"העשייה בתוך הקהילה מאפשרת חוסן" – ראיון עם הרבה ד"ר ענת שרבט

שיחה גלויית עיניים עם הרבה ד"ר ענת שרבט על פעילותה עם משפחות החטופים, על יהדות התפוצות חוסן קהילתי בזמן משובש

ספרי בבקשה על עצמך, מה התפקיד שלך, ומה הכלים והרקע שהגעת עימם?

שמי ענת שרבט, רכזת קהילות במכון הדר ישראל, מוסמכת לרבנות מטעם ישיבת מהר"ת. שימשתי כרבת קהילה ב-Hebrew Institute of Riverdale – the Bayit בניו יורק. בעלת דוקטורט בתלמוד מטעם אוניברסיטת בר אילן.

בימים אלה אני מוצאת את עצמי במערבולת רגשית, כמו כל עם ישראל. אני נשאבת לעשייה סביב המלחמה. בתחילת המלחמה זה היה בצורה משפחתית, כדי לייצר חוסן עבור בנותיי ומשפחתי. מיד עם סידור שולחן החטופים בכיכר החטופים בתל אביב הבנתי שהלב שלי נוהה לתפילה סביב השולחן. קראתי לקהילה שלי להדלקת נרות וקבלת שבת בשבת הראשונה שאחרי השבעה באוקטובר, ומאז הצטרפו אלי קהילות נוספות מתל אביב. אנחנו מקיימים שם בכל שבת הדלקת נרות קבלת שבת והבדלה. תוך כדי השהות שלי בכיכר יצא לי להתפלל עם משפחות החטופים, ללוות אותם רוחנית, ללוות משפחות של נספים, ואפילו לזכות לראות איחודי משפחות עם השבוע האחרון של חזרת חלק מהחטופים הביתה, לישראל. 

עבודתי כרכזת קהילות מאפשרת לי גם לייצר אפשרויות עבור קהילות בזמן מלחמה, כמו תוכן שתומך בחוסן קהילתי, ליווי רוחני למנהיגי קהילה, תמיכה בפרוייקטים מיוחדים שנעשים בתוך הקהילות ומחוצה להן. המרחב הוא – הילות בשותף, קהילות שיוויוניות ומשתפות בכל הארץ.

איך הגעת להיות מעורבת כך עם משפחות החטופים? ספרי על הקשר הזה שנוצר ועל חוויותיך ממנו. 

זה התחיל מיוזמה שנולדה בקהילה, קהילת שלום עליכם, שם אנחנו מתפללים אחת לחודש קבלת שבת, קבענו להדליק נרות ולקבל את השבת שם. היה מרגש ומשמעותי, היתה שם משפחה אחת של חטוף שהתרגשה מאוד להתפלל יחד, והצטרפו מתפללים נוספים מהכיכר. כשהגענו לכיכר במוצאי שבת, אנשים זיהו אותנו וביקשו הבדלה. אז הבנתי שהבדלה היא עוד טקס יהודי משמעותי שיצטרף לקבלות השבת. ומאז אנחנו באים כל שבת מקבלים את השבת שם ומוציאים אותה בכיכר. לאט לאט הצטרפו קהילות נוספות מתל אביב לתפילה משותפת של קבלת שבת ושל הבדלה בכיכר. ההבדלה הראשונה היתה עם אם חטוף ואחותו, שהתרגשו מאוד מההבדלה, ובדמעות אמרו שהטקס היה בעל עוצמה של התעלות, ונתן להן חוזק וכוח להאמין ולהמשיך הלאה במסע המייסר שלהן.

באחד מלילות השבת הגענו לכיכר וראינו את המיזם המדהים שארגנה רוני גפן עם קיוברים (חובבי קוביה־הונגרית) לעודד מודעות להיותו של אוהד מונדר, קיובר בן 9 חטוף בשבי החמאס. הם הצטרפו אלינו לתפילה, ואחרי התפילה הזמנו אותה, את עמית שחורי שעמד מאחורי עשיית המיזם ואת בת דודתו של אהד לארוחת ליל שבת. הארוחה היתה מרגשת. נשארתי בקשר עם בת דודתו של אהד, פגשתי אותה שוב בביקור שערכתי בכיכר ביום חול. כתבתי לה טקסט לפני שבת, ואיחלתי לה שימצא מזור והמשפחה תחזור, וב"ה משפחתה חזרה כמעט בשלמות, נותר הסב אברהם, שכולנו מתפללים שישוב אלינו במהרה. 

בשבת האחרונה, פרשת ויצא, שבת נכנסה בשעה 16:15 וקבענו להיפגש בשעה 16:00 להדלקת נרות. זו גם היתה השעה בה אמורים היו להשתחרר החטופים הראשונים בעסקת החטופים. הכיכר המתה בני אדם, בני משפחה. עשינו את הדלקת הנרות על השולחן ופנינו לקבלת השבת. בתפילת קבלת השבת, החזקתי שלט של אחת החטופות והתפללתי איתו. באמצע התפילה רצה אלי אשה ואמרה לי בהתרגשות שהיא מתרגשת שאני מתפללת עם השלט של בתה החטופה. התחבקנו בחום, ובאיחולי שיבה מהירה של בתה. תוך כדי השבוע ב"ה התבשרנו שבתה חזרה ארצה. הרגעים הללו נוגעים ללב, מייצרים תמיכה למשפחות, לאנשים ולנשים בכיכר וגם עבורי ועבור משפחתי והקהילות המתפללות הם משמעותיים מאוד. 

איזו חוויה מהעבר שלך – אישית ומקצועית – העניקו לך כלים לזמן הזה?

אני מאמינה שהעשיה שלי היום היא תוצר של הניסיון שלי ברבנות בבית הכנסת, ולימודי הרבנות בישיבת מהר"ת. הם יצרו קרקע והתחלה של עשיה בתחום הליווי הרוחני והקהילות. העבודה נמצאת כל הזמן בצמיחה, והיכולת לזהות צורך ולענות עליו נולדו בעקבות הניסיון. למדתי עם הזמן שהכניסה למרחבים כאלה דורשת הרבה צניעות, בדיקה והקשבה. 

בכל פעם שאני מגיעה לכיכר נדרשת הקשבה למה שקורה שם עכשיו, והתאמה של הנתינה לצורך. לפעמים נדליק נרות ונשיר שלום עליכם וכמה שירי חיזוק ואת התפילה נעשה בצד עם המעוניינים להתפלל, לפעמים התפילה תענה על צורך של מעגל גדול יותר ונעשה אותה במרכז הכיכר. מצאתי שאת ההבדלה תמיד יקבלו וירצו במרכז הכיכר. יש משהו קל יותר בהנגשה של טקס שיש בו סממנים בולטים של אש, כוס יין ובשמים. הוא טקס קצר יותר, ולא דורש התמצאות בסידור. 

היכן את מזהה נקודות חוסן בחיי קהילה?

העשייה בתוך הקהילה מאפשרת חוסן. עשיה ויעילות הן נקודות שמייצרות חוסן אישי וקהילתי. הושטת היד אל מחוץ לקהילה מייצרת חוסן קהילתי ומאפשרת למעגלים רחבים יותר להיטען בתקוה. למדתי שהתפילה המשותפת הכוללת קריאת "מי שברך לחטופים" מאפשרת סוג של רגיעה והתמסרות לפעמים אפילו מדיטטיבית בתוך רכבת ההרים הרגשית שכולנו נמצאים בה. החיבורים האנושיים שנוצרים דרך ההתקבצות המשותפת לתפילה ולשירה גם הם חלק מבנייה של חוסן ברמת הקהילה ומתפשט למעגלים רחבים יותר. 

מה את מצפה שהחברה הישראלית תעשה? איך היית רוצה לראות אותנו מגיבים בתור ציבור?

החברה הישראלית כבר עושה. ההתגייסות של החברה במלחמה הזו, לימדה את כולנו שיש כוח גדול מאוד בהתארגנות מלמטה, ועשיה משפיעה. למדנו שאת המושכות לקח העם בתחילתה של המלחמה וההתארגנות היתה מרשימה בהרבה מאוד אספקטים. אם זה בהשלמת ציוד לחיילים, בדאגה למפונים, בהתארגנות לליווי אבלים, בביקור פצועים בבתי החולים, בתפילות, בחמ"ל לזיהוי חטופים ועוד התארגנויות מרשימות מאוד. אני תקוה ותפילה שההתארגנות הזו והביחד הזה ימשיך ויצמיח את המדינה לשלב הבא שלה גם ברמה הפוליטית. 

החברה הישראלית מורכבת מתת חברות. היא אינה חברה הומוגנית ואחידה. יש צורך להמשיך ולתמוך בעשיה משותפת של קבוצות שמכילות נציגים שונים של החברה. אני מאמינה שעשיה שכזו היא חזקה יותר ממפגשי שיח. כשכל אחד.ת מגיע.ה עם החוזקות שלו.ה ומרגיש יעיל בתוך העשיה. לתת מקום לכולם ולראות את כולם דרך החוזקות שלהם יעזור לשיקום החברה כולה. 

האם יש לך קשר עם יהדות התפוצות עתה? איך את מתרשמת מהקשר בין החברה הישראלית לקהילות בחו״ל? איזו תובנות או הצעות יש לך ביחס לכך?

כאמור, גרתי בניו יורק במשך 11 שנים בקהילה ציונית מאוד בניו יורק HIR, שאת התפילה בכל שבת מסיימת בשירת התקוה.  המלחמה הזו יצרה דיכוטומיה גם בתוך העולם היהודי בתפוצות במיוחד זה באמריקה בהקשר של "באיזה צד אתם", האם אתם בוחרים לתמוך בישראל למרות הביקורת על הכיבוש או האם אתם מייחסים את אירועי השבעה באוקטובר לתגובה לכיבוש. רוב החברות של הבנות שלי וא.נשים מהקהילה שלנו בניו יורק יצרו איתנו קשר וחיזקו אותנו בשעות הקשות שלנו, עוד לפני שידעו שהאנטישמיות תגאה שם ותעלה למדרגה חדשה שלא הכירו אותה שם. הקשר עם הקהילה בא לידי ביטוי בכך שמנהיגי ומנהיגות הקהילה (קולגות שלי) הגיעו לביקור חיזוק ותמיכה בארץ. כך גם מנהלי בית הספר בו למדו הבנות בניו יורק SAR.  ההתארגנות הקהילתית גם באה לידי ביטוי בכספים שנאספו ומזוודות שהועברו עם ציוד מציל אדם לחיילים, נעשתה עשיה משמעותית גם בתחום ביקור הפצועים, ותמיכה בכיכר החטופים. קניה תומכת של תוצרת ישראלית כדי להזרים לכאן עוד תמיכה, ולקחת לקהילה סמלים ציוניים (כמו הדיסקיט שעשו כאן ליבנו עם החטופים בעזה).

ההירתמות, העשיה, ההתייצבות וההתעניינות מייצרות חוסן, כאן בחזית הישראלית, ואני מאמינה שגם שם בקהילות התומכות. למידה על מה קורה בחו"ל מבחינת האנטישמיות אינה מעודדת, אבל הביחד הזה של העם כולו, מחזקת מחממת את הלב ותומכת בעשיה כאן. 

לדאבון הלב נראה שפצעי התקיפה והתקופה ילוו אותנו ביחידים וכחברה עוד לשנים רבות. איזה שינויים את צופה שנראה בחברה הישראלית בזמן הקצר והקרוב? איך האירועים ישפיעו עלינו?

צריך להכשיר עוד ועוד אנשי ונשות מקצוע מתחום בריאות הנפש. יש כבר צוואר בקבוק מהצרכים שהצטברו בקורונה. השיח על מה שקורה חייב להימשך. כדאי לדבר עם הילדים (כל גיל לפי הבנתו), לעודד שיח שיעבד. כדאי לתת הדרכות והכשרות בבתי הספר למורים. לתת כלים לזיהוי מצבי חרדה, מצבי התמכרות, הסתגרות מחשידה יותר מבדרך כלל כדי לדווח ולאפשר טיפול מיידי. יהיה צורך לטפל מדרגית באלפי המשפחות הפגועות משכול ישיר, במאות אלפי המשפחות הפגועות מהיותן מפונות מהדרום ומהצפון, ובעם. יש צורך בהתגייסות לנושא בכל הרבדים, תקציבים, הכשרת א.נשי מקצוע, וחינוך האוכלוסיה לנימוס והכלה. זו הזדמנות לעשיה של שינוי בתרבות הישראלית. 

היכן את רואה את תפקידך הציבורי לטווח הרחוק בקשר לכך? כיצד את רואה את עמך ביחס לשינויים שנעבור? מה היית רוצה שייכנס לחיי קהילות ויסייע גם הלאה?

היום יותר מתמיד יש צורך בהשתייכות לקהילה תומכת ומלווה. אני מנסה לייצר את זה ליותר ויותר א.נשים. החלום שלי הוא שיינתן יותר מקום לנשים בתוך השיח הדתי ברמה המדינית, לעשייה נשית ברמה הפוליטית והמדינית. אני מתפללת שנשכיל בישראל לראות את כל מי שמרכיב את הפסיפס המיוחד הזה שאנו חיים בו, ונוכל לענות על הצרכים של כולם. אני מאמינה בעידוד ואולי אפילו דרישה של עשיה חברתית למען סקטור שאנחנו לא שייכים אליו, כדי לייצר הרגלים של נתינה וכבוד (כמובן מתוך כבוד לסקטור ממנו אני מגיעה וחלילה לא עשיה שעלולה לרמוס אותי בדרך). אני משתדלת לפעול מתוך התפיסות הללו. 

העם היהודי במלחמה הקשה הזו נלחם מתוך חוזק למרות האנטישמיות הגואה מחוצה לנו. יש לנו מדינה, יש לנו מקום ויש לנו כוח. אני מאמינה שהשפל הזה יצמיח אותנו למקום חזק יותר ועוצמתי בתנאי שנדע להתנהל בתוכו בחכמה. העשיה למען הסביבה תומכת בקהילה, זו אינה אמירה חדשה, אני מקוה שנמשיך לשמור על עשיה כזו גם בעתיד. 

***

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

 1202: נשים |  1203: גברים
02-6730002: נשים דתיות |  02-5328000: גברים דתיים
סיוע דרך WhatsApp ב-052-8361202  |  קולמילה – צ'אט סיוע אנונימי
מענה רפואי ראשוני | הליך פלילי והליך אזרחי | סיוע וליווי בהליך הפלילי | מענה טיפולי ורגשי
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית | רקע, חזון ומטרות להקמת האיגוד

***

שאלון זיהוי למצבי סיכון

שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.
להתחלת מענה על השאלון>>

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• ותצא דינה: להישיר מבט ולהיות איתה שם בכאבה – צביקי פליישמן
• שכם ודינה – סיפור אהבה או התעללות? – פסית שיח
• מדרש יוסף ודינה – הרבנית שלומית פיאמנטה
• קריאה חדשה בסיפורי דינה – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
• מדרשי דינה – טו״ר רבקה לוביץ
• מי את אסנת בת פוטי-פרע? אשת יוסף בפרשנות מימי הבית השני ובפרשנות חז"ל – ד״ר גבי ברזלי
• מה יש לדבר על דינה? בית מדרש חדש על סיפור ישן – יורם גלילי
• ותצא דינה – מחשבות בשעת מלחמה / And Dinah went out – הרבנית מיכל כהנא
• מקורות ללימוד ועיון בסיפור דינה – פרשת 'וישלח' – צוות גלויה
• להטות שכם אל דינה: רשומה לקראת פרשת 'וישלח' וסיפור פגיעתה של דינה – צוות גלויה
• סיפור דינה – איך לדבר את הטראומה? – אורי שרמן-קנוהל