אל לב האימהות ללא יומרות או הצהרות, בהתבוננות כנה. הנה כמה קטעים מתוכו:

תינוק תינוק

איזו מין המצאה היא זאת, גור אדם. שלא יודע ללכת ולא מדבר, ומכריח את הוריו לעבור לתורת הניחושים, להתווכח על נסיבות בכיו, להתנצח על פתרונות אפשריים.

רקדנו בסלון לצלילי מנטרות מהמזרח. אום ואום, בסוף הוא נרגע. השכנים בטח חושדים שיש פה מסיבת ניו־אייג‘ כל לילה. תינוק קטן. האם יזכור משהו מכל הפעמים שבהן לא הבנו מה הוא רוצה מחיינו? יואב אומר שהפועל Spoil באנגלית הוא מדויק – לפנק זה גם לקלקל. האם אנחנו מפנקים? מקלקלים? איך אפשר לדעת כשאין את מי לשאול? תינוק מכמיר לב. כמה צער גלום בכניסה לגוף. אני חושבת שעל זה בוכים התינוקות, על הצמצום. אולי גם על הרעש הגדול בעולם הזה.

איזו מין המצאה היא זאת, לעשות את הבכי לשפה עיקרית. אף חיה לא חשבה על זה. אנחנו צריכים לצלוח שנתיים בלי להבין, באמון מלא. אולי ההורות היא מבחן אמונה. ניסיון אמיתי באהבה.

התינוק מגדיר אותי מחדש. אני מסתכלת עליו, כאילו הוא מבין הכול (ואולי הוא מבין הכול בחושים עדינים, בתדר אחר?) ואומרת לו, כמאייתת לאט: אני אימא שלך.

ארץ הצל

מעבר לשדות הסבלנות הלבנים, שם נושבת הרוח באורך רוח, מיתמר צוק. אחריו תהום. ואי אפשר לדעת בדיוק איפה נקודת ההתחלפות של האור והחושך. אולי אני טועה? אפשר להרגיש בפריחה הלבנה שמידלדלת. יש תמרורים. אבל שדות הסבלנות צומחים במדרון שסופו תלול, וזה תמיד פתאום שהשדה נגמר והצעד הבא נופל לתוך החושך. אני חייבת ללמוד לזהות את ההידלדלות הזו, ובאין פרחים לשבת ולהיזכר במעל ומעבר למקום ולזמן. למלט את עצמי מציפורניי. הכעס עולה במהירות כמו כספית. על מה? על העבדות. על חוסר השינה. על הדרישה הבלתי נגמרת. משהו חוצה את הסף, ואני מתנערת כמו חיה קשורה שאוזקים אותה חזק יותר, והיא מתנגדת מתוקף החיוּת. אין לי לאן ללכת מזה. אני מרגישה לפעמים כאילו נגזרה עליי גלות מחיי. אבל אלה הם חיי, וכנראה שאיני גולה, אלא מהגרת – ויום אחד המהגרת אולי תכתוב שירים בשפה החדשה. איך אתרגל לאקלים הזה? שברתי היום את התריס כי הפעלתי יותר מדי כוח. אני לא מכירה את עצמי ככה, ולא נעים לי להכיר.

מתוקף תפקידנו

בערך שנה אחרי לידת בני הראשון, במקביל לכתיבת קטעי הפרוזה, התחלתי לאסוף שירה על אימהות. כשהיה בידי אוסף נאה של טקסטים, החלטתי לשתף אחרות בשיח, וערכתי סדנת כתיבה לאימהות. הסדנה עוררה דיאלוג חי וכן על שלל המורכבויות בתפקיד ובמהות האימהית. באחד המעגלים, כתבתי שיר שנבע ישירות מהשיחה שנוצרה במעגל ומהמגבלה, שאני מרגישה שאנחנו שותפות לה מתוקף תפקידנו.

מעגל אימהות

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן.
הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם
לָצֵאת לְמַסַּע הַסְבָּרָה עַל אוֹדוֹת הַחֶמְלָה
לְהַזְכִּיר לְכֻלָּם: פַּעַם הֲיִיתֶם תִּינוֹקוֹת. מִישֶׁהִי יַלְדָּה אֶתְכֶם.
אל תַּעֲשׂוּ אֶת עַצְמְכֶם כְּאִלּוּ שֶׁאתֶּם לֹא יוֹדְעִים שֶׁבָּאתֶם מֵאִשָּׁה
כְּאִלּוּ שֶׁאתֶּם לֹא מְבִינִים מָה זֹאת אהֲבָה.
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן
וּמְדַבְּרוֹת עַל חוּט הָעֶצֶב הַתְּמִידִי
וְעַל חֶבֶל הַטַּבּוּר. עַל הַגּוּף שֶׁלָּנוּ
שֶׁהִצְמִיחַ חַיִּים, עַל אבְדַן הַבְּדִידוּת,
עַל הַחִבּוּר, עַל הַפְּשָׁרָה, עַל הַהִשְׁתַּנּוּת.
אֲנַחְנוּ אֲחָיוֹת. מִישֶׁהוּ שָׂם אוֹתָנוּ עַל מַצָּע אֶחָד
נִקֵּב בַּנּוּ נֶקֶב, וְהוּא פָּתוּחַ לְכָל הָרוּחוֹת.
אֶפְשָׁר הָיָה לְסָרֵב לִזְכוּת הַמִּמּוּשׁ שֶׁל מְלוֹא גּוּפֵנוּ,
אֲבָל הָאהֲבָה מָשְׁכָה אוֹתָנוּ לְהִתְנַסּוֹת.
אֲנַחְנוּ אִמָּהוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ.
יֵשׁ לָנוּ יְלָדִים קְטַנִּים שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטּוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹבְדוֹת קָשֶׁה.
אוֹמְרוֹת גַּם וְגַם. אוֹמְרוֹת לִפְעָמִים אֵין בְּרֵרָה.
מְבָרְכוֹת.
יֵשׁ לָנוּ שָׁדַיִם יָפִים וּפְטָמוֹת בְּמִדָּה שֶׁל פִּיּוֹת קְטַנִּים.
אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיוֹת לָזֶה.
אֲבָל גַּם לָנוּ גַּרְעִין עַצְמִי קָשֶׁה
שָׁקוּעַ בְּרַחֲמִים.
הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם
לְחַנֵּךְ הֵיטֵב אֶת הַבָּנִים
לִבְנוֹת בָּתֵּי סֵפֶר עֲגֻלִּים
לְרַשֵּׁת אֶת הָארֶץ בִּשְׁבָטִים
לַחְפֹּר מִנְהָרוֹת אֲרֻכּוֹת בֵּין הַבָּתִּים.
הָיִינוּ יְכוֹלוֹת לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה טוֹב יוֹתֵר
אִם לֹא הָיִינוּ עֲסוּקוֹת כָּל כָּךְ
בְּאֵינְסְפוֹר דְּבָרִים דְּחוּפִים.

אני חושבת שזו האחריות שלנו. אנחנו חייבות לספר זו לזו מה קורה מעבר להר הבא. אנחנו חייבות בדיווח. התרבות תמיד תעדיף לדחוק אותנו לשוליים כדי שנמשיך לשאת בעבודה השחורה בשקט. התרבות תשתיק את מה שחשוב לנו. אין לה עניין בגלים ובמעגלים. אנחנו חייבות לקחת אחריות על החינוך, על מעגלי נשים, על שיחה ערה וכנה, על היקף האדוות, על חוכמת השבט שלנו. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.

אני חושבת שמה שחסר לנו יותר מכל אלה ייצוגים אמיתיים. צריך לשמוע על המורכבות המצפה לנו. על האושר המופלג ועל הסבל. לא למתן. עדיין אי אפשר יהיה לקלוט הכול לגמרי. יהיו הרבה קולות. זה לא יהיה נסתר. ועדיין, תמיד יהיה משהו לא צפוי. כמו בלידה. כמו בחיים. כי שורש החיים הוא חוויה, והחוויה חייבת לעבור דרך הפרט החווה אותה. אחרת לא היה צורך בכל הריבוי הזה.

ואם נשמע, ואם נקרא – זה יעזור לנו? אני חושבת שכן. אני חושבת שחשיפה יכולה להרחיב את ציר הנורמלי. אם נשים תדענה מה מצפה להן, אולי תהיה פחות אשמה. אולי השינוי לא ילווה בהלקאה עצמית. אולי תתרחב הפרספקטיבה. יהיה אישור להרגיש קשת של רגשות. נגיד לעצמנו, אה. נכון. ככה בדיוק אמרו לי שסביר שארגיש. זה כנראה בסדר. ולא נרגיש מרומות, כאילו דורות של נשים הסתירו מאיתנו סוד גדול.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת על 

בת 43, בעלת הוצאת הספרים ״מרקם״. למדה כלכלה לתואר ראשון ופילוסופיה של המדע לתואר שני.

אמא לעומר, בת שלוש וחצי, בהורות משותפת. גרה ביפו.
מחברת ועורכת הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה'.

פוסטים נוספים מאת קרן בויקו

כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 8 דקות קריאה
סיפור הלידה של הדס גלעד הוא חלק מן הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי. מטרתה של האסופה היא להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאישה איננה לבד בלידה וגם לא בעיבודה.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 8 דקות קריאה
סיפורה של די כץ שחר הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 7 דקות קריאה
סיפורה של אפרת שחר קפלן הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 3 דקות קריאה
חווית הלידה של קרן בויקו הובילה אותה לאיסוף סיפורים רבים וליצירת הספר "ההכנה הכנה ללידה" - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי שמטרתם לעזור, לשתף, להעניק ידע ולהבהיר שאת לא לבד. על הספר ושלושה סיפורי לידה מתוכו.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם