אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף, מאת: דבורה לדרמן-דניאלי - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף

ג באייר תש"ף 27.4.2020
קו מפריד גלויה

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

ניתן לחיות ללא אמון בגוף. נשים עושות זאת מאז ומעולם. לעיתים אנו אפילו מעדיפות לחיות בצורה המנותקת מהגוף שלנו לאור חוויות עבר חודרניות וכואבות ולחיות מנותקות מהגוף. דבורה לדרמן-דניאלי מבקשת להחזיר לנו את האמון בעצמנו: דרך היחס אל הגוף, היחס לרחם והיחס ללידה. כתיבה מעובדת מתוך ספרהּ "הרחם יודעת"

הציווי "להתחבר" הוא ציווי שניתן לשמוע בהקשרים שונים מאז אמצע המאה הקודמת: להתחבר לעצמנו, להתחבר לגוף, להתחבר לטבע. זאת כמעט קלישאה אבל זה עדיין נכון. מי היינו לפני החיבור? למה האזנו ומה השתקנו בתוכנו? האם ניתן לעצמנו להלך במסע של חיבור מחדש ובניית אמון בעצמנו?

אני מבקשת להעניק כאן כמה מבטים על ניתוק וחיבור, על חולשה ועוצמה ועל תרגום הקשר האפשרי עם הגוף, כוחותיו ומעמקיו כשערים עבורך במסעות חייך. אולי תעזרי בדברי כאן לפני לידה ואולי לאחריה, אבל הדברים אמורים ביחס לכל מסע החיים והקשר עם הגוף הנשי שניתן לך.

הניתוק מהגוף

אישה נפרדה מידיעת גופהּ. היא חיה בתוכו, אך מתנכרת לו. היא נושמת דרכו, יולדת דרכו, אך באותה מידה גם זרה לו, לשפתו, למילותיו ולמסריו בה. דפוס הישרדותי זה נצרב בחומר התורשתי הנשי, ובזיכרון התאי המועבר מאישה לאישה, מדור לדור, מרחם אחת לרחם שנייה… אנו שותפות לכאב, שותפות לזיכרון הכאב, ושותפות להרס שהם זרעו וזורעים בנפש הנשית ובגופניות הנשית. כך אנו גם שותפות למנגנוני ההכחשה, ההשתקה והבריחה, אשר פועלים בנו את פעולתם המאלחשת.

כל אישה מאמצת את דרכה שלה לברוח מזיכרון הגוף – כמו אימה, כמו סבתה, כמו סבתה של סבתה.

דרכי הבריחה הן רבת: שטחיות, רדידות, טיפשות, היתלות מוחלטת באהבתו של הגבר, אימוץ ההתייחסות אל הגוף כאל אובייקט מנוצל, שכלתנות יתר, קשיחות יתר, כוחניות יתר, מניפולטיביות אובססיבית או דחיית כל קשר בין האדם שהיא לבין האישה הגופנית שהיא. וכך הפכנו לצל של מה שיכולנו להיות. שכחנו את קולו של הגוף. שכחנו את סימניה ואותותיה הפנימיים והנסתרים של הרחם.

הגוף הבשר-ודמי מבטא את נשמתה של אישה, את מהותה, את ידיעתה את עצמה ואת עוצמותיה הנשיות-נקביות. הגוף הוא הבית, המקור, יסוד כל היסודות. כשאישה בורחת מגופהּ, היא בורחת מידיעת מקור זו. היא מנתקת עצמה מאחיות יסודותיה, מהחומרים הבסיסיים היוצרים אותה, וממירה אותם בחומרים אחרים, פחות מאיימים ופחות טעונים, חומרים שלא יחשפו את הסודות הכאובים שלה.

אך כשאישה משתקת את גופהּ היא הופכת להיות ישות מושתקת. הגוף נתפס כמדכא וכמשעבד, והיא הולכת ומתנכרת לו כמהות המבטאת אותה. היא מתחילה להתייחס אליו כאביזר. אביזר להנאה המינית. אביזר פיתוי. אביזר הולדה.

ואם רחמה של האישה מייצגת יותר מכל את שאלת החיים, ואת עוצמת הבחירה בחיים, הרי ברגע שהאישה נפרדת מגופהּ ומרחמה כמהויות בעלות עוצמה, ומצמצמת את ההתייחסות אל נקביותה לכדי יחס שימושי-פונקציונאלי, כאביזר לשימוש בלבד, אזי היא ממיתה חלק מהותי מעצמה. תשובתה לקריאתם של החיים הינה תשובה חלקית, מצומצמת, דהויה וחצויה. דרך קיומה מנותקת מהוויית הגוף הנקבי, ממקצביו, פעימותיו, סודותיו ותבונתו. במקום לצאת לקראת החיים באומץ, במלוא עוצמה הגופנית האותנטית, היא סוגרת ומתכווצת לקראתם.

דבורה לדרמן-דניאלי
צילום: Maxime Lebrun

שאלות גוף – זיהוי מערכת יחסייך עם גופך

כדי לחזור ליחסים קרובים עם גופך, נסי לשאול עצמך את השאלות הבאות (ניתן להוריד בקובץ כאן).
כתבי את תשובותייך האינסטיקטיביות, ללא ביקורת או תיקון כלשהוא.

  •   איך היית מגדירה את מערכת היחסים שלך עם גופך?
  • מהו הגוף עבורך? 
  •   איך היית מתארת את הגוף שלך?
  •   אילו אמירות עולות בך כשאת חושבת על הגוף?
  •   איזו דמות עולה במחשבתך כשאת חושבת על הגוף שלך? מדוע?
  •   אילו תחושות צצות בך כשאת חושבת על הגוף שלך?
  •   מהי הרחם עבורך?
  •   כשאת חושבת על פעולתה של רחמך, אילו תכונות את משייכת לה?
  •   מה יחסך לדם? מה מעוררת בך המילה "דם"?
  •   האם הגוף הוא בית בטוח עבורך?
  •   האם העולם הוא מקום בטוח עבורך?
  •   מה את חשה כלפי תופעות שונות המתרחשות בגופך?

השאלות הללו הן רק גישוש ראשוני. קראי את תשובותייך ונסי לחקור את מערכת היחסים שלך עם גופך ועם רחמך. כל אחת ונסיבותיה שלה, ורק את יכולה להסיק מסקנות לגבי משמעות תשובותייך. ארמוז כאן בקווים כללים על המשמעות האפשרית של אופי התשובות, אך רק את יכולה לשפוט עד כמה משמעות זו נכונה או רלוונטית לגבייך: 

שימי לב לתיאורי גוף המבטאים תחושה של חוסר בריאות, חולי פנימי, תחושה שמשהו בגוף לקוי וחסר, או חוסר אמון בגוף וביכולתו לרפא את עצמו.

שימי לב כיצד את מתייחסת לגוף ולמה שמתחולל בו – כעצם, כאובייקט מרוחק, כזירה של אירועים בלתי נשלטים, או כמהות קרובה ומוכרת אשר מתחוללים בה תופעות משמעותיות לחייך. הגוף חי בעולם ומתפקד בו. כשהעולם נחווה כמקום לא בטוח, יתכן והחוויה של גופך הינה זהה.

הדם הוא חומר החיים. אישה פוגשת בדם החיים שבה בכל חודש. רתיעה מהדם עשויה לרמז על דחיית הגוף והרחם, וניסיון להתעלם ממה שהם מבטאים. אם את נרתעת ממראה הדם יתכן וחיה בך תפיסה של הדם כמסמל פגיעה, חוסר אונים או אובדן ומוות, וחשוב להכיר בכך כשאת מתחילה לבנות מחדש את יחסייך עם הגוף.

איור: אנטומיה אינטימית

השיבה אל המיניות השלמה של הרחם

הרחם איננה נתפסת כאיבר מיני, כפי שתפקיד האימהות נתפס כמשולל כל גוון מיני. אולם, הרחם שותפה לעונג האורגזמתי, כשהתכווצויותיה מעניקות לאורגזמה הנשית מימד עמוק וטוטאלי, כשהיא מתפרצת, מתפשטת ומסעירה את כל הגוף.

עונג הרחם מזין את הגוף כולו בשמחה, כשהוא נחווה ללא רגשות אשם או עכבות. זוהי שמחה מזינה ומרווה, מרפאה ומשחררת. היא האהבה בהתגלמותה – אהבה הנחווית בתוך ומתוך הגוף, אהבה של כל פיסת עור, כל מרקם, תנועה, ריח וטעם.

המיניות היא חגיגת הגוף-רוח-נפש. כשאנו משוחררות לחוות אותה במלואה, היא מנצחת את כוחות הפחד. החיבור בין כוחות החיים שברחם לבין העונג המיני הנחווה דרכה, יוצר זרימה של שמחה, התלהבות וחיות מסופקת. להיות אישה מינית משמעו להיענות לשמחה שבחיים, וליצריות שבתוך הגוף, הכמה לרקוד את אהבתו ושמחתו. אישה שחיה את מיניות גופהּ היא אישה החוגגת את חייה. 

מבנה הרחם - מגזין גלויה

לידה המתרחשת מתוך ואגינה ושפתיים היודעות להיות משוחררות לקראת מגע ומעבר בתוכן, היא בעלת סיכויים טובים להיות רכה יותר. הגוף פחות מכווץ בהתגוננות, שרירי הרחם פחות מתנגדים, שרירי הפות פחות מאוימים ויותר מאפשרים. האזורים המיניים, שהם גם האזורים דרכם מתחוללת הלידה, אינם נחווים כאזורים מרוחקים ומנותקים ממך, אלא כחלק מבורך מתוך השלמות הטבעית שהיא את. חוויה כזו מאפשרת לפעולתם הטבעית-האינסטיקטיבית להתרחש ולהתבטא בחופשיות רבה יותר ובזרימה קולחת יותר.

לכן, ההכנה ללידה צריכה לעבור גם דרך שבילי המיניות שלך – על מעצוריה, בלמיה וחסמיה. עליה למוסס אותם, להרגיע את כאבם, לרכך ולפתוח אותם באהבה. האם תרשי למיניות לבוא לידי ביטוי בשעת לידה?

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

להקשיב לרחם - דבורה לדרמן דניאלי
צילום: Fuu J

הגבר שאיתך ובחירות הלידה שלך

האיש שלך, אהובך, שותף לחייך, החבר הכי טוב, אבי הילד/ה שבבטנך, דואג גם לך, אשתו היקרה, שרק תצאי מההיריון הזה בריאה ושלמה. האם כשאת הרה ומתלבטת היכן וכיצד ללדת, עלייך בהכרח להתחשב בדעתו, המלצתו, סירובו או פחדיו של בן זוגך?

כשאישה מבינה שיש באפשרותה לבחור את תנאי הלידה בהם תלד, כשהיא הופכת מודעת לזכויותיה על גופהּ, כשהיא רוצה לאפשר לגוף לעשות את עבודתו ללא התערבויות והפרעות, וכשהיא מבינה שהיא זכאית לתמוך בעצמה, ולדרוש את ההתייחסות התומכת ביותר בלידה שלה, היא עשויה להתלבט בין אפשרויות לידה שונות: לידה עם מיילדת פרטית, לידה במרכז לידה טבעי או אף לידה בבית.

ישנם מקרים בהם היא תזכה בתמיכתו הבלתי מותנית של בן זוגה, אולם יש פעמים בהן האיש יתנגד בתוקף. האפשרויות האלטרנטיביות הללו עשויות להיראות לו מיותרות, לא הגיוניות, ובעיקר מסוכנות: "למה לא ללדת כמו כולן?" הוא אולי ישאל, "בבית חולים, בצורה בטוחה…", "ואם יקרה משהו לך או לתינוק? למה להסתכן? אני לא לוקח כזה סיכון", הוא עשוי לומר, ואת עשויה לומר לעצמך: "הרי זה גם הילד שלו. אינני יכולה להחליט רק על דעת עצמי…". ואת זקוקה לתמיכתו, וגם את מלאת חששות (גם אם את לא תמיד מודה בכך). כיצד תוכלי לקחת סיכון כזה?

פעמים רבות את פשוט מוותרת. מוותרת על ה"פנטזיות", שומעת לקול ההיגיון (כביכול), מחפשת את אישורו, ואם את לא מוצאת אישור כזה את משנה את בחירתך. מה מונח כאן על כף המאזניים? איזו מין בחירה את אמורה לבחור, והאם אפשר בכלל לבחור נכון בתנאי חוסר וודאות כל כך גדולים?

הקושי העצום כאן, על פי תפיסתי, טמון בחוסר היכולת שלנו, כנשים, להסביר ולהצדיק באופן "הגיוני" ולוגי, מדוע אנו כמהות ללידה מסוג אחר. למעשה, אין לנו מילים אף להסביר לעצמנו את מקור כמיהתנו.

אשה חוזרת לגופהּ - דבורה לדרמן דניאלי
צילום: Semina Psichogiopoulou

הכמיהה ללידה טבעית

כנשים, רחמנו נוגעת במסתורין החיים ובחסד הקיום. היא אוצרת בתוכה ידע, עוצמות וכוחות בלתי נדלים אשר בלשון המעטה לא זוכים להכרה ולביטוי מלא במשך רוב חיינו. בתקופת ההריון והלידה, בה חלים שינויים פיזיולוגיים והורמונאליים כה גדולים בגופנו ובתאי רחמנו, מתעוררים החלקים המוכחשים ממקומם הנשכח. ידע הענקת החיים מתעורר, ועימו התשוקה להעניק חיים גם לרבדים שנקברו חיים, בתוכנו. ההיריון הוא הזדמנות גם לנו להרות את עצמנו מחדש, וללדת לעולם חלק מהותי מעוצמת נשיותנו שהושתקה ונבלמה. בעיקר, זוהי ההזדמנות ליצוק מחדש את התחושה השלמה של הגוף הנקבי כבעל יכולת, תבונה ועוצמה. 

נשים חיות במשך דורות עם תחושה בסיסית שהגוף שלהן לקוי, בעייתי, חלש, פגיע, לא מספיק טוב ולא מספיק אמין. לידה המתנהלת מעצמה, ללא התערבויות, משיבה את תחושת היכולת שחווה אישה בגופהּ. ברגע שמישהו אחר "עושה את העבודה" עבור הגוף, המסר המתקבל הוא שהגוף לא היה מסוגל להשלים את מלאכתו. ברגע שמוחדרים חומרים העוזרים לזרז את הלידה, המסר המתקבל הוא שגופהּ של האישה "לא ידע" ליצור בעצמו את חומרי התהוות הלידה. כשמבוצע חתך באזור החיץ, המסר הוא שאיזור הואגינה לא יכול היה להתרחב דיו כדי לאפשר את מעבר ראש התינוק. ברגע שהרופא מיילד את התינוק עבור האישה, דרך חיתוך הרחם, המסר החותך המתקבל הוא שגופהּ של האישה לא יכול היה ללדת את התינוק בעצמו, ולמעשה נכשל במשימתו.

אשה חוזרת לגופהּ - דבורה לדרמן דניאלי
צילום: Erik Dungan

הכמיהה ללידה טבעית הינה למעשה הכמיהה להשיב אלינו משהו חשוב ומהותי שנגזל מאיתנו – האמונה בתבונת גופנו, וההכרה בעוצמה הייחודית השוכנת בו. לידה שהתהוותה מעצמה והתבצעה מעצמה היא הוכחה מחזקת ומעצימה עבור האישה, לכך שהגוף שלה יודע, שניתן להאמין בו, ושהוא ראוי להכרה ולכבוד… עם זאת, תמיד חי בנו הספק הגדול שנשתל בנו מימים ימימה – הספק במסוגלותו וביכולתו של הגוף, ודחיקת ידע הדם וידע החיים הטמון בו, לשוליים הנחותים, לעומת אמינותו ומסוגלותו של הידע המושכל (זה המיוצג, בין היתר, על ידי מדע הרפואה והטכנולוגיה הרפואית).

ספק זה ודחיקה זו הם שימנעו מאיתנו, פעמים רבות, להיות נחושות בבחירתנו את תנאי הלידה. הספק עוד יתחזק ויתאשר כשהגבר שאיתנו יעדיף לשמור על כל הנהלים המקובלים ו"הבטוחים": המוניטור הרציף, זירוז הלידה כמעט מיד לאחר התאריך המשוער, קבלה מוחלטת של ההמלצות הרפואיות לפקיעת מי שפיר, הזרקת חומרים שונים או עריכת ניתוח. המסר שנקבל מהעדפות כאלו הינו שגם הוא, האדם המכיר את גופנו באופן האינטימי ביותר והקרוב ביותר, לא סבור שניתן לבטוח בידע וביכולת הטמונים בגוף זה. חוסר האמון מתגבר ומאפיל על אותו קול הבא מתוך בטננו, אשר נחלש יותר ויותר כשאנו מוצאות סיבות והצדקות לזניחת כמיהתנו, ולאימוץ העדפותיו הנורמטיביות של בן זוגנו.

כשלא מקשיבות לגוף - דבורה לדרמן דניאלי
צילום: am JD

אמון בגוף – נוכח או נעדר?

ניתן לחיות ללא אמון בגוף. נשים עושות זאת מאז ומעולם. מתרחקות מהגוף, מסתמכות על רופאים, על תרופות ועל שכלן. לעיתים אנו אפילו מעדיפות, לאור חוויות עבר חודרניות וכואבות, לחיות מנותקות מהגוף. אך מהו המחיר? היכן המקומות בהם אנו משלמות מחיר, ובגדול?

אין כאן תשובה ברורה, ולכל אישה אולי, תשובה אחרת. התשובה, כמו תמיד, נמצאת רק בך.

אין דרך אחת להלך בה על מנת להקשיב יותר לעצמך, לפגוש בך לבד ויחד עם הזוגיות, חיי המשפחה והחברות. את יכולה לבחור כיצד את מוליכה את עצמך, כיצד את בונה את עצמך. אני מזמינה אותך להאמין שאת יודעת, שהרחם יודעת, שגופך יודע ומתוך כך תשאי את עצמך במסעות החיים.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

מרצה לחינוך במכללת דויד ילין, וחוקרת בתחום הקול הנשי בדת ובתרבות.

תוכן נוסף מהמגזין:

י"ז באייר תשפ"א 29.4.2021
מאת
צוות גלויה
בעקבות כתבה במוצ"ש על הטרדות בדייטים ליקטנו עצות מנשים למוגנות בדייטים, כיצד להישמר בגבולות עולמנו החסר.
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
מאת
צוות גלויה
מעמד הברית הוא מהטקסים העתיקים ביהדות. איך מעניקים לו עומק? וכיצד להעניק משמעות גם לברית הבת עם אלוהיה?
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
מאת
צוות גלויה
הצעות ודרכים להחזרת נוכחותן והשתתפותן של נשים בטקס ברית המילה וכניסת הבן היילוד לעם היהודי.
כ״ה בכסלו תשפ״ד 8.12.2023
מאת
צוות גלויה
תפילות, שירים וראיונות שהתפרסמו במגזין גלויה מתוך תקווה בתקופה עצובה.
ט"ו בתמוז תש"ף 7.7.2020
מאת
צוות גלויה
בדברי ימיה של האנטומיה המינית סבל הדגדגן מיחס של התעלמות, זלזול וחוסר הבנה מתמשך. מעבר להצעת מגזין גלויה לכנות את האיבר בשם ״עינוגית״, מונגש כאן תרגום לעברית של סרטון מקצועית בנושא.
ט"ז בשבט תש"ף 11.2.2020
מאת
צוות גלויה
⏱️ 2 דקות קריאה
לא יודעים מאיפה להתחיל? רוצים להבין מה הולך פה? קיבצנו לכם מאמרים בנושא אישות לתחילת הקריאה במגזין

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם