סיפור לידה: די כץ שחר, מאת: קרן בויקו - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

סיפור לידה: די כץ שחר

כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
קו מפריד גלויה

סיפור זה הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו – אסופת סיפורי לידה וכתיבת נשות מקצוע, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.

די כץ שחר, בת 34, אימא לנרי, בת שמונה חודשים. מאמנת כושר, סטודנטית לתואר שני בבריאות הציבור ועוזרת מחקר באוניברסיטת תל אביב.

באמצע התואר החלטנו, קורן ואני, שהגיע הזמן לנסות להיכנס להיריון. כיוון שיש לי שחלות פוליציסטיות וכבר הרבה שנים שאני לא מקבלת מחזור, ידעתי שזה לא יהיה כל כך פשוט. החלטתי ללכת לנטורופתית, ולאחר חצי שנה שבה נתתי את כל כולי לתהליך, הבנתי שזה לא עובד. שצריך משהו יותר רציני. פניתי לרופא פוריות והתחלתי מסע שבו במשך חודשיים וחצי רצוף הזרקתי הורמונים כל יום וכל יומיים הגעתי למעקב זקיקים שכולל בדיקת דם. כיוון שיש לי הרבה זקיקים, הרופא המליץ שאזריק הורמונים במינון מאוד נמוך, 50 מיליגרם, וזאת כדי להימנע ממצב של ריבוי עוברים שלאחריו צריך לבצע הפחתה.

רק בדיעבד גיליתי עד כמה זה חריג לעבור יותר משבועיים רצופים של הזרקות ובדיקות דם. זה אומר להגיע כל יומיים בשבע וחצי בבוקר לבית קנדה בתל אביב, להמתין בתור לבדיקת דם ואז אולטרסאונד. אולי זה נשמע מוזר, אבל הדבר הכי נורא מבחינתי לא היו הזריקות, אליהן דווקא התרגלתי די מהר, אלא בדיקות הדם. מלבד זה שנעשיתי ממש חלשה כי לקחו ממני כל כך הרבה דם, עם הזמן גם כמעט ולא מצאו אצלי ורידים. הזרועות שלי היו נפוחות וכחולות כך שנראיתי כמו נרקומנית, ונעשה לי ממש קשה להרים משקולות או סתם להזיז דברים.

האחיות העירו שהן לא מאמינות שהוא לא עוצר את הטיפול, אבל כל פעם היה נראה שהנה, זה קורה עכשיו. בפועל, כל פעם שהופיעו זקיקים גדולים והייתי בטוחה שאני מוכנה להזרעה, הם קטנו. ואז שוב ושוב. וכל פעם מחדש נכנסתי לאבל קטן והרגשתי שזה לא כבר הולך לקרות. הרופא הזמין אותנו לשיחה והודיע שהוא עוצר את התהליך ושמפה ממשיכים ל-IVF. בגלל שמאוד האמנתי בגוף שלי העדפתי להימנע כרגע מ-IVF וממש התעקשתי על זה. הוא הסכים שננסה להעלות לי את המינון לסטנדרטי יותר, 112 מיליגרם. תוך עשרה ימים הזקיקים גדלו מאוד וסוף סוף הייתי מוכנה להזרעה. הגעתי נרגשת מאוד אך רגועה, כי נאמר לי שההזרעה לא כואבת. התהליך עצמו לא היה כזה נעים, אך כשהוא הסתיים כאב לי מאוד בבטן, אולי ברחם, דמעתי ולא יכולתי לזוז דקות ארוכות.

בשבועיים הבאים נעתי בין שעתיים בהן אני בטוחה שאני בהיריון לבין שעתיים בהן אני בטוחה שההיפך. כמה ימים לפני תום השבועיים עשיתי בדיקה ביתית והיא יצאה שלילית. עדיין לא הייתי בטוחה סופית, עד שהרגשתי כאבי מחזור והתחלתי לדמם. בכיתי כאילו מישהו מת.

לא הבנתי למה אני הולכת בכלל לעשות את בדיקת הדם שנקבעה למחרת, אבל הלכתי בכל זאת. אולי מההרגל שכבר השתרש בי. גיליתי שם שאני בהיריון. הייתי בהלם. הפעם בכיתי מרוב אושר. האחות הסבירה לי שזה מאוד נפוץ שמופיע דימום בהשרשה. הרגשתי מבורכת, גם מכך שאין לי גם ריבוי עוברים.

סיפור לידה: די כץ שחר - מגזין גלויה
צילום: Steve Johnson

לכל אורך השליש הראשון הייתי מאוד מרוגשת ובכיתי מכל דבר. במקביל הייתי מאוד חרדה לשמור על ההיריון. בשליש השני פרחתי כמו שמספרים. אחרי כל בדיקה נשמתי לרווחה. ובשליש האחרון עבדתי בלי הפסקה. גם הוספתי רבע משרה שהכניסה בי המון סטרס. כל הזמן חשבתי לעזוב, אבל פחדתי שאני מפספסת הזדמנות שלא תחזור. בדיעבד זו היתה טעות והייתי צריכה להתפטר הרבה קודם. אין לי כל דרך לדעת אם זה נכון או לא, אבל אמרו לי שבגלל הסטרס שחוויתי, העוברית שלי הפוכה, נמצאת במצג עכוז. בשבוע 31, כשהרופא בישר לנו על כך, הוא לא ידע על כל ההכנה הארוכה שעברתי ללידה טבעית. הוא לא ידע שקראתי אינספור מאמרים וספרים בנושא ושאני מתכוונת ללדת בסקוואט. לכן אולי הוא זרק כלאחר יד שאם בבדיקה הבאה היא עדיין תהיה במצג עכוז, הלידה תהיה בניתוח קיסרי. בכיתי לקורן כל הדרך הביתה. החלום התנפץ לי לרסיסים.

בשיחה עם הדולה שלי היא הרגיעה ואמרה ששבוע 31 הוא מוקדם והיא יכולה להתהפך עוד אלף פעם. קראתי בנושא וגיליתי שאכן כן, עוד מוקדם להילחץ. עשיתי יוגה פעמיים ביום, הצפנתי עד ראש העין למדקרת שלימדה אותי לעשות מוקסה (חימום צד הרגל עם סיגר ״מוקסה״) – זה לא באמת הופך את העובר, אלא גורם לו לזוז הרבה בתקווה שהוא יתהפך. בשבוע 36 היא עדיין היתה במצב עכוז. עשיתי כל מה שאני יכולה עד שבשבוע 37 קבעתי היפוך חיצוני. הייתי סגורה על זה שהיא הולכת להתהפך. אין מצב שאני לא עוברת לידה טבעית.

הגעתי להיפוך באיכילוב אצל רופא מומחה. הוא בדק וראה שהטוסיק שלה עמוק בתעלת הלידה. הוא הודיע שהאחוזים להיפוך במקרה כזה מאוד נמוכים. וגם שהאחוזים נמוכים מראש, כי מדובר בלידה ראשונה. נאמר לי שגם העובדה שאני ספורטאית מקשה על העוברית לזוז. עם טוסיק בתעלה וראש בצלעות הוא מנסה לתפוס לה את שניהם מבחוץ ולהפוך אותה. מעולם מעולם לא חוויתי כאב כמו הכאב שחוויתי שם. עד כדי כך שאם מישהי תשאל אותי אם כדאי לעבור היפוך, הייתי ממליצה לה שלא, שתזרום עם מה שהעובר רוצה, גם בגלל אחוזי ההצלחה הנמוכים וגם בגלל הכאב הבלתי נתפש. אחרי כמה ניסיונות שלוו בצרחות שהפתיעו אותי כי אני אדם שעושה אימונים קשוחים מאוד ויכולה לעמוד בכאבים, הרופא אמר שזה שאני קפוצה מאוד מקשה עליו. נזכרתי בתכנים של לידות טבעיות, נשמתי וניסיתי להרפות, אבל הצרחות והדמעות פשוט יצאו ממני. קורן עמד לצדי וכאב לו מזה שאני כל כך סובלת. הרופא החליט לעצור, הוא ראה שאני בסבל מטורף וכאב לו עליי. וכל פעם מחדש אמרתי לו שננסה שוב. אחרי הפעם השביעית הוא החליט שעוצרים סופית.

כל מה שהוא הצליח לעשות היה להרים אותה קצת מהתעלה. בכיתי בטירוף כי הרגשתי שאכזבתי אותה. שאולי הסטרס שחוויתי בעבודה שלי גרם לכך ושזו אשמתי. אני זוכרת שתפסתי לרופא את היד והוא שאל אותי אם אני בוכה כי כואב לי ועניתי לו שגם, וגם כי אני מרגישה שאכזבתי אותה. והוא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר שממש סבבה לה ושהיא רוצה לצאת איך שהיא רוצה לצאת. בכך, איכשהו, הוא ממש הרגיע אותי.

סיפור לידה: די כץ שחר מתוך הספר ההכנה הכנה ללידה
צילום: Renate Vanaga

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

ביומיים הבאים היה לי ממש קשה לזוז. בעקבות התהליך הרגשתי כאילו בעטו לי ממש חזק בבטן. ואז סוף סוף התפטרתי מהעבודה שהלחיצה אותי. והודעתי שאני יוצאת כבר עכשיו לחופשת לידה. תכננתי שבוע שקט עד הלידה, שכן הקיסרי האלקטיבי נקבע לי לשבוע 39+0. יום לאחר שהתפטרתי, בשבוע 38+1, הלכתי לשיעור יוגה ואימנתי מתאמן שלי. לאחר מכן החלטתי לצאת לקניות ולהכין את כל הבישולים שיועדו להקפאה, לתקופה של אחרי הלידה.

באמצע הקניות הרגשתי מעין כאב מחזור עמום. שאלתי את עצמי אם יכול להיות שזה ציר והחלטתי שלא יכול להיות. ואז הרגשתי צרבת ממש רצינית והודעתי לעצמי שכדאי שאנמנם רגע. שילמתי וחזרתי הביתה לישון. התעוררתי והרגשתי ממש טוב. הורדתי את האפליקציה לתזמון צירים וחזרתי לקניות. ובעודי מסתובבת עם שקיות כבדות, שוב אני עוצרת לרגע כי אני מרגישה קצת כאבי מחזור, ושוב אני מודיעה לעצמי שהכול סבבה. המשכתי למלא את הסל ופתאום אני רואה אישה הריונית עם ילדה קטנה. אמרתי לעצמי שבטח היא מבינה. פניתי אליה, ״סליחה? יכול להיות שאני בצירים?״ ״מה את מרגישה?״ תיארתי לה בדיוק מה שקרה והוספתי שאני מרגישה שעמוד השדרה שלי מתפתל או משהו. היא אמרה יכול להיות, אבל שיש עוד זמן. אמרתי לה שאני אמורה ללדת בקיסרי והיא אמרה, ״בואי שימי את הדברים שלך, פשוט תשאירי אותם פה ורוצי לאיכילוב.״ ״אה לא, אני סבבה עם לסיים את הקניות,״ עניתי והיא אמרה, ״לא נראה לי,״ ״לא, באמת שאני סבבה.״

כמעט סיימתי את כל הרשימה ואז הרגשתי שאני לא יכולה לסיים את הקניות. החזרתי את כל המוצרים למדפים. רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה זה מצחיק, אבל אז לא ממש הייתי איתנו. הייתי רגועה ממש, כאמור לא איתנו, והחלטתי לחזור הביתה. בדרך התקשרתי לאיכילוב, ״מה העניינים? אני מרגישה כך וכך ואמורה להיכנס לקיסרי בעוד שבוע, מה לעשות?״ ״אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל את מיד צריכה להגיע הנה.״ ״אני יכולה להתקלח לפני?״ ״לא, את לא יכולה להתקלח לפני.״ עדיין, חזרתי הביתה להתקלח. התקשרתי לקורן ואמרתי לו, ״בלי לחץ, אני מתקלחת ואז יוצאים לאיכילוב.״ הוא הגיע תוך רגע ועפנו לאיכילוב ואני בצירים של דקה עם ודקה בלי.

כשהגענו בדקו לי פתיחה: 1.5. מה?? בגלל הפתיחה המועטה לא הוכנסתי לקיסרי חירום וביקשו שאשלים עוד שעתיים כך שאהיה בצום של 7 שעות. קיבלתי חדר לידה והעברתי שם את הצירים. נשמתי בין ציר לציר, שמחה שלפחות איכשהו יצא לי להרגיש חלק מסוים מהלידה הטבעית שכל כך ייחלתי לה, אפילו שחוברתי במאוזן למיטה עם הכנה לאינפוזיה ומוניטור. אני לא יודעת אם היא הגיעה מוקדם כי היא היתה מוכנה או בגלל ניסיונות ההיפוך האגרסיביים שעברתי. קשה לי להתעלם מכך שזה קרה חמישה ימים אחרי ניסיונות ההיפוך. קשה לי להתעלם מכך שזו היתה חתיכת התערבות, כי הכול הרגיש שונה מאז.

מודיעים לי שהם מוכנים והלב שלי דופק, אני כל כך לא רוצה לעבור ניתוח, אולי כי אני ספורטאית, אולי כי זה משפיע על הסיכויים שלי ללדת טבעי בפעם הבאה, ידעתי שהיא לא תקבל ממני את כל החיידקים הראשונים ואני מבואסת. אבל המחשבה שאני תיכף הולכת לפגוש אותה הפיחה בי חיים והתרגשות. ואז נכנסים שוב ואומרים שיש אצל מישהי האטת דופק ושהניתוח שלי נדחה. העברתי עוד שעתיים שלוש עם הצירים, עדיין עם פתיחה אחת וחצי שתיים. לכן אני מרגיעה את עצמי שאולי גם ככה היו עושים לי קיסרי, כי משהו שם לא נפתח. נכנסו לקחת אותי לחדר הניתוח, וביקשו שקורן ואימא שלי שבינתיים הצטרפה, לא יכנסו בזמן ביצוע האפידורל. הליך החדרת האפידורל היה החלק הכי טראומטי בשבילי, ולא בגלל הכאב, אלא כי אסור היה לי לזוז והרגשתי שאני חייבת לזוז. תפסתי את הסוודר האפור של האחות שעמדה מולי כדי לקבע אותי, ״אני חייבת לזוז! אני חייבת לזוז!״ קראתי. ״את לא יכולה לזוז אבל את נהדרת בדיוק כמו שאת!״ ״אני לא יכולה ככה! אני חייבת לזוז! אני הולכת להקיא!״

בשנייה שיכולתי לזוז נרגעתי. קשרו לי את הידיים. ביקשתי שיקשרו חזק כי פחדתי לגעת בבטן מתוך רפלקס. קורן נכנס ועוד מיילדת שהכרתי מהסיור של הלידה הטבעית דווקא שמאוד חיבבתי. זה היה רגע מקסים, כאילו נכנסו מלאכים. עכשיו, כל הזמן אני מרגישה שמזיזים אותי בכוח. מאוחר יותר הרופאים המנתחים אמרו לי שהם מעולם לא התמודדו עם שרירים כל כך חזקים כמו שלי. שזה היה מצחיק וחמוד אבל ממש היה להם קשה להזיז את השרירים והבנתי למה הזיזו אותי ככה. היום לשמחתי לא חותכים את השרירים. חותכים רק את העור ואת הרחם, ואת השרירים מזיזים הצדה.

תוך כדי אני שומעת ״מים מקוניאליים״ ואני רואה את קורן נלחץ ומציץ לשם ואני מתחילה גם להילחץ ואז פתאום אני שומעת את הבכי שלה. זה היה כל כך מדהים. המיילדת מביאה אותה, את נרי, אליי, אני סוף סוף רואה אותה ומתמוגגת. קורן ואני כל כך מתרגשים, והנה אני עושה איתה את הסקין טו סקין שאפשרו לי – לחי ללחי. המיילדת אמרה לה בחיוך, ״את דומה לאימא״, ואז שלושתם עזבו אותי. קורן הלך מיד לחדר ליד, הוריד את החולצה ועשה איתה סקין טו סקין. בגלל שביקשתי אפס הפרדה קורן היה איתה כל הזמן, לכן ידעתי שהם ביחד והייתי רגועה. ככל הנראה היתה לזה השפעה מאוד טובה להמשך כי היא מאוד רגועה איתו.

סיפור לידה: די כץ שחר - מגזין גלויה
צילום: Gabriel Tovar

הייתי מאוד קשובה לכל מה שהם עושים. אפשר להקביל את התחושות שחשתי להד. בפועל, מרגע שהתחיל הניתוח ועד שנשמע הבכי שלה עברה רק כרבע שעה. אני מחכה שיסיימו לתפור אותי, וזה לקח להם משהו כמו 20 דקות עד חצי שעה, זמן שהרגיש כמו נצח. פתאום אני מתחילה להרגיש כאב בצד שמאל ונלחצתי שעוד רגע האפידורל יתפוגג וארגיש את כל התפירה. ״מרדים, אפשר עוד אפידורל? אני מתחילה להרגיש כאב.״ המרדים לא הסכים כי הם כמעט סיימו, אז התחלתי לעבוד על נשימות. ״מתי זה נגמר? מתי אני רואה את התינוקת שלי?״ לאחר שסיימו הכניסו אותי להתאוששות. פתאום קלטתי שאני ממש רועדת. הסתבר לי מאוחר יותר שמאוד שכיח לרעוד באפידורל. ואני לבד ואני לא מבינה מה קורה כי אני מתה לראות אותה. בדיעבד גיליתי שקורן ווידא שאני אהיה בהתאוששות מינימום של זמן, כשעתיים וחצי.

בשלב מסוים נכנסה אחות שהוציאה לי קולוסטרום כדי לתת לה במזרק. היא עשתה את זה באופן די אגרסיבי וזה כאב לי מאוד. לאחר שהייתי בהתאוששות, הועברתי סוף סוף למחלקת יולדות, ואז הם נכנסו לחדר. מאותו רגע ועד שיצאנו מבית החולים היא היתה איתי ועליי. הייתי בשכיבה יותר זמן ממה שהייתי אמורה להיות כי בקיסרי רוצים להקים אותך תוך שעתיים. אותי הקימו יום אחרי כי ילדתי מאוחר בערב וכולנו היינו גמורים, אז פשוט ישנתי. היא בכתה המון בעריסה ורק עליי ועל קורן היא נרגעה. ואז כשנרדמתי איתה עליי נכנסה אחות וצעקה שאני לא יכולה לישון כשהיא עליי, שהיא חייבת לישון בעריסה. קורן ואני ניסינו לעשות תורות כי היינו גמורים. לא ידעתי שיש כאלה ריאות לתינוקות שהרגע נולדו. קורן החליף לה חיתולים כי לי כאב מאוד לעשות פעולות. לא תיארתי לעצמי שאכאב עד כדי כך. כבן אדם שרגיל להיות חזק ולזוז כל הזמן זה היה מאוד קשה לי. בלי הפיזיות שלי הרגשתי די חסרת אונים.

בבוקר, כשקמתי לראשונה, הרגשתי ממש נכה. רעדתי, הייתי כאובה, והקימה מהמיטה נראתה לי כמו הדבר הכי קשה בעולם. למה אמרו לי שקיסרי זה ״בקטנה״? חברה שלי שעשתה קיסרי חודש לפני אמרה, ״מה? זה הכי בקטנה, ונשאר לך כוס שלם ובריא.״ ואמרתי לעצמי שזה נחמד איך שהיא מתארת את זה, אבל זה לא המקרה שלי. תוך שלושה ימים, כשאני עדיין בבית החולים, התפתח אצלי זיהום בתפר. נשארנו שם עוד יומיים, עם אנטיביוטיקה לווריד.

כל הזמן הזה אני מאוהבת בה בטירוף. במקביל, היה לי מאוד קשה להניק. או שהיא תפסה את הפטמה ולעסה אותה, או שהיא היתה מחוברת סתם מבלי לינוק. יועצות ההנקה שהצליחו לעזור בהנקה היו בעומס מטורף ורק רציתי שיועצת אחת תישאר איתי שעה או שעתיים, כולי בבקשות של ״או מיי גאד, אל תעזבי אותי!״ אבל היא חייבת לעוף ליולדת הבאה… בשעה טובה, ביום שבת, חזרנו הביתה. קיבלתי טלפון של יועצת הנקה שהגיעה אליי ביום שני. בינתיים הפטמה שלי פצועה ומדממת, ולהניק זה דבר שגורם לי לבכות. היועצת היתה איתנו שלוש שעות וזהו, למחרת בבוקר כבר לא כאב לי כלום. היא לימדה אותי שני דברים עיקריים: הדבר הראשון הוא לתת לנרי למצוא לבד את הפטמה, ולא להגיש או להצמיד. זה היה מהמם לראות את זה קורה מעצמו. הדבר השני שהיא אמרה, שמבחינתה הוא לא היה כל כך קריטי אך מבחינתי הוא שינה הכול, היה לא לנתק אותה כשכואב לי, אלא תוך כדי היניקה לסדר ולהכניס את הפטמה פנימה לפה של נרי, עד שארגיש הקלה. תוך 24 שעות נרי למדה לתפוס לבד ואני למדתי לסדר, עד שכבר לא הייתי צריכה כלל לסדר. מה שהייתי צריכה זה לסמוך על נרי שהיא יכולה ללמוד. ברגע שהתחלתי לסמוך על התינוקת הקטנטנה הזו, שהיא בכלל נראתה לי עדיין עוברית, דברים החלו לזרום. וזה לא מובן מאליו לסמוך על תינוק.

עניין ההנקה נפתר, נרי היתה מאוד נוחה ומתוקה, והכול זרם על מי מנוחות. במשך שבועיים, בגלל הניתוח, לא הייתי מסוגלת להחליף לה חיתול. לאחריהם כבר יכולתי לתפקד לבד. הייתי שמה אותה במנשא, בלופיקס, ויצאנו לטייל בלי סוף. קורן ישן ליד המיטחברת ומתוך שינה הוא היה מעביר לי אותה להנקה ונרדם. יש לו יכולת שינה שאני מקנאה בה ברמות. אין לו מושג בבוקר מה היה בלילה. בכל הנקה הבטתי בשעון, וקלטתי שאני פשוט לא ישנה. זה התחיל להלחיץ אותי.

התחילו לי חרדות בזמן ההנקות בלילה. היו לי דמיונות שמישהו מנסה לפגוע בה ואני קופצת עליו עם סכין בצורה הכי אלימה שאפשר. האלימות שיצאה ממני בדמיון היא משהו שלא ידעתי שבכלל קיים אצלי. כי לא רק שאני אדם לא אלים, אני גם חומלת מטבעי, אני אוהבת כל מי שאני פוגשת, מאז הילדות. פתאום אני רואה דברים אלימים ממש, כמו שאני פותחת לו את הגב ומוציאה את החוליות אחת אחת ככה שהוא ירגיש. וזאת לא אני! ביום עוד צחקתי על זה, אבל לאורך הלילה, החל מההנקה הראשונה, זה מה שחוויתי. החלטתי לצפות בדברים מצחיקים בנטפליקס בזמן שאני מניקה. ראיתי ברוקלין 99, בלי סאונד.

סיפור לידה: די כץ שחר - מגזין גלויה
צילום: Zach Lucero

כשהיא היתה בת שבועיים עלה לי פתאום החום בטירוף ואושפזנו. קורן נשאר איתנו עוד שבוע. היה לי חשש לזיהום ברחם, ושוב קיבלתי אנטיביוטיקה לווריד. אחרי בדיקה הסתבר שהיה לי סוג מסוים של סטרפטוקוקוס, כנראה עקב זיהום בדרכי השתן שקיבלתי מהקטטר בלידה. לא אהבתי בכלל שנרי נמצאת בבית חולים, והם נענו לתחנוניי לשיחרור ואחרי שלושה ימים היינו בבית.

כשנרי היתה בת חודש וחצי עברנו ליפו. יומיים לפני המעבר שוב עלה לי מאוד החום, כאב לי בשד והצינוריות שלו האדימו. שוב הגעתי בכאבים לבית החולים. דלקת בשד. זה קרה בפעם הראשונה שהיא ישנה חמש שעות רצוף, אחרי קפיצת גדילה. זה אומר שהיא ינקה שלושה ימים רצוף ואז ההפסקה הארוכה אולי עודדה את הסתימה. הרופאה במיון רצתה לאשפז אותי ואמרתי לה שאין מצב, אני לא מתאשפזת. בכיתי לה, כי הפעם התכוונו לאשפז אותי בלי נרי כי המחלקה היתה מלאה והיתה פניות רק במחלקת לוויין. הרופאה הבינה שזה לא הולך לקרות והחליטה לאשפז אותי רק ללילה במיון כדי שאקבל אנטיביוטיקה לווריד. אימא שלי היתה לצדי לאורך כל הלילה בזמן שקורן שמר על נרי. את כל מעבר הדירה קורן עשה לבד. אני עדיין התאוששתי מהקיסרי ומהדלקת.

אחרי שהדלקת עברה הזמנתי אליי את יועצת ההנקה, לבדוק שהכול בסדר שם. היא אמרה, ״די, אני לא חושבת שיש לך דיכאון אחרי לידה, אבל אני חושבת שאת צריכה לדבר עם מישהי, כי את מראה כל מיני סימנים. אני לא דואגת, אבל אני רוצה שתדברי עם מישהי.״ סיפרתי את זה לקורן והוא אמר, ״מה, את מדהימה! את במצב מעולה! את מבינה את זה?״ ועניתי לו, ״כן, בתכלס אני במצב מעולה! אני פגז!״

יומיים מאוחר יותר, כשעדיין יש לי את החרדות הרגילות של הלילה, פגשתי מתאמנת שלי בחנות ליד הבית החדש. הייתי עם נרי בעגלה והיא אמרה לי מזל טוב ושאלה בת כמה היא. אחרי שעניתי שבעה שבועות היא שאלה אותי, ״ואת, בסדר?״ ועניתי, ״כן, מעולה!״ אבל זה היה מדהים לי שהיא שאלה אותי. כי תמיד אומרים לי מזל טוב, איזה כיף, איך לה, איך לך, אבל אף אחד לא ממש מסתכל לי בעיניים ושואל אם אני בסדר. מיד התקשרתי לאימא שלי וסיפרתי לה שוואו, יש מישהי שעכשיו שאלה אותי אם אני בסדר, וגם סיפרתי לקורן, כי זה היה כל כך לא מובן מאליו. הרגשתי שזה נתן לי לגיטימציה להרגיש לא פגז. זה נתן לי לגיטימציה לחבר אותי לתחושות האמיתיות שלי שהדחקתי כל כך יפה. זה עשה לי איזה שיפט, אבל עדיין, לא מספיק כדי לבדוק מה קורה איתי באמת.

מלבד חוסר השינה שלא הרפה, אחרי המעבר גם הרגשתי ממש לבד. פתאום אני לא רואה מלא חברים כשאני יוצאת לסיבוב עם נרי במנשא. עכשיו זה כן המצב, אבל אז זה לא היה. והמרפסת שלי פונה לחצר עם מלא ילדים מהשכונה, ואני עם תינוקת צעירה מאוד, עדיין עם תפרים. קרוב לשבועיים לא דיברתי כמעט. בכיתי יותר והתחלתי לצאת יותר מהבית עם נרי, ופתאום קלטתי שאני כל הזמן מדמיינת אותי פוגעת בה. זה הפסיק להיות מישהו אחר פוגע בה, זה הפך להיות אני הפוגעת. וזה היה מחריד. וזה הסלים. זה הפך ל: הדרך היחידה שיש לי להגן עליה היא אם אני אמות, אם אוציא את עצמי מהמשוואה. ואז זה הפך ל: אני חייבת להוציא את עצמי מהמשוואה. אני חייבת. אחרת אני אפגע בה. אני צריכה למות. אני צריכה למות. כל הזמן.

התחלתי להגיד לקורן, ״אני לא יודעת אם אני באמת בסדר. אני לא בטוחה שאני באמת פגז.״ והוא אמר לי, ״די, אני יודע שאת בסדר.״ ואימא שלי היתה אומרת לי, ״את אימא מדהימה! איזו אימא את!״ ואני זוכרת שעשינו טיול באיזה בוקר שישי וכבר ממש היה לי קשה. התנהלתי בהיסטריה. קורן קלט אותי ואמר לי שאני ממש בחרדות. נכנסתי למכולת לקנות סודה ואני בן אדם מאוד סבלני בדיפולט, ואני אומרת למוכר, ״הי, אפשר לשלם?״ והוא לא ענה לי. ואז צעקתי כמעט, ״אפשר לשלם?!״ המוכר פנה אליי בחיוך, ״כן בבקשה,״ ואז אני רואה שיש לו מכשיר שמיעה. עכשיו, הוא לא שמע אותי צועקת עליו, אבל אני יצאתי משם ממררת בבכי על איך שהתנהגתי. בדרך חזרה אמרתי לקורן, ״תקשיב, יש לי מחשבות שיהיה לכם יותר טוב בלעדיי.״ זו הפעם הראשונה שאמרתי את זה בקול רם. הוא ענה, ״את לא רצינית.״ ״אני רצינית.״ הוא התחיל לפחד, ונעשיתי מצומררת. הוא הודיע שהיום אני מתקשרת לרבקה, הפסיכולוגית שהיתה לי בזמן הכניסה להיריון (נפגשתי איתה כדי להשלים עם עובדת הניתוח הקיסרי). התקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה את אותו הדבר. היא לא הבינה ואמרה לי להסתכל מסביבי על כל הטוב. קורן הבין.

למחרת אני רואה את נרי וקורן מתקשרים ביניהם בבייבי טוק ואני בוכה ממש כי אני מבינה שלא אזכה לראות אותה גדלה. אני מסתכלת על הדבר שיצרתי ומבינה שאני הולכת לעזוב אותה, כאילו אני גוססת. בלילה במיטה סיפרתי לקורן חלק מהדימויים שהיו עולים לי על הדרכים שאני פוגעת בה ושאני חייבת למות. הוא אמר, ״זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שאת ממש צריכה טיפול תרופתי.״ דמיינתי גם שאני מסיימת את חיי כאשר נרי לידי והיא בוכה עד שקורן חוזר הביתה מהעבודה ורואה את זה. זה סיפור שראיתי ללא הרף, שהיה מעבר לשליטתי המודעת. הרבה מעבר. וזה היה מחריד. כל כך רציתי למות, אבל בגלל שידעתי באופן שכלתני שזה לא באמת הרצון שלי, לא אפשרתי לעצמי לרגע להיות לבד, כדי להגן על שתינו.

סיפור לידה: די כץ שחר
צילום: Sasha Freemind

רבקה הפסיכולוגית אמרה לי להודיע למשפחה שמעכשיו כולם הולכים לעשות עלינו משמרות. השגנו טלפון של פסיכיאטרית מדהימה, עם לב ענק, שמיד קיבלה אותי. היא אבחנה אותי בדיכאון אחרי לידה והסבירה שזו תופעה שונה מדיכאון ״רגיל״, כי הדיכאון הזה מסלים. היא אמרה שבגלל תכונת ההסלמה, דיכאון אחרי לידה מצריך טיפול מיידי. לא ידעתי את זה. כל הזמן חשבתי שהנה, תיכף זה עובר והכול יחזור להיות נורמלי ואני אחזור להיות נורמלית כי הכול בסדר ותמיד הייתי בסדר וזה לא יכול להיות. עד שזה התפתח למצב שבחיים שלי לא חשבתי שאהיה בו. ללא ספק, זו היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. ואני עברתי אֵבֶל בחיים שלי. זה הדבר הכי מפחיד ביי פאר. כל הזמן נלחמתי ברצון שלי למות. החלק הרציונלי של המוח ידע שהוא לא רוצה למות ונלחם כל הזמן עם הרצון הפנימי. היא רשמה לי כדורים שאפשר להניק איתם.

במקום לנמנם בבקרים עם נרי עד שתתחיל המשמרת של אחד מבני המשפחה, הסתובבתי בחוץ במעגלים, רק לא להיות לבד. ואני גמורה מעייפות וחייבת לישון. אמרו לי שלא רואים עליי את מה שאני מרגישה. ממש פחדתי שנרי תרגיש והייתי מאוד מוחזקת. זה שהיא חייכה מוקדם העצים מאוד את האהבה שלי אליה, וזה הכאיב לי עוד יותר שרציתי לצאת מהמשוואה. לא חשבתי שאפשר לאהוב עד כדי כך. לילה אחד חלמתי שנרי טובעת ושאני זו שמצילה אותה. שם הבנתי שחל שינוי, שאני מצילה אותה ולא פוגעת. לאט לאט התחלתי להיות בסדר. לפני שלושה שבועות הייתי עם נרי אצל רבקה. היא הודיעה לי שהיא מאוד אוהבת להיות איתי, אבל אני לא באמת צריכה אותה. הבנתי שלא ממש היה לנו על מה לדבר מבחינה טיפולית, כי אני רק מדברת על כמה נרי חמודה.

היה פרק זמן של כמה שבועות שבו היה לי ממש קשה עם אימא שלי. נרי לא היתה רגועה איתה ואימא שלי לא הצליחה להרגיע אותה. היא נלחצה ומשום מה זה הכעיס אותי מאוד. יש לי אימא מדהימה, לביאה חד הורית, אבל פתאום הוצפתי בדימויים מהילדות. פתאום, כל מיני דברים קטנים שהיו עבורי קשים בתור ילדה קטנה עלו בזיכרון והפחידו אותי שככה אני אתנהג לנרי. זה נרגע אחרי שיחות עם הפסיכולוגית שאמרה לי שאני ואמי נפרדות אחת מהשנייה, ושנרי צריכה אותי. זה עבר סופית אחרי שאימא שלי הצליחה שוב להרגיע את נרי, עכשיו אימא שלי היא אחד האנשים האהובים על נרי ללא ספק, ופתאום אני מוצפת בזיכרונות מקסימים מהילדות עם אימא שלי כמו סצנות של דגדוגים, או שהיינו יוצאות לעוגת שוקולד חמה ליד סינמטק ירושלים וההכלה והסבלנות האינסופית כשהתחלתי להשתובב בתיכון.

אחרי שאובחנתי נפגשתי לקפה עם חברה. לא רציתי שכולם יידעו מזה, אבל רציתי לספר לה. זה היה מביך, כי איך זה יכול להיות שאני אובחנתי, ועוד רציתי את נרי בטירוף, ויצאה לי התינוקת המדהימה בתבל, יפה, מתוקה אימים, נוחה, שובבה, ספייסי… מה הבעיה שלי? למה זה קורה לי? וכל הזמן שאלתי את עצמי בבכי, למה זה קורה לי? הרופאה הסבירה לי שזה הורמונלי, שזה מאוד מוכר ונפוץ, שלא יודעים בדיוק מה הסיבה. החברה שלי ענתה שבגלל זה לפני הלידה היא אמרה לי שהיא פה בשבילי. בזמנו לא הבנתי מה הכוונה. כי כולם אומרים, ״איזה כיף, איזה כיף, נכון כיף לך?״ החברה הזו סיפרה לי שבמשך שמונת החודשים הראשונים לאחר הלידה הראשונה שלה, בכל פעם שהתינוקת שלה בכתה, במקום בכי היא שמעה אותה אומרת, ״את אימא גרועה! את אימא גרועה!״ והיא היתה מסתובבת מחוץ לבית כל הזמן כי היא פחדה להיות איתה לבד. אחרי שמונה חודשים היא הבינה שהיא היתה צריכה לקבל עזרה, אבל בגלל חוסר המודעות זה אפילו לא עבר לה בראש. שם הבנתי כמה אני צריכה לדבר על זה. ועכשיו אני קולטת עד כמה אני צריכה לספר את זה. אם שואלים אותי מה קורה אחרי הלידה אני עונה שזה לא קל. ואם שואלים אותי באמת, אני מספרת מה שקרה לי. אם הן לא רוצות לדעת אז לא צריך, אבל דברי איתי, אני זמינה.

אם הייתי יודעת שלא לכולן כיף, הייתי מבקשת שיספרו לי. סיפרו לי המון סיפורי לידה ועד כמה זה שווה את זה, כי אחר כך העולם פורח. בדיעבד הייתי רוצה לשמוע סיפורי אחרי לידה. סיפורים אמיתיים. היום, בדיעבד, לא הייתי הולכת להיפוך. הייתי מבינה שברגע שנכנסים להיריון, את לא באמת בשליטה, ומה שיהיה יהיה. הייתי מבינה שנמצא בתוכי בן אדם אחר. זה נכון להיריון וזה נכון לעכשיו. מן הסתם נרי לא עושה דברים בדיוק כמו שהייתי רוצה, ובכלל הייתי רוצה שהיא תשב כל היום ותצחק וזהו, וזה כמובן לא קורה. זאת נרי, זאת לא אני. ואם הייתי מבינה שההפרדה הזו קיימת כבר בהיריון, היה לי יותר קל כי הייתי משחררת הרבה דברים. השתמשתי הרבה במילה אֵבֶל. על זה שהבטן שלי נראית שונה, על זה שחתכו אותי ושהרחם שלי גם תפור. היום אני סבבה עם הצלקת. היא בולטת ואדומה ולא אכפת לי, היא חלק מהגוף שלי, כמו הקעקועים שלי. ומשם גם נרי יצאה וזה מדהים. אבל הייתי שמחה לדבר לפני הלידה עם הגוף שלי, להגיד לו ״ביי ותודה!״

אם הייתי מוכנה לזה ויודעת שזה לא נדיר בכלל, אם הייתי יודעת שאפילו בן אדם כמוני יכול לחוות את זה, הייתי משתפת מיד לאחר חוויית החרדה הרצינית הראשונה. הייתי פונה לעזרה הרבה יותר מוקדם. לא דמיינתי בכלל שקיימת בי היכולת לרדת למעמקים כאלה. אבל נתתי לזה עוד יום ועוד יום עד שהסתכלתי על הילדה שלי כאילו יש לי מחלה סופנית ועליי להיפרד ממנה, ואני לא מפסיקה לבכות כי חשבתי שאני לא הולכת לראות אותה גדלה. שלא אראה איך היא תהיה. אלו היו המחשבות שלי. למזלי הייתי עטופה, היה לו״ז משמרות סביבי, כולם במשפחה ידעו וממש ביקשתי יד לעזרה. אימא שלי שוב הפגינה את יכולת ההכלה שלה ולחלוטין החזיקה אותי ואת נרי עד שהצלחתי להיות לבד שוב עם נרי. 

מישהי עם כמה ילדים אמרה לי שכל אימא מפנטזת לזרוק את התינוק שלה מהחלון, ורק אימא לא שפויה עושה את זה. לא יודעת אם כל אימא, אבל כשהיא אמרה את זה, זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. לא ידעתי איך אני יכולה לאהוב את התינוקת שלי ועדיין להרגיש ככה.

סיפור לידה: די כץ שחר
צילום: Jenna Christina

היום נרי בת חמישה חודשים וחצי. בהנקה מלאה. והיא הופכת להיות שובבה דעתנית וזה כל כך חמוד. אין לי בעיה עכשיו לתת לה מוצץ ולחשוב מחשבות לעצמי ׳די, שכבר תפסיק להתבכיין׳, ואני מרגישה עם זה ממש בסדר. זה שאני מרשה לעצמי לחשוב על זה, בלי להקטין את עצמי אוטומטית, כמו ׳ממי, אני לא צריכה לישון…׳ אלא במחשבותיי, ׳די, שקט, לכי כבר לישון!׳ אני יכולה לאהוב אותה ולרצות שתשתוק רגע. וברגע שאפשרתי לעצמי את זה, הרבה מאוד השתנה. עכשיו היא עם מטפלת ואני גם מתגעגעת אליה וגם נחמד לי, בו זמנית. והמורכבות הזו היא ממש סבבה. וכשאני צריכה לאסוף אותה אני קולטת שקשה לי כי אני אף פעם לא מספיקה את כל מה שרציתי, אבל כשאני קרובה אני מרגישה שאני רוצה לרוץ אליה לראות אותה. היא ממש מצחיקה והיא קורעת אותי. זה עדיין לא פשוט, אבל זה בהחלט עוזר שכולם רוצים להיות איתה, הסבתות, המטפלת, וכשאני איתה אני רק רוצה כל הזמן לנשק אותה.

אני צריכה להיות עם הכדורים שנה, ולרדת מהם בהדרגה. אני כבר לא בחרדות, כבר לא בדמיונות, ואם עולה חרדה פעם בכמה זמן, אני יודעת שהיא עולה בגלל החרדה מהחרדה. ואני מסוגלת להכיל את זה.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת על 

בת 43, בעלת הוצאת הספרים ״מרקם״. למדה כלכלה לתואר ראשון ופילוסופיה של המדע לתואר שני.

אמא לעומר, בת שלוש וחצי, בהורות משותפת. גרה ביפו.
מחברת ועורכת הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה'.

פוסטים נוספים מאת קרן בויקו

כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 7 דקות קריאה
סיפורה של אפרת שחר קפלן הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 8 דקות קריאה
סיפור הלידה של הדס גלעד הוא חלק מן הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי. מטרתה של האסופה היא להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאישה איננה לבד בלידה וגם לא בעיבודה.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 3 דקות קריאה
חווית הלידה של קרן בויקו הובילה אותה לאיסוף סיפורים רבים וליצירת הספר "ההכנה הכנה ללידה" - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי שמטרתם לעזור, לשתף, להעניק ידע ולהבהיר שאת לא לבד. על הספר ושלושה סיפורי לידה מתוכו.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 8 דקות קריאה
סיפורה של די כץ שחר הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם