סיפור לידה: אפרת שחר קפלן, מאת: קרן בויקו - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

סיפור לידה: אפרת שחר קפלן

כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
קו מפריד גלויה

סיפור זה הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו – אסופת סיפורי לידה וכתיבת נשות מקצוע, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.

אפרת שחר קפלן, בת 34, אימא לתאו, בן שנתיים וחצי. בעלת בית קפה וחנות טבע.

אתחיל את סיפורי בכך שמעולם לא הייתי מאותן בנות שידעו תמיד שהן רוצות להיות אימא. אך הגיע שלב שבו הרגשתי שאני רוצה להתפתח עוד, וידעתי שאימהות היא אחד הכלים החזקים ביותר בשביל זה. כשגיליתי שאכן נכנסתי להיריון הייתי לבד. נמרוד בן זוגי היה בצרפת מתוקף עבודתו. התקשרתי אליו כמה פעמים כדי לבשר לו אך הוא לא ענה. שלחתי הודעה, ״תחזור אליי, אני בהיריון.״ לקח לו זמן לחזור אליי והוא הביע הלם על כך שזה הצליח בניסיון הראשון, והוסיף שהוא לא מרגיש מוכן. לכל אורך החודש הזה, עד שנמרוד חזר, הייתי בסוג של אבל. גם בגלל הלבד, ובעיקר הוצפתי במחשבות של ׳איך עכשיו אני מוותרת על הכול?׳

נתתי לעצמי לחוות את העצבות הזו ובכיתי המון. אחד הדברים שעזרו לי לעבור לשלב הבא, של ההסכמה להיפרד ממי שהייתי, היה הקשבה לדמיונות מודרכים של אהבה ורגיעה ביוטיוב. לאט לאט התחלתי להתחבר לקסם ולהבנה שהנה, אני מגדלת עכשיו משהו בתוכי, בלי ממש לדעת או להבין מה זה באמת אומר.

בגלל שאני מאוד נמרצת ובגלל שאני רגילה להשתמש הרבה בגוף שלי, עם הזמן, ההיריון התחיל להפריע לי ולהגביל אותי פיזית. אופן התזוזה שלי השתנה, ואיתו גם כל ההוויה שלי. עוד מנערות פחדתי להשמין בהיריון. דמיינתי לעצמי בטן היריון קטנה וחמודה כזו, אבל יצא שהעליתי קרוב לחמישים אחוז ממשקל גופי. חשבתי לעצמי שכנראה שבמהלך ההיריון האישה מקבלת הזדמנות לשיעורי התפתחות זריזים. סידורים אחרונים של הנפש להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים שלה, לפני שמגיע הדבר האמיתי. ברגע שהבחנתי בזה התחלתי להתייחס אל עצמי אחרת. הפחד הכי גדול שלי התממש, והדרך היחידה שהיתה לי להתגבר עליו היא להפוך אותו לאהבה. לכן בכל פעם שעלתה בי ביקורת כלפי עצמי, הודעתי לעצמי שזה מה שהגוף שלי צריך כדי לייצר חיים. זה היה שיעור בשחרור עבורי, כדי שאגיע חזקה, שלמה, פתוחה ונקייה יותר לדבר הבא, להיות אימא.

סיפור לידה: אפרת שחר קפלן מתוך הספר ההכנה הכנה ללידה
צילום: Ashton Mullins

מהתחלה ידעתי שאני לא מעוניינת ללדת בבית חולים. מלבד ביקורים מועטים לא ממש הכרתי בתי חולים מבפנים, תודה לאל. בגלל תאורת הפלורסנט, האסתטיקה הלא נעימה והיחס הפונקציונלי שתיארתי שאקבל מהצוות הרפואי, היה לי ברור שכדי ללדת, אני צריכה להתכוונן למשהו אחר. ידעתי בתוכי שאם יש דבר אחד שמאז ומתמיד אנו כנשים יודעות לעשות, הוא ללדת. לפני שאנחנו יודעות איך לתפעל אייפון, הגוף שלנו יודע איך ללדת. אז הבנתי שאני לא רוצה להפריע לו לעשות את מה שהוא יודע. רציתי מאוד ללדת בבית, אבל נתקלתי בהרבה התנגדויות מבן הזוג שלי. הפחדים שלו צפו ועלו, וגם אלה של סביבתי הקרובה. ראיתי עד כמה אנשים נטו להשליך עליי את הפחדים שלהם. איכשהו זה רק גרם לי להיות יותר מחוברת לרצון שלי. מתוך הכבוד שלי אל נמרוד, חיפשתי אלטרנטיבה ומצאתי אותה בתור מרכז לידה, אצל דוקטור אילן הלוי.

מלבד כל התנאים האופטימליים שרק אפשר לבקש, גם יולדים בבריכת מים. מאוד התחברתי לרעיון כי חשבתי שאם התינוק נמצא תשעה חודשים בתוך נוזלים, המעבר לאוויר יכול להיות עבורו חד מדי ורציתי להעניק לו את הרוך הזה, ממים למים. ובעיקר גם לעצמי, כי אני מאוד אוהבת מים. הם תמיד איזנו והרגיעו אותי. כאילו החוקים שעובדים בחוץ לא עובדים בהם באותו האופן. המחיר היה די יקר, אבל הרגשתי שבזה אני ממש רוצה להשקיע, שאצטמצם בכל השאר ואקנה יד שנייה, אבל את זה אני מוכרחה לתת לעצמי.

לקראת סוף ההיריון, כשהייתי מדמיינת את הרגע הזה שבו אפגש עם הדבר הכי עוצמתי והכי מטורף שהולך לקרות בחיי, עלו בי תחושות מעורבות של התרגשות ופחד, ולו מעצם הידיעה שאני הולכת למקום לא נודע. חזרתי להקשיב לדמיון המודרך מתחילת ההיריון, הקשבתי הרבה להיפנוברת׳ינג, הזכרתי לעצמי שוב ושוב איך הכול קורה בראש שלי, איך אני יכולה להפחית את הכאב בלידה, וגם את זה של סוף ההיריון, על ידי הנחייה של ריכוך ודמיון שאני מלטפת את עצמי מבפנים, מרככת ומשככת את הכאב. חיזקתי את שרירי הדמיון והרגיעה. שרירים שממש התאמנתי עליהם.

למזלי יש סביבי קהילה של אנשים שיכולתי להרגיש איתם בסדר ולא משוגעת, כמו דולות ונשים שילדו בבית. אך ברגע שהייתי יוצאת קצת מהאזור ואנשים היו שואלים אותי איפה אלד, התגובה שלהם לתשובתי היתה די חריפה. אבל הייתי מלאה באמונה ובביטחון. ידעתי שאני לא משוגעת. כאשר התחלתי לחקור את הנושא יותר ויותר, והבנתי את התהליכים ההורמונליים שהגוף עובר במהלך הלידה, ידעתי שאם אהיה מכווצת, הלידה לא תתקדם טוב, ואם אהיה רפויה, אוכל לאפשר לדברים לקרות נכון מעצמם. שאלתי את עצמי האם ברגע האמת אצליח להוליך את עצמי להרפיה הזו, המחשבתית והפיזית.

בשבוע 40.5 הלכתי לאיכילוב לעשות מוניטור. הרגשתי שאני רק רוצה לברוח משם. בכל דקה שעברה שם הרגשתי כמה אני לא יודעת מה קורה, שאני רק מחכה שיגידו לי מה לעשות, שאני תלויה בחסדיהם של אחרים, והפחידו אותי שם שאני ״כבר״ בשבוע 40 וכדאי שאקח זירוז לידה. יצאתי משם בוכה. נפגשתי עם נמרוד לצהריים ואמרתי לו שאין סיכוי שאני חוזרת לשם. הייתי בשוק. את בדיקת המוניטור הבאה ביקשתי לעשות אצל אילן, במרכז הלידה.

כאשר הגעתי לשם המוניטור הראה שהתחילו צירונים קטנים. נאמר לי שהלידה מתקרבת ושאין לדעת מתי היא תתפתח לצירים מורגשים. חזרתי הביתה מרוגשת עם ההבנה שזה מתקרב. אני זוכרת שלא יצאתי מהבית כי לא יכולתי לשאת יותר את ההרגשה שאנשים שואלים אותי, ״נו? מתי? מתי?״ כי זו השאלה הכי גדולה שהיתה בתוכי. וכך העברתי עוד שבועיים בבית, יצאתי רק כשהייתי צריכה, ללא רצון להיראות. התרכזתי פנימה והתפנקתי. לקחתי את היום באיזי, קיננתי פה ושם, ובעיקר הבנתי את הרגע היקר שהנה, עוד מעט ממש זה הולך לקרות, בקרוב כבר לא אהיה לבד. זמן נדיר שעוד מעט ישתנה מקצה לקצה.

סיפור לידה: אפרת שחר קפלן - מגזין גלויה
צילום: Rajesh Rajput

אחת ההמלצות שקיבלתי היתה לקרוא את לידה פעילה ואת היפנוברת‘ינג. שני הספרים חיזקו אצלי את מה שכבר ידעתי, וגם פירטו את ההבנות העמוקות לגבי מה באמת קורה בלידה, על שלל התנוחות האפשריות וסך החוויה, ועל ההיסטוריה של איך היינו יולדות פעם, לפני שהשכיבו אותנו על הגב. זה חיבר אותי לפסלים העתיקים שהכרתי מתולדות האומנות, של נשים הבוראות את העולם, והן עומדות או כורעות, לעולם לא שוכבות. זה חיזק את ההבנה שלי לגבי הגוף שלי, למה הוא בנוי כפי שהוא בנוי, ולמה הנרתיק נמצא למטה. הבנתי את הכוחות שלנו כנשים, כוחות ההבנה, ההכלה וההדהוד, וזה חיזק לי את העובדה שאנחנו פשוט יכולות לעשות את זה. ההיריון, הלידה וכל מה שמגיע אחר כך דורשים הכלה מאוד גדולה, זה דורש את הגוף שלך, את הנוכחות ואת החיבור שלך עם הסובבים. אני זוכרת שהייתי מבקשת מהעובר שלי שיטפל בי מבפנים, יודעת שיש לו את הכוחות לזה. הייתי מתקשרת את זה איתו ממש.

הגיע לילה בו התחלתי להרגיש תנועה מסוימת של צירים קטנים, והתחלתי להסתובב בבית. נמרוד שם לזה לב וביקשתי ממנו שימשיך לישון כדי שיאגור כוחות להמשך. הרגשתי צורך לרקוד ולהיות קשובה לגוף שלי, לשמוע מה הוא מבקש. נשמתי לתוך הכאב הזה ונשפתי אותו החוצה, יודעת שאיך שהוא מתקרב כך הוא מתפוגג. עשיתי החלטה מודעת לא לפחד מהכאב.

הלכתי לישון ובבוקר הודעתי לאימא שלי, לאחותי ולגיסתי שזה קורה, והן באו והעבירו איתי את הזמן. כשהגיע ציר קמתי באופן פתאומי, אם אני רוצה או לא אני קמה, מאפס למאה. הפתיע אותי עד כמה זה כמו שאלטר, קיים לא קיים. באיזשהו שלב אימא שלי התחילה לדבר את הפחדים שלה, ״אוקי, אפרת, קדימה, צריך לצאת, מספיק,״ ואני הרגשתי שזה עוד לא הזמן. גיסתי לקחה אותי הצידה ואמרה לי, ״אפרת, את בחרת ללדת איך שבחרת ללדת בדיוק כדי שזה לא יקרה, כדי שלא יגידו לך דברים אחרים.״ באותו רגע תפסתי את עצמי ואמרתי לאימא שלי, ״אימא, אם את רוצה להיות פה, אל תגידי כלום. תני לי להוביל ובבקשה אל תגידי כלום.״ וזו היתה נקודה חשובה עבורי להגיד לעצמי שזה מה שבחרתי, ובטח כשזה בתוך הבית שלי, והתהליך הכל כך רגיש הזה הוא שלי, ולא קשור בפחדים של אימא שלי או ברצונות שלה. שלי. אני זו שמרגישה, אני זאת שקשובה, ואני מרגישה שאני לא צריכה ללכת עדיין. אחרי כמה שעות טובות דיברתי עם המיילדת שלי והיא אמרה לי ללכת לישון. לאכול ולישון ולאגור כוחות. הבנתי שאני בשקט שלפני הסערה ושעוד מעט ממש הכול עומד להשתנות. אחרי כמה שעות שינה הרגשתי שאני מוכנה להגיע למרכז הלידה ולהיכנס לתהליך הלידה.

אחד הטיפים שקיבלתי מהמיילדת היה לקחת איתי ברכב קרש חיתוך, כך שברגע שהגיע ציר, נמרוד הצמיד לי אותו לגב התחתון ועזר לי לפרק את הציר. אימא שלי הסיעה אותנו והשעה היתה סביב אחת עשרה בלילה. כשהגענו נפרדתי ממנה לשלום, ״אימא, מפה זה רק אנחנו. תודה, אני אוהבת אותך, אני אעדכן אותך.״ והיא הבינה אותי. זה היה לי כל כך חשוב לתקשר מה שאני צריכה. כי ידעתי שאם היא תימצא בסביבה אני ארגיש את הלחץ ואת הדאגה שלה, וזה הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש. אני רוצה כמה שפחות אנשים לדפוק להם חשבון.

נכנסנו למרכז ועשו לי מוניטור. נשכבתי על המיטה והמשכתי לישון לפרקים תוך כדי הצירים והייתי במעין חלומות. בן הזוג שלי שכב לצדי, והדבר היחידי שהעסיק אותנו היה הכאן והעכשיו. במעבר בין ציר לציר לא היה לי מושג לכמה זמן אני נרדמת. יכול להיות שזה היה חמש דקות ורק הרגיש כמו נצח. כי כמו שהציר היה כל כך משמעותי וגרם לי לזנק, כך השינה וההרפיה היתה כל כך מוחשית. בחיים לא לקחתי סמים קשים אבל ככה דמיינתי שזה מרגיש, בעוצמה כזו. לא היה לי מושג מה השעה, כמה זמן עבר, כמה זמן אני ישנה או איך אני מתעוררת. רק הרגשתי שהגוף אומר לי לקום ולזוז, ועכשיו לשכב ולנוח, ושוב לקום ולזוז ואז לשכב ולנוח.

הדולה שלנו חלתה ובמקומה הגיעה דולה מחליפה. בשלב הזה היא נכנסה פנימה, ולא הצלחתי לראות את הפנים שלה כי היה חושך מוחלט. כן הבחנתי בקווי המתאר שלה, הראש שלה היה מאורך מאוד, כמעט לא אנושי, מה שבהמשך התברר ככיסוי ראש. כל זמן ששכבתי בין ציר לציר היא עיסתה לי את הגב התחתון, והרגשתי איך כל המטרה שלה היתה רק לטפל בי ולרכך אותי ולהיות איתי. מישהי שאני לא מכירה, שרק הרגישה אותי ואני הרגשתי אותה, שטיפלה בי ולא הפסיקה לעסות לי את הגב התחתון. וככל שהצירים התפתחו התחלנו לעמוד ולזוז יחד, והיתה בינינו אינטימיות מדהימה, בלי שאני בכלל יודעת את שמה, ועדיין, הרגשתי שאני יכולה לבקש ממנה הכול.

הדבר היחידי שהנחה אותי היה להקשיב לעצמי: מה אני צריכה עכשיו? לשבת, לשכב, לרקוד, להתקלח… כל הזמן הייתי עם היד על הדופק, ובגלל שעבדתי חזק על שריר ההקשבה פנימה, לא היו עננים מסביב. מה את רוצה? תשובה. מה אני רוצה? להתכופף. מה אני רוצה? להתיישב על הכדור. בהירות הרצון שלי היתה חזקה ממני. אני מרגישה שהייתי הרבה זמן בשלב הזה ואפילו שיחקתי איתו קצת, מנסה להבין את המערכת הזו שפועלת עליי. הפתיחה התקדמה אבל עוד לא ירדו המים.

בשלב מסוים עברתי לבריכה והרגשתי שאני עוד לא רוצה ללדת, כאילו קיבלתי עוד בועת אוויר להבין מה אני חווה ולאן אני הולכת. שיחקתי בתוך המים, הלכתי בהם, הייתי קלילה, לא הרגשתי את המשקל שלי, כמעט לא הרגשתי כאב, אולי הייתי אפילו קלילה מדי ולרגעים יצאתי מהסיטואציה שהייתי בה. המיילדת הציעה שנצא לטבע, שאלך קצת. היציאה הזו היתה כל כך סימבולית עבורי, כי הנה אני עוברת עולם.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

סיפור לידה: אפרת שחר קפלן - מגזין גלויה
צילום: Amelie Niklas Ohlrogge

התחלנו ללכת שם בשדות, בטבע, אני דורכת על החול הרך ושותה מים, והדולה תומכת בי. ואני מבינה שההליכה הזאת היא כמו בספר ״הדבר״, כשהם פתאום מתחילים לדבר על רגשות, בתוך הים, ובחוץ זה סוף העולם. הרגשתי את הגדולה של החוויה האנושית באופן מאוד מזוקק, הרגשתי גם פחד קיומי מטורף. הרגשתי שזה כמו זמן סיכום והודעתי, ״עכשיו כשאני חוזרת, אני יולדת.״

כשחזרנו פקעו לי את מי השפיר באופן יזום כי עד עכשיו לא ירדו לי המים. ואז הכול השתחרר. נכנסתי שוב לבריכה, הצירים התעצמו ובשלב הזה ביקשתי שבן הזוג שלי יחזור להיות איתי. הוא נכנס איתי למים. מהכאבים והלחץ שהתחלתי לחוות, נשענתי קדימה ותפסתי במעקה, כאשר פלג הגוף התחתון שלי במים, נשענת על המעקה ומתנדנדת עליו, רגל אחת שלוחה לאחור למדרגות, מודיעה למיילדת, ״טלי, אני מתה, אני מתה,״ והיא עונה, ״אפרת, את לא מתה, את יולדת,״ ואני הרגשתי כאב גדול והמשכתי להוציא את מה שאני מרגישה.

בשלב הזה של צירי הלחץ כבר הייתי מוכנה לעבור לבריכה הקטנה בה מתבצעת הלידה עצמה. היתה לי הזדמנות מדהימה שגם שם נמרוד יישב בתוך הבריכה, והיא קטנה ואני יושבת עליו, ושם אני עוצמת עיניים, נכנסת לעולמות שלי, מלווה את עצמי, מגיע ציר ואני מלווה אותו, ומוציאה, לאט לאט, את הילד ממני. ובשלב הזה, כל העייפות שהרגשתי עד אותו רגע נעלמה כלא היתה, והרגשתי את האדרנלין נכנס לתמונה. אם קודם הרגשתי את כל האנדורפינים, שנמרוד ואני קראנו להם הדולפינים, פתאום ידעתי שאני מוצפת באדרנלין. כשתאו יצא ממני, הוא יצא לתוך המים, ואז הוצא מהם והונח בידי, עטוף במגבת כדי שלא יהיה לו קר. חשתי תחושת שחרור מטורפת, שהוא סוף סוף יצא ממני. ממש תוך שבריר שנייה אחרי שיצא עבר בי זרם אדיר של כוח. תאו מסתכל לי בעיניים, ונמרוד מאחוריי בוכה מהתרגשות.

הרגשתי שנמרוד ממש ילד איתי. אולי אין דבר כזה, אבל הוא ילד איתי, הוא היה איתי בחוויה בצורה הכי טוטאלית. אין לי מושג כמה זמן היינו ככה במים, לא היתה לי תחושת זמן. עברנו למיטה ובה ילדתי את השליה. אני זוכרת שהייתי בשוק מהגודל שלה, איך סחבתי כזה דבר. היינו סקין טו סקין על המיטה ונהניתי מההורמונים המטורפים שזרמו בי ומהאושר העילאי שהציף את כולנו. הרגשתי שכמו שיש שלטי חוצות מחולקים שמסתדרים לתמונה שלמה, כך המציאות שלי הפכה לתמונה שלמה ברגע. זהו. זה קרה. זה פה. אולי ישנו יחד, אני לא ממש זוכרת. רק את זה שהייתי מאושרת ברמות שלא הכרתי מעולם.

בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה להפגיש את תאו, את המציאות החדשה שלי, עם המציאות הישנה שלי, רציתי שנחזור הביתה. ההורים שלי ואחותי, שהגיעו למרכז הלידה כמה שעות לאחר שתאו נולד, לקחו אותנו הביתה. הם הביאו איתם אוכל ושמחנו כולם יחד. הרגשתי שההתרגשות והאהבה הזאת מתפשטת ומשמחת כל כך הרבה. הרגשתי גם את הרוגע שלהם שזה מאחוריי. הם חששו מכך שהלידה לא קרתה בבית חולים ותחושת הרווחה שלהם היתה מאוד ברורה. הלכנו לישון כשתאו שוכב עליי. כל הזמן נפעמתי מהעובדה שהוא באמת פה, שהוא איתנו. כשהנחתי אותו על הבטן והחזה הרגשתי את תחושת האחריות החדשה הזו, ואני הרי לא באמת יודעת, תכלס, מה עושים. הדבר היחידי שידעתי הוא שאני צריכה להיות קשובה לו.

סיפור לידה: אפרת שחר קפלן
צילום: Charles Deluvio

ובאמת, מה שהוליך אותי כל הזמן הוא להיות קשובה לו וקשובה לי. מראש ידעתי שאני מתכוונת לעשות משכב לידה, כי זה מה שהיה נהוג בתרבויות קדומות. אנחנו כחברה לכאורה מתקדמת מגדירים חברות לכאורה לא מתקדמות, כאשר זה בכלל הדבר הכי מתקדם בעולם, לתת לעצמך את המקום הזה של שנייה להבין את המציאות החדשה שלך. לא מיהרתי לנסות לחזור לחיים שהיו לי, אלא קודם כל לנסות להבין מה החיים שיש לי עכשיו.

בגלל שמראש החלטתי שאני לא מתכוונת לצאת מהבית (בהתחלה התכוננתי לשישה שבועות, אבל אחרי חודש הרגשתי כבר מוכנה), היה לי מאוד קל לנהל את עצמי בזה, כי מראש לא היה שום לחץ לנסות להספיק משהו, אלא רק לנסות להבין מה עושים, ופשוט להיות. לא התביישתי לשאול, וגם ידעתי מראש את מי אני שואלת. שאלתי אנשים שגישת החיים שלהם דומה לשלי, שהתשובות שלהם אף פעם לא חד משמעיות, שהן יותר הצעות שאולי אנסה כך, כי זה מה שהוא כנראה צריך, אולי זה מה שאני צריכה. מבחינתי לא היתה שום מטרה ״לחנך״ אותו, אלא רק לתת לו להיות, ולנסות לתת לו את מה שהוא צריך.

לא הרגשתי שאני בכלל יודעת איך עושים מה, חששתי שיגעיל אותי הקקי או הגוף הקטן הזה, חששתי מכל האחריות הזאת, לא ידעתי באמת מה זה ייצר אצלי ברגע האמת. אבל ידעתי שצריכים להיפגש פה שני עולמות, שלו ושלי. ושזה לא רק הוא, שזה לגמרי גם אני. כי איך אני אוכל להיות שם בשבילו ולתת לו את מה שהוא צריך, אם אני לא דואגת לעצמי? בהחלט אלה היו שני הדברים החשובים והיחידים ביקום מבחינתי באותו שלב: נטו שיהיה לי נוח ונעים ושלו יהיה נוח ונעים. ולא התביישתי לבקש עזרה ולבקש את מה שאני צריכה, ולדעת להביע בדיוק את הצורך שלי. אפילו אם באה חברה שהיא לא ממש קרובה, הכנות בצורך שלי תמיד היתה ברורה, ״זה בסדר שתהיי איתו רגע כדי שאכנס למקלחת וזה שווה עולמות שלמים בשבילי?״ אני חושבת שבגלל שהרצון שלי עם עצמי היה ברור, היה לי קל לדבר אותו החוצה ולספק לעצמי את הריפוי שהייתי צריכה.

במהלך כל התקופה הזו ובכלל, לא היה בי את המושג של לא נעים לי. לא התאים לי שמישהו יבוא לבקר אותי? אמרתי שלא מתאים לי כרגע. לא התאים לי שמביאים לי צעצועים מפלסטיק או דברים שהם לא חיוניים, כי אני צריכה מינימום דברים להתעסק איתם? ציינתי את זה בפני אנשים. כשהזמנתי אליי אנשים תמיד ביקשתי את מה שאני צריכה. ״אתה יכול להביא לי אולי משהו חם לאכול?״ הרבה פעמים אנשים מפחדים לבקש את הדברים שהם הכי צריכים, אבל זו הדרך הכי מדהימה שלך לתת לאנשים שאת אוהבת לאהוב אותך. ידעתי בדיוק מה אני צריכה: לישון, זמן לעצמי, להתקלח, לאכול טוב, להיות שמחה, בריאה וקלילה. זה מה שאני צריכה כדי שתאו יוכל לקבל ממני אהבה, חום וסבלנות.

בשלב הראשון העניין הוא לזהות מה התינוק מבקש ממך, לזהות את הדפוסים שלו. וזה אומר באמת להתבונן. כי ברגע שמתבוננים, מתחילים לזהות שתנועות מסוימות מעידות על צרכים שונים. זה אומר גם להתבונן בעצמך ובמצב שלך: בכאבים בגוף, בתחושות, בעייפות. את יכולה להיות במצבים לא פשוטים וזה מאוד נורמלי ואף מתבקש. כשאת מתבוננת ומכילה את זה ולא מבקרת את עצמך, זה כבר תהליך ענק בריפוי. דווקא ההתבוננות והשהייה בה, דווקא הלא לעשות כלום היה אחד הכלים הגדולים שלימדו אותי מה כן לעשות.

אני זוכרת את התקופה זו כל כך במעומעם כי אין שם יום ואין לילה, והיא מרגישה כמו רצף אחד ארוך. אני זוכרת שציינתי לעצמי שנכנסתי לאזור שהוא מעל לזמן ולמרחב. הזכרתי לעצמי שיש אנשים שמתוקף עבודתם קמים בשלוש לפנות בוקר, כמו דייגים או אופים. אז אם אני קמה בשלוש, זה מה שקורה עכשיו ולתקופה הקרובה אין דבר כזה יום או לילה. אם החיים שלי השתנו בין רגע, זה אומר שכל המונחים שקשורים בהם גם השתנו. הוא ישן כשהוא צריך לישון והוא ער כשהוא צריך להיות ער, ואני איתו במחזוריות הזו. אז כשהוא ישן אני מנסה לנצל את הזמן לישון ולנוח, למרות שבא לי לעשות אלף דברים אחרים, ובכך לאפשר לעצמי את מה שאני צריכה באמת וזה מנוחה. ואני חושבת שזה אחד הדברים שעזרו לי להעביר את התקופה הזו בנעימות.

סיפור לידה: אפרת שחר קפלן
צילום: David Veksler

ידעתי שאחת הדרכים המדהימות להחזיר לגוף שלי כוח ולבנות אותו מחדש הוא על ידי קיפסול השליה שלי. דאגתי מראש למערך הזה, של להקפיא אותה בצידנית ולהעביר לאדם הנכון. זה בפירוש היה המולטי-ויטמין שלי שליווה אותי למשך חודש, חודש וחצי. פאוור אנרג׳י של החיים. עדיין יש לי כמה קפסולות במקפיא ליום סגרירי. שתי קפסולות, שלוש פעמים ביום, והרגשתי חזקה מאוד. אחרי חודש אפילו קיבלתי מחזור.

דאגתי להקפיד על תזונה בריאה של אוכל ביתי, מבושל, ושתיתי המון מי קוקוס. מי קוקוס הם מאוד מזינים – הם עשירים באלקטרוליטים, בוויטמין סי ובאשלגן, ובמיוחד כשמיניקים ומאבדים הרבה נוזלים, זה דבר מאוד חשוב. במלחמת העולם הראשונה השתמשו במי קוקוס בתור אינפוזיה.

דאגתי שכל הזמן יהיה לי נעים, אם זו מוזיקה נעימה בשבילי ובשבילו, או אווירה רכה. ממש יצרתי לשנינו רחם. זה הרגיש כאילו חזרתי בעצמי לרחם בארבעת השבועות האלו. זה היה זמן קסום, שיותר לא יחזור על עצמו, כי זה רלוונטי רק לילד ראשון. בכל שלב הייתי בהוקרה למדהימות של הרגע, כי עוד מעט זה לא יהיה ככה. גם כשעלה קושי, הייתי בידיעה שהוא זמני. גם כשהוא בכה וחיפשתי דרכים להרדים אותו, אם זה להסתובב איתו בבית או לקפוץ על הפיזיו, הייתי רואה סרטים שלמים על מיוט, כי חיפשתי את המקום שיהיה לי נעים בתוכו. אם נשכבתי להנקה, קודם כל דאגתי שיהיה לי נוח עם כריות מכל כיוון ורק עכשיו, כשאני נינוחה, אני אוכל לתת לך ולהניק אותך. כל הזמן זכרתי שהאנרגיות שלי משפיעות עליו. ידעתי שאם אני לא רגועה ויש לי פיפי למשל, גם אם הוא היה רעב הייתי מניחה אותו, אפילו שיבכה רגע, אני עושה פיפי ואז חוזרת להיות אתך. כל הזמן הזכרתי לעצמי שחשוב שיהיה לי נוח, אחרת הוא ירגיש את זה ויגיב. כל זמן שהוא היה באי נוחות, ידעתי שאני צריכה להסתכל על עצמי. מה קורה אצלך עכשיו? איפה הסבלנות שלך? איפה האהבה שלך?

כל הזמן זכרתי שהוא מציב בפניי אתגרים, בדיוק כמו האתגרים שעלו בהיריון, וחיפשתי על מה אני צריכה לעבוד. על סבלנות? הכלה? נשימה? הייתי מייצרת לעצמי מנטרות שילוו אותי בתוך הדבר הזה, לזכור מה אני עושה פה, לזכור שזה בכלל התהליך שלי, והוא רק כלי בתהליך הזה, כמו שאני כלי בתהליך שלו. כמו שהתפקיד שלי עם עצמי הוא להיות בחיבור אל עצמי, אז התפקיד שלי הוא לעזור לו להיות תמיד בחיבור אל עצמו. זה גם כל כך משחרר מהלחץ הזה של ״הדבר הזה שלי״, כי האחריות שלי היא על עצמי. וזה תופס על כל מערכת יחסים מול כל אדם בחיינו. איך אני לוקחת אחריות על מה שקורה, מקבלת בתוכי את מה שזקוק לריפוי, ואיך אני משנה את התדר.

לא הייתי לבד בתוך כל הדבר הזה. כל הזמן שיתפתי. כאשר אנשים באו, שיתפתי במה שבאמת קורה איתי באותו רגע. אם זה בלבול, שמחה או עייפות. גם את העייפות לקחתי בשמחה. קראתי הרבה, קראתי את עקרון הרצף, והמשפט הכי גדול שלקחתי משם הוא שאנחנו בכלל מלווים אותם החוצה. וזה מתחיל מהרגע שהוא נולד. אני רק מלווה אותך החוצה מתוק שלי. אני רוצה שיהיה לך את הביטחון שלך. אתה עכשיו בעולם, אתה לומד את עצמך, ואני מלווה אותך.

הם באים ללמד אותנו. אני לא צריכה ללמד אותו כלום. הוא בא ללמד אותי על עצמי. שמעתי הרבה קולות ביקורתיים ומופתעים מהגישה שלי, כי אני עדיין מניקה, קרוב לשנתיים, ואנחנו עדיין ישנים יחד. אבל מבחינתי השנתיים האלו הן ההשקעה הכי גדולה שאני יכולה לתת לו ולי בבריאות הנפשית והפיזית של שנינו. עכשיו, כשאני משחררת יותר, אני יודעת שיש לו בסיס חזק, ושגם לי יש בסיס חזק איתו.

לפני כל תהליך התפתחותי מופיע כיווץ. בדיוק כמו ציר שמקדם אותך עוד קצת. לפני שהם עוברים עוד שלב, לפני שהם גדלים עוד קצת יש כביכול רגרסיה, לפני שהם מצמיחים עוד שן הם לא יורדים לך מהציצי. ברגע שזיהיתי שכל רגרסיה כזו היא בעצם התכווצות לפני התרחבות, אמרתי לעצמי, ״אה! זה בגלל שהוא גדל! בגלל שהוא מתרחב עכשיו הוא ככה.״ וברגע שזיהיתי את זה יכולתי להכיל את זה. ״אתה מתפנק עליי עכשיו כי אתה הולך להתרחב עוד קצת, והנה אתה מתקרב ומתקרב ואתה כביכול בלתי נסבל כי אתה רוצה רק אותי עכשיו, אבל זה בגלל זה, אז קח…״ יכולתי להכיל את זה וגם הוא בעקבותיי, כי כל הזמן, שוב ושוב, זו התכווצות למען התרחבות. וזה כל הזמן המעבר הזה בין מקרו למיקרו. אני יכולה להיות אתך הכי בטוטאליות עכשיו, כי אני יודעת שבעזרת ההתמסרות שלי, אתה תגדל ותצמח עוד.

סיפור לידה: אפרת שחר קפלן - מגזין גלויה
צילום: Jordan Rowland

כשהוא בכה ארוכות הייתי שרה באיטיות וברוך, וזה קודם כל הרגיע אותי. ראיתי שאם אני נבלעת ומזדהה עם הבכי שלו ונלחצת בעצמי, זה לא היה תורם בכלום, להיפך. אך ברגע שהייתי ברוגע או דאגתי להיכנס לרוגע, הוא לאט לאט נרגע. אנרגיה זה אמנם דבר שלא רואים, אבל בהחלט מרגישים. במיוחד תינוק. כל הזמן דאגתי להרגיע את האנרגיה שלי, הייתי שרה לעצמי בעיניים עצומות, ומחזיקה אותו בידיי, מצמידה אל חזי. אפשר לדמיין איזו חוויה זו מבחינתו, ״די כבר! תפסיק! מה אתה רוצה?״ מול ״תאוווםםםםם, תאוווםםםם..״ וגם אם הוא ממשיך לבכות, לאט לאט זה משפיע, זה עובד. אני העוגן שלו והוא יכול להתרפק עליו ולקבל ביטחון ושלווה רק כשאני רגועה.

הייתי איתו המון על המנשא. ברגע שכבר החלטתי לצאת איתו מהבית, עשיתי איתו הכול עליי, כולל למלצר בבית הקפה שלי. עד גיל שמונה חודשים הוא היה איתי כל הזמן. וברגע שהרגשתי שלשנינו זה הפסיק להתאים, ידעתי שזהו, וחיפשתי לו פתרון אחר. הרגשתי שאני כבר לא יכולה לספק לו את מה שהוא צריך. אחרי שהבנתי את זה, לא גררתי תסכול. כבר באותו יום הלכתי לראות מטפלת. השתחררתי בחיי ממונחים של מה צריך ואיך הדברים אמורים להיות, וזה מלווה אותי בהתנהלות איתו. הבנתי שהוא לא צריך כלום. הוא לא צריך אוניברסיטה, ועכשיו לשבת ועכשיו ללכת. שמתי לו מוזיקה נעימה שאני אוהבת. הכנתי מובייל מצינורות. וכמו בחודשים הראשונים, ברגע שדאגתי שלי יהיה נעים ונוח, הייתי יכולה להיות בהכלה מלאה ולהיות איתו. באמת להיות איתו. בלי שום תחזיות התפתחות, פשוט מתוך זה שאני קשובה לי ולו.

הייתי בידיעה שהוא יודע הכול. שאני רק צריכה להקשיב לו. וכדי שאני אהיה במצב של הקשבה אני צריכה להיות מחוברת, וגם עכשיו זה מה שמלווה אותי. אני רק צריכה לא להפריע. אני שומרת שיהיה לי נעים. אני לא קוראת חדשות. אני בוחרת להזין את עצמי בתכנים שמועילים לי ומחזקים אותי ולא מייצרים בתוכי פחד. כל הסביבה שאנחנו חיים בתוכה היא סביבה שמנתקת אותנו מהאינסטינקטים, שאומרת לנו איך אנחנו צריכים להיות ומה לעשות ובעצם לוקחת את הכוח הכי גדול שיש בנו: שאנחנו יודעים הכול. מייצרים לנו אלפי עננים כדי שלא נראה את השמש.

כשאני מדמיינת את עצמי במהות הכי גבוהה שלי, אני מדמיינת אותי עם גו זקוף ועם חיוך על הפנים. אני יודעת שכל מילות התואר, רגועה, שלווה, מחוברת, שמחה, קיימות שם. וזה מה שאני רוצה. וזה לא משנה מה יוביל לשם. זה מה שאני רוצה. וזה מה שבדיוק הם, התינוקות, עושים. כשלא טוב להם, הם מיד אומרים שלא טוב להם. כשהם רוצים משהו אז הם אומרים מה הם רוצים. והדבר המדהים הוא שאחרי שרע להם, זה תוך שנייה יכול לעבור. הם שכחו שהם בכו לפני שנייה ועל מה. הם לא גוררים את זה. כמובן שאם ניתן לתינוק לבכות המון שעות, ייווצרו אצלו המון תסכולים שהוא יגרור הלאה. זה משהו אחר. אבל ברגע שאני יודעת שבבכי הוא מבקש ממני משהו, ואני חסרת סבלנות או חסרת סיפוק בעצמי, איך אוכל לשמוע את מה שהוא מבקש?

הילד הזה בחר בי, ללמד אותי, לגרום לי לחזור להתבונן. לחזור לראות כמו ילד זה לחזור לראות את הדברים בבירור. זה לחזור להאמין. ברגע שאנחנו חווים את הילדים שלנו ככלים ההתפתחותיים שלנו, אנחנו תמיד נמצאים בהודיה. אנחנו בסך הכול רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב. כמה פשוט, כמה חסר ציפיות, כמה לא קשור למה הם יעשו ובמה הם יעסקו, אנחנו רוצים שהם יאהבו את עצמם כמו שאנחנו רוצים לאהוב את עצמנו.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת על 

בת 43, בעלת הוצאת הספרים ״מרקם״. למדה כלכלה לתואר ראשון ופילוסופיה של המדע לתואר שני.

אמא לעומר, בת שלוש וחצי, בהורות משותפת. גרה ביפו.
מחברת ועורכת הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה'.

פוסטים נוספים מאת קרן בויקו

כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 3 דקות קריאה
חווית הלידה של קרן בויקו הובילה אותה לאיסוף סיפורים רבים וליצירת הספר "ההכנה הכנה ללידה" - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי שמטרתם לעזור, לשתף, להעניק ידע ולהבהיר שאת לא לבד. על הספר ושלושה סיפורי לידה מתוכו.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 8 דקות קריאה
סיפורה של די כץ שחר הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 8 דקות קריאה
סיפור הלידה של הדס גלעד הוא חלק מן הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי. מטרתה של האסופה היא להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאישה איננה לבד בלידה וגם לא בעיבודה.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
גלויה מארחת
קרן בויקו
⏱️ 7 דקות קריאה
סיפורה של אפרת שחר קפלן הוא חלק מאסופת 'ההכנה הכֵּנָה ללידה' מאת קרן בויקו - אסופת סיפורי לידה וידע מקצועי, שמטרתה להעניק ידע חיוני, לעזור בהתמודדות עם אתגרי הלידה וכן לקדם שיח משתף שמבהיר שאת לא לבד.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם