הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר - מגזין גלויה

הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר

כ' תמוז תש"ף, 12.7.20
קו מפריד גלויה

החלק בדגדגן שנראה לעין זעיר ומהווה רק חלק קטן מהאיבר כולו. לחלקי הדגדגן הנראים והנסתרים חשיבות חסרת תקדים בכל הקשור לעונג ולהנאה מינית של האישה, ובהבנת מנגנון העונג בעת קיום מגעים ויחסים מיניים. הגיעה העת להכיר את הדגדגן ולהפנים כי בכל מה שקשור אליו, רב הנסתר מהגלוי.

סביר להניח שקראתם מאמרים, אולי אפילו במגזין גלויה, על גוף האישה. על האנטומיה של קיום יחסי האישות, על קרום הבתולין ועל האורגזמה. בטקסטים אלו ישנה התייחסות לדגדגן, אולם זה המקום להתייחס בצורה מפורשת וממוקדת לדגדגן ולתת לו את המקום הראוי. מדובר במעשה חיוני, שכן לא ניתן לדבר בצורה מעמיקה ורצינית על יחסים ומגעים מיניים, על גוף, אינטימיות פיזית ועונג, ללא התייחסות לאיבר שמהותו היא להפיק עונג בגוף האישה. 

קווים לדמותו של הדגדגן

אחת השאלות המרכזיות שעולות סביב הדגדגן כאיבר אנטומי, היא "מה התפקיד הפיזיולוגי שלו בגוף האישה"? התשובה מרתקת – אין לדגדגן ולו משמעות פיזיולוגית אחת מבחינת מערכת הרבייה, המערכת ההורמונלית של האישה, או כל מנגנון פיזי חיוני אחר בגופה. המשמעות הפיזית היחידה שיש לאיבר זה הוא ההנאה והעונג של האישה בעת גירוי מיני וקיום יחסי מין. ככל הידוע עד כה, אין לאף בעל חיים אחר בטבע איבר שכזה או איבר הדומה לו במשמעותו. 

הדגדגן הוא איבר גדול ונוכח בגוף הנשי. רק קצה האיבר, בין 3 ל-4 אחוזים ממנו, חשוף ונראה לעין, ועל כן הוא יכול לתת את הרושם המוטעה שמדובר באיבר קטנטן. הקצה החשוף אותו רואים ומרגישים, קרוי "עטרת הדגדגן" ובו ממוקמים כ-8,000 קצוות עצבים, פי שניים מכמות קצוות העצבים שיש על עטרת הפין (כ-4,000), המהווה את האזור הרגיש ביותר באיבר המין הזכרי. עובדה זו מסבירה מדוע שמו של הדגדגן בעברית נגזר מהשורש ד.ג.ד.ג, מלשון דגדוג.

לדגדגן יש רגישות עצבית חסרת תקדים ביחס לכל חלק אחר בגוף, כך שהוא רגיש במיוחד למגע וגירוי. שם נוסף לאיבר זה הוא "חביונית" מלשון חבוי, שכן רובו המוחלט של האיבר חבוי בגוף האישה, וקצהו חבוי תחת כיפת הדגדגן. באנגלית קרוי הדגדגן Clitoris ויש המשערים כי מקורה של המילה היא במילה היוונית העתיקה "קלייטוריד" – גבעה קטנה.

הדגדגן - הרבה יותר ממה שנראה לעין - צוות גלויה
צילום: Sharon McCutcheon

מבנה הדגדגן 

כאמור, הדגדגן אינו איבר קטן בכלל, כאשר מבנהו וחלקיו השונים מקיפים את הנרתיק בצורה החובקת אותו כמעט. "עטרת הדגדגן" היא החלק הקטנטן שמהווה הצצה לנוכחות האיבר, ועליו הרחבנו כנקודה בעלת רגישות עצבית חסרת תקדים וכמקור מרכזי להפקת עונג בזמן מגע מיני. למרות הדומיננטיות שלה, יש לזכור כי העטרת היא רק אחד מהחלקים המרכיבים את הדגדגן.

על העטרת החשופה, מכסה ומגינה כיפת הדגדגן, רקמה עורית הממוקמת ממש מעל העטרת ומגוננת עליה מפאת רגישותה. העטרת, ממשיכה להתפרש בגוף האישה, כאשר היא מתפצלת למעין שתי רגליים אשר יושבות על פקעות הפרוזדור (הנראות כמעין שתי טיפות גדולות) וממקומות משני צידי הנרתיק.

רגלי הדגדגן מתפרשות עד כדי 9-10 ס"מ אל תוך האגן. הדגדגן אינו מנותק משאר חלקי הגוף וישנם חיבורים למערכת כלי הדם ולרקמות שונות כגון העצבים המסונפים אל ספוגית השתן, חיץ הנקבים, רצועות המתיחה, שרירי האגן, וקרום רצפת האגן. הדגדגן יכול לעבור שינויים בהתאם לחוויות העוברות על גוף האישה. השינוי הבולט ביותר הוא שינוי אפשרי בעטרת הדגדגן לאחר לידה. היא יכולה להיות בולטת יותר, ארוכה מעט יותר, רחבה יותר – כל אישה והשינוי החל בגופה. יש נשים המעידות כי השינוי הפיזי מוסיף על חווית העונג שהן חוות בזמן מגע מיני ומעצימה.

להורדה בחינם של שני דגמים של דגדגן למדפסת תלת מימד (העמוד בצרפתית, ניתן לתרגם לאגנלית באמצעות Google Translate. הקבצים נמצאים תחת Fichiers pour l'impression / Files for Printing)

אורגזמה נשית דגדגן
איור: אנטומיה אינטימית www.IntiMeArt.co.il

מדובר באיבר הומולוגי לפין. באנטומיה, איברים או חלקים הומולוגים הם בעלי אותו מבנה בסיסי ומקור התפתחותי – כלומר מקורם באותן הרקמות העובריות גם אם אין להם בהכרח אותו תפקיד (הומולוגיה – מלשון המילה היוונית Homologos, הומו = דומה או זהה, ולוגוס = קשר).

הן הדגדגן והן הפין מקורם באותם התאים העובריים בשלב מוקדם מאוד של התפתחות העובר, עוד לפני שהוא מובחן כזכר או נקבה. עם התפתחות העוברים, הרקמה הזו תתפתח אצל הנקבה לדגדגן ואצל הזכר לפין. במובן זה, עטרת הדגדגן הומולוגית לעטרת הפין וממוקמת בגוף האישה בדיוק היכן שממוקם הפין אצל הזכר. יותר מכך, בצורה דומה לתגובת ההזדקפות וההתקשות של רקמת הפין בעת עוררות מינית של הגבר, גם רקמת הדגדגן מזדקפת ומתקשה עם עוררותה המינית של האישה. למרות שברובה מדובר ברקמה חבויה, ניתן ממש לחוש בשינוי בקצה החשוף אם רגישים וקשובים לכך מספיק. 

לדבר גלויות על הדגדגן - צוות מגזין גלויה
צילום: Alex

הביקורת על חקר האורגזמה

רובן המכריע של הנשים מגיעות לאורגזמה על ידי גירוי דגדגני, ולאו דווקא על ידי מעשה החבירה [חדירה] (המחקרים והסקרים השונים נעים על ציר מספרי של בין 70 ל-90 אחוזים). הדעות בנושא חלוקות: 

תפיסה רבת שנים חילקה לכמה סוגים שונים את האורגזמה הנשית ומקורהּ, אך אין בתפיסה זו תמימות דעים בנוגע לחלוקה עצמה ולסיווג המקורות לחוויתה – טענה אחת מחלקת את האורגזמה לדגדגנית ונרתיקית. טענה אחרת ממקמת את מקור האורגזמה באחת משלוש: בנרתיק, ברחם או בשתיהן יחד. טענה דומה אך נפרדת, מתארת את מקור האורגזמה בדגדגן, בנקודת הג'י או בשתיהן, כשעל שלוש המקורות הללו הוסיפו גם אפשרות רביעית: גירוי צוואר הרחם. 

אל מול התפיסה המחלקת והמקטלגת, עומדת תפיסה נגדית אשר טוענת כי כל אורגזמה נשית נובעת בעצם מגירוי דגדגני כלשהו, בין אם מדובר בגירוי ישיר של עטרת הדגדגן החיצונית או בגירוי פנימי של אזורים אחרים באיבר הדגדגן, כרגלי הדגדגן, פקעות הפרוזדור וכן הלאה, שיכול להיגרם על ידי הלחץ והמגע העקיף שמופעל בעת החדירה והמגעים המיניים השונים. 

בעקבות התודעה הפמיניסטית התעוררה ביקורת רבה ביחס למחקר הפיזיולוגי והתפיסות השונות שעוצבו וגיבשו דפוסי התייחסות (מקובעים) לדגדגן ולאורגזמה הנשית. הניסיון החיצוני והרפואי לחלק, לקטלג ולהסביר כיצד בדיוק פועלים מנגנון העונג הנשי והדגדגן, נתפס בעיני רבים ורבות כניסיון עקר שמביע יותר מכל שאיפה לשליטה ובעלות על הגוף הנשי מצד גורמים זרים. ואכן, רבות מן הטענות ורבים מהמחקרים הראשונים בנושא נוצרו על ידי גברים, אולם אין זה אומר שאין ערך לחקור ולהבין את הפעילות הפיזית של הגוף בעת עוררות ופעילות מינית.

כיום ישנם מחקרים חדשים ותפיסות שנוצרות מתוך נקודת מבט נשית ו/או על ידי נשים, מתוך מטרה להביא לידי ידע אמין וכזה הרגיש למורכבות הגוף, לתחושותיו ולגורמים אחרים, שאינם פיזיים בהכרח, שיכולים להשפיע על החוויה המינית ועל האורגזמות של נשים וגברים. 

הדגדגן - מאת צוות מגזין גלויה
צילום: Ryoji Iwata

"אהבתה של ונוס" לעומת "איבר אינפנטילי" – התפיסה החברתית של הדגדגן

בסרטון הנהדר שיצרו רחל א. גרוס, ג'פרי דל-ויסקו ודומיניק סמית', הם קוראים לדגדגן "תגלית בת אלפיים" ומתארים כי למרות שהדגדגן התגלה כבר לפני אלפיים שנה, היחס אליו כאיבר עצמאי זכה בהתעלמות, חוסר הבנה וזלזול עמוק ומתמשך. תקציר מהיר של הסקירה ההיסטורית המקיפה שהם מציגים בסרטון מראה כי התפיסה בדבר הדגדגן עברה מהמורות ומהפכות, וכי עוד בימי יוון העתיקה כבר ניתן לגלות התייחסויות לדגדגן בצורה מסוימת, גם אם לא מלאה או ישירה

החוקרים בעת העתיקה הקנו לדגדגן (כפי שהם תפסו אותו) מקום ומשמעות מזערית, על גבול חוסר ההכרה, במבנה האנטומי של גוף האישה. אולם, עם הפריחה ההומניסטית ברנסנס והתפתחות המחקר הרפואי, במאה ה-16 האיבר זכה להכרה מחודשת על ידי ריאלדו קולומבו שכינה אותו בשם "אמוּר וומריס" שמשמעותו "אהבתה של ונוס" ואף זיהה את התפקוד הפיזי של האיבר כמקור לעונג הנשי. אולם, מדובר היה בעדנה מחודשת רגעית ביותר, שכן בעקבות הדומיננטיות של התפיסות והתיאוריות של הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד, הדגדגן נקבר מחדש תחת צל כבד של הקטנה ושל הכרזת פרויד כי מדובר באיבר "אינפנטילי". פרויד טען שעל מנת להתבגר, על האישה ללמוד להעביר את מקור האורגזמה שלה מהדגדגן אל הנרתיק, והפך את האיבר למשהו מגונה ממש שיש להתבגר ממנו ולהתגבר עליו.

במאה ה-20 כבר עלה המחקר הרפואי על המסלול המהיר, כשעם ההתפתחות הטכנולוגית הפכו איברים מוכרים פחות ואיברים נסתרים מבחינה התודעה החברתית, לנגישים הרבה יותר. רק בשנת 2005 פורסם המחקר שהראה כי הדגדגן גדול פי 10 ממה שנהוג לחשוב, וכי הוא מחובר בצורה ישירה לאזורים אחרים בגוף, כפי שפורט בפסקאות הקודמות בסקירת מבנה הדגדגן. המחקר המדובר לא נוצר בחלל ריק, והוא תוצאה של מחקרים ותיאוריות קודמות שהעזו להציב את הדגדגן וחווית העונג המיני במרכז ולהאיר עליהם מחדש אור צלול ובהיר, כמו למשל המחקר המפורסם של מאסטרס&ג'ונסון אשר ממש מיפו את חווית ההנאה המינית של האישה ובחנו את תפקוד האיברים השונים הקשורים לעונג וחווייתו.

אין ספק כי הבחינה ההיסטורית, מעלה היעדר תשומת לב מספקת לאיבר זה. היחס אליו הוא זכה מעיד על עמדה של ביטול או התעלמות מחד, ועל ניכוס האיבר ותפקודו כהוכחה לאינפנטיליות האינהרנטית של האישה ולהיותה ברייה של "יצר" מאידך. לא מדובר בהפתעה גדולה, שכן ישנו "קשר שתיקה" כללי שבחלקו קיים עד היום, האופף את ההתייחסות לפות, לממדים במיניות הפיזית ולהיבטים מסוימים בגוף האישה. כפי שצוין, היחס לא היה רק של התעלמות ולעיתים החלל הריק של ידע מהימן, התמלא תפיסות ותיאוריות חסרות כל ביסוס קליני ורפואי או כאלה המשליכות את התפיסה החברתית והמסורתית של דמות האישה, על גופה הפיזי ממש.

אחד הביטויים הברורים ביותר לכך היא תופעת המילה הנשית. תופעה זו כשמה כן היא – מדובר בטקס הנערך בתקופת המעבר בין ילדות לנערות הנפוץ בעיקר באפריקה, בו נעשית כריתה חלקית או מלאה באיבר המין הנשי. הצורה ה"קלה" למילה היא הסרה של ערלת הדגדגן וחיתוך הקצה החשוף, אך תצורות מחמירות יותר נוהגות להסיר גם את השפתיים החיצוניות, השפתיים הפנימיות ואף את הדגדגן כולו (עד כמה שניתן). במקרים מסוימים ישנה סגירה חלקית של פתח הנרתיק על ידי תפירת הפתח. תוצאות רווחות של מילת נשים הן חוסר יכולת להנות ממין, לחוות אורגזמה או לאונן. הסיבות למילת הנשים הן מגוונות וישנן סיבות תרבותיות ואסטטיות, אך רבות מהסיבות מעידות על יסוד עמוק של שליטה בנשיות, שאיפה להסרת ה"יצר" וטשטוש המיניות הנשית, ורצון לביטול מנגון ההנאה המינית אצל נשים. כמובן שמדובר בביטוי קיצוני שקיים רק בקרב תרבויות ומסורות מסוימות בעולם, אך קודם כל – מדובר במנהג שמוכל על מעל ל 100 מיליון נשים ברחבי העולם כיום, ושנית – הוא משקף בצורה כה ויזואלית את העמדת הדגדגן כאיבר שיש להתבייש בו, להקטינו, להסירו. במחשבה המערבית, אמנם אין למנהג שכזה מקום או מקבילה, אך היסוד המחשבתי זהה בין אם מדובר בציווי פיזי שדורש להסיר את האיבר או בציווי מחשבתי פרוידיאני שדורש מנשים להתבגר ולהתגבר על הדגדגן של עצמן, להתנתק ממנו ולהסב את המוקד אך ורק לנרתיק שלהן, כאילו הוא בלבד תמצית הזהות הנשית הבוגרת כולה.

תפ
צילום: Ahmad Odeh

סמנטיקה של גוף, חברה ונפש

כאמור, לאיבר העונג הנשי ישנם שמות רבים: "דגדגן", "חביונית", "גבעונת" (אם מעניקים תרגום בעקבות המקור היווני למושג באנגלית "Clitoris"), "אהבתה של ונוס" או כפי שפרויד כינה אותו "איבר אינפנטילי".
במגזין גלויה אנו מבקשות להסב את תשומת הלב למשמעות בעת בחירה בכל אחד מן הכינויים, כפי שכל המשגה לשונית מבטאת רעיונות רחבים יותר. בשל העובדה כי איבר קטן (לכאורה) שבגוף האישה קיבל שמות המגלמים יחס של מינימליזם – הרי שלכך יש משמעות של הקטנה רבתי לעצם קיומו ומשמעו.
על כן, אנו מציעות כי נשאל עצמנו מה מביעה המילה באמצעותה אנו בוחרות ובוחרים לייצג חלק זה שבגוף, מבחינת התפיסה שלנו את אותו החלק?
אילו השלכות תפיסתיות וחברתיות עלולה הבחירה הזו לייצר?
כך למשל, כשקוראים בשם לאיבר שברמה הגופנית הוא איבר של רגישות, עונג והנאה אפשריים, בשם "חביונית", יש לכך משמעות. יש לכך השלכות.
אפשר לטעון כי הבחירה של השפה העברית להדגיש את הממד החבוי של האיבר, רק מעצימה את מעשה ההחבאה וההסתרה לאורך ההיסטוריה, ומעמעמת את העובדה היסודית שמדובר באיבר גדול – פיזית ותחושתית.

"חביונית" למשל היא המילה הזנוחה בשפה העברית. המילה שאומצה ומשמשת את הציבור הרחב היא ה"דגדגן". במילה זו, מוטיב הרגישות ופוטנציאל ההנאה בא לידי ביטוי קצת יותר. אולם, גם כאן השימוש של השורש ד.ג.ד.ג כפי שהתקבע בעברית המודרנית יוצר בעיה: ד.ג.ד.ג הוא שורש שמביע מילים שמייצגות תחושה של הנאה מסוימת, של רגישות תחושתית, של קלילות ושל ילדותיות והוא אינו מתקרב לייצוג תחושה של עונג עמוק ושל מיניות. בפשטות, דגדוג אולי יכול להוות מרכיב בהנאה מינית של אנשים ונשים מסוימים, אך הוא בהחלט אינו הנאה מינית ועונג מיני לכשעצמם. יש בעת נקיטה במילה "דגדגן" תחושה של מעשה הקטנה מלווה במתיקות סכרינית והתחמקות מהכרה בקיומו כאיבר עצמאי שמהווה גורם משמעותי ולא סתמי ומתקתק. באופן דומה אבל לא זהה ישנה התרחשות דומה ביחס לאיבר המין הנשי עצמו; הפות זכה וזוכה לעשרות אם לא מאות שמות חיבה, כינוי וכך הלאה ומאיבר מין ורבייה הופך לאביזר חמוד ועקיף שמנותק כל קשר למציאות הפיזית שלו. ושוב, כמו הפןת, כמו הרחם כך גם הדגדגן – מכונים בלשון זכר ולא בלשון נקבה היאה לאיברים אלו לכשעצמם.

מחשבה שעלתה בצוות מגזין גלויה היא להציע הצעה נוספת כשם אפשרי: "עינוגן" ובהטיה ללשון נקבה – "עינוגית", שהרי בסופו של דבר זהו איבר המהווה מקור לעונג והנאה. הקשר הלשוני הוא ישיר, הייצוג הסמנטי הוא ברור וכנה: זהו איבר שמהותו עונג והנאה, והשם המייצג אותו צריך לעשות זאת בצורה נאמנה שאינה ממעיטה משדה התוכן והחוויה אליהם הוא שייך.
איננו בטוחות כי בכך יש מענה שלם לצורך בכינוי מעודכן, על כן במידה ויש לכן או לכם הצעות נוספות, נשמח לשמוע על כך במייל: Gluya@gluya.org

דגדגן
צילום: תמר הרצברג-שוסיוב

רגע לפני סיום

ההיסטוריה המסועפת של חקר ותפיסת הדגדגן, נסתרותו הפיזית והיעדרותו מלב השיח הפיזיולוגי והתיאורטי על גוף האישה וחוויית הנאתה המינית, נוסף על אינסטינקט הכיסוי וההסתרה החברתיים הקיימים במציאות, מהווים כמכלול רקע מורכב לאיבר כה "פשוט" מבחינת מהותו כמקור אפשרי לעונג. היכרות עם הדגדגן, עבור נשים וגברים כאחד, היא חיונית עבור חיי מיניות בריאה, חיבור לגוף שלנו או של בני זוגנו והבנה של המנגנונים שפועלים בגוף ומתווים רבות מן החוויות והתחושות המיניות בעת מגע מיני ואינטימי.

לא ניתן לדבר בצורה מקיפה ומדוייקת על עונג, ריגוש, הנאה או אורגזמה ללא התייחסות לדגדגן ולמשמעותו הפיזית והמהותית עבור גופה של האישה. אנו ברות וברי מזל, ורובנו איננו חיים כבר במציאות שדורשת מאיתנו להתגבר על הגוף שלנו, להסתתר מפניו או להסתיר בצורה טוטאלית חלקים ממנו עד כדי הכחשתם. התוודעות לצורתו האנטומית ותפקודו של הדגדגן משנה את היחס לאון הנשי ועשויה לתרום להבנה משמעותית שמשנה את המיקוד בתוך כל מה שהפנמנו ביחס למיניות עונג ושיאי העונג של האישה. זוהי העת לגילוי, ומי אם לא הדגדגן ראוי להתגלות ולבקש למקד את הדיון באיזורים שונים מן הקבעונות המוכרים?

רוצה לקרוא עוד מאמרים בנושאים קרובים? מאמרים נוספים על 

כתיבה ועריכה משותפת של צוות אתר גלויה: הרבנית שרה סגל-כץ, ליאור שפירא, אודיה גולדשמידט וחורש אל-עמי.

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print

רוצה לגלות עוד?

קו מפריד גלויה
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
ט"ו באב תש"ף 5.8.20
12 דקות קריאה
לטקסים תפקיד משמעותי באורך החיים היהודי. כיום נשים יוצרות ומצמיחות טקסים לאירועים שלא היה להם מענה בעבר
חדש
מאת
צוות גלויה
ט"ו אב תש"ף 5.8.20
פירוט של תכני "נָחוּגָה"
חדש
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
ט"ו באב תש"ף, 5.8.20
7 דקות קריאה
בתוך מבנה טקס הקידושין הקיים, יש חופש תנועה ומנעד שיתאים את אופיו של הטקס לאופי בני הזוג או המשפחות ולאמונותיהם.
חדש

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

גלילה למעלה

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

כבר קראת את "נָחוּגָה"?

קו מפריד גלויה

מחשבות והצעות לטקסי חיים
של צוות "גלויה"
בשיתוף כותבות וכותבים נוספים

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם