כי מרה מאד הדעת? - מגזין גלויה

כי מרה מאד הדעת?

בחוויה של רכישת הדעת וצבירת הידע יש תנועה ויופי, אבל מודעות מפוכחת מכריחה אותנו להתמודד וגובה מאיתנו מחירים

הפעולות של צבירת ידע, העיבוד שלו, והעברתו הלאה הן רצף פעולות הגיוני ומובן מאליו במציאות שלנו. במובנים רבים, אנו מקיימים את הרצף הזה ונמצאים בנקודה מסוימת על הרצף, בכל רגע נתון. ללמוד וללמד, להחכים ולהוסיף חכמה ודעת לעולם. ניתן לחוש את התנועה המשתקפת מתיאור זה, את הקצב שמחבר בין המילים ושכה נוכח בחוויית הלמידה והלימוד. כמה יופי יש בסיפור הזה. 

אכן, ישנו הרבה יופי בחוויה המתוארת, אך בכל מה שקשור לרצף פעולות הלמידה והלימוד בזירה של גוף, מיניות ומגדר – לצד היופי קיימים כאב וקושי גדולים. 

מחירי הידע חורש אל עמי
צילום: chuttersnap

האבסורד

לכאורה המשוואה פשוטה, נכון? אני יודעת יותר, אני חכמה יותר, אפילו כבר הגעתי לעמדה בה אני מלמדת, מנחה ומעבירה ידע לאנשים אחרים – משמע שאני חזקה ועצמאית יותר. מי לא יודע לדקלם שידע הוא כוח? אולם, המשוואה הפשוטה אינה כה פשוטה כשמדובר על תורת חיים. וכן, כשמדובר על גוף, מין, מיניות והממשק החברתי והאישי ביניהם, מדובר ביסודות חיינו. 

הידע שנצבר בתחומים אלו הוא אינו ידע ניטרלי. למידה על הגוף, על הצורה בה הוא עובד ומגיב, למידה על המיניות כמושג ועל ההיבטים הפיזיים, המנטליים והרגשיים של מין ומיניות, היא למידה על עצמי ועל האחרים ממני. היא מזמנת עמה באופן בלתי נמנע עימות של עצמי עם עצמי: בחינה לא פשוטה ולא חומלת של הנורמות האישיות, של התמודדות עם סיטואציות מורכבות ודילמות, של יכולת נשיאת האחריות האישית והחברתית שלי. אם אני מחזיקה בגוף הידע בתחומים אלו: מודעת להשלכות ולשיקולים האפשריים, יודעת להגיד מה בריא ויודעת לדבר על חוויות תקינות של גוף, מיניות ונפש, אני בעצם מחזיקה את משקל הידע הזה. 

בואו נודה באמת – מדובר במשקל כבד.

לַשְּׁהוּת במרחב הדעת המתואר יש מחיר. אני מהלכת בעולם תוך כדי נשיאת משקלו של הידע, ומוצאת עצמי בעמדה שיפוטית כלפי הסביבה שלי וכלפי עצמי. השיפוטיות היא דבר שקשה לשלוט בו. היא מתפרצת לעיתים במצבים ובנקודות הכי אינטימיות והכי פגיעות. מנגנון הקול הפנימי משמיע שוב ושוב ביקורת כלפי עצמי, מוכיח אותי על כך שהייתי צריכה להיות יותר חכמה במצב הנתון, להפעיל יותר שיקול דעת, ולהתנהג בצורה שתואמת את מה שאני כבר יודעת. הרי אני יודעת – אני יודעת איך הגוף שלי מסוגל להרגיש, יודעת מה עלול לפגוע בו, יודעת מה "נכון" ומה "לא נכון", מה נחשב בריא ומה אחראי, ומודעת לערך העצמי שלי. אם לא הצלחתי לתקשר עם עצמי או עם הסביבה שלי בצורה שתואמת את הידע הזה, להביע את הידע ולהשתמש בו בצורה מושכלת ומפוקחת – אז נכשלתי.

חווית הכישלון היא חוויה קשה. קשה לסלוח לעצמי ולפתח חמלה כשהכישלון מהדהד את עצמו בין דפנות הראש, הלב והגוף. קשה עוד יותר להיות בעמדה של העברת ידע והנחיית אחרים בזמן שהקול הפנימי צועק מתוך תחושת הכישלון, שעמדה זו היא בבחינת להוסיף חטא על פשע. מדובר בפרדוקס אבסורדי קמעה: נדמה שרכישת הידע והדעת בתורת החיים הזו, לא רק שאינה מחזקת אלא אף מערערת, מחלישה והופכת אותי לפגיעה יותר מתמיד.

מחיר הידע
צילום: gabriele ribeiro

וידעתם בכל לבבכם

למרות ובגלל ההתייחסות למשוואת הידע הפשוטה לכאורה, צריך להצהיר כי לא מדובר בחוויה של שחור או לבן. לא מדובר במשוואה כלל. מושגי הידיעה והדעת מעולם לא היו מושגים פשוטים ובעלי משמעות אחת ויחידה – בטח שלא במסורת היהודית. הדעת מופיעה לה בסיפור גן העדן, מגולמת בפרי עץ הדעת, וחוצה את שערי הגן אל עבר המציאות האנושית ושאר סיפורי הראשית, עם ידיעתו של האדם את חוה ועם הופעות חוזרות ונשנות של הטיות המילים דעת וידע לאורך הטקסט המקראי. 

מה מסתתר בתוך פירותיו של עץ הדעת? ומהי ידיעתו של האדם את חוה אשתו? המשפט "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" זוכה לאינספור פירושים השואפים להבחין במשמעותה של דעת הטוב והרע. הרמב"ן למשל, יוצא כנגד אלו המפרשים את פרי עץ הדעת כמעורר תאווה מינית. לפי פירושו הדעת היא הרצון העצמי, היכולת לבחור מתוך עמדה מסוימת ולהתנהל לפי בחירות אלו. ספורנו, מציע פירוש אף יותר מאתגר לדעת מפירושו של הרמב"ן: "'ועץ הדעת' משיא לתת לב אל הטוב והרע, ומזה האדם ידע  (להלן ד, א) נתן לב עליה, ומזה נקרא הכתוב מודע, כאמרו מודע לאישה (רות ב,א) שדרכו לתת לב לצרכי קרובו…" לטענתו הדעת היא ידיעה רגשית, היכולת לזהות זיהוי רגשי את האחר. ספורנו מביא דוגמא ממגילת רות ומייצר הקבלה לידיעת האדם את חוה כך שהאדם נותן את ליבו עליה. הוא שוזר את הדעת ואת הידיעה יחדיו, ובכך מטעין ידיעה זו בתוכנה הרגשי של הדעת. כלומר, הידיעה של האדם היא הרבה יותר מאקט מיני.  

בחינת ההופעות השונות של ידע ודעת לאורך המקרא מגלות כי הידיעה מוצבת בין איש לאשתו, בין אדם לאלוהיו ובין אלוהים לאדם. היא מולחמת יחדיו עם נפש: "וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד" (תהילים, קלט, יד), ויחד עם לב: "וִידַעְתֶּם בְּכָל-לְבַבְכֶם" (יהושוע, כג, יד), "וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי" (משלי, כב, יז), "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה" (ירמיה, כד, ז). דוגמאות אלו הן מטי מעט מהפסוקים בהן מופיעה הידיעה, אך הן בהחלט מייצגות מגמה מסוימת שקיימת במקרא, ומגולמת בפרשנותם של הרמב"ן וספורנו: הידיעה אינה מוגבלת למרחב הסמנטי של שכל בלבד, אינה רק ידיעה שעניינה נתונים או ידיעת הבשר, אלא ידיעה רב גונית ורב חושית. 

רכישת הדעת של אדם וחוה היא זו שמאפשרת הכרה אחד בשני, נתינת הלב זה על זה בלשונו של ספורנו. הדעת היא זו שמעניקה משמעויות רגשיות למעשים ולפעולות שעד כה היו חסרי משמעות, כיחסי מין ורבייה. לפני האכילה מפרי עץ הדעת, האדם לא "ידע" את חוה מכיוון שלא היה מסוגל לכך. הוא לא היה מסוגל להפריד אותה ממנו ולראות בה סובייקט עצמאי ומושא לרצונו. הרי הוא קרא לה תחילה "אישה", נגזרת ישירה לקיומו שלו. רק לאחר רכישת הדעת הוא מעניק לה שם נוסף, נפרד ועצמאי: "חוה". הוא סוף סוף מסוגל להכיר באיכויותיה השונות מאיכויותיו, הוא יכול לדעת אותה והיא אותו. המציאות החדשה לאחר אכילת פרי עץ הדעת, מכילה את משקל האחריות שיש בזיהוי האחר והאני, בהכרה הרגשית בשונות ובאיכות. במציאות זו, לא רק שהדעת היא מושג שמכיל בתוכו צד רגשי, אלא שללא הדעת לא הייתה גם האהבה. נכון, כפי שמאיר שליו מציין לא כתוב "והאדם אהב את חוה"[1], אך ידיעתו היא מקור הרגש.

הגהנום המאושר
צילום: Gulshan kumar

"אבל אנו חולי הדעת, הנבונים עד אין להסתיר, כיצד בלבנו בוקעת חדות העולם הבהיר"

 (מתוך מחזור שירי הגהנום המאושר ללאה גולדברג)

לאה גולדברג מתארת את מחירי הדעת ותוהה על האפשרות לראות ולחוש מבעד לדעת את החדווה והיופי של העולם. במחזור שירי הגהנום המאושר, בו היא עוסקת בדעת ובידיעה של סיפור גן העדן, היא לא מציגה את הדברים כסותרים אלא כחלק מאותו השלם, שאמנם חלות בו תנודות והתרחשויות רבות, אך שבו הרגש קיים ביחד עם הדעת ובו הקללה והברכה חד הם. צדדים שונים של אותו הקיום. שירתה של גולדברג והופעתן של הדעת והידיעה במקרא אינן מהוות הוכחה, הצדקה או פתרון לתיאור חוויית האבסודר שתיארתי בחלק הראשון של טקסט קצר זה. הן גם לא מקלות על הקושי והכאב שתוארו. אך בידי המפגש עם ההקשר הרחב יותר של מושגי הדעת והידע, להעשיר את הפרספקטיבה שהוצגה ולשנותה מעט. 

השירה והמקרא מביעים כי משמעותן של החזקת הידע ורכישת הדעת מורכבת בהרבה ממשוואה פשוטה ושטוחה. מטען המשמעות שיש למושגים עצמם מגוון והוא נשאב מהשכל, הלב, הנפש והחוויה הגופנית. אפשר לנסח כעת את האבחנה שרכישת הידע והדעת היא אכן אינה חוויה ניטרלית, וגם לא יכולה להיות שכזו, שכן הידיעה עצמה אינה ניטרלית. לדעת דברים שקשורים ורלוונטים ליסודות שלי ושל הסביבה שלי – משמע להיות מסוגלת לזהות את עצמי ואת סביבתי, לזהות את הפרטים הקטנים ביותר, הנסתרים ביותר. זהו הפתח והמקור להכרת עצמי ולהכרת סביבתי, כשעם ההכרה מגיע גם פוטנציאל ההתקשרות וההתחברות. מדובר ברכישת הכלי להבחין, לאבחן, לזהות ולפרש. וזה יכול לכאוב, והרבה, אך עם ומתוך הכאב הזה מגיעים החופש והיכולת לבחור ולפעול. 

האדם הפך לבעל היכולת לדעת את חוה, לבעל המסוגלות להכיר בה ואותה, קרי – להכיר בעצמו ואת עצמו, ואין ספק כי אנו בעלי אותן היכולות. ידיעתנו, נפשנו וליבנו כרוכים זה בזה, מפעילים זה את זה ותלויים זה בזה. צבירת הידע בנושאי הגוף והמיניות, לא רק שיכולה להביא לידי היכרות עצמית וחברתית עמוקה ומפורטת הרבה יותר, אלא גם מגדילה את המרחב החופשי ומנעד הבחירה. יותר מכך, השיח על הידע ושיתוף הדעת, יש בהם בכדי לייצר תנועות של ממש בחברה: להביא לידי יצירה של משהו חדש, לידי שינוי של מצב קיים ולעבור מידע פרטי ל'דעת' של ממש ברמה החברתית והציבורית. הידיעה היא בבחינת שייכות ובעלות על גופנו, המניות שלנו, והמציאות האישית והחברתית אותה אנו חולקים. היא בבחינת "נתינת לב" על עצמנו ועל מי ומה שסובב אותנו.

הידיעה היא ללא ספק כוח. היא אנרגיה. לאנרגיה זו יש משקל שלא קל לשאת והיא יכולה להיות דוקרת ומכאיבה כשלא מתייחסים אליה או עוסקים בה במודע. אבל, לא מדובר בהכרח סטטי שאינו בר שינוי. ההפך הוא הנכון, שהרי אם באנרגיה עסקינן – מהותה היא תנועה והתפתחות. עצם הדיבור והשיחה על המחירים והקושי, יש בהם מרפא והקלה. אם אני מודה בכאב שלי, אם אני לא מנסה להתעלם מקיומו או להכחישו, אלא מעיזה לדבר עליו ולהביע אותו – אני יכולה לאמץ אותו אלי ברצון על ידי בחינת המקור שלו והענקת ערך מחודש למקור זה ולחשיבותו. אמת, מרה היא הדעת. היא מביאה עמה קושי, שכן היא מחייבת התמודדות ומפעילה אותנו ברמה השכלית, הרגשית והגופנית. ההכרה בכך, העיסוק המודע והמפוקח במחירים ובמרירות, ושיתוף החוויה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו – הם בבחינת חשיפה וגילוי של מתיקותה המקבילה. אני מזהה ומפנימה את האבסורד הנחווה ומעניקה לו פרשנות מחודשת – לא של חוויה אבסורדית וחסרת מוצא, אלא של ידיעה פרושת כנף ומלאת דרור אשר בידה למנף אותי, להניע אותי ואת החברה כולה דווקא מתוך נקודת הכובד של המשא הרגשי והתודעתי.


[1] שלו, מאיר. ראשית, פעמים ראשונות בתנ"ך. תל אביב: עם עובד. 2012. עמ' 13.

ירושלמית, בוגרת תואר ראשון בפילוסופיה ובהגות יהודית מטעם המרכז האקדמי שלם. יועצת ומנחה בעמותת "לדעת – לבחור נכון" מזה שלוש שנים. מפיקה ועם הרבה אהבה להוציא דברים לפועל במרחב הירושלמי (ובכלל). בשנתיים האחרונות עובדת כרכזת בתכנית הקדם צבאית "חברותא".

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
רוצה לגלות עוד?
מאת
צוות גלויה
בילויים בנפרד ומרחב אישי בתוך זוגיות יכולים לתרום לא רק לאינדיווידואלים שאתם אלא גם לזוגיות שלכם.
גלויה מארחת
קרן חדד טאוב
היחסים של בני הזוג עם ההורים שלכם יכולה להציב אתכם בעמדת גישור בין המשפחתה ממנה באתם למשפחה שאתם מקימים.

רוצה לגלות עוד?

מאת
צוות גלויה
בילויים בנפרד ומרחב אישי בתוך זוגיות יכולים לתרום לא רק לאינדיווידואלים שאתם אלא גם לזוגיות שלכם.
גלויה מארחת
קרן חדד טאוב
היחסים של בני הזוג עם ההורים שלכם יכולה להציב אתכם בעמדת גישור בין המשפחתה ממנה באתם למשפחה שאתם מקימים.
מאת
חורש אל-עמי
בחוויה של רכישת הדעת וצבירת הידע יש תנועה ויופי, אבל מודעות מפוכחת מכריחה אותנו להתמודד וגובה מאיתנו מחירים

רוצה לקבל את מגזין גלויה למייל?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו אותנו למשלוח הניוזלטר בלבד

גלילה למעלה

תודה שנרשמת

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

הפניה נשלחה בהצלחה

נחזור אליך בהקדם