אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים

על השאיפה לבער את ניצול הסמכות הרבנית לשם פגיעה ועל האחריות האתית שיש להתנהל עימה בנשיאת התפקיד הרבני. הקשב, הבינה, שמירת הסוד, המחויבות כלפי האחר לא כדיבורים בעלמא של יחסי אני-אתה אלא כמחויבות וכמימוש התביעה הנוכחת בכל מפגש. 

להלן הטקסט שהיווה התשתית לדיבור שלי, לפעמים בצמוד לדפים ולפעמים בדיבור חופשי ובוחרת לדלג כאן, בהבאת הדברים בכתב בבלוג, על דברי הפתיחה בעל-פה המתייחסים לכבוד האכסניה וליושבים בקהל:

אני שמחה להיות שותפה לערב בו ניתן לעצור ולתהות על אודות המתח בין ההוראה לעשות רב, לבין שנאת הרבנות. דיון שכזה, כשהוא מתחולל בבית מדרש המסמיך רבנים ורבות, משמעותי ביותר מכיוון שעתה מתרחשת התעצבות דמות הרב של הבוגרות והבוגרים העתידיים והם-אתם תהוו צינור, שיקוף, עמוד ענן, משענת ועוד הרבה תת תפקידים של הנושאים בתפקיד זה – לאורך שנים. על כן, קריטי לדון בשאלות לא פשוטות שמבעדן ניתן לרקום דמות ראויה לתואר רב (וכוונתי כאן למשרת רבנות ולא למוסד, לפחות לא בדיון שלנו עתה).

אם כך, קשה לבחור בתפקיד רבני עבור קהילות ויחידים, כמה קשה להיות ראויים לאידאה המונחת בתפקיד זה ולא להיכנע לחטאת הרובצת לפתח. זהו עמל לא פשוט שמוביל לשאלות גדולות: האם לוותר כלל על משרת רבנות; בקהילות, על פסיקה ומתן תשובות הלכתיות, ליטול חלק טקסי ולשמש את הציבור. האם לוותר על ההימנעות ולקפוץ אל תוככי המים הלא שקטים הללו – לא מן העבר של העבר ולא מן העבר של מה שעוד צפוי..

אני מכוונת במחשבתי בעת הדיבור בעיקר אל תלמידי הרבנות ואז אל כלל היושבים בקהל –ביניהם כבר נושאים במשרות רבנות, ביניהם חיים חיים של זיקה לרבנים וכאלו שהמציאות הזו אולי לא קרובה עבורם אבל אי אפשר להתעלם מכך שזהו תפקיד, זהו מקצוע שההגדרות של מרכיביו מגוונות.

אם דברי כאן הערב יביאו למידת זהירות, יקדמו ניסוחים אתים ברורים יותר ויותר ויצליחו לנסוך אמונה שאפשר לרקום קרבה עם גבולות – דייני. באשר לי, יש לי כמה כובעים, כלומר מטפחות, תחתיהם אני פעילה בעולם בלימוד ובמעשה ומבחינתי כולא חד – הכל חד.

אני נוכחת כאן היום כמי שמשיבה בהלכה מזה כמה שנים, בעיקר בהלכות נידה, לאחר שלמדתי ונבחנתי בתכנית ההלכה לנשים שהתקיימה לאורך שנים ספורות ומשמעותיות ב"בית מורשה". כיום, אני ממשיכה את לימודי ההלכתיים בבית המדרש "הר-אל".

מעבר לשימושי כמשיבה בהלכה אני מוצאת עצמי משמשת בתפקידים מסורתיים יותר כמו בלנית ומדריכת כלות ובכך לא רק מעניקה ידע הלכתי אלא, מתווכת ידע ושותפה להתלבטויות של נשים וזוגות במפגש בין חיי הגוף להלכה.

אני פעילה בארגון "קולך" ובתוכו בקבוצת "אדוות" ומרכזת בארגון את תחום בקשת העזרה נוכח פגיעות המיניות, אשר אין כלל באיזה זרם או תת זרם דתי הן מתרחשות. יותר משאני עוסקת בתחום הפגיעה אני עוסקת במיניות בריאה, אבל לא הנחתי ידי כשסיפורים הגיעו אלי, בגוף ראשון, אף לפני פעילותי ב"קולך". אני חשופה לסיפורי פגיעה רוחנית-דתית, כלכלית, מקצועית וכן, מינית. לפעמים זה בא בנפרד, לפעמים זה בא יחד. הכל יחד מטריד ביותר ומהווה אירועים של פגיעה בנפגעות ובנפגעים אבל גם פגיעה בנו כחברה, כבושת שמושתת עלינו. דיבור על כך נתפס פעמים רבות כ-shaming בעוד שלדעתי נכון לומר:  Shame on מי שיודע ולא עושה דבר… ונותן לכדורי הדומדום הללו להמשיך ולהסתובב בחברה ולפגע.

(יותר מהכל, אני רואה את עצמי כמחנכת. זה התחיל בשנים בהם לימדתי את מקצועות היהדות בתיכונים בירושלים וכשהקמתי את מגמת מחשבת ישראל בבית הספר תל"י בית חינוך לפני יותר מעשור וזה ממשיך באפיק שבחרתי בעשור הנוכחי – והוא לימוד והוראת מבוגרות ומבוגרים במגזרים שונים ובנסיון להיות שותפה ומשפיעה דוקא בחצר הקדמית של חיי – העולם האורתודוקסי).

אתיקה של שימוש בתפקיד רבני

לאורך ההיסטוריה היהודית הכרנו את תפקיד הרב בקהילה אבל בעת הזו נשים נושאות בתפקידי רבנות, במובנים שונים, בזרמים שונים ביהדות ומהוות כתובת ישירה לנשים מבלי הצורך לתרגם, לחשוש לקוות שהשבר יובן. ישנה האפשרות של היוועצות באישה בדיני מראות וכתמים וישנה אפשרות של פניה אליה בנושאים אינטימיים של מציאות תקינה או פוגענית. כנראה שיחה אחרת עולה כשיש חוויה של דמיון-מסויים, בטחון נוכח והפה יכול לומר את שסגר עד כה.

השימוש בתפקיד רבני עבור בני קהילה ובנות קהילה, עבור אנשים יחידים בלתי מאוגדים שפונים בעצה – הינו רחב ביותר. במציאות, אין רק רגעים מסודרים בהם אישה ואיש זוכרים שהם הסמכות הרבנית שמפנים אליה את המבט, ספק נושאים עיניים ספק מסיטים אליה הסתכלות קלה. התפקיד הרבני דורש זמינות גבוהה ותמידית, בסופו של דבר. ישנם עוד תפקידים תמידיים בחיים ואף הרבנות נדרשת להתאים עצמה לרוח הזמן בקהילה.

זה לא דבר של מה בכך לשוחח על אודות האחריות האתית שיש להתנהל עימה בנשיאת התפקיד הרבני. הקשב, הבינה, שמירת הסוד, המחוייבות כלפי האחר לא כדיבורים בעלמא של יחסי אני-אתה, אלא כמחויבות וכמימוש התביעה הנוכחת בכל מפגש. זה דורש לפרוט לפרטי פרטים מילים ומחוות בתוך היחסים עם הקהל.

במרחב בו אני חיה אין הגדרות אתיות סדורות לכל תפקיד שאני נושאת בו. כן, דוקא בעולם הדתי שמשמר בעלי סמכות אין בחוק ואין בהגדרות תפקיד שהחיים המסורתניים מייצרים סדר ובהירות על אודות הראוי והבזוי. כך בתפקידי כבלנית וכך בהדרכתי כלות וזוגות וכך כשטלפון מגיע עם שאלה נקודתית.

הצעת חוק שהגישה ח"כ מיכל רוזין לשם הסדרת יחסי רב וקהילתו טומנת בחובה אפשרות שמרכיבי הקשר והמפגש יתפרטו להגדרות בחוק. ברם, ההצעה הזו לא כוללת את סך האפשרויות של ניצול ופגיעה ביחסי רב וקהילתו, חציית גבולות הלכתיים ואזרחיים או רק אחד מהם. יחסי הסמכות הללו, שהיום נתונים בידי רבנים ובידי רבניות נפיצים הרבה יותר מאשר ביכולת לשון חוק להכליל ועל כן, עלינו להידרש לשאלה כיצד אנו רוצים אנושית, אזרחית – שמערכת יחסים זו תתקיים.

כבלנית, למשל, בחרתי לאמץ לעצמי קוד אתי שנובע ממושג "שמירת העיניים" ואני משתדלת להיות נוכחת עבור נשים המבקשות את ליוויי כמי שתפקידה איננו אלא "דולה של טבילה". אני משתדלת לצמצמם ראיה ומסובבת גבי לפני ואחרי הרגע בו מבטי קריטי לטובלת. אינני נוגעת בטובלת גם אם רצונה הוא שאתן לה ברכת דרך בתום טבילתה ואינני שמה עצמי כחוקרת של אורחותיה אלא כמלווה אותה בביצוע המצווה שלה.

כך גם כשאני מלמדת כלות וזוגות, אין הגדרה אתית מסודרת ומתוקפת למה מותר ואסור להתרחש. נוהג עשיתי לי ואני משתפת בתחילת התהליך ושוב בסופו בכך שנטלתי לעצמי את הקריטריונים של עולם הטיפול, אע"פ שברור לי ואני מבקשת שיהיה גם ברור למי שמולי – שאינני מטפלת, אבל במפגשים הללו נכנס סוד ולא יוצא סוד. אני מקבלת אישור ממי שמולי לאשר כי אני מכירה אותם, באם אשאל ולהדגים עקרונות מבעד למיסוך עמוק של עצם הקושיות שעולות. ורב החתום בינינו על הגלוי. ברם כל הנאמר על ידי לאותו קהל איננו סוד בזוי שאם ייוודע לא אדע להסבירו, אלא שההקשר מצפין אותו רק למען האינטימיות של המשוחחים עימי. אינני רואה עצמי אלא כ"דולה של כלולות". אני זוכרת כי המוקד הוא הפונים אלי ואני רק מסייעת ומתווכת בדרך. אני גם מזכירה להם את מידת הזהירות הנדרשת בעמידה מול גורמי סמכות בכלל ובעולם הדתי בפרט על מנת ש'תמרורי האזהרה' יהיו לנגדם תמיד.

כך או כך, גם באזכורי את הפרובלמטיות אין משום מענה לעצם השאלות האתיות העולות בין מה שצריך שיתקיים באופן כמוס ובו שיחות ובירורים ובקשת תשובות הלכתיות בנושאים אינטימיים יתקיימו בכבוד. לא כל מה שנאמר בשיחות הללו בהכרח יאמר בפומבי. ברם, הכיסוי רלוונטי רק לשם הצניעות אבל לא לשם כפילות. באם אשאל על אודות מה שהוריתי בפנים ומה שבחוץ – ברור יהיה כי אין הפרש בין הדברים, אלא שהקונטקסט מחייב.

ברם, כשהצורך בסודיות עולה כבקשה של מי שחוצה גבולות – יש בעיה.
כשהגבולות נפרצים על ידי בעל הסמכות – יש בעיה.

הסודיות רלוונטית לפונים ולא לגורם הסמכות. כשרב יוצר קשר עם תלמיד או עם תלמידה, עם בני קהילה, ומקיים עימם קשרים כמוסים מיוזמתו שבהם מתרחשים דברים שלא ראויים להתקיים בחוץ – אזי הם לא ראויים להתקיים גם בחדרי חדרים, האינטימיות הנפשית והפיזית לא יכולה להיות יוזמה של רב או היענות אפילו להזמנה שכזו…

בית מדרש לרבנים עשוי להיות זירה נפלאה לקשר עמוק ומנסיק בין תלמידים לעצמם וביניהם לבין מוריהם אבל, דוקא בזמני עיצוב, תקופות לימינליות בחיים הפוטנציאל גדול יותר לשעות חניכה צפופות ואינטימיות מדי, לפיתוח תלות ולחציית גבולות. נכון, כבוגרים לכל אחד ואחת אחריות על חייהם ברם, כשסטינג של סמכות נוכח – האחריות היא על מי שאוחז בכח הסגולי.

מעברנו הטקסטואלי יש לנו סיפורי מופת של יחסי מורים ותלמידים – תנ"ך, משנה וגמרא וספר הזוהר וחסידות

אנו גם יכולים להיסמך על סיפורים מתרבויות אחרות עתיקות או חדשות יותר אבל – לאורך ההיסטוריה הכתובה שחלקה עימנו סיפורים במכוון או באופן אגבי, שנתנה לנו מצע סיפורי שאנו יכולים לקבלו או לבקרו – כמעט ולא נמצא לומדות בתוך עולם מסורתי ששותות את תורתן ממורים גבריים או לומדי תורה הלומדים ממורות ועל כך צריך לידון בימינו. הסיטואציות המגוונות יותר של צורות מפגש בין מורים לתלמידים, בין רבנים לציבור – דורשות מחשבה מחדש על קוד אתי שיחייב מעבר לשיח צמוד הלכה או חוק. בקיומו של קוד אתי שעשוי ללוות בתי מדרש לרבנים, בתי מדרש ללומדים באשר הם, קהילות ואף הגעה לרזולוציות על המתרחש במפגש פרטי עם כל רב באשר הוא עם תלמידים ומתעניינים שאין מסגרת סדורה לאופן פניית וצורת לימודם ממנו או ממנה, אבל ישנה הסמכות המונחת ביניהם.

אני מודעת לכך שיש קוד אתי לאיגוד העולמי של התנועה הקונסרבטיבית ומודעת לכך שהתנועה הרפורמית בישראל עומדת לתקף קוד בימים הקרובים ואני מקווה כי קוד שכזה יקרום עור וגידים בעולם האורתודוקסי ויכיל בתוכו לא רק שפה הלכתית ושפה משפטית אלא יתן מענה למה שאנו מבקשים כחברה במובן רחב יותר, אל מה אנו שואפים ומאיזה שחור משחור אנו מבקשים להתרחק ואילו מעשים אפורים משחיר את כולנו.

קלא דלא פסיק

שאלות של גילוי וכיסוי, של רשות היחיד ורשות הציבור מטרידות את החברה בכללה אבל, בבית מדרש של רבנים אפשר לדבר על הרצוי ועל הראוי ועל השאיפה לא רק לתפקד בתפקיד אלא לגדול עימו כשנים שהעולם מתקדם עימו….

לעיתים ניתן להבחין ב"קלא דלא פסיק", קול שאינו פוסק ונדמה כרחש שאין בו ממש אבל הוא מתרבה ושאלת התוקף שלו עולה. קול שאינו פוסק, שמועה רעה על תלמיד חכם – אלו דברים שיש להם משמעות לחברה, האם זו שמועה שלא מבוססת באמת או שיש מקור לקול שיוצא מקצה העולם ועד קצהו וכן נשמע? האם זהו מצב של שמועה רעה שמלבינה מבלי ביסוס או שבעולם שבו יש יחסי כוחות לא פשוטים בין תלמיד חכם שסרח לבין נפגע או נפגעים שלו – עולה המחוייבות של הציבור להתערב, לבקש תיקון, לבקש שינוי? לתת קול למה שהושמע בצנעה וביקש כח ממי שיכולים להשמיע קול עבור הנפגעים.

מי בקבוצת הסיכון? כולנו, יחסי סמכות קיימים במרחבים שונים של חיינו. כאשר יחסי הסמכות נשענים על כלים מעולם מסורתי לעיתים חסרה העין של כבוד האדם בתתי סעיפים שעוד לא היו חלק מן השיח בעבר.

אילו היה לי כח הייתי יוצאת לשוק ואומרת לכל אישה שידעו אותה שלא ברצונה בין בשוק ובין בשדה, בין שצעקתה נשמעה בשעת מעשה ובין שנאלמה, בין שילד חלוש בכוחו הפיזי וביכולתו המעמדית קפא על מקומו ובין שאדם מבוגר היה הלום מחציית הגבולות עימו – הייתי אומרת שאנו שומעים ואנו רוצים להגיש יד, שאף אם לא היינו עדים לדבר אנו יכולים לסייע.
אפשר לקיים הצלבות ולאמת לא מעט פרטים, אבל לא הכל אפשרי ובעולם של תיעוד בלתי פוסק עדיין אי אפשר להיות בטוחים שהכל מתועד, שהכל יוכיח. צייד יודע את מלאכתו וניצודים לא יודעים לנוס.

שכל ישר ולב מבין חשובים בנתינת אפשרות לכל מי שנפגע ונפגעה ונושאים את הפצע ואת ההחלשה. מה נותר לנו אם לא להציל עני מחזק ממנו? גם כשבשפה קדומה יותר לא נודעה הסכנה שביחסי כוחות אלו. לכאורה למושג נבל ברשות התורה יש הגדרות מדויקות, אבל הן לא מכילות את סך היצירתיות של  דמות פוגעת ואת המציאות של ידיעת שפת ההלכה והרוחניות מבפנים ממש, כחומר ביד המבקש לקיים מניפולציות רבות.

לשמוע סיפור של פגיעה מכלי ראשון מלווה באיזה פסקול פנימי לפתע על אותות האזהרה ברורים ולעיתים גם תבנית ששבה על עצמה עולה – אבל כשהדברים היו בהווה, פרספקטיבה לא היתה ולאחריה יש מי שנותרו מרוצצים.

כל סיפור שאני מכירה את פרטיו מכלי ראשון שולח קודם כל לשאלה – מה עושים? אנה מפנים את הקול? האם יש להשמיע קול? האם לאו? מתי ואיפה? והאם יש אפשרות של איחוי באופן פרטי. כשנפגעות או נפגעים על-ידי דמות רבנית מעיזים ופונים לדמות רבנית אחרת לשם עזרה, יש בכך משום אפשרות לתיקון וזהו מבחן קשה ביותר עבור מי שכנראה בקשרי חברות ומקצועיות עם הפוגע. כן, ישנם גם מקרים בהם נשים נפגעות בעצמן שטחו את סיפוריהן בפרוטרוט בפני רב שציפו שיביא תשובה ומזור לסבלן והוא לא שב אליהן מעולם עם תשובה ולאוזני אחרים, הניח את האחריות, אם בכלל, עליהן וניסה לאיין את משמעות חציית הגבולות. פגיעה נוספת שכזו, ממי שנשאו אליו עיניים, ממי שביקשו ממנו סעד ומענה לכוויות שנכוו בנפש נפגעות – מביישת אותנו כחברה. אנו מצפות ומצפים שמי שנושאים בתפקיד רבני ונתפסים כמנהיגים רוחניים יהוו דמות שתעזור, שתוביל להתנצלות של פוגע, לנטילת אחריות וקבלה לעתיד. כואב לפגוש בדמות רבנית שבוחרת להתעלם מזעקת נפגעות.

אל מול הכאב של נפגעות ונפגעים אי אפשר שלא לדרוש בירור, לאמת, ולנסות לבחון האם יש מקום לתהליך של צדק מאחה עם הפוגע או הפוגעת, אם לאו.

הגב הניתן לפוגעים חורך את הלב, ושובר אותו. האוזן הקשבת והרצון לעזור שמגיע מדמויות רבניות – נשים כגברים זה עדיין טיפה בים אבל מציל נפשות ומנסה לעזור בדבר השאלה לאן להוליך את הפגיעה שהתרחשה ואת הסיכוי לפגיעות נוספות.

הבריונות של המגנים היא לעיתים לא מודעת, הנסיונות להגיב אל כל עדות שמגיעה מכלי ראשון כאילו לא התרחשה, כאילו היא עומדת בקריטריונים מדומיינים של תקינות מעידה על הדוניזם עמוק שיושב מתחת למעטה הקדושה והרוחניות. מזה יש לדאוג מחילול השם הנלווה לפגיעה בין אדם לחברו, חילול שאין לו תקנה בעולם הזה. הפחד החברתי מלהלבין פנים נוכח יותר מאשר חובת התוכחה וחובת ביעור הרע מקרבך, ההימנעות מקוממת. המחיר לפעולה, ברור. בחירתה של תמר המקראית למשל להוציא את הפרטים הנסתרים של יהודה ולחשוף את העוולה לא מסומנת במורשת היהודית כמופת משום שהפרשנות סימנה את פָּעולה כבחירה שניה ככל הנראה, זה היה אילוץ שהגיעה אליו לאחר שהבינה שבדרכים פרטיות ונסתרות לא יגיע המזור. אם אכן קורים במחשכים מעשים שאינם עומדים בהלימה לאור היום של דמות מסויימת, לעיתים אין לו לאור השמש אלא לחטא ולספר לנו על החטאת שבקרבנו ועלינו כחברה להגיש סיוע לנפגעים ולקוות כי הפוגע ישתף פעולה בתהליך של תשובה הכוללת חרטה וקבלה לעתיד.

ברם, במציאות שבה עולם מסורתי מכיל כח רב יותר לזה שהוא רב, לזה שמילתו נשמעת יותר מן האלמונית או הפלוני – אכן, קולו של הפוגע גובר. לכך מתווספת לרוב נקיטה בשפה כפולה – שפה שבה הפוגע עצמו עשוי היה לעמוד כאן ולשאת דברים אידאיים אך, בחדרי חדרים לנהוג אחרת. אולי זה טבע האדם, אבל אנו יכולים לבקש להטביע הליכות אחרות בקרבנו. ליבי עדיין נשבר אל מול גילוי של עוד בעל סמכות דתית ופגיעתו, של עוד בעלי סמכות דתית ותמיכתם בפוגע, אני כבר פחות מתפלאת כשמגיעות אלי שיחות של בריונות דקה או התחזות שמטרתה לדובב אותי על מנת להשתיק ולהכפיש. הנכחת החשדנות בחברה, כנלווית למידת הזהירות – הינה מחיר יקר, אבל אין לנו פריבילגיה להוזיל את יוקר הנפש והגוף של מי שנפגעו או עשויים להיפגע.

בדרך כלל כשמבקשים להדגים את המתח בין הגלוי לכמוס בעולם הפסיקה מדגימים באמצעות פסיקות ליחיד ופסיקות לציבור. הפוסקים יודעים שאילו פסיקתם היתה נשמעת לכול – היתה עדיין שרירה ונכונה ורק הנסיבות מצפינות אותה. ברם, כיסוי שביחסים בין אישיים בין בעלי סמכות דתית ורוחנית – איננו ראוי לא בשל מליצה אלא משום שבמציאות הבנו את מעשי הלכידה והטרף של קהל שבוי, שהוא בעצם כולנו.

תקוותי היא שהביטוי 'כֹּלָּא חד' ישמש תשתית לדרישה העצמית של כל אחד ואחת מתלמידי הרבנות כאן כמו גם של שאר היושבים – כלא חד לא רק כאמירה תיאולוגית שה' אחד וכל שבעולמו אחד, אלא כדרישה אתית בשפה וגם בחוץ, בחדרים ובהיכלים ושנזכה לשוות ה' לנגדנו תמיד לבל נימוט.

---

דברים שנישאו בכ' אלול התשע"ז 11.9.2017, במכון שכטר, במסגרת ערב עיון בנושא: "בין 'עשה לך רב' ל'שנא את הרבנות' – הרבנות בישראל ממסכת אבות ועד לימינו".

מוזמנים לקרוא את הגרסה באנגלית: Ethics of Rabbinical Authority in Daylight and in Darkness

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
• האם ניתן להלבין חטאים אפורים ושחורים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד
• רב מעללים: ניצול מיני בחסות עיוות תורת הקבלה – ד״ר רות קרא-איוונוב קניאל
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• איזהו גיבור? הפוגש את יצרו – אורי שרמן
• להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
• שתלטנות קיצונית בזוגיות: "את הצלקות שלי אי אפשר להסתיר עם מייק אפ" – ד"ר אילנה קוורטין
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• המפגש של נשים נפגעות מינית עם הטבילה במקווה – רחל שי