בלנית טובה דיה: לבחור להיות דולה של טבילה

תודעת הבלנית צריכה להיות מכוונת ברגישות מקסימלית לטובלת, כדי שהיא תקיים את המצווה על פי דרכה ובהתאם למנהגיה ואורחותיה, ותשוב לביתה וחייה הזוגיים בטהרה, בנחת וּבִמְלֵאוּת. להיות בלנית במקווה פרטי יכול לייצר מציאות יוצאת דופן.

הַבַּלָּנִית אָמְרָה לִי חֹדֶשׁ טוֹב
רק שִׂמְחָה
אַהֲבָה נַחַת סָבְלָנוּת

בְּמַגֶּבֶת בִּלְבַד מוּל הַחוֹדֶשׁ
מְלַאָה כַּלְּבָנָה…

מתוך השיר: חודש טוב מאת: תומר דבורה שור-קהת

אישה המגיעה לטבילה במקווה בתום נידתה פוגשת לרוב בבלנית, האישה אשר עובדת בבית הטבילה ומשמשת את ציבור הטובלות.

במסכת נידה מודגשת אחריותה האישית של הטובלת על טבילתה, על פי הפסוק: "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים", בתוך דיון שדורש את המילה "לה". הדגשה זו מבקשת להצביע על כך שהטבילה היא מצות האישה ואחריותה. ברם, אל המרחב האינטימי של הלכות נידה נכנסת דמות נוספת: הבלנית. האם הבלנית אמורה להיות מלווה של הטבילה, שתסייע לאישה כפי רצונה, או שמא עליה להיות מעין 'משגיחת כשרות' של טקס הטבילה?

כיום, נדמה שתפקיד הבלנית כשמגיחה נפוץ יותר. כשהבלנית עומדת 'על גבה' של טובלת על מנת לדאוג לקיום הטבילה כדין, לעתים קרובות חשה הטובלת עומס ומתח, הנובעים מעמדתה כנתונה תחת פיקוח הבלנית. אך מעבר מעמדה מפקחת לעמדה מסייעת יכול לשנות לחלוטין את חווית הטבילה, מחוויה טעונה ומתוחה לחוויה משמעותית ומרחיבת לב. 

בשנים האחרונות רבו הדיונים בשאלת הצורך בבלנית, ועלה שיח העוסק בעל תחושות חוסר־נוחות בטבילה, המלווה בדיווחים על יחס לא נעים מצד בלניות. אך גם הבלנית עצמה מתמודדת עם סוגיה זו בבואה לעבודתהּ, וחשוב לשהות ולחשוב על נקודת המפגש בין הנשים גם מתוך נקודת מבטה. במקום ששני הצדדים יהיו במתח, וחווית הטבילה תהיה טעונה בכל מפגש מחדש, אפשר לסגל עמדה אחרת, שבכוחה להפיג ולרכך את הקושי. הפנמת תפקיד הבלנית כתפקיד מסייע ולא מפקח, המצוי למענַה של הטובלת ולטובתה בלבד, עשוי להעלים את הקושי והמתח בקרב שני הצדדים – אצל הטובלת ואצל הבלנית.

בעשור האחרון, כבלנית־מתנדבת, ליוויתי טבילות רבות מספור. כל ליווי טבילה מהווה עבורי משימה של שימוש הציבור. המפגש יכול להיות עם אישה שביקשה שאלווה אותה באופן פרטי, או, עם אישה שפגשה בי כחלק מצוות בלניות, ועלי להתאים עצמי אליה ולקוות כי אני מסייעת לה ולא מפריעה. עבורי יש משימה קבועה בעת ליווי הטבילה: תפילה. תפילה שלא אכשיל ולא אכשל, שאצליח להיות מכוונת אל הטובלת ולעזור לה לקיים את המצווה בדרכה ולשמוח בה. ארצה לשתף מספר סיפורי טבילות שליוויתי כבלנית־מתנדבת, להתבונן בהם, ולמצוא בהם קריאת כיוון לבלניות נוספות. כל הסיפורים יובאו בעילום שם ובטשטוש פרטים, ואני מודה מאוד לטובלות על האמון ועל אישורן לשתף בסיפוריהן. על ידי ההתבוננות בסיפורים ניתן יהיה להפיק מודל בלנית רך ונטול מתח, מלווה ולא מצָוֶה, תומך ומאפשר. אני מקווה כי הכוונות הטובות של בלניות מדי ערב, עבור קהל הטובלות, תהיינה מובנות יותר מתוך התבוננות במפגש שהתקיים סביב הטבילה בכל אחד מן הסיפורים הבאים.

טבילה ראשונה: נטע 

נטע ובן זוגה – בני העולם החילוני – נישאו בחתונה שאינה אורתודוקסית, אך רוויה ברוחניות. כזוג, הם החליטו לקראת חתונתם לקבל על עצמם הלכות נידה, ולמדו הדרכת כלה וחתן אצל חברים שהם בחרו בהם לליווי וללימוד משותף בתקופת אירוסיהם. נטע סיפרה כי היא משתוקקת להגיע לטבילה, אך בכל המקוואות אליהם התקשרה סירבו לקבוע לה תור, בשל העובדה שהיא נישאת מחוץ לרבנות. היא פנתה אליי מתוקף תפקידי כבלנית במקווה פרטי, ונעניתי לבקשתה.
לטבילה הגיעה בלוויית בנות משפחה וחברות. בחדר הרחצה התעכבה נטע זמן ארוך במיוחד, וקולות בכייה עלו ונשמעו בחוץ. בצאתה התנצלה: היא מתרגשת מאד ונזקקה לזמן של תפילה אישית בנפרד מן הפמליה המלווה אותה. כולנו התרגשנו עימה ואחותה חיבקה אותה, ואני בחרתי לא לומר דבר על הבעיה ההלכתית בתפילה מסידור בחדר שבו אסלה.

נטע ביקשה שאבדוק את ציפורניה ואת גבה, כפי שלמדה עם החברה שהכינה אותה לחתונה. אמרתי לה שאין זו חובה, אך היא התעקשה. כשהיא פנתה לאיזור הטבילה החשכתי את החדר, הדלקתי אור מעל מקווה המים, והמלוות ואני נותרנו בחושך יחסי. לאחר שנכנסה למים פסעתי בסמוך אל בור הטבילה, בריכת המקווה. נטע שהתה במים, צללה ונעמדה כמחכה שאומר לה מה לעשות. שאלתי אותה "נתחיל?". "נתחיל", ענתה. כשעלתה מהטבילה הראשונה שאלה מיד: "הצלחתי"? אכן, אמרתי לה שטבילתה כשרה. היא בירכה על הטבילה, על פי הברכה התלויה על הקיר הסמוך, והוסיפה את ברכת "שהחיינו". לאחר שתי טבילות נוספות התחילה לרקד במים תוך קריאות התלהבות והתרגשות, ללא מעצורים. חברותיה התחילו לשיר שירי חתונה 'של דוסים', כפי שהן קראו להם, והיא הצטרפה. האֵם ישבה בצד ושתקה. נטע יצאה מן המים, וכולן השתתקו. לאחר שנתעטפה, השירה והריקודים התחדשו ונמשכו גם מחוץ למים. אחרי שסיימה להתלבש יצאו היא והמלוות. אימה, שלא חיבבה את האירוע מלכתחילה, הודתה מאוד בצאתה. לאחר צאת כולן, נותרה בחדר הטבילה חברתה הנשואה של נטע, שמחכה זמן רב לילד. יצאתי גם אני ונתתי לה להיות לגמרי לבד בתוך מי המקווה, משום שלטבילת־הסגולה שביקשה אין צורך בבלנית. 

כיצד מסייעין לפני הכלה: בעקבות נטע

המקווה הפרטי בו טבלה נטע מאפשר טבילה 'לא־מפחידה' עבור כלות שרוצות לבצע את חובת הטבילה באופן מינימלי, כמו גם עבור אלה שמתלהבות מן הטבילה אך חפצות ביחס אישי. ליוויתי כלות חילוניות רבות, ועבור רבות מהן הטבילה היתה מתוחה במיוחד: חלקן מגיעות בהריון, חלקן מקועקעות, ועניינים אלו נדמים להן כמכשלה, אף שמבחינה הלכתית אין זה כך. מבט חברי שמבטא היכרות עם אורחות חייהן וחוסר שיפוטיות כלפיהן קל להן יותר ממבט זר ושיפוטי.

חוסר ההיכרות עם ההלכה לפרטי־פרטיה גורם לעתים להנחות יסוד שגויות בדבר ההלכה הנכונה. גם כאן, הידע ההלכתי של הבלנית עומד לרשותה של הטובלת, וביכולתה לתת לה את מירב הבטחון ותחושת הנוחות. על התפילה בחדר עם האסלה לא הערתי, אך על הבקשה שאעיין בגופה טרם כניסתה למקווה טרחתי לבאר כי אין זה חובה. רק לאחר שוידאתי שהיא הבינה זאת, ושבכל זאת התעקשה על כך, מילאתי את רצונה. כל זאת על מנת שתחוש שהיא מקיימת את המצווה בשלוות גוף ונפש, בלב שלם ובמלוא הרוח.

העקרונות הללו אינם ייחודיים לטבילתה של נטע. כל טובלת היא העומדת במרכז אירוע הטבילה, והבלנית נמצאת שם לרשותה. הבלנית אינה "נציגת המקווה", שכן המקווה הוא בית טבילה אליו כולן נקבצות בשווה. הבלנית אינה שליחה של הרבנות, אלא של הטובלת. על ידה היא ממונה לתפקידה, כמעין 'דוּלָה' של מצווה, תומכת־טבילה.

טבילה שניה: תמר

תמר הגיעה מרחוק, ובשיחת התיאום בטלפון סיפרה שלא נעים לה במקווה הקבוע. מהרכב היא פוסעת באיטיות מדודה, מבטה מרוכז ברצפה. נכנסת בשקט ופונה לחדר הרחצה. היא מובכת ללכת למקווה הקבוע שלה. היא גרה בישוב קטן, והחוויה של נשואה טריה, המכירה את כל בעלות התפקידים והטובלות – מביכה אותה בשלב זה של נישואיה. היא חשה מכווצת, ותמיד חוזרת הביתה 'מכובה' ונרעדת. היא נשואה חודשים ספורים ותמיד זה כך. היא רוצה לנסות לחוות אחרת את הטבילה, היא לא רוצה רק לטבול כי צריך, אלא באופן שהיא תרגיש שזו הטבילה שלה. בסוף דבריה היא הוסיפה שאינה מצליחה להתפלל בעת הטבילה; כל המילים שהיא מכינה מראש מתפוגגות, והיא נותרת עם המחשבות על ההיא שראתה בפינת ההמתנה, או על הבלנית שהיא גם שכנה.

אני מציעה לה שתשוב לחדר הרחצה ותלבש חלוק במקום המגבת, ושאני אתיישב בזמן זה על כסא בנקודה ממנה לא אראה אותה כלל בלכתה, ואגיע אל המים רק לאחר שתהיה בתוכם. היא עושה זאת, חוזרת לחדר הטבילה ונכנסת עצמאית למים. אני שואלת אם היא רוצה להתחיל לטבול והיא נאנחת. אני ממתינה. היא מתייפחת. אני ממתינה בשקט במרחק מן המים ובגב מסובב על מנת להעניק לה את הפרטיות, אחרי זמן מה היא נכנסת כולה למים. היא טובלת את טבילותיה מוכנית, ואני מציעה לה שתצלול עמוק יותר בשל השיער שצף למעלה. היא נענית, וכל טבילה אורכת זמן ארוך יותר. בסוף הטבילה היא מסכימה להצעה להיוותר מעט עם עצמה במים, ומבקשת שאותיר את האור ולא אעמעם אותו. אני יושבת בפינת הישיבה המרוחקת מעט, שאין אפשרות לראות ממנה את המתרחש ב'בור הטבילה'. אני מבינה שתפקידי הוא עתה להמתין, להיות עימה שקטה. השקט נוכח במשך דקות ארוכות ומדי פעם נשמעים המהומים. אני מניחה כי תפילה על שפתיה ואני נותרת שקטה במקומי. אט אט עולה מהמים קול חרישי שהופך לשירה. תמר שרה ונעה בתוך המים: "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל. לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם… וְאוֹמֵר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל". אני בוחרת לא להצטרף בהתחלה, מחכה להרגיש מה נכון. היא חוזרת על השיר, והשירה מתעצמת. אני משתתפת עימה. היא חוזרת ואני נלווית אליה, שוב ושוב ושוב. לבסוף היא משתתקת, ועולה לאט מן המים. אני ממשיכה לשבת, ראשי מופנה מטה. אני שומעת אותה מהלכת עם החלוק. היא נעצרת לידי ומבקשת שאברך אותה – אני מאחלת לה שכל תפילותיה ייענו.

תפילה בטבילה: בעקבות תמר

הגעתה של תמר אל בית הטבילה הפרטי מדגישה ביתר שאת עד כמה ההליכה אל המקווה הסמוך לבית יכולה לפגום בצורך בפרטיות. פעמים רבות, ההרגל של נשים שנשואות כבר זמן רב מעמעם את חווית הראשוניות של נשואות טריות, ואת הצורך של חלק מן הטובלות בחוויה פרטית, כל אחת וסיבותיה. לחוויית הנִראוּת של הטובלת יש מקום מרכזי מאוד במפגש שבין בלנית לטובלת, ו'שמירת העיניים' היא כלל אתי בסיסי וחשוב במיוחד. על אף שמדובר בסיטואציה שבין נשים, הנראות לא יכולה להימחק לגמרי, ועל כן היא יכולה להפריע לטובלת מאוד, כפי שביטאה תמר. המודעות לנקודה רגישה זו מביאה לידי צמצום של מבט הבלנית, באופן המאפשר לה לשמור על מקומה כמלווה ותומכת, ולהותיר את המרחב והמקום המרכזי לטובלת ולקיום המצווה שלה.

המקרה של תמר מלמד שבטבילה יש הזדמנות לחוויה פרטית, שמנביעה גם עצמאות. בחירתה של תמר בניגון המתייחס אל הטבילה ואפשרות ההיטהרות, ותליית ההיטהרות בכללותה בקב"ה, השתלבה באופן שבו טבלה והלמה את משאלתה להיטהר לא רק על־ידי המים, אלא על־ידי סיטואציה שלמה, ותנאים החורגים מעבר לקיום המצווה באופן מעשי ויבש. המפגש איתה היה עבורי מפגש של רעוּת שנרקמה מתוך הסיטואציה ולמענה, וההכרות איתה תורגמה לחברות של חיי יום־יום. למן המפגש הראשוני שביקש פרטיות ועד הכרעתה שאספר את סיפורה, מצוי ים גדול, לכאורה, אבל בהכרעתה זו היא ביקשה שאעניק לאחרות ידיעה שחוויית הטבילה לא חייבת לכווץ ולכבות, ושאפשר גם לחוות אותה אחרת.

טבילה שלישית: חנה

חנה מגיעה לטבילה באופן קבוע מתוך רצון למהר ולהמשיך הלאה. היא מקפידה תמיד לציין שהיא מסורתית, והיא אינה רוצה לשמוע פרטי הלכות שיגרמו לה לחוש שאולי לא עשתה הכל כמו שצריך. היא מציינת שבאה לטבול ושהיא מעדיפה כמה שפחות עזרה. אני מעמעמת את האור, פוסעת לכיוון פינת הישיבה שרחוקה מעט מאיזור הטבילה, מחכה לשמוע אותה בתוך המים, ואז שואלת בעדינות אם אפשר לגשת. רק אז אני פוסעת אל המקווה ומזמינה אותה להתחיל. היא נכנסת תחת המים ועולה, והטבילה עוברת חלק ומהר. אני מכירה אותה כמי שבדרך כלל ממהרת לצאת, האיש מחכה במכונית בחוץ.

אני שואלת אותה כמו את כל הטובלות, האם היא רוצה להישאר מעט במים לבדה. היא מהנהנת בשקט. אני מכבה את האור ומתיישבת בשקט בפינת הישיבה. אני שומעת אותה ממלמלת ואת נשימותיה; אני עוצמת עיניים ומצטרפת במלמולים משלי אל בקשותיה המיוחדות. זה אורך זמן, הרבה יותר מכרגיל. כשאני שומעת אותה עולה במדרגות מן המים אני מורידה בעדינות את ראשי, עיניי עצומות עדיין, על מנת שתדע כי היא יכולה לחוש בנוח. כשאני שומעת שסיימה ונכנסה אל החדר אני קמה ומדליקה את האור, שיחכה לה בצאתה שוב לחלל הכללי לפני היציאה מבית הטבילה. לאחר שהסתדרה, היא בוחרת הפעם להתיישב בכורסא הנוספת ולשוחח איתי על כמיהות, ומשתפת אותי בתכנונים ובתקוות לעתיד. אנחנו משוחחות בנינוחות כשהיא מודיעה לאיש שהפעם היא קצת מתעכבת. בתום השיחה, היא יוצאת אל האיש שברכב בהליכה הרבה יותר איטית מזו שאיתה הגיעה.

אישה אל אחותה: בעקבות חנה

אני, כמו רוב הבלניות כיום, ובניגוד למה שרווח בעבר, עוד טובלת בעצמי. על כן אני לא רואה פער ביני לבין הטובלות, אלא שותפוּת. מנקודת מבט זו תפקיד הבלנית הוא לסייע, להגיש יד, להעניק מבט רגיש ומכיל, ליצור חוויה טובה, שממנה שבה הטובלת אל חיי הבית. בין הטבילה עצמה לעמדת הפיקוח ישנם גם רגעים אישיים ובין־אישיים, שיחד עם תחושת שותפות וקרבה, יש בהם מקום לטובלת 'לספר עם הבלנית' על נושאים אינטימיים, ככל שתחפוץ. הבלנית יכולה להיות זו שמחוברת לטובלת ממפגשי טבילה קודמים, או מהקשרי חיים אחרים. חנה הגיעה בקביעות, ודאגה להדגיש את האופן שבו היא רוצה לטבול, ולהנכיח את חוסר רצונה ש'יתערבו לה'. הצורך בקביעת סדר ודרך הטבילה התקיים תמיד, ותדירות ההגעה לבית הטבילה טוותה בינינו קשר שייחודו בזמן ובמקום ספציפיים, שלא התקיים מחוץ לבית הטבילה. הריטואליות הקבועה מדי חודש נוסכת בטחון אצל הטובלת ובקרב הבלנית מחד, ומאידך מחייבת לקשב זהיר במיוחד ביחס למה שנאמר ולמה שנשתק, ולשינויים העדינים והדקים שבין טבילה לטבילה. גם כמלווה קבועה, מקומי אינו קבוע. תפקידי הוא לחוש את הטובלת ואת מה שהביאה עמה, ובהתאם לכך אני יכולה להציע לה לשהות בטבילה שלה באופן שהולם את מי ומה שהיא באותו הרגע.

 טבילה אחרונה: רות 

חודשים אחרי טבילתה של נטע (הכלה מסיפור הטבילה הראשון), הופתעתי לקבל שיחת טלפון מאמא שלה, רות. בעת 'חגיגת המקווה' עם בנות המשפחה והחברות חוויתי את האם כמרוחקת ומסויגת, אך בשיחת הטלפון שהגיעה לאחר זמן אמרה שלמרות הסתייגותה הראשונית היא הרגישה ש"היה ממש חזק", כלשונה. היא סיפרה שככלה היא לא עברה חוויה משמעותית בטבילה, ובעצם מאז לא הגיעה למקווה. כבר שנים ארוכות שאין לה וסת, אבל היא תשמח לטבול עתה. היא ציינה שמעולם לא עשתה טקס פרידה מהתפקוד שלה כאישה־מולידה, והיא תשמח שהמקווה יהווה לה מרחב לטקס כזה, טקס איש שהיא לפתע חשה שברצונה לקיימו. נעניתי. היא ביקשה לבוא רק עם נטע, שלא ראיתיה מאז טבילתה לקראת הכלולות.

תיאמנו את הטבילה לשבוע שאחרי, ובעת הגעתה של רות היא ציינה כי היא רואה את מירוק הגוף שלפני הטבילה כאילו היא יוצאת לדייט עם נשיותה. היא הוסיפה כי היא חשה במעגל המיוחד שנרקם בינה לבין נטע ביתה. רות ביקשה שנטע תקבל אותה בעלותה מן המים. מרגע שהתקרבה אל המים, יצאתי מבית הטבילה והותרתי את שתיהן שם יחד. אינני יודעת מה היה בבית הטבילה, ולאחר זמן ארוך ביותר יצאו שתיהן כשאי אפשר להחמיץ את המבע והעיניים המרוגשות. הפעם תפקידי היה מינימלי ביותר ומובן היה לי שהאם הטובלת חווה קשר עמוק אל השלב בו ביתה נמצאת בו. להבנתי, רות ונטע חוו את הטבילה כטקס מעבר לא רק של כל אחת מהן, אלא כחילופי תפקידים במשפחה, לקראת קבלת תפקידים חדשים – זו את האימהות, וזו את הסבתאות. 

טבילות חדשות: בעקבות רות

המקווה נתפס לפעמים, בטעות – הן על ידי הבלנית והן על ידי הטובלת – כמרחב ששייך לבלנית, שבו הטובלת היא רק אורחת שצריכה להיענות להוראות. הבעלות על המרחב נתונה בידי הבלנית, שפועלת מתוך תחושת שליחות כנציגת הממסד, הרבנות, ושורת הדין ההלכתית. לפי תפיסה צרה זו, אין מקום לטבילות כטבילתה של רות: לטבילה אחרונה כזו אין אף הד ממשי בהלכה. נשים שטובלות מגיעות לגיל המעבר ללא ידיעה מוקדמת על כך, והן הולכות לטבילה מבלי לדעת שלא תהיה להן עוד וסת כלל. יכול להיות שהן עברו תקופה של כמה שנים עם וסת לא רצופה וכל טבילה עוררה בהן את השאלה האם הפעם זו הטבילה האחרונה. אך בפועל, כאשר טבלו את טבילתן האחרונה לא ידעו שזו היא. טבלו – והווסת לא הגיעה עוד, וכך לא שבו לטבול. להלכה, אין טקס פרידה. יוצא שדווקא נשים שלא טבלו לאורך חייהן יכולות לטבול בשל הצורך ההלכתי לשנות את הסטטוס של 'נידה', וכך נוצר פתח לטקס פרידה במקווה, שמשלב הלכה ומנהג חדש. יש מקום לחשוב על טקס כזה גם בקרב מי שטבלה עשרות שנים, אחרי שתנודות ושינויי הגוף התבררו כסיומה של תקופת הפוריות. ובכלל, בעקבות רות, יש מקום לדבר על טבילות נוספות שאינן טבילת הקבע ההלכתית, ולאפשר מרחב של טבילות־מנהג, בנוסף על טבילות המנהג המוכרות לנו (טבילת סגולה לשם פריון או זיווג, טבילה טרם לידה, טבילה ביום ההולדת ובאירועים אחרים ועוד). בלנית שתהיה מצויה בעמדה של ליווי וקשב עדין לנשים המגיעות אליה תוכל להכיר את הצרכים השונים של קהל הנשים גם מתוך אלה שהיעדרותן נוכחת במקווה, ולסייע בידי הרוצות לעצב טבילת רשות שיש לה משמעות רוחנית, גם אם לא הלכתית.

תמיכה לשם צמיחה

טבילה במקווה היא אירוע המתקיים וחוזר על עצמו לפי מעגלי זמן שונים בגופה של האישה. אישה חווה בחייה כמה סוגי טבילות: הטבילה הראשונה בדרך כלל תהיה טבילה ככלה, אחריה יבואו טבילות שגרתיות בחיי הזוגיות, טבילה לאחר לידה, וחלילה גם טבילה לאחר הפלה או דימומים יוצאי דופן. הטבילה כפרקטיקה מהווה צומת של חיים ומוות סימבוליים וממשיים המתרחשים בגופה. מי שנמצאת איתה בזמנים אלו היא הבלנית.

לבלנית יש ידע החורג מן הספרות ההלכתית – היא מכירה את מקומות החשש, המרחב הבטוח, הבטחון העצמי וחוסר הבטחון, הריטואלים האישיים והחידוש ואת הביטוי האישי. הבלניות הן אלו שהתחילו לספר על עדויות ורמיזות של נשים שאינן רוצות לשוב אל הבית, מתמהמהות בכוונה בטבילה, ואף מבקשות להיפסל כדי לא לחזור טהורות לבעליהן. בלניות עשויות להבחין בנשים שותקות וחומקות שעל גופן סימני אלימות. בלניות יכולות להאזין ולהכיר בדפוס חוזר אצל טובלות ששבות על שאלות עודפות, חוששות לביצוע הוראות ההכנה והטבילה עצמה כיאות, ומביעות קושי שככל הנראה מצביע על הפרעה חרדתית־כפייתית רחבה יותר. בעמדת הבלנית יש אחריות לרווחת הטובלת בכלל, ולא רק לטיב ההלכתי של טבילתה.

מן הסיפורים שהובאו כאן ומן התובנות שעלו בי מתוכם, אני רוצה להציע מודל של בלנית, שנוכל כעת לאפיינו בקווים כלליים: זהו מודל בלנית חדש, שלעומת המודל הישן, בו רבו הפערים בין הטובלת לבלנית, אינו מכיל פערים רבים כל כך. הבלנית אינה בהכרח מבוגרת בהרבה מהטובלות, ודווקא העובדה שעדיין אורח כנשים לה עשוי ליצור מקום של מפגש, וברית של שותפות באותה נשיאה של חובה הלכתית. במקביל, גם בלנית ותיקה שמשמשת את הציבור, כדרך המסורתית של דמות הבלנית שכבר איננה מגיעה אל בית הטבילה עבור עצמה, עשויה להעניק מרחב של נשימה ופרטיות עבור זו הנזקקת למרחק בינה ובין הבלנית המלווה אותה. בלנית, באשר היא, פועלת ככל הנראה מתוך תחושת שליחות – אך כשליחתה של האישה הטובלת ולא של אף אחד אחר. מתוך כך עולה כי כל נוכחותה של הבלנית מכוון לשירות הטובלת המצויה במרכז. הידע ההלכתי של הבלנית לא מכתיב לטובלת את הפעולות, שכן הטובלת בלבד אחראית על טבילתה והיא, ברצותה, תוכל להיעזר בבלנית. הבלנית איננה בהכרח דמות אימהית, והיא יכולה להיות גם דמות חברית, המאפשרת סיוע, היעזרות ותמיכה. 

הבלנית יכולה לבחור להיות מינימלית בנוכחותה: במבט שלה, בדברים שהיא משמיעה, בנוכחותה הפיזית. מבלי לגעת בגוף הטובלת או לכפות עליה הוראות, היא יכולה להזמין את הטובלת לקיים את מצוותה למענה ולמען בן־זוגה. הבלנית יכולה להציע בעדינות וברגישות אפשרויות שונות כגון תפילה, שהות במי המקווה מעבר לנדרש, ועוד.

תודעת הבלנית יכולה להיות מכוונת ברגישות המקסימלית אל הטובלת, במטרה לראות את אישיותה, את עולמה ואת האופן שבו היא מגיעה אל המצווה. מאפיינים אלה יכולים להיקלח כעקרונות המכתיבים את ההתנהלות עם כל טובלת וטובלת. כמעין דולה־של־טבילה, הבלנית רואה את הטבילה כחוויה מצמיחה ומעצימה, במקום שנמצא מעבר מטומאה לטהרה. מתוך כך, משמשת הבלנית להיטיב, להקל ולאפשר את חוויית הטבילה כחיובית, טובה, מותאמת והולמת את צרכיה ויכולותיה של הטובלת. כל זאת על מנת שהטובלת תקיים את המצווה על פי דרכה, בהתאם למנהגיה ואורחותיה, ותשוב לחיי ביתה, לחיים זוגיים מלאים, בטהרה, בנחת וּבִמְלֵאוּת. 

*מאמר המשך יתפרסם בעז"ה בקרוב.

*מאמר זה הינו (בחלקו) עיבוד של הרצאה בשם: "'בלנית על גבה': בין שימור לשינוי בטקס הטבילה", שניתנה במכון ון-ליר בקיץ 2013.

לשון פסק הדין בתשובה לעתירת טובלות שביקשו לאפשר להן לטבול ללא בלנית – התקבל ב-19.9.2016 >>
הנחיות בתוך חוזר המנכ״ל של המשרד לשירותי דת (2016) על יישום פסק הדין והחובה לאפשר לכל אישה לטבול במקווה ללא בלנית, באם היא מבקשת כך >>

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• על חווית הטבילה – אלה קנר
• גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
• לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
• מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
• טבילת גברים כריטואל רוחני – עמיחי חסון
• אמא, סבתא, דודה, מדריכת כלות – מיכל מינצר
• הבלנית קוים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לקראת הטבילה הראשונה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מונולוגים מהמקווה, על בתים של טהרה – אלה קנר
• גיל המעבר כסיום פרק הלכתי – מיכל מינצר

כלות וזוגות ממליצים על מרכז גלויה

הידע העשיר של שרה נתן לי להרגיש בטוחה ולא הלחיץ אותי. הפגישה הזוגית הייתה טובה, ולמרות הנושא האישי לא הייתה מבוכה או רתיעה. שרה יצרה רוגע והשיחה יצרה חוויה שהיא לא רק טכנית אלא גם של מהות.

אלישבע

המפגש הזוגי הוא חשוב מאד ויוצר שפה משותפת לבני הזוג ומוסיף גם פתיחות וחיבור נוסף לקשר הזוגי בינינו. זה הפך את התכנים לשלנו ולא רק שלי ונתן לו גם מקום להביע את עצמו. במפגש עוברת חוויה של חיים בריאים שהם על פי ההלכה, ברכות ומתוך שמחה.

רבקה ריקלין

המפגש שלי ושל בן הזוג שלי עם שרה היה משמעותי, החוויה המשותפת שבה דיברנו בפתיחות, בקלילות ובהומור על דברים שלעיתים נתפסים כרציניים. התחושה ששרה נתנה הייתה שכל מה שלמדנו הוא חלק מהחיים, והמיזוג של כל זה עם ההלכה היה טבעי ופשוט. שרה הדגישה את היכולת לבחור בחיי הלכה מתוך שמחה ואוטונומיה.

הדס

לא כל כך רציתי לעבור הדרכת כלות בכלל, והגעתי לשרה דרך חברה שאני בוטחת בה. זה הפך למקום בטוח ורגוע שאפשר לדבר בו על הרבה מאד דברים לקראת החתונה, באופן כיפי ונעים. המבט הלא שיפוטי שלה מאפשר לשאול כל שאלה. ההדרכה הייתה אחת המתנות היותר מוצלחות שנתתי לעצמי לקראת החתונה, בלי להתכוון בכלל.

אפרת שגיא

גלו עוד המלצות