חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות - מגזין גלויה

חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות

י"ב אב תש"ף 2.8.20
קו מפריד גלויה

הגמרא במסכת נדרים מציגה כביכול דברים והיפוכם בשאלת הרצוי והנכון במעשה המיני. חז"ל דנים בסוגיה בדבר המותר, הרצוי והמענג ועל החיבור בין בני הזוג בעת קיום היחסים

גילוי וכיסוי משמשים בערבוביה בכל הנוגע לידע שיש לנו על קרבה אינטימית ויחסי אישות. המבט על המעשה המיני נמצא מעבר לגבול בתרבויות רבות, כולל בתרבות המערבית בת זמננו. תהליכים רחבים שפרצו את כבלי ההסתרה והביאו לעסוק במין בגלוי ומתוך חירות רבה, לא מחקו לחלוטין מושגים כמו פרטיות, סודיות וזוגיות והידע המיני נותר חלקי. הדרכים השונות להשגתו, באופן רשמי ובלתי רשמי, הן מוגבלות במקרה הטוב, ומפוקפקות עד הרסניות במקרה הרע והשכיח. 

הדברים נכונים עוד יותר בעולם הדתי, שמקפיד על שפה נקייה של קדושה, עידון וצניעות וההסתרה בו רבה מן הגילוי. הידע המיני רווי בתפיסות שמוטמעות בנו חברתית, במודע ושלא במודע, וחותמות בנו חותם (לעתים עמוק) בדבר מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור – וזאת עוד לפני שפסענו בשדה זה בעצמנו. כמו בתחומים גופניים רבים, החל מספורט, מחול, להטוטנות וכלה באכילה והליכה, המיומנות המינית נרכשת על ידי אימון ותרגול עצמי בלמידה שבראש ובראשונה היא מעשית ולא עיונית. מקור ידע נוסף הוא הלמידה העקיפה הנרכשת ממבטים חטופים, משמועות ושאר מקורות מידע מרומזים ורעועים. חכמינו ורבותינו עסקו בנושא מאז ומעולם, קבעו לו גדרות וראו בו חלק בלתי נפרד מהחיים.

חירות על הגוף - הרבנית שרה סגל-כץ

 

צילום: Will Esayenko

נדרים, אקסיומות ובחינתם מחדש

בדברינו כאן נעיין בסוגיה תלמודית הנוגעת בשאלה המפורשת: מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת המעשה המיני. הסוגיה מופיעה במסכת נדרים, מסכת העוסקת בהגדרת נדר והפרתו. כלומר, בהתחייבות מוחלטת – ובדרכים לבטלה הכרוכות בהבאת קורבן. בימינו, כשהנדר פחות מקובל מבעבר, המסכת ודיוניה עשויים להיתפס כפחות רלוונטיים לחיינו. אך אם נעמיק בדבר, נוכל לעמוד על כך שהעיסוק בהפרת הנדר, הוא למעשה ניסיון לענות על השאלהFולחב כיצד מפרקים אקסיומה. כיצד ניתן לבחון מחדש הנחות יסוד שעל גבן הונחו תפיסות רבות ששבות ועולות במרוצת החיים. גם הסוגיה שלפנינו עוסקת באקסיומות, בהנחות יסוד סביב קיום יחסים, והיא מציבה סביבן סימני שאלה רבים ודיון מורכב.

נבקש לעיין בסוגיה באופן גלוי, לכוון לפשוטם של דברים ולחבר בין דברי חז"ל לימינו אנו, מתוך תפיסה שהתורה הינה תורת חיים ועל כן יש בה אמירה רלוונטית לחיינו. אף על פי שהלכה איננה נפסקת מן התלמוד, הכתוב בו מהווה תשתית למחשבת ההלכה. נפתח בהצגת הסוגיה במלואה, בתרגום המילים מארמית. לאחר מכן נעיין בה בדרך של קריאה צמודה, לימוד ועיון של כל חלק בנפרד. מטרת דברינו היא להעמיד את הסוגיה כמקור ללמידה ולהשראה עבור כל המבקשים להטות אוזנם לדבר התורה וההלכה; לגעת בתשתית הקשרים והמתחים שבין הבשר והנפש, הרצון והתשוקה, הזוגיות והאמונה

 

צילום: Inside Weather

הסוגיהתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמוד א-ב:

לדילוג על קריאת הסוגיה ברצף וקריאת המשך המאמר >>

[א]
אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: 
חיגרין מפני מה הויין [=ישנם]? מפני שהופכים את שולחנם. 
אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום. 
חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. 
סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. 

[ב]
ורמינהו [=ומקשים]: שאלו את אימא שלום: מפני מה בניך יפיפין ביותר? 
אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה, 
ולא בסוף הלילה,
אלא בחצות הלילה.
וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח,
ודומה עליו כמי שכפאו שד. 
ואמרתי לו: מה טעם? 
ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת,
ונמצאו בניו באין לידי ממזרות. 
 – לא קשיא [=אין קושי],
הא במילי דתשמיש [=כאן בדברי תשמיש],
הא במילי אחרנייתא [=כאן בדברים אחרים].

[ג]
א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, 
אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי,
אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. 
משל לבשר הבא מבית הטבח, 
רצה לאכלו במלח – אוכלו, 
צלי – אוכלו, 
מבושל – אוכלו, 
שָלוק – אוכלו, 
וכן דג הבא מבית הצייד. 

[ד]
אמר אמימר: מאן [=מי הם] מלאכי השרת? 
רבנן [=חכמים],
דאי תימא [=שאם תאמר] מלאכי השרת ממש, 
אמאי [=מדוע] אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, 
הא אינהו בקיאי [=הרי הם בקיאים] בצורת הולד טפי [=יותר].
ואמאי [=ומדוע] קרו להו [=קראו להם] מלאכי השרת? 
דמצייני [=שמצוינים] כמלאכי השרת. 

[ה]
ההיא דאתאי לקמיה דרבי [=אותה אחת שבאה לפני רבי],
אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן – והפכו. 
אמר לה: בתי, תורה התירתך ואני מה אעשה ליך? 
ההיא דאתאי לקמיה דרב [=אותה אחת שבאה לפני רב],
אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן – והפכו.
אמר: מאי שנא מן ביניתא [=במה זה שונה מדג]?
"ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר טו).
מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. 
אמר רבינא: לא נצרכא [=לא נצרכה (דרשה זו)],
אלא דאפילו ב' נשיו [=אלא שאפילו (במקרה שאדם נשוי ל)שתי נשיו].

[ו]
"וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יחזקאל כ).
אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות,
בני אסנ"ת משגע"ח (ראשי תיבות של רשימת הבנים להלן),
בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה,
בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה.

[ז]
איני [=האמנם]? 
והאמר [=והרי אמר] רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
כל אדם שאשתו תובעתו,
הויין [=יש] לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, 
שנאמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים" (דברים א), 
וכתיב [=וכתוב] "ואקח את ראשי שבטיכם" (שם),
ולא כתיב 'נבונים'.
וכתיב "יששכר חמור גרם" (בראשית מט)
וכתיב "מבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב),
ההיא דמרציא ארצויי [=באותה שמרָצה בריצוי].

מה מותר ומה אסור ביחסי אישות לפי ההלכה?

 

צילום: Toa Heftiba

א.  רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת

"אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום".

הסוגיה נפתחת בדרשתו של רבי יוחנן בן דהבאי, תנא שמופיע פעמים בודדות בלבד בתלמוד, השואל על דרכי ההנהגה הא-לוהית: מדוע ישנם בעלי מגבלות ומומים בעולמנו? ומי אם לא מלאכי השרת ראויים לתת מענה לשאלה כבדת־משקל זו. לדברי רבי יוחנן, המלאכים לימדוהו כי כל מגבלה ומום שיש בעולם הם בבחינת מידה כנגד מידה על כל מעשה לא ראוי שנהגו הוריו של אותו בעל מום בעת יצירתו מבטן:

החיגרים (הצולעים, בעלי המוגבלות ברגליים) נולדו למי ש"הופכים את שולחנם", כלומר, שקיימו יחסים בתנוחה שאיננה שגרתית בעולמם של חכמים, ועל כן היא 'הפוכה' (ניתן להעלות מספר אפשרויות שיכולות להיחשב כ"היפוך", ולא נאריך כאן). השולחן בעל הרגליים משמש כאן כדימוי ויזואלי חזק לבעל המום שנענש ברגליו, שכן היפוך השולחן מייצג את פריעת הסדר וחוסר תועלת.
האילמים נולדו למי ש"מנשקים באותו מקום", כלומר שקיימו תנוחה שבה ה'פה העליון' פוגש ב'פה התחתון', וגם כאן יש מידה כנגד מידה כי חסרי הפה נענשים על מעשה של פה המענג את איבר המין (וניתן לתהות: האם זה איסור החל על שני בני הזוג או רק על אחד מהם? ומעניין שצניעות הפה מתבטאת גם בשימוש במושג "אותו המקום", מבלי לנקוט בשם המפורש של האיבר המוצנע).
החירשים נולדו למי ש"מספרים שעת תשמיש", כלומר משוחחים ומדברים בשעת קיום המעשה המיני.
והעיוורים נולדו למי ש"מסתכלים באותו מקום", כלומר לא נוקטים שמירת עיניים ומישירים מבט אל אזורי הערווה המוצנעים.

לכאורה עולה מהסוגיה תפיסה משונה ואף מקוממת, של אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. מדוע נענשים ילדים חפים מפשע על מעשי הוריהם? וכיצד ניתן לאמוד באופן מדוייק לכאורה את הקשר בין מעשה של ראשית (פריה ורביה) לבין מעשה של אחרית (הולדה)?
גם היום רווחת הנחת יסוד המאשימה הורים בהתנהגות ובמראה של ילדיהם, כגון האמירה המכאיבה "מי ההורים האלה שיצא להם ילד כזה?!" נראה שרבי יוחנן בן דהבאי מבקש למצוא פשר למציאות חסרה ופגומה, על פי האמונה הפשוטה כי דרכי האל ישרות וצדיקות וכל עוול נגרם מחטא.  
אך האומנם המעשים שהוא מזכיר הם אכן חטאים? שאלה זו הטרידה גם את החכמים בהמשך הסוגיה:

מפני מה בנייך יפיפין ביותר?

 

צילום: Tyler Nix

ב. שעת סיפור

"ורמינהו: שאלו את אימא שלום: מפני מה בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה, ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד. ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות. לא קשיא, הא במילי דתשמיש, הא במילי אחרנייתא".

הגמרא מביאה מקור אחר שלפיו אותה אינטימיות שהוצגה קודם כחטא, היא דבר רצוי וחיובי המוביל לבנים יפהפיים. אימא שלום (בכתבי היד של סוגיה כתוב שהייתה אשתו של רבי אליעזר – מקרה נדיר שבו הדוברת היא אישה) מסבירה מדוע זכתה לילדים מוצלחים ביותר, וגם היא מזהה את שורש התופעה באותו רגע בראשיתי של יצירת הוולד.
היא מכניסה אותנו לחדר המיטות הפרטי, ומשתפת שבעלה מספר עמה בחצות הלילה, טווח הזמן האידאלי בדברי חז"ל (ברכות ג, ע"א) למימוש החיבור הזוגי. נראה כי האהדה לשעה זו נובעת מתנאי החיים שבהם היה חלל לינה משותף לכל בני המשפחה, ושעה זו – לא מאוחר מדי ולא מוקדם מדי – מבטיחה צניעות ופרטיות ללא מבט זר (מבלי להיכנס לתפיסות המיסטיות הנקשרות בשעה זו).

השלב המקדים למעשה המיני של אמא שלום ורבי אליעזר מאופיין בצניעות, במשחק של גילוי וכיסוי: "מגלה טפח ומכסה טפח" והימנעות מעירום מלא. הפעולה מדודה ומחושבת ונמצאת בשליטה מלאה, ללא התפרצות יצרית. שפת הגוף של בעלה מבטאת זאת: "כמי שכפאו שד", ייתכן שהיראה של רבי אליעזר לכדה את הרתת הרוחני (=רעדה מתוֹך יִרְאַת כָּבוֹד) עם הרטט הגופני (=תנועת הגוף ברעדה של התרגשות) בעת החיבור.
אמא שלום מוסיפה כי שאלה אותו לפשר הדבר ותשובתו הייתה שבמעשה זה הוא מייחד עצמו אליה, תודעתית ומעשית גם יחד, ולא נותן דרור למחשבותיו מתוך חשש שמחשבה על אישה זרה יש בה כדי לעורר חשש לממזרות, כמאמר הגמרא (יומא כט, ע"א): "הרהורי עבירה קשים מעבירה".

אם כן, ה'סיפור' בעת התשמיש – אותה פעולה שהוצגה לעיל כחטא מגונה המוליד ילדים חירשים, מופיעה כעת כדוגמה ומופת למעשה צנוע וראוי המוליד ילדים יפהפיים ומוצלחים. תפיסה חיובית זו נמצאת גם במסכת ברכות (ג, ע"א) לתיאור יחסי אישות באשמורת הלילה השלישית: "אשה מספרת עם בעלה".
את הסתירה פותרת הגמרא בהסבר שמדובר בשני מקרים שונים: "הא במילי דתשמיש" – במקרה של רבי אליעזר ואמא שלום, הוא דיבר עמה בדברים הקשורים למעשה ולשעה, כמי שנוכח לחלוטין ברגע ומתכוונן לאשתו ולמה שמתחולל ביניהם. ואילו בדרשת ר' יוחנן בן דהבאי, הגינוי הוא על "מילי אחרנייתא" – דיבור שאינו ממין העניין ואינו מתאים לאותו רגע דק, עדין ומיוחד שבין איש לאשתו. הגמרא סותמת ולא מפרטת מהו אותו 'דיבור אחר', אבל מהסוגיה עולה שיש דיבור המתאים לשעת הקרבה בין איש לאשתו, ויש דיבור שמפר את הרגע ופוגם בו. 

מפני מה בניך יפיפין ביותר?

 

צילום: Emy

ג. מה בתפריט

"א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד".

הסוגיה ממשיכה להסתייג מדברי בן דהבאי, ורבי יוחנן בן נפחא, גדול אמוראי ארץ ישראל, מכריז כי לדעת חכמים אין הלכה כמותו ואין להגביל את המעשה המיני, את ההנאה ואת העונג, להפך: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה. האוזן המודרנית והרגישה שלנו אולי תתחלחל מצורת הניסוח של חכמים המחפיצה את האישה ונותנת לגבר רשות לעשות בה כל מה שירצה. אך נדייק כי נכתב "כל מה שאדם רוצה", לא איש או גבר דווקא (ובכתב יד מינכן חסרה המילה 'אשתו': "כל מה שאדם רוצה לעשות עושה") – כלומר, גם במבט אנאכרוניסטי מתוך פרספקטיבה של ימינו, אפשר לומר שחכמים נותנים חירות רבה לבני הזוג ולנהוג ככל חפצם וחשקם במענה המיני ולאו דווקא תולים את המעשה ברצונו של האיש ואת האישה כפאסיבית. 

דימוי הבשר נועד אולי לעורר את בלוטות היצר והתיאבון המיני, ולא בכדי משתמשת בו הגמרא, שכן הקרבה בין התשוקה לאוכל לתשוקה למין ידועה. המעשה המיני משול לבשר טרי, שניתן להתקינו למאכל ולהנות ממנו במגוון רב של דרכים. ארבע הפעולות הקולינריות – המלחה, צלייה, בישול ושליקה – מקבילות לארבע הפעולות בדרשת בן דהבאי, ואולי כל אחת מהן מרמזת על מעשה מיני מסוים. על כל פנים, רבי יוחנן, בשם דעת הרוב, מטה את הסוגיה לכיוון ההפוך מזה שבו פתח בן דהבאי: כל מעשה הוא לגיטימי והצאצאים אינם נענשים בגינו, ומגדיל לומר ר' יוחנן, כי יש שמעדיפים לאכול לא בשר אלא דג הבא מבית הצייד, ובכך מותיר אותנו במרחב הדמיון ש'מחוץ לקופסה', ושעדיין נכלל גם הוא בגבולות המותר.

כסיכום ביניים, סוגייתנו מתמודדת עם תפיסות נפוצות שחתרו להגביל את המעשים המיניים, שהלכו והתחזקו עם התפשטות הנצרות וחלחלו ליהדות. הסוגיה אמנם מכירה בהן ונותנת להן מקום וביטוי, אך דוחה אותן בפירוש, וקובעת כי התורה מעניקה לבני הזוג, בשעת הזיווג האינטימית, חירות להתנסות בכל אשר יחפצו.

הגמרא, בסוגייתנו, נעה בין שני קטבים – הגבולות והחופש – ומכירה בחשיבות שניהם. הרי לא נעלה בדעתנו שהתורה תתיר לאדם לפרוק כל עול, אך יחד עם זאת היא איננה מתערבת בעולמו של הפרט. נראה שהסוגיה מלמדת אותנו שגם לתורה עצמה יש גבולות התערבות, ואולי זה המסר הטמון בדימוי הבשר: כל עוד הבשר נשחט כדין, הוא נחשב כשר ואין להלכה עניין כיצד הוא מותקן לסעודה. וכל עוד בני זוג נישאו כדת משה וישראל, ומקפידים על הימים המותרים בקרבה ובחיבור – אין עניין כיצד הם בוחרים לממש את היחד האינטימי שלהם.

משל למה הדבר דומה - הלכות אישות

 

צילום: Rene Vincit

ד. מלאכים שהם בני אדם

"אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן, דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי. ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת". 

כדרכה, הגמרא אינה מוותרת בקלות על הדעה הדחויה. אם דוחים את בן דהבאי שהציג את דרשתו כבאה מפי המלאכים, למעשה דוחים את דברי מלאכים, כלומר מתכחשים לאמת שמגיעה ממקור עליון. על כן מסיק אמימר שהמלאכים בדברי בן דהבאי הם למעשה כינוי לחכמים, אחרת לא ייתכן שרבי יוחנן דחה אותם.

בכך מסמן לנו אמימר כי 'נכנסנו למגרש של הגדולים', גדולים מדי. ברצון של בן דהבאי למצוא פשר לחיסרון שבקיום, טעינו לחשוב כי אם נעיין בנקודת הראשית, נוכל לתלות בה את האחרית ולקבל מענה. הכלים היחידים שעומדים לרשותנו הם כלים אנושיים בלבד; כוח העיון השכלי והרציונלי, המותאם לקטגוריות של בשר ודם. וכבר ראינו בתנורו של עכנאי שבעולמם של חכמים, ידע הנמסר מפי מלאכים אינו נחשב אמיתי או מדויק יותר מאשר החוכמה האנושית. חוכמת התורה, שמגיעה מכוח העיון של תלמידי החכמים, משולה לידיעת מלאכים. אמימר משאיר את גבולות השיחה בעולמנו הארצי, האנושי. לא נוכל לחקור במופלא מאיתנו ולדעת מדוע באים חסרונות ומוגבלויות לעולם, אך נוכל ללכת בנתיבי התורה, שניתנה לבני אדם, ולממש את היותנו גוף ובשר, בכל דרך שעומדת לרשותנו.

מותר ואסור תשמיש המיטה

 

צילום: Maarten Deckers

ה. משולחן ערוך לשולחן הפוך, ובחזרה

"ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן – והפכו. אמר לה: בתי, תורה התירתך ואני מה אעשה ליך? ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן – והפכו. אמר: מאי שנא מן ביניתא? "ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר טו). מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא: לא נצרכא, אלא דאפילו ב' נשיו".

פיתול נוסף מזמנת לנו הסוגיה: לאחר דחיית דברי המלאכים והסתייגות מהתערבות הלכתית באינטימיות שבין איש ואשתו, מופיע צמד סיפורים ובהם שתי נשים הניגשות לְרב בתלונה על פריעת הנורמה המינית של בעליהן. הביטוי הנקי "ערכתי לו שולחן והפכו", מזכיר את הגנאי בדברי בן דהבאי "ההופכים את שולחנם" אך הן רוצות ככל הנראה שולחן ערוך, נורמטיבי. בשני הסיפורים מגיב הרב כמי שידיו כבולות: התורה התירה בכל דרך, ועל כן אין בטענותיהן של הנשים מקום להתערבות. הכול מותר. 

לאוזנינו כיום, תגובותיהם של רבי ורב קשות לשמיעה: אישה שוטחת את מצוקתה בפני רבהּ, והוא מושך בכתפיו, חסר מענה. סצנה זו מעלה תהייה על גבולות החירות המינית. האם השחרור מן הגבולות הוא בהכרח חיובי ומעצים? ומי משלם את המחיר?

בימינו, הציפייה היא שיתקיים שיח פתוח בין בני הזוג, ויהיה בירור של מה נוח ומה נכון עבור כל אחד משני הצדדים. בוודאי שגם ישנה ציפיה מן הסמכות הדתית אליה פונים – של הכרה בצרכי הנפש ולא רק מענה של "מותר" ו"אסור". מתן תשובה לפי הדין בעניינים אלו בימינו, יובן כהחמצה של בעל הידע והסמכות במקרה הקל וכמתן הכשר לפגיעה, במקרה הרע. אך ציפייה כזו מהגמרא היא לכאורה אנכרוניסטית. האומנם? האם ציפייה שהאיש יראה את אשתו ואת העונג המיני שלה לנגד עיניו היא נחלת הזמנים המודרניים בלבד? האם בתקופת הגמרא כה ברור ומוסכם שאין מה לעשות כנגד "הפיכת שולחנות"?

המימרה הבאה באה אולי כמענה לתהיות אלה. מהפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" לומד רבי: אל תתנו ליצר החמדנות להוביל אתכם. התכונה האנושית לשתות בכוס אחת ולפזול לכוס האחרת, היא תכונה מסוכנת שיש לבלום. כלומר, מה שמחוץ לגבול תמיד קורץ, מסקרן ומזמין. דרשה זו נאמרת מפיו של רבי, אותו אחד שלפני רגע משך בכתפיו באדישות מול האישה. כעת הוא קורא ומלמד: זכרו את הגבולות; הישארו נאמנים ומכוונים לרגע שבו אתם נוכחים, לבת הזוג שעמכם. אל תפזלו החוצה.
על גביו מוסיף רבינא ומחדד כי הדברים רלוונטיים במיוחד למי שנשוי לשתי נשים. כי בתקופתם נישואין פוליגמיים (ריבוי נשים) היו שכיחים, ורבינא מוסיף עוד רובד של רגישות, כמו נלחם בטענה המיתממת "מה רע? הכול בגבולות ההלכה". הוא מחדד: נישואין לשתי נשים אינם מבטלים את הרגישות שצריכה להיות לאיש כלפי האישה שעמה הוא נוכח באותה שעה ואסור לו לפזול בעת התייחדות ובכלל גם לאישה השנייה, הנשואה לו בדין. 

רבי, ערכתי לו שולחן והפכו

 

צילום: Cowomen

ו. יחסים מתוך הקשבה

"וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יחזקאל כ). אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה".

הגמרא ממשיכה בדרשנות על הפסוק מיחזקאל – מי הם אותם מורדים ופושעים? רבי לוי דורש שאלו הם הוולדות שנולדו מקיום יחסים שאינו ראוי: "בני אימה, בני אנוסה" וכדומה. בכך חזרנו לכאורה לתחילת הסוגיה, חיפוש הקשר שבין בעלי מגבלות ומומים, לבין התנהגות הוריהם בשעת יצירתם. אך כפי שנראה, רבי לוי לא מזהה את הפסול ברובד המעשי בלבד (בעת נידות למשל) כי אם ברובד התודעה ('גרושת הלב' למשל). בכך הוא ממשיך את המגמה המזכירה לאדם להתמקד ולהתרכז בחיבור הזוגי. לשים לב ולדאוג שהרגע מתרחש באופן הנכון, ללא צרימות וחריקות.

תשע המידות שמונה רבי לוי (למעשה הרשימה מונה עשר מידות ומסביר הר"ן כי שני הסעיפים הראשונים דומים, לכן נחשבים כאחד; בסוגיה המקבילה במסכת כלה רבתי כתוב "עשר מידות") מרשימות ברמת הרגישות המשתקפת מהן:

אימה – קיום יחסים מתוך פחד וחוסר ביטחון.
אנוסה – קיום יחסים מתוך כפייה – תפיסה תקדימית יוצאת דופן שכן הכרת החוק באונס בתוך הנישואין היא תופעה חדשה ביותר (ברוב המדינות המתפתחות היא החלה בשנות התשעים ובתחילת המאה ה-21, ועדיין במדינות רבות יש עמימות בעניין זה).
שנואה – כמה מובן מאליו, ועדיין נוגע ללב ציון החומרה שבקיום יחסים מתוך שנאה.
נידוי – ככל הנראה מדובר בקיום יחסים בזמן שהאישה מנודה, או שמא האיש הוא המנודה (כפי שמפרש הר"ן). כך או כך, רבי לוי מלמדנו כי לא ראוי לקיים יחסים של אינטימיות וקירבה תחת צלו הקודר של הנידוי והכעס.
תמורה – הר"ן מפרש כי מדובר באיש הנשוי לכמה נשים, וכאשר הוא נמצא עם אחת הוא סבור שנמצא עם אחרת (כהתרחשות בקרב נשות יעקב בכלל וסיפור הדודאים גם כן). זה תיאור מטלטל של חוסר בהירות ומיקוד, חוסר תשומת לב מחריד ומשווע ברגע כה רגיש של קירבה זוגית.
מריבה – קיום יחסים בתוך סכסוך שטרם נפתר, מתוך מתיחות ולא מתוך שלום ופיוס.
שִׁכְרוּת – קיום יחסים מתוך ערפול של שתייה לשכרה – בין אצל האיש ובין אצל האישה (רא"ש, ראב"ד) – מעיב גם הוא על תשומת הלב והתודעה הנדרשת.
גרושת הלב – כאשר בני הזוג עוד נשואים זה לזה מבחינה חוקית, אך תהליך הגירושין כבר החל, לכל הפחות בלב. קירבה אינטימית על רקע מצב יחסים לא טוב.
ערבוביא – כמה אפשרויות להבנת המושג: כאשר בעת התשמיש האיש מערבב מחשבה על אישה אחרת, כאשר האישה נתגרשה ועוד לא עבר זמן מספק עד שנתעברה מבן הזוג החדש או, מעשה מיני רב־משתתפים.
חצופה – הראשונים (הר"ן, המאירי, הרא"ש ועוד) מפרשים שמדובר באישה שדורשת מיוזמתה, בלשון מפורשת, קיום יחסים. נראה שמקרה זה יוצא דופן בהשוואה לקודמיו, וגם מתמיה. לא רק שיש כאן, לראשונה, הטלת אשמה על האישה, אלא גם גינוי של הבעת רצונה בקרבה גופנית. גם הגמרא תוהה על כך, ונרחיב בהמשך. 

רשימתו המפורטת של רבי לוי מקפלת בתוכה את התובנה הפסיכולוגית העמוקה, שיש מצבים שטוב לא יכול לצאת מהם. בתנועת המטוטלת של סוגייתנו, בין איסורים לביטולם, בין חירות לקביעת גבולות, מוסיף רבי לוי תנועה נוספת – כמו בן דהבאי, גם הוא מאמין שאחריתו של דבר נעוצה בראשיתו, ושיש דרכים לא ראויות לחיבור בין איש ואישה; אך הוא לא מדבר על מעשים שאינם ראויים כפוזיציה ותנוחה, אלא על תודעה, על מחשבות האדם – האם הן נוכחות או נודדות. רבי לוי מאמין שיחסים נכונים זקוקים להתמסרות, להתמקדות, לראיית הזולת, לרגישות. הם שקובעים את טיב המפגש ואת תוצאותיו. 

מנייתם של "בני תשע המידות" לא הביאה אותם הלכה למעשה לכדי קביעה שרירה וקיימת ביחס לילדים הנולדים מאפשרויות התשמיש שהוזכרו ואין הגדרה שכזו בפועל בחיי המצוות. ברם, העובדה כי הדברים נכתבו ונידונו (ואף נדחו בחלקם) הותירה את הביטויים וכיוון החשיבה חקוקים בחיק הידע הכתוב שלנו ועל כן אי אפשר לחמוק מהתמודדות עם מורשת זו. אלו שכבות דיון שאנו נושאים בבואנו לדון ביחסי אישות בכלל, גם אם בימינו נבקש לקשור אותם למושגים מיטיבים. פירוט דרכי התשמיש הלא תקינות אגב מניית הבנים העתידים להיוולד מכך, מותיר בידינו הד של מה שלא רצוי שיתקיים: תשמיש מתוך פחד (האם מדובר על יחסי כח? חשש וריצוי? איזו אימה ממשיכה להתקיים ולא מדוברת גם כיום?), תשמיש שמהווה אינוס (שנים ארוכות לפני שהשיח האזרחי הפנים את העובדה שאינוס יכול להתרחש בחיי נישואין), תשמיש מתוך ריחוק רגשי עמוק עד כדי שנאה, וכן על זו הדרך ניתן לבחון את המקומות בהם סוגי התשמיש השליליים רלוונטיים אלינו גם אם איננו חוששים לפגם שיהא בוולדות.
לעתים המוצא הנכון עבור מחשבה שנאחזת ברעיון שנדחה, הוא להפוך בה ולהפוך בה וללמוד מה ניתן ללמוד ממנה עבור ימינו – כאן ניתן ללמוד למשל בקריאת כיוון של הרחקה ממעשים שזוהו כלא רצויים, גם אם סנקציה הלכתית לא תלויה ממעל.

בני אימה

 

צילום: Nathan Dumlao

ז. בשבח החוצפה?

"איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו, הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, שנאמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים" (דברים א), וכתיב "ואקח את ראשי שבטיכם" (שם), ולא כתיב 'נבונים'. וכתיב "יששכר חמור גרם" (בראשית מט) וכתיב "מבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב). ההיא דמרציא ארצויי".

רגע לפני חתימת הסוגיה מתעכבת הגמרא על הסעיף האחרון ברשימה: איני?! האומנם בקשה מפורשת של אישה מבעלה לקירבה ואינטימיות נחשבת חוצפה? ומביאה הגמרא דברים בשמו של רבי יונתן המערערים על קביעה זו, ולפיהם, אישה המזמינה בלשון מפורשת את בעלה זוכה לשבח מיוחד: ילדים נבונים, מהסוג שהיה חסר בדורו של משה רבנו. את חסרונם של אותם אנשים נבונים בדור המדבר, מוכיחים בדרשה מפסוקי ספר דברים המתארים כי משה חיפש בקרב העם מנהיגים "חכמים נבונים וידועים" (א, יג), אך לבסוף נמצאו רק "חכמים וידועים" (פסוק טו). היינו, נבונים לא היו בנמצא. 

חיזוק נוסף נלמד מפסוקים על יששכר – שנולד לאחר תביעתה של לאה את יעקב (בראשית ל, טז). יששכר מוזכר לשבח בברכות יעקב לבניו, ובני שבט יששכר מוזכרים בדברי הימים כנבונים. התנהגותה של לאה מוכיחה כי הוולד שנולד ממנה זוכה בחוכמה, ומכאן שהורתו ולידתו לא היו בחטא.

ומיישבת הגמרא את הקושי: חוצפתה של לאה אינה פסולה, כי מדובר היה בלשון ריצוי. מה שמכונה כיום 'משחק מקדים'. אותו דיבור של חיבה שנועד לבטא את הרצון והחשק, לעורר את הצד השני ולהביא לידי קִרבה ותשוקה הדדית. ומתווספת עוד הבחנה רגישה ודקה: דיבור מפורש ובוטה שלא בהקשר הנכון עלול להיות פרוץ ומגונה, אבל דיבור אינטימי בין בני זוג, המעלה אותם בשלבי הסולם משגרת החולין אל קירבת הבשר – בכוחו דווקא לשרת את החיבור, לייצר קירבה נעימה, לעורר כוחות פנימיים של חיבה, רצון ותשוקה ומתוך כך לחוות עונג משמעותי במשותף, גם כחוויה אישית ולעתים באופן מתון

כך מתחוור מחדש הסעיף האחרון ברשימת רבי לוי והוא אכן סעיף יוצא דופן, אשר בניגוד לשאר הסעיפים שפנו אל האיש, רואה פסול בהתנהגותה של האישה. האישה כאן היא סובייקט, וגם היא עשויה להיות בתודעה שגויה. הדוגמה של לאה מלמדת כי לא כל אישה המבטאת בקול בפני בעלה את תשוקותיה ומאוויה היא "חצופה"; החוצפה שאותה מגנה רבי לוי, כך מתברר, היא של מי ששמה במרכז את תשוקתה בלי לכלול במבט גם את בן זוגה כסובייקט. יש כאן הכרה בכוחה של האישה, כמי שהרצון שלה עשוי להיות דורסני, לא פחות משל האיש. 

בכך נחתמת סוגייתנו – לכאורה באקורד סיום מאכזב, אך ניתן לראות בו גם הכרה משמעותית בכוחה של האישה כסובייקט, והעמדת סט ציפיות וערכים תורניים־מוסריים לשני בני הזוג. סיום זה הולם את הסוגיה כולה, שמעמידה בפנינו תמונה עשירה ומורכבת של הדדיות זוגית בתחום האינטימיות, קשב, נוכחות, התחשבות ברצון, מילוי וסיפוק הדדיים שבאים מתוך התחשבות וראיית הזולת.

הלכות אישות

 

צילום: Ilze Lucero

מבט קצר לפסיקת ההלכה

כיצד התגלגלו הדברים בספרי הפסיקה? נזכיר בקצרה

פסיקת הרמב"ם אוחזת בחבל בשני קצותיו: מחד, כתב כי "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה: בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה" כלומר, מרחב החירות נותר על־כנו; ומאידך – "אף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש… ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כא, י). נראה כי הרמב"ם הטמיע את מגמת הסוגיה לתוך פסיקתו: הימנעות מהתערבות הלכתית בעניינים אינטימיים אך שמירה על מידת הסבירות הראויה.

השולחן ערוך נוקט מגמה מצמצמת ומחמירה יותר: "אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה… לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו… אסור להסתכל באותו מקום… וכל שכן הנושק שם… הוא למטה והיא למעלה – זו דרך עזות" (שולחן ערוך, אורח חיים רמ, א-ה). מלשונו נראה שהפנים את כל הנאמר בסוגייתנו, אך בחר בדרך המחמירה. ר' יוסף קראו כותב ברוח זו במקום נוסף בחיבורו (שולחן ערוך, אבן העזר כה) והגהות הרמ"א (שם) על כך מרחיבות את החירות ברוח 'לעשות עם אשתו מה שירצה' עם עמדות על התקדשות במותר לו.

בין הרמב"ם והשולחן ערוך משתרע מנעד רחב של פוסקים, שנשענים כולם על סוגייתנו ועל סוגיות נוספות (ומעניין לזהות את הציטוטים הישירים מסוגייתנו ואת אלה שלא צוטטו). כפי שראינו, הסוגיה נעה במתח שבין שני הקטבים, החמרה מזה וחירות והבנת חשיבות מצוות העונה מזה.

לסיכום, רצף הסיפורים והדיונים בסוגיה במסכת נדרים מעלה שאלות מרכזיות: מה מותר ומה אסור בתשמיש המיטה; מהן גבולות ההלכה בחדר המיטות; מה כוחן של מחשבות וכוחם של מעשים. כמנהגם, חז"ל הותירו את הדעות שנדחו בסוגיה עצמה, ובכך הפכו אותן לחלק מן ה'תל הארכיאולוגי' של הידע על מיניות במחשבה היהודית. הדיון התלמודי יכול לשמש לנו תשתית ונקודת יציאה לדרך, גם אם הדברים הלכה למעשה מורכבים יותר. האמירה הברורה היא שקיימת חירות לבני הזוג לעשות ככל שירצו בעת התשמיש, ולצדה יש אמירות אחרות, חמורות ומצמצמות יותר, שמהדהדות לחיי האישות של בני הזוג, עד היום. 

נבקש לראות בסוגיה שבמרכז עיוננו קווי מתאר למרחב זוגי הנע בין חירות, תשוקה ואינטימיות לבין אחריות, התחשבות וראיית הזולת. היא מעודדת אותנו לבדוק מה נכון וראוי לבני הזוג בזמני ההיתר; להיות בהקשבה ומתוך נוכחות והתמסרות ברגע החיבור, לא מתוך שפה של מותר ואסור, אלא שפה של ראוי ומיטיב, מתאים או לא מתאים

בימינו, כשהזוגיות ההלכתית היא מונוגמית ומבקשת דיאלוג, מילים ברורות, הכרה בליבידו של כל אחד מבני הזוג, יוצא כל זוג למסע אישי של בירור, ונדרשת לו סבלנות ומרחב נשימה בתהליך רקימת השפה הייחודית והאישית שלו, בבחירה מה לאמץ מן האור והצללים שהותירו בידינו הכתבים המשמעותיים במורשתנו.


לקריאה מומלצת נוספת: דניאל בויארין, התלמוד קורא את פוקו, תיאוריה וביקורת. גיליון 4 (1993) עמ' 161-178.

לקריאת המקורות המהווים השראה למאמר מלאו את הפרטים והקובץ יישלח אליכם לאימייל.

*השארת הפרטים מהווה הסכמה להרשמה לתפוצה של מגזין גלויה. הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו אותנו למשלוח הניוזלטר בלבד

רוצה לקרוא עוד? למאמרים נוספים על 

הרבנית שרה סגל-כץ היא היוזמת והמנהלת של מרכז גלויה ושל מגזין גלויה. מורת הלכה, מדריכת כלות וזוגות ובלנית. שרה נשואה לאדם ואם לשלושה, גדלה וחיה בירושלים. לאתר האישי של הרבנית שרה סגל-כץ. לקריאה על הרבנית שרה במגזין גלויה

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print

גלויה היא מגזין אינטרנטי מיסודה של הרבנית שרה סגל-כץ לנשים ולזוגות במיקומים שונים על הרצף הדתי ובזיקה אליו.

התכנים במגזין עוסקים בשלבי הרווקות, האירוסין ובשנים הראשונות של חיי הנישואין והמשפחה. המגזין מתקיים כספריה צומחת ומתפתחת.

מרכז גלויה קם לפני יותר מעשור, בירושלים והוא הבסיס ממנו צומח מגזין גלויה.
המרכז עוסק בהדרכות ובהרצאות המהוות מפגש של עולם ההלכה עם הזוגיות והמיניות, על מנת לתווך ידע המעצים את האוטונומיה על האינטימיות.

רוצה לקבל את מגזין גלויה למייל?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו אותנו למשלוח הניוזלטר בלבד

קו מפריד גלויה
רוצה לגלות עוד במגזין גלויה?

הרבנית שרה מרצה ומעבירה שיעורים בתחומים שונים כגון: אקטיביזם, הגות, שירה, נשים כמורות הלכה ועל מפגש המיניות וההלכה.
מוזמנות ומוזמנים להתעניין בשיעורים קיימים ולהזמין הרצאות עבור קהילות וקבוצות למידה אחרות.

הרבנית שרה מנחה סדנאות לימוד וכתיבה, בנושאים שונים כגון: הלכה, פמיניזם, מיניות בריאה וחיי אישות וכן, אקטיביזם. הלימוד בסדנאות נעשה מתוך כבוד למקורות הכתובים לצד אוטונומיה של כיווני מחשבה חדשים בקרב הלומדות והלומדים.

האתר מוקדש לזכר אמי האהובה
דבורה (וייץ) סגל ז"ל

10 המאמרים הנקראים ביותר באתר:

רוצה לגלות עוד?

קו מפריד גלויה
פרק נוסף בפודקאסט ״בגוף ראשון״ של מרכז יהל; הרבנית שרה סגל-כץ התארחה על-ידי ד״ר מיכל פרינס לשיחה על מצוות עונה והרלוונטיות שלה לימינו. מוזמנות ומוזמנים להאזין.
חדש
מאת
אביטל גבריהו טף
כ״א תשרי תשפ״א 9.10.20
מָחָר שִׂמְחַת תּוֹרָה אֲבָל לֹא תִּהְיֶינָה הַקָּפוֹת (...) / "אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בָּךְ תּוֹרָה" אֲנִי לוֹחֶשֶׁת. / אַתְּ חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ
חדש
מאת
צוות גלויה
כ׳ תשרי תשפ״א 8.10.20
8 דקות קריאה
מגפת הקורונה והסגרים שהביאה עימה, משפיעים באופנים רבים על הקהילה היחידאית, על גווניה הרווקים, אלמנים והגרושים. מתרבות דייטים שהשתנתה פתאום, המשמעות של הסרת המסכות ביציאה לדייט, ועד לערבות ורעות כשצריך להיכנס לבידוד בדירות שותפים. במגזין גלויה, בחרנו לקיים שיחה מלב אל לב על רווקות בקורונה עם הפסיכולוגית עטרה הרמן ועם דוברים מתוך חיי היחידאות.
חדש

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

גלילה למעלה

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם