בלנית טובה דיה: לבחור להיות דולה של טבילה

תודעת הבלנית יכולה להיות מכוונת ברגישות מקסימלית לצרכיה של הטובלת כדי שהטובלת תקיים את המצווה על פי דרכה ובהתאם למנהגיה ואורחותיה, ותשוב לביתה וחייה הזוגיים בטהרה, בנחת וּבִמְלֵאוּת. להיות בלנית במקווה פרטי יכול לייצר מציאות יוצאת דופן.

הַבַּלָּנִית אָמְרָה לִי חֹדֶשׁ טוֹב
רק שִׂמְחָה
אַהֲבָה נַחַת סָבְלָנוּת

בְּמַגֶּבֶת בִּלְבַד מוּל הַחוֹדֶשׁ
מְלַאָה כַּלְּבָנָה…

מתוך השיר: חודש טוב מאת: תומר דבורה שור-קהת

אישה המגיעה לטבילה במקווה בתום נידותה, פוגשת לרוב בבלנית, האישה אשר עובדת בבית הטבילה ומשמשת את ציבור הטובלות.

במסכת נידה מודגשת אחריותה האישית של הטובלת על טבילתה, על פי הפסוק: "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים", בתוך דיון שמדגיש את המילה "לה". הדגשה זו מבקשת להצביע על כך שזוהי מצוה של האישה ובאחריותה. ברם, אל המרחב האינטימי של הלכות נידה נכנסת דמות נוספת: הבלנית. האם הבלנית אמורה להיות מלווה של הטבילה ומסייעת לאישה כפי רצונה, או לכאורה להיות מעין 'משגיחת כשרות' של טקס הטבילה?

מעבר הבלנית מעמדה מפקחת לעמדה מסייעת יכול להפוך לחלוטין את חווית הטבילה, מחוויה טעונה ומתוחה לחוויה משמעותית ומרחיבת לב. כשהבלנית עומדת 'על גבה' של טובלת לסיוע בקיום הטבילה כדין, לעתים קרובות חשה הטובלת עומס ומתח, הנובעים מעמדתה כנתונה תחת פיקוח הבלנית.

בשנים האחרונות רבו הדיונים בשאלת הצורך בבלנית, ועלה שיח הטובלות על תחושות חוסר־נוחות בטבילה ודיווחים על יחס לא נעים של בלניות. אך גם הבלנית מתמודדת עם סוגיה זו בבואה לעבודתהּ, וחשוב לשהות ולחשוב על נקודת המפגש הזו גם מתוך נקודת המבט של הבלנית. במקום ששני הצדדים יהיו במתח, וחווית הטבילה תהיה טעונה בכל מפגש מחדש, אפשר לסגל נקודת מבט אחרת שבכוחה להפיג ולרכך את הקושי. הפנמת תפקיד הבלנית כתפקיד מסייע ולא מפקח, המצוי למענה של הטובלת ולטובתה בלבד, עשוי להעלים את הקושי והמתח בקרב שני הצדדים – אצל הטובלת ואצל הבלנית.

כבלנית־מתנדבת, בעשור האחרון, ליוויתי טבילות רבות מספור. כל ליווי טבילה מהווה עבורי משימה של שימוש הציבור, של שימוש אישה שביקשה שאלווה אותה באופן פרטי או, שמבחינתה פגשה בי כחלק מצוות בלניות ועלי להתאים עצמי אליה ולקוות כי אני אכן מסייעת ולא מפריעה. עבורי יש משימה קבועה בעת ליווי טבילה: תפילה. תפילה שלא אכשיל ולא אכשל, שאצליח להיות מכוונת אל הטובלת ולעזור לה לקיים את המצווה בדרכה ולשמוח בה. אני מקווה כי אני ממלאת את המשימה הזו אך, תמיד זוכרת שאינני יודעת אם תמיד כך עולה בידי, בפועל. על כן נושאת תפילה בכל פעם מחדש. עם זאת, לעתים הטובלות משתפות אותי ומביעות תודה ומשוב חיובי. ארצה לשתף מספר סיפורי טבילות שליוויתי כבלנית־מתנדבת, להתבונן בהם, ולמצוא בהם קריאת כיוון לבלניות נוספות. כל הסיפורים יובאו בעילום שם ובטשטוש פרטים, ואני מודה מאוד לטובלות על האמון ועל האישור לשתף בסיפורים. על ידי ההתבוננות בסיפורים ניתן יהיה להפיק מודל בלנית רך ונטול מתח, מלווה ולא מצָוֶה, תומך ומאפשר. אני מקווה כי הכוונות הטובות של בלניות מדי ערב, עבור קהל הטובלות, תהיינה מובנות יותר מתוך התבוננות במפגש שהתקיים סביב הטבילה בכל אחד מן הסיפורים הבאים:

טבילה ראשונה: נטע 

נטע ובן זוגה – בני העולם החילוני – נישאו בחתונה שאינה אורתודוקסית ורוויה ברוחניות. כזוג, הם החליטו לקראת חתונתם לקבל על עצמם הלכות נידה, ולמדו הדרכת כלה וחתן אצל חברים שהם בחרו בהם לליווי וללימוד משותף בתקופת אירוסיהם. נטע סיפרה כי היא משתוקקת להגיע לטבילה, אך בכל המקוואות אליהם התקשרה סירבו לקבוע לה תור, בשל העובדה שהיא נישאת מחוץ לרבנות. היא פנתה אליי מתוקף תפקידי כבלנית במקווה פרטי ונעניתי לבקשתה.
לטבילה הגיעה בלוויית בנות משפחה וחברות. בחדר הרחצה התעכבה נטע זמן ארוך במיוחד, וקולות בכייה עלו ונשמעו בחוץ. בצאתה התנצלה: היא מתרגשת מאד ונזקקה לזמן של תפילה אישית בנפרד מן הפמליה המלווה אותה. כולנו התרגשנו עימה ואחותה חיבקה אותה, ואני בחרתי לא לומר דבר על הבעיה ההלכתית בתפילה מסידור בחדר שבו אסלה.

נטע ביקשה שאבדוק את ציפורניה ואת גבה, כפי שלמדה עם החברה שהכינה אותה לחתונה. אמרתי לה שאין זו חובה והיא התעקשה. כשפנתה לאיזור הטבילה החשכתי את החדר, הדלקתי אור מעל מקווה המים והמלוות ואני נותרנו בחושך יחסי. לאחר שנכנסה למים פסעתי בסמוך אל בור הטבילה, בריכת המקווה. נטע שהתה במים, צללה ונעמדה כמחכה שאומר לה מה לעשות. שאלתי אותה "נתחיל"? "נתחיל", ענתה. כשעלתה מהטבילה הראשונה שאלה מיד: "הצלחתי"? אכן, אמרתי לה שטבילתה כשרה. היא בירכה על הטבילה, על פי הברכה התלויה על הקיר הסמוך, והוסיפה את ברכת "שהחיינו". לאחר שתי טבילות נוספות התחילה לרקד במים תוך קריאות התלהבות והתרגשות, ללא מעצורים. חברותיה התחילו לשיר שירי חתונה 'של דוסים', כפי שהן קראו להם, והיא הצטרפה. האֵם ישבה בצד ושתקה. נטע יצאה מן המים, וכולן השתתקו. לאחר שנתעטפה, השירה והריקודים התחדשו ונמשכו גם מחוץ למים. אחרי שסיימה להתלבש יצאו היא והמלוות. אימה, שלא חיבבה את האירוע לכתחילה, הודתה מאוד בצאתה. לאחר צאת כולן, נותרה בחדר הטבילה חברתה הנשואה של נטע שמחכה זמן רב לילד. יצאתי גם אני ונתתי לה להיות לגמרי לבד בתוך מי המקווה, משום שלטבילת־הסגולה שביקשה אין צורך בבלנית. 

כיצד מסייעין לפני הכלה: בעקבות נטע

המקווה הפרטי בו טבלה נטע מאפשר טבילה 'לא־מפחידה' עבור כלות שרוצות לבצע את חובת הטבילה באופן מינימלי, כמו גם עבור אלה שמתלהבות מן הטבילה אך חפצות ביחס אישי. ליוויתי כלות חילוניות רבות, עבור רבות מהן הטבילה מתוחה במיוחד: חלקן מגיעות בהריון, חלקן מקועקעות, ועניינים אלו נדמים להן כמכשלה, אף שמבחינה הלכתית אין זה כך. מבט חברי שמבטא היכרות עם אורחות חייהן וחוסר שיפוטיות כלפיו קל להן יותר ממבט זר.

חוסר ההיכרות עם ההלכה לפרטי־פרטיה, גורם לעתים להנחות יסוד שגויות בדבר מהי ההלכה הנכונה. גם כאן, הידע ההלכתי של הבלנית עומד לרשותה של הטובלת, וביכולתו לתת לה את מירב הבטחון ותחושת הנוחות. על התפילה בחדר עם האסלה לא הערתי, אך על הבקשה שאעיין בגופה טרם כניסתה למקווה טרחתי לבאר כי אינו חובה. רק לאחר שהבינה זאת והתעקשה על כך, מילאתי את רצונה. כל זאת על מנת שתחוש שהיא מקיימת את המצווה בשלוות גוף ונפש, בלב שלם ובמלוא הרוח.

העקרונות הללו אינם ייחודיים לטבילתה של נטע. כל טובלת היא-היא העומדת במרכז אירוע הטבילה, והבלנית שם לרשותה. הבלנית אינה "נציגת המקווה", שכן המקווה הוא בית טבילה אליו כולן נקבצות בשווה. הבלנית אינה שליחה של הרבנות, אלא של הטובלת. על ידה היא ממונה לתפקידה, כמעין 'דוּלָה' של מצווה, תומכת־טבילה.

טבילה שניה: תמר

תמר הגיעה מרחוק, ובשיחת התיאום בטלפון סיפרה שלא נעים לה במקווה הקבוע. מהרכב היא פוסעת באיטיות מדודה, מבטה מרוכז ברצפה. נכנסת בשקט ופונה לחדר הרחצה. היא מובכת ללכת למקווה הקבוע שלה. היא גרה בישוב קטן והחוויה של נשואה טריה המכירה את כל בעלות התפקידים והטובלות – מביכה אותה בשלב זה של נישואיה. היא חשה מכווצת ותמיד חוזרת הביתה 'מכובה' ונרעדת. היא נשואה חודשים ספורים ותמיד זה כך. היא רוצה לנסות לחוות אחרת את הטבילה, היא לא רוצה רק לטבול כי צריך אלא באופן שהיא תרגיש שזו הטבילה שלה. בסוף דבריה הוסיפה שאינה מצליחה להתפלל בעת הטבילה, כל המילים שהיא מכינה מראש מתפוגגות בעת הטבילה כי היא נותרת עם המחשבות על זו שראתה בפינת ההמתנה או הבלנית שהיא גם שכנה.

אני מציעה לה שתשוב לחדר הרחצה ותלבש חלוק במקום המגבת, ושאני אתיישב בזמן זה על כסא בנקודה ממנה לא אראה אותה כלל בלכתה, ואגיע אל המים רק לאחר שתהיה בתוכם. היא עושה זאת, חוזרת לחדר הטבילה ונכנסת עצמאית למים. אני שואלת אם היא רוצה להתחיל לטבול והיא נאנחת. אני ממתינה. היא מתייפחת. אני ממתינה בשקט במרחק מן המים ובגב מסובב על מנת להעניק לה את הפרטיות, אחרי זמן מה היא נכנסת כולה למים. היא טובלת את טבילותיה מוכנית, ואני מציעה לה שתצלול עמוק יותר בשל השיער המרובה שצף למעלה. היא נענית, וכל טבילה אורכת זמן ארוך יותר. בסוף הטבילה היא נענית להצעה להיוותר מעט עם עצמה במים, ומבקשת שאותיר את האור ולא אעמעם אותו. אני יושבת, בפינת הישיבה המרוחקת במעט ואין אפשרות לראות ממנה את המתרחש ב'בור הטבילה'. אני מבינה שתפקידי עתה להמתין, לנכוח, להיות עימה שקטה. שקט נוכח במשך דקות ארוכות ומדי פעם נשמעים המהומים. אני מניחה כי תפילה על שפתיה ואני נותרת שקטה במקומי. אט אט עולה מהמים קול חרישי שהופך לכדי שירה. תמר שרה ונעה בתוך המים: "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל. לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם… וְאוֹמֵר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל". אני בוחרת לא להצטרף בהתחלה, מחכה להרגיש מה נכון. היא חוזרת על השיר, והשירה מתעצמת. אני משתתפת עימה. היא חוזרת ואני נלווית אליה, שוב ושוב ושוב. לבסוף משתתקת ועולה לאט מן המים. אני ממשיכה לשבת, ראשי מופנה מטה. אני שומעת אותה מהלכת עם החלוק. היא נעצרת לידי ומבקשת שאברך אותה – אני מאחלת לה שכל תפילותיה ייענו.

תפילה בטבילה: בעקבות תמר

הגעתה של תמר אל בית הטבילה הפרטי סיפרה ביתר שאת, עד כמה ההליכה הסמוכה אל הבית יכולה לפגום בצורך בפרטיות. פעמים רבות ההרגל של נשים שכבר יש להן ותק בנישואין, מעמעם את הראשוניות ואת הצורך של חלק מן הטובלות בחוויה פרטית. כל אחת וסיבותיה. לחוויית הנִראוּת של הטובלת יש מקום מרכזי מאוד במפגש שבין בלנית לטובלת, ו'שמירת העיניים' היא כלל אתי בסיסי וחשוב במיוחד. אפילו שמדובר בסיטואציה שבין נשים, הנראות לא יכולה להימחק לגמרי, ועל כן יכולה להפריע לטובלת מאוד, כפי שביטאה תמר. המודעות לנקודה רגישה זו מביאה לידי צמצום של המבט, המאפשר לבלנית לשמור על מקומה כמלווה ותומכת, ולהותיר את המרחב והמקום המרכזי לטובלת ולקיום המצווה שלה.

המקרה של תמר מלמד גם שבטבילה יש הזדמנות לחוויה פרטית שמנביעה גם עצמאות. בחירתה של תמר בניגון המתייחס אל הטבילה ואפשרות ההיטהרות ותליית ההיטהרות בכללותה בקב"ה השתלבה באופן שבו טבלה, והלמה את משאלתה להיטהר שלא רק על־ידי המים אלא על־ידי תנאים שהנביעו אותה הרבה מעבר לקיום המצווה באופן מעשי. המפגש איתה היה עבורי מפגש של רעוּת שנרקמה מתוך הסיטואציה ולמענה ולבסוף ההכרות תורגמה לחברות של חיי יום־יום. למן המפגש הראשוני שביקש פרטיות לבין הכרעתה שאספר את סיפורה – לכאורה מצוי ים גדול, אבל בהכרעתה שאביא את סיפורה ביקשה שאעניק לאחרות ידיעה שחוויית הטבילה לא חייבת לכווץ ושאפשר גם לחוות את המעשה אחרת.

טבילה שלישית: חנה

חנה מגיעה לטבילה באופן קבוע מתוך רצון למהר ולהמשיך הלאה. היא מקפידה תמיד לציין שהיא מסורתית ואינה רוצה לשמוע פרטי הלכות שיגרמו לה לחוש שאולי לא עשתה הכל כמו שצריך. היא מציינת באופן קבוע שבאה לטבול ומעדיפה כמה שפחות עזרה. אני מעמעמת את האור, פוסעת לכיוון פינת הישיבה שרחוקה מעט מאיזור הטבילה, מחכה לשמוע אותה בתוך המים ואז שואלת בעדינות אם אפשר לגשת. רק אז אני פוסעת אל המקווה ומזמינה אותה להתחיל. היא נכנסת תחת המים ועולה, והטבילה עוברת חלק ומהר. אני מכירה אותה כממהרת לצאת, האיש מחכה במכונית בחוץ.

אני שואלת אותה כמו את כל הטובלות, האם את רוצה להישאר מעט במים עם עצמך? היא מהנהנת בשקט. אני מכבה את האור ומתיישבת בשקט בפינת הישיבה. אני שומעת אותה ממלמלת ואת נשימותיה, עוצמת עיניים ומצטרפת במלמולים משלי אל בקשותיה המיוחדות. זה אורך זמן. הרבה יותר מכרגיל. כשאני שומעת אותה עולה במדרגות מן המים, אני מורידה בעדינות את ראשי, עיניי עצומות עדיין, על מנת שתדע כי היא יכולה לחוש בנוח. כשאני שומעת שסיימה ונכנסה אל החדר אני קמה ומדליקה את האור, שיחכה לה בצאתה שוב לחלל הכללי לפני יציאה מבית הטבילה בכלל. לאחר שהסתדרה, היא בוחרת הפעם להתיישב בכורסא הנוספת ולשוחח איתי על כמיהות ומשתפת אותי בתכנונים ובתקווה. אנחנו משוחחות בנינוחות כשהיא מודיעה לאיש שהפעם היא קצת מתעכבת. בתום השיחה, היא יוצאת אל האיש שברכב בהליכה הרבה יותר איטית משהגיעה.

אישה אל אחותה: בעקבות חנה

אני, כמו רוב הבלניות כיום ובניגוד למה שרווח בעבר, עוד טובלת בעצמי ועל כן לא רואה פער ביני לבין הטובלות, אלא שותפות. מנקודת מבט זו תפקיד הבלנית הוא לסייע, להגיש יד, להעניק מבט רגיש ומכיל, ליצור חוויה טובה שממנה שבה הטובלת אל חיי הבית. בין הטבילה עצמה לעמדת הפיקוח ישנם גם רגעים אישיים ובין־אישיים, שעם תחושת שותפות וקרבה יש בהם מקום לטובלת 'לספר עם הבלנית' על נושאים אינטימיים ככל שהיא תחפוץ. הבלנית יכולה להיות זו שמחוברת לטובלת ממפגשי טבילה קודמים, או מהקשרי חיים אחרים. חנה הגיעה באופן קבוע ובאופן קבוע גם דאגה ליצור גבול בין האופן שבו היא רוצה לטבול לבין החשש ש'יתערבו לה'. הצורך בקביעת סדר הדברים ודרך הטבילה התקיים תמיד ותדירות ההגעה לבית הטבילה טוותה בינינו קשר שייחודו בזמן ובמקום ספציפיים ולא התקיים מחוץ לבית הטבילה. הריטואליות הקבועה מדי חודש נוסכת בטחון מחד, אצל הטובלת ובקרב הבלנית הנוכחת בעת טבילתה ומאידך מחייבת לקשב זהיר במיוחד למה שנאמר ולמה שנשתק, לשינויים העדינים והדקים שבין טבילה לטבילה. גם כמלווה קבועה, מקומי אינו קבוע. תפקידי הוא לחוש את הטובלת ואת מה שהביאה עמה, ובהתאם לכך אני יכולה להציע לה לשהות בטבילה שלה באופן שהולם את מי ומה שהיא באותו הרגע.

 טבילה אחרונה: רות 

חודשים אחרי טבילתה של נטע (הכלה מסיפור הטבילה הראשון) הופתעתי לקבל שיחת טלפון מאמא שלה, רות. בעת 'חגיגת המקווה' עם בנות המשפחה והחברות חוויתי את האם כמרוחקת ומסויגת, אך בשיחת הטלפון שהגיעה לאחר זמן אמרה שלמרות הסתייגותה הראשונית היא הרגישה ש"היה ממש חזק", כלשונה. היא סיפרה שככלה היא לא עברה חוויה משמעותית בטבילה ובעצם מאז לא הגיעה אל המקווה. כבר שנים ארוכות שאין לה וסת, אבל היא תשמח לטבול עתה. היא ציינה שמעולם לא עשתה טקס פרידה מהתפקוד שלה כאישה־מולידה והיא תשמח שהמקווה יהווה לה מרחב לטקס ששמעה עליו ולפתע היא חשה שברצונה לקיימו עם עצמה. נעניתי. היא ביקשה לבוא רק עם נטע, שלא ראיתיה מאז טבילתה לקראת הכלולות.

תיאמנו את הטבילה לשבוע שאחרי ובעת הגעתה של רות ציינה כי היא רואה את מירוק הגוף שלפני הטבילה כאילו היא יוצאת לדייט עם נשיותה. היא הוסיפה כי היא חשה מעגל מיוחד שנרקם בינה לבין נטע, ביתה, שטבלה ככלה והיא לא טבלה מאז. רות ביקשה שנטע תקבל אותה בעלותה מן המים. מרגע שהתקרבה אל המים, יצאתי מבית הטבילה והותרתי את שתיהן שם יחד. אינני יודעת מה היה בבית הטבילה, לאחר זמן ארוך ביותר יצאו שתיהן כשאי אפשר להחמיץ את המבע והעיניים המרוגשות. הפעם תפקידי היה מינימלי ביותר ומובן היה לי שהאם הטובלת חווה קשר עמוק אל השלב בו ביתה נמצאת ולהבנתי רות ונטע חוו את הטבילה באותו בית טבילה כטקס מעבר לא רק של כל אחת מהן, אלא כחילופי תפקידים במשפחה, כקבלת תפקידים חדשים – לקראת אימהות ולקראת סבתאות. 

טבילות חדשות: בעקבות רות

המקווה נתפס לפעמים בטעות – הן על ידי הבלנית והן על ידי הטובלת – כמרחב ששייך לבלנית, שבו הטובלת היא רק אורחת שעליה להיענות להוראות. הבעלות כביכול בידי הבלנית, שפועלת מתוך תחושת שליחות כנציגת הממסד, הרבנות ושורת הדין ההלכתית הצרה בלבד. לפי תפיסה צרה זו אין מקום לטבילות כטבילתה של רות: לטבילה אחרונה אין הד ממשי בהלכה. נשים שטובלות מגיעות לגיל המעבר ללא ידיעה מוקדמת, הן הלכו לטבילה ולאחריה לא היתה עוד וסת כלל. יכול להיות שהן עברו תקופה של כמה שנים עם וסת לא רצופה וכל טבילה עוררה בהן את השאלה האם הפעם זו הטבילה האחרונה. בפועל, כאשר טבלו את טבילתן האחרונה לא ידעו שזו היא. טבלו – והווסת לא הגיעה עוד וכך לא שבו לטבול. אין טקס פרידה, להלכה. יוצא ודווקא נשים שלא טבלו לאורך חייהן יכולות לטבול בשל הצורך ההלכתי לשנות את הסטטוס של 'נידה', וכך נוצר פתח לטקס פרידה במקווה שמשלב הלכה ומנהג חדש. יש מקום לחשוב על טקס כזה גם בקרב מי שטבלה עשרות שנים, אחרי שתנודות ושינויי הגוף התבררו כסיומה של תקופת הפוריות. ובכלל, בעקבות רות יש מקום לדבר על טבילות נוספות שאינן טבילת הקבע ההלכתית, ולאפשר מרחב של טבילות־מנהג, בנוסף על טבילות המנהג המוכרות לנו (טבילת סגולה לשם פריון או זיווג, טבילה טרם לידה, טבילה ביום ההולדת ובאירועים אחרים ועוד). בלנית שתהיה מצויה בעמדה של ליווי וקשב עדין לנשים המגיעות אליה, תוכל להכיר את הצרכים השונים של קהל הנשים, גם מתוך אלה שהיעדרותן נוכחת במקווה, ולסייע בידי הרוצות לעצב טבילת רשות שיש בה משמעות מצד עצמה – רוחנית, גם אם לא הלכתית.

תמיכה לשם צמיחה

טבילה במקווה היא אירוע המתקיים וחוזר על עצמו לפי מעגלי זמן שונים בגופה של האישה. אישה חווה בחייה כמה סוגי טבילות: הטבילה הראשונה בדרך כלל תהיה טבילה ככלה, אחריה יבואו טבילות שגרתיות בחיי הזוגיות, טבילה לאחר לידה וחלילה, גם טבילה לאחר הפלה או דימומים יוצאי דופן. הטבילה כפרקטיקה מהווה צומת של חיים ומוות סימבוליים וממשיים המתרחשים בגופה. מי שנמצאת איתה בזמנים אלו היא בלנית. לפעמים אותה בלנית ולפעמים בלניות שונות.

לבלנית יש ידע החורג מן הספרות ההלכתית – היא מכירה את מקומות החשש, המרחב הבטוח, הבטחון העצמי וחוסר הבטחון, הריטואלים האישיים והחידוש ואת הביטוי האישי. הבלניות הן אלו שהתחילו לספר על עדויות ורמיזות של נשים שאינן רוצות לשוב אל הבית, מתמהמהות בכוונה בטבילה, ואף מבקשות להיפסל כדי לא לחזור טהורות לבעליהן. בלניות עשויות להבחין בנשים שותקות וחומקות, ועל גופן סימני אלימות. בלניות עשויות להאזין ולהכיר בדפוס חוזר אצל טובלות ששבות על שאלות עודפות, חוששות לביצוע הוראות ההכנה והטבילה עצמה כיאות ומביעות קושי שככל הנראה מצביע על הפרעה חרדתית־כפייתית רחבה יותר. בעמדת הבלנית יש אחריות לרווחת הטובלת בכלל, ולא רק לטיב ההלכתי של טבילתה.

מן הסיפורים שהובאו כאן ומן התובנות שעלו בי מתוכם, אני רוצה להציע מודל של בלנית, שנוכל כעת לאפיינו בקווים כלליים: זהו מודל בלנית חדש, שלעומת המודל הישן בו רבו הפערים בין הטובלת לבלנית, אינו מכיל פערים רבים כל כך. הבלנית אינה בהכרח מבוגרת בהרבה מהטובלות ודווקא העובדה שעדיין לה אורח כנשים עשוי ליצור מקום של מפגש וברית של שותפות באותה נשיאה של חובה הלכתית משום שהבלנית עצמה עודנה עצמה חלק מקהל הטובלות. במקביל, גם בלנית ותיקה שמשמשת את הציבור כדרך המסורתית של דמות הבלנית שכבר איננה מגיעה אל בית הטבילה עבור עצמה אלא רק עבור הציבור ובכך אינה יכולה להביך חברה או קרובת משפחה שנמצאת עימה באותו שלב בחיים – עשויה להעניק מרחב של נשימה עבור זו הנזקקת לבין הטבילה ולפרטיות שהבדלי הגילאים עשויים לסייע במימוש רצונה זה. בלנית, באשר היא, פועלת ככל הנראה מתוך תחושת שליחות – אך כשליחתה של האישה הטובלת ולא של אף אחד אחר. מתוך כך עולה כי כל נוכחותה של הבלנית מכוון לשירות הטובלת המצויה במרכז. הידע ההלכתי של הבלנית לא מכתיב לטובלת את הפעולות, שכן הטובלת בלבד אחראית על טבילתה וברצותה תיעזר בבלנית. הבלנית איננה בהכרח דמות אימהית, אלא יכולה להיות גם דמות חברית, המאפשרת סיוע, היעזרות ותמיכה. 

הבלנית יכולה לבחור להיות מינימלית בנוכחותה: במבט שלה, בדברים שהיא משמיעה, בנוכחותה הפיזית. מבלי לגעת בגוף הטובלת או לכפות עליה הוראות, היא יכולה להזמין את הטובלת לקיים את מצוותה למענה ולמען בן־זוגה. הבלנית יכולה להציע בעדינות וברגישות אפשרויות שונות כגון תפילה, או שהות במי המקווה מעבר לנצרך ועוד.

תודעת הבלנית יכולה להיות מכוונת ברגישות המקסימלית אל הטובלת, ולראות את אישיותה, את עולמה ואת האופן שבו היא באה אל המצווה כמכתיבים את ההתנהלות. כמעין דולה־של־טבילה הבלנית רואה את הטבילה כחוויה מצמיחה ומעצימה של מעבר מטומאה לטהרה. מתוך כך משמשת הבלנית להיטיב, להקל ולאפשר את חוויית הטבילה כחיובית, טובה, מותאמת והולמת את צרכיה ויכולותיה של הטובלת. כל זאת על מנת שהטובלת תקיים את המצווה על פי דרכה ובהתאם למנהגיה ואורחותיה, ותשוב לחיי ביתה, חיים זוגיים מלאים, בטהרה, בנחת וּבִמְלֵאוּת. 

*מאמר המשך יתפרסם בעז"ה בקרוב.

*מאמר זה הינו (בחלקו) עיבוד של הרצאה בשם: "'בלנית על גבה': בין שימור לשינוי בטקס הטבילה", שניתנה במכון ון-ליר בקיץ 2013.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• על חווית הטבילה – אלה קנר
• גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
• לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
• מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
• טבילת גברים כריטואל רוחני – עמיחי חסון
• אמא, סבתא, דודה, מדריכת כלות – מיכל מינצר
• הבלנית קוים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לקראת הטבילה הראשונה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מונולוגים מהמקווה, על בתים של טהרה – אלה קנר
• גיל המעבר כסיום פרק הלכתי – מיכל מינצר

כלות וזוגות ממליצים על מרכז גלויה

הידע העשיר של שרה נתן לי להרגיש בטוחה ולא הלחיץ אותי. הפגישה הזוגית הייתה טובה, ולמרות הנושא האישי לא הייתה מבוכה או רתיעה. שרה יצרה רוגע והשיחה יצרה חוויה שהיא לא רק טכנית אלא גם של מהות.

אלישבע

המפגש הזוגי הוא חשוב מאד ויוצר שפה משותפת לבני הזוג ומוסיף גם פתיחות וחיבור נוסף לקשר הזוגי בינינו. זה הפך את התכנים לשלנו ולא רק שלי ונתן לו גם מקום להביע את עצמו. במפגש עוברת חוויה של חיים בריאים שהם על פי ההלכה, ברכות ומתוך שמחה.

רבקה ריקלין

המפגש שלי ושל בן הזוג שלי עם שרה היה משמעותי, החוויה המשותפת שבה דיברנו בפתיחות, בקלילות ובהומור על דברים שלעיתים נתפסים כרציניים. התחושה ששרה נתנה הייתה שכל מה שלמדנו הוא חלק מהחיים, והמיזוג של כל זה עם ההלכה היה טבעי ופשוט. שרה הדגישה את היכולת לבחור בחיי הלכה מתוך שמחה ואוטונומיה.

הדס

לא כל כך רציתי לעבור הדרכת כלות בכלל, והגעתי לשרה דרך חברה שאני בוטחת בה. זה הפך למקום בטוח ורגוע שאפשר לדבר בו על הרבה מאד דברים לקראת החתונה, באופן כיפי ונעים. המבט הלא שיפוטי שלה מאפשר לשאול כל שאלה. ההדרכה הייתה אחת המתנות היותר מוצלחות שנתתי לעצמי לקראת החתונה, בלי להתכוון בכלל.

אפרת שגיא

הקודם

הבא

גלו עוד המלצות