העינוגית (דגדגן): תגלית בת אלפיים

בדברי ימיה של האנטומיה המינית סבל הדגדגן מיחס של התעלמות, זלזול וחוסר הבנה מתמשך. מגזין גלויה מניח הצעה לעבור אל ביטוי מדוייק יותר, בלשון נקבה ובאופן שמכבד את תפקיד האיבר: עינוגית. בכדי להכיר ולהבין טוב יותר את הדגדגן/עינוגית מונגש כאן תרגום לעברית של סרטון המעניק ידע חשוב בנושא, מבית היוצר של: Scientific American. התרגום נעשה ביוזמת מגזין גלויה ובעזרתם של הדס אחיטוב וג'רמי קוטנר

לחצו כאן כדי לאשר עוגיות מסוג {צד שלישי} ולטעון תוכן זה.

פתיחה

מכירים את הצורה המופיעה כאן מֵעָלַי? סוג של חייזר או חללית דְּמוּיַת-פינגווין אולי?
ובכן, לא בדיוק. זהו הדגדגן. שמעתם עליו?
הוא נקרא בשמות שונים ומשונים לאורך הדורות: 'גבעה קטנה', 'עמוד קטן', 'פעמון חשמלי', או השם האהוב עליי ביותר: 'פטמת השטן'. כל השמות הללו מתייחסים למשהו קטן ועדין, לבליטה הקטנה שכולנו מכירים ואוהבים.
מה שהם לא לקחו בחשבון זאת העובדה שהדגדגן הוא בעצם רק קצה הקרחון. כ-90% ממנו נמצא מתחת לפני השטח.

אז הבליטה הזו היא בעצם 'עטרת הדגדגן' ואפשר לחשוב עליו כעל ראש פין. מתחתיו, אם חושבים על האיבר השלם, יש שתי פקעות דמויות דמעות ושתי זרועות ההולכות ונהיות צרות, שמתעקלות הצידה ומגיעות כמעט 9 ס"מ אל תוך האגן. צורת הדגדגן מסבירה הרבה דברים, כולל מנגנון האורגזמה הנשית ומהי בדיוק 'נקודת הג'י', אבל תצטרכו לצפות עד סוף הסרטון כדי לגלות זאת…
לדגדגן יש 8,000 קצות עצבים, פי 2 או 3 יותר מהפין. אבל מי סופר?

אם עד כה הכול ידוע לכם, אני מצדיעה לכם. אבל עבור רובנו, אפשר לשאול מדוע המידע הזה אינו מוכר. חלק מההסבר הוא שתרבות המערב, כולל המדע, התמקדו תמיד בפין והיללו את תכונותיו והתעלמו מהדגדגן ומהאנטומיה המדהימה שלו. אחרי הכול, רוב המדענים שערכו את המחקרים היו גברים.
יש גם הסבר פרקטי: הרבה יותר קל לחקור ולמדוד את הפין. הוא פשוט נמצא שם בחוץ ואילו הדגדגן נמצא פנימה, מעורבת בסביבתו ולא תמיד מכריז על נוכחותו.

ההיסטוריה של הדגדגן

זה הזמן לצלול אל ההיסטוריה של הדגדגן.
לפני שנתחיל, בואו נדבר רגע על החדר שבו אנו עומדים. זוהי כיפת מבנה בית החולים מסצ'וסטס ג'נרל בבוסטון. המבנה בנוי בסגנון זירת הניתוחים האנטומיים של אירופה במאה ה-16, ערש האנטומיה המודרנית.
רופאים וחכמים ישבו על כיסאות מסביב כמו תיאטרון, וצפו בניתוח הגופה בזמן אמת. הגופות הקלות ביותר להשגה היו של פושעים שנתלו, אבל חלק קטן מאותן גופות שנותחו היו של נשים פושעות או נשים שמתו בשעת הלידה. אותם ניתוחים שלאחר המוות של נשים שינו את האופן שבו חשבו עד אז על גוף האישה. זאת הייתה אירופה של המאה ה-16.

נמשיך במסע בזמן אלפיים שנה אחורה, ליוון העתיקה, שם צמחו תיאוריות רבות על גוף האישה, רבות מהן לא היו מבוססות כי ניתוחי גופות היו אז נדירים. היפוקרטס למשל, אבי הרפואה, אף פעם לא ניתח גופה של אישה אבל הוא כן שם לב למשהו באזור הערווה של נשים שאותו הוא כינה 'קולומלה' ('עמוד קטן'). היום היינו מכנים אותו 'עטרת הדגדגן'.

אחריו הופיע גלנוס שטען שאיברי הגוף הנשיים הם כמו עיני חפרפרת. זעירים, לא מפותחים, ובעצם חסרי תועלת. הוא תיאר את הרחם כפין שעיר מהופך – הרחם הוא הפאלוס והשחלות הן אשכים פנימיים. גלנוס התמקד כל כך בווגינה והפאלוס המהופך, עד שביטל לחלוטין את עניין הדגדגן. למרבה הצער, לגלנוס הייתה השפעה עצומה על הרפואה המערבית ובמשך אלפי שנים, נותר הדגדגן בצל.

נחזור למאה ה-16 באיטליה, לתקופה שבה גוף האדם הפך לתחום חדש שצריך למפות ולחקור. גדולי האנטומיה החלו לגלות תגליות חדשות. אחד מהם, אנדריאס וסאליוס, טען בתוקף שהדגדגן אינו קיים. הוא לא מצא אותו באף אישה בריאה.

אבל במקום שבו המאסטר נכשל, הצליח התלמיד. עוזרו של וסאליוס, ריאלדו קולומבו, הכריז שגילה איבר חדש. הוא כינה אותו 'אמוּר וומריס' ('אהבתה של ונוס'). לזכותו ייאמר שהוא גם זיהה את תפקידו האמיתי: הוא תיאר אותו כ'איבר הנשגב של עונג נשי' והמליץ להתחכך בו עם הפין עד שיפרצו החוצה טיפות זרע קטנות.
תגליות אלה סימנו עידן חדש של ידע על הדגדגן, שכלל איורים יפהפיים, כמו אלה של אנטום גרמני בשם גאורג קובלט. אלה היו הדימויים הראשונים והמקיפים של הדגדגן הפנימי.
זה היה בשנות הארבעים של המאה ה-19. בואו נתקדם בזמן לעשור הראשון של המאה העשרים.

ברוך הבא זיגמונד פרויד.
זיגמונד פרויד ידוע כאבי הפסיכואנליזה, אבל הוא החל את דרכו כרופא. הוא הכיר את הדגדגן, ידע מה תפקידו ואף על פי כן, יצא במתקפה ממוקדת עליו. פרויד כינה את הדגדגן 'איבר אינפנטילי'. הוא אמר שכדי להיות אישה בוגרת, עלייך להעביר את האורגזמה שלך מהדגדגן לנרתיק וכך הוא המציא את האורגזמה הווגינלית. התיאוריות של פרויד ייזכרו כעידן שחור בחקר הדגדגן. אף שהתיאוריות שלו היו בלתי מדעיות בעליל, הן החזירו את הדגדגן אחורה לדבר מגונה שיש לפחד ממנו. תודה פרויד.

משנות ה-90 ועד ימינו

אם כן, עד סוף המאה העשרים הייתה לנו תמונה חלקית של הדגדגן. חלק מהבעיה היה שלא היו לחוקרים דימויים או תמונות אמיתיים של האיבר, אלא רק הדמיות MRI של איברים מגופות של נשים מבוגרות מתות.
אורולוגית אוסטרלית בשם הלן או'קונל החליטה לשנות את המצב. בשנות התשעים של המאה הקודמת היא הפיקה הדמיות MRI ראשונות של הדגדגן של נשים חיות, במצב מגורה, ובמאמר שפרסמה בשנת 2005 היא גילתה שהדגדגן של נשים גדול פי 10 ממה שרוב האנשים חשבו.

אבל לא רק הגודל היה מפתיע. מתברר שהאיבר הזה מחובר באופן אינטימי לשָׁפְכָה שממנה יוצא השתן ולווגינה, השפופרת הגמישה. לכן או'קונל הציעה מונח חדש: 'מכלול הדגדגן'. זה אולי לא נשמע טוב כמו 'דגדגן' או 'עינוגית', אבל זאת הדרך המדויקת ביותר לתאר אותו. הדגדגן איננו אי מבודד באנטומיה שלך. הוא מחובר באופן אינטימי לכל שאר איברי הרבייה שלך.

יש לתגלית זו כמה השלכות חשובות מאוד: ראשית, סקרים העלו שרק 18% מהנשים חוות אורגזמה דרך יחסי מין וגינליים בלבד. הם מציעים שזו בעצם לא אורגזמה וגינלית אלא רק גירוי הדגדגן דרך קירות הנרתיק.
באותו האופן, מה שאנחנו מכנים 'נקודת הג'י' היא בעצם רק החלק האחורי של הדגדגן, ולא איבר חדש.

או'קונל לא פעלה בחלל ריק. היא התבססה על גדוד של חוקרי דגדגן שבאו אחרי פרויד, וטענו שהדגדגן הוא המרכז האנטומי של העונג הנשי. הם החזירו את כבודו של האיבר שסבל מחוסר תשומת לב והערכה. אבל מה שהם אמרו, בדרכים שונות, הוא רק שכל אורגזמה היא מהדגדגן. לא חשובה איפה את מרגישה את התחושה, הכול נובע מהאיבר היחיד הזה.
אז בואו נעיף מבט אחרון על המבנה המדהים הזה שמעליי. תעריכו את הגבולות שלו, את קווי המתאר, הקימורים. תעריכו מאות שנים של מחקר והתמדה שהושקעו כדי לקבל מבט כל כך טוב עליו. הצורה הזאת חיונית בחדר המיטות, על שולחן הניתוחים ובשיעור האנטומיה ואני מקווה שבפעם הבאה שתראו אותה, לא תחשבו עליה כעל צורה זרה ולא מוכרת. תגידו לה: "שלום לך חברה ותיקה, אנחנו מכירים".
תודה רבה על הכול, פרויד.

את הסרטון שבראש העמוד יצרו רחל א. גרוס, ג'פרי דל-ויסקו ודומיניק סמית' באתר Scientific American.
תרגום לעברית, ביוזמת מגזין גלויה: הדס אחיטוב וג'רמי קוטנר

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין – צוות גלויה
  
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
  
• שם ידעתי חמדה: על האורגזמה – צוות גלויה
  
• השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
  
• שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
  
• אנטומיה ופיזיולוגיה של יחסי אישות – טלי רוזנבאום
  
• בסגר, בסגר: השפעת הקורונה על המיניות – צוות גלויה
  
• מצוות עונה: על מענה בתוך הזוגיות, לפי הרצון והצורך – הרבנית שרה סגל-כץ

המלצות להרחבה נוספת על הנושא:

• הרצאתה של העיתונאית שרה ברמק בכנס 'TED' בטורנטו: "the uncomplicated truth about women's sexuality"