לֶחֶם הַפָּנִים לַכֹּהֵן / וּבֹשֶׁת הַפָּנִים לְנִפְגַּעַת / וְהַקְּבִיעָה: "סוֹטָה!" / הִיא מִנְחַת הַחוֹטֵא

שֶׁכְּשֶׁהִפְסַקְתְּ לְעַשֵּׁן אָמַרְתְּ שֶׁהֲכִי קָשֶׁה זֶה בֵּין חֲבֵרִים, כְּשֶׁיּוֹצְאִים בָּעֶרֶב, בְּהַפְסָקוֹת בָּעֲבוֹדָה, אֲבָל נִשְׁבַּרְתְּ כְּשֶׁהָיִית לְבַד. שֶׁהַמִּלָּה "צַמְרִירִי" מַעֲבִירָה בָּךְ צְמַרְמֹרֶת. שֶׁאֶת מָה שֶׁקָּרָה סִפַּרְתְּ לַחֲבֵרָה אַחַת וְלֹא דִּוַּחְתְּ לַמִּשְׁטָרָה. שֶׁאַתְּ מְפַחֶדֶת מֵחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת וּמִמִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה לְטוֹבָה.

המרחב הבית ספרי שונה ממרחב בית הכנסת, אך ניתן לשרטט כמה קווי דמיון. הפעולה בשניהם, הסובבת סביב הטקסט והמילה הכתובה, היא פעולה שמבקשת לחולל שינוי בעולם הפנימי שלנו, ולהעניק לנו רגעים של שינוי ושל חסד.

טִפּוֹת מְטַפְטְפוֹת מֶסֶר חֲרִישִׁי - / לִי זֶה לֹא יִקְרֶה / לִי זֶה לֹא יִקְרֶה / לִי זֶה לֹא יִקְרֶה

וְעֵינַיִם חוּמוֹת, יְרֻקּוֹת אוֹ כְּחֻלּוֹת, / בְּמֶרְחָק אֲוִירִי שֶׁל חֶלְקַת אֲדָמָה, / קַשּׁוּבוֹת לְהֶסְבֵּר עַל מוֹתַר הָאָדָם / מִן הַבְּהֵמָה.

שֶׁהַמֶּרְחָב בֵּינֵינוּ יִהְיֶה בָּטוּחַ, מוּגָן, וְנָקִי לִיצֹר שִׂיחַ וִיצִירָה מֵיטִיבִים וּתְחוּמִים - שֶׁאֵין בָּהֶם הֲפָרָה שֶׁל הַגְּבוּל הַשּׁוֹמֵר כָּל אֶחָד וְאַחַת אָהוּב וַאֲהוּבָה בְּעֵינֵי עַצְמָהּ, זוּלָתָהּ וֶאֱלֹהֶיהָ.

בְּוַדַּאי שֶׁנִּפְקַח עָלָיו עַיִן / לֹא נוּכַל לְגָרֵשׁ אוֹתוֹ מִן הַקָּהָל / בֵּין כֹּה וָכֹה אַתְּ בְּבַיִת אָז תִּרְאִי אוֹתוֹ פָּחוֹת

וּבַיּוֹם שֶׁהַתִּקְרָה נִפְעֲרָה / נוֹתַרְתִּי נִבְגָּד / לְעֵינֵי הָאֱלֹהִים הַשּׁוֹתְקִים.

מָה אוּכַל לְהַצִּיעַ לְךָ הַיּוֹם / מִלְּבַד פִּגּוּמִים קְטַנִּים / לִמְצֹא אֶת הַגֶּרֶב שֶׁנָּפַל מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה

אֶפְשָׁר לִנְסֹעַ אַחֲרֵיכֶן? / נוּרוֹת אַזְהָרָה אוֹתְתוּ / עֵינֶיהָ הָעֲיֵפוֹת לֹא הִצְלִיחוּ לִרְאוֹת יָשָׁר / בְּיָמִין לָא יָדְעָה אִם יֵשׁ חִבּוּק אוֹ סְטִירָה, שְׂמֹאל לֹא עָלָה לַדִּיּוּן.

כָּל אֶחָד מַחְזִיק קָצֶה / לִמְתֹּחַ חוּט / לִתְלוֹת עָלָיו צִפּוֹת וְצִפִּיּוֹת

אֶת נוֹכְחוּת נַפְשִׁי. שָׁם, / מְצִיאוּתִי הַזְּקוּפָה קָמְלָה כְּנֶגְדָּהּ. / הָיִיתִי אָז עוֹדִי, / חוֹלֵם חַיִּים פְּשׁוּטִים.

הָאוֹר מְצַיֵּר מֶרְחָב / כְּפִי שֶׁמִּלִּים מְתָאֲרוֹת סֶדֶק / הַמִּתְאַוֶּה לְהִתְמַלֵּא

בְּמִתְחַם הַמָּגֵן שָׂרוּ לִךְ / עַל חוֹמוֹתֵינוּ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה / שׁוֹמֵר שָׂכָר עִם תּוֹסֶפֶת שַׁבַּת וְחֻפְשָׁה.

בְּשֵׁם ה' הַחֲרָדָה וְהַדִּכָּאוֹן / מִיְּמִינִי כָּרִית וּמִשְּׂמֹאלִי כָּרִית / מֵעָלַי שְׂמִיכָה / וּמִתַּחְתַּי יַפְצִיעַ אוֹר

את ההתכנסות הראשונה של ״ברית אמונים״ פתחו מילים ממעמקי הכאב, יחד עם כמיהה גדולה לתיקון. הרי כאן מילות מנהלי הכנס, לשנת תשפ״ג

כְּשֶׁהֵסַרְתָּ אֶת יָדְךָ / מִכֹּל פְּתָחַי / גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ לִי אֶת אֱלֹהִים / וְהָלַכְתָּ

שָׁנִים רַבּוֹת הִמְשַׁכְתִּי לִפְקֹד אוֹתָן / מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַמְּקוֹמוֹת בָּהֶם עָמַדְתָּ כָּאָחוּז דִּבּוּק וְצָעַקְתָּ

זֶה לְעֻמַּת זֶה בָּנִיתִי: מִקְדָּשׁ, / וּכְלוּב בּוֹ פִּגְעֵי אָדָם מוּעָדִים.

חֹק הַהִתְיַשְּׁנוּת חָל עַל זִכְרוֹנֵךְ / אִמְרִי לוֹ שֶׁיֶּחְדַּל מִלִּצְרֹב כָּךְ

יִישַׁר כּוֹחֲךָ, רֵאשִׁית חֲדָשָׁה. / הַשְּׁבוּרִים מִתְקַשִּׁים לְהַאֲמִין / לַשְּׁלֵמִים.

שיחה גלוית עיניים עם הרבנית אביטל אנגלברג על אהבת התורה, על חינוך, על הבית וגם על רווקות מאוחרת.

כְּבָר שָׁנִים שֶׁהוּא פּוֹלֵט / צֵל, מַרְאֶה כָּפוּי וְאֶצְבְּעוֹת

אַף פַּעַם לֹא שִׁקַּרְתִּי / שֶׁתָּמִיד אָמַרְתִּי אֱמֶת: / שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הָפְכָה שָׁחֹר / צְלָלִים רָקְדוּ בַּחַלּוֹן / וּבָרֶוַח שֶׁבֵּין הָרִצְפָּה לַדֶּלֶת, כְּשֶׁיֵּשׁ אוֹר בַּמִּסְדָרוֹן