על חוויית הטבילה, מאת: אלה קנר - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

על חוויית הטבילה

י"א בשבט תש"ף 6.2.2020
קו מפריד גלויה

מונולוגים מתוך הספר 'כל אחת לגופה': אסופת מונולוגים המביאה לקדמת הבמה נקודות מבט שונות של נשים על גופן ועל חווית הטבילה שלהן. 

חתונה עם בן הדוד בעיראק

תרצה, בת 91. 

בזמן האחרון אני עייפה. עבדתי קשה בחיים. אני מבסוטית מארץ ישראל. בעיראק היה מקווה בכל רחוב. שמונה ימים לפני החתונה מתחילים להכין את מה שצריך. לוקחים את הנדוניה בשיירה. כל אחד לוקח משהו, ובאותו יום מכינים את המזרונים. לראש העדה קראו ששון חדור, זה הרב הגדול ששלט בכל בגדד, שפוסק הלכה. וההלכה שלנו, של העיראקים, הולכת לפי רבי יוסף חיים. הדינים של הבדיקה והנידה שאותם הדודה לימדה אותי הגיעו ממנו. אבל ללמד רק נשים מלמדות, מאמא או מדודה לבת

הייתי אצל הדודה שלי (שאחרי החתונה הפכה רשמית לחמותי, כי נישאתי לבן דודי) שמונה ימים לפני החתונה. היא נתנה לי צמר גפן ואמרה: "תעלי לשירותים, תבדקי את עצמך." שאלתי: "מה לבדוק?" והיא אמרה לי: "תשימי את הצמר גפן ותכניסי בפנים פעמיים־שלוש ותבדקי אם נקי." היא רצתה לראות את הצמר גפן והחליטה שבסדר, ואז הייתי צריכה ללכת למקווה. כלומר, הייתה הבדיקה והמקווה אחריה, ואז הייתה חינה ומיד אחריה החופה – ואז מקיימים את המצווה של קיום היחסים. 

ההדרכה של הדודה שלי הייתה מיד אחרי החופה ולפני הכניסה לחדר ייחוד. חדר ייחוד באמת שימש לייחוד, לא כמו היום. ההדרכה הייתה פשוטה וישירה. היא הסבירה לי מה יקרה לי ומה אני צריכה לעשות ושיהיה דם. החתן לא צריך לראות את הכלה 24 שעות לפני החתונה. אחרי שהכלה הולכת למקווה עושים לה חינה. החינה אורכת יום אחד. שמים רחת לוקום בכל אצבע בשתי הידיים. שמים הרבה כסף בכל יד. הבנות הרווקות מתנפלות על זה תוך כדי שירה. זה נועד בשביל שיהיה להן מזל להתחתן. הטקס הזה אולי הוא בשביל להרגיע, כי אחריו החופה ואז הייחוד. ואז הכלה לבד עם החתן. 

כשעושים את החינה, הנשים לחוד וגם הגברים לחוד. את החינה מורחים בצורה עגולה באמצעות אצבע. החתן יושב, ומורחים לו חינה באצבע הקטנה. ויש שני שושבינים איתו, שני בחורים, ילדים בגיל בר מצווה, שמלווים אותו. וצריכים להכין מטפחת יפה רקומה ממשי. קודם מטפחת רגילה, ואחר כך מטפחת עם רקמה יפה. קושרים לחתן את היד וגם שרים לו. כל זה נעשה בנפרד. ויכול להיות שגם החתן מתרגש וצריך גם אותו להרגיע…

…למקווה היינו הולכות בערב. המקווה היה מקום יפה וגדול. הנשים היו יושבות ומדברות: "מה את לובשת? ואיך תפרת את החזייה?" זה היה נעים. אישה אחת הייתה יושבת בפתח, מה שקוראים כאן בישראל בלנית. למדתי ממנה שצריך להיכנס את כל הגוף בפנים שלוש פעמים, וגם את הראש, אחרי שלוש פעמים מברכת בתוך המים. היינו מברכות, ויוצאות… 

מונולוגים מהמקווה אלה קנר
צילום: Robert Stokoe

אני חולה על הבלניות

רבקה, בת 35. 

מים חיים. זה כל כך נעים וקשה להמשיג. אני מרגישה עטופה ושלמה בתוך הדבר הזה. אני צריכה מקום, מקווה פיזי. להיות עירומה בים בלילה זאת חוויה מפחידה. המקווה הוא כמו רחם. להיות מוגנת, להיות עטופה. הבלנית עומדת ומשגיחה עליי ונותנת לי. קצת כמו אמא שלי

אני מרגישה את כולן מאחוריי. עד שרה אמנו ורבקה. הן איתי. נאספות יחד גם נשים מהעבר וגם נשים מההווה וגם נשים מהאין־סוף. בתוך המים אני במקום הכי אישי שלי, ואני חלק מהיחד. חוליה בשרשרת… 

…המחשבה על ההבדל בין התקופות התאימה לי. זה פשוט דבר שגורם לי אושר. אני אוהבת לשמור נידה. זה גורם לי להרגיש התחדשות וקדושה. זה מעניק ערך אחר למיניות שלי עם בעלי, לחיבור. …

… אני חולה על הבלניות. ואני יודעת שהן עושות את זה בשכר פעוט, ושהן עושות את זה בעיקר כי זו מצווה. בפעם האחרונה שנכנסתי להיריון הייתי במקווה והבלנית בירכה אותי מכל הלב והרגשתי שיש בברכה שלה משהו אמיתי. … הייתי רוצה שיהיה לי שבט. שיהיו זקנות חכמות כאלה שאני יכולה ללמוד מהן, ולהתמלא מהן, ולקבל מהניסיון שלהן. יש בלניות שהמפגש איתן מרגיש לי כזה. 

אני בצד של הבלנית. אני איתה. אני אוהבת אותה. היא משלי. 

אשה לגופה
צילום: Suzy Hazelwood

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

להכניס את הרוח בכל טבילה

אבישג, בת 32. 

בוער בי לדבר על זה. גם בין חברות אנחנו לא מדברות, כי זה אינטימי וסודי… איך אנחנו מדברות על הכול ועל זה לא? לוחשות סודות אישה לאוזן רעותה ומשמיטות מהשיח את ההליכה אל המקווה. לרוב לא טבלתי במקווה "נורמלי", אלא טבלתי יותר בטבע. חברה סיפרה לי על האפשרות של ללכת לטבול במעיין. זה היה נראה לי כל כך הרבה יותר נכון והרבה יותר בריא מהטבילה במובנה הפשוט שהכרתי מהחינוך הדתי שלמדתי בו. מעולם לא טבלתי עם בלנית. הפעם היחידה שטבלתי בנוכחות של אישה אחרת הייתה ערב החתונה, וזו הייתה אמא שלי. כשאני חושבת על נוכחות נשית אני יכולה רק לדמיין אותה. כשטבלתי בטבע הייתי עם בן זוגי ששמר עליי, לא בקטע של כשר, אלא כדי שאף אחד לא יראה אותי עירומה. 

היו לי גם טבילות שכשרותן לא ברורה הלכתית. אני הרבנית של עצמי בקטעים האלה. טבילות עם בגדים במקומות הומי אדם, כי מבחינתי זה היה הרבה יותר כשר מאשר ללכת למקווה עם בלנית. כשהלכתי למקוואות תמיד אמרתי שאני טובלת לבד, ובסוף קיבלו את זה. היה מקווה אחד שהבלניות הופתעו מהבקשה שלי, התקשרו לרב וביררו ואמרו לי שאי־אפשר. אמרתי להן שזו המצווה שלי והן לא קשורות. והרב אמר להן להגיד לי שהאחריות עליי. מה שהיה ברור לי מלכתחילה. הבלניות פחדו ואפשרו לי, והגעתי לשם שני חורפים וזה היה נהדר. יכול להיות שהן עשו קצת פרצופים מאחורי הגב, אבל אני טבלתי ולבדי. 

זו מצווה כל כך אישית… המקווה בשבילי זה תהליך של חיפוש והיטהרות, שלי מול עצמי ומול אלוהים, יותר מאשר עם הבן זוג. זה חיבור עם האלוהי ועם האנושי בו זמנית. זה מזמין אותי לבדיקה עצמית, שלצערי בשגרה קשה מאוד לקיים אותה. היו פעמים בודדות שהרגשתי שהתהליך של ההרחקה בזמן הווסת, וההיטהרות, הוביל אותי למקום שבו הצלחתי לבדוק את עצמי, באיזה מקומות אני מתחדשת ומה אני רוצה להשיל מעליי. קצת כמו תשליך כזה. זו מבחינתי שאיפה גדולה. 

בהיריון חיכיתי לטבילה של חודש תשיעי ולא הספקתי, וגם בלידה הקודמת היו לי תוכניות לטבול בחודש תשיעי ולא הספקתי. אני חושבת איך להכניס את האלמנט הזה של חיפוש והיטהרות לתקופה שהיא לא פורייה. גם בתקופת ההנקה הקודמת לא הייתה לי תשובה, וגם החיפוש וגם המחשבה התמסמסו עם ההורות לילד ראשון. 

גם אם לא היה צריך יותר לטבול, הייתי משמרת את זה באיזושהי דרך, כי אני מרגישה שזה עושה לי טוב. לפני שהיו הילדים זו הייתה חוויה זוגית — היינו נוסעים למעיין עם קפה או שקשוקה וארוחה זוגית על שפת המעיין, וגם הוא טבל. אני מתגעגעת לטבילות האלה, והמחשבות על כך מרגשות אותי. אני מאמינה שיש משהו עמוק ואמיתי בתהליך הזה, שהוא מצד אחד אישי ואז הופך לחיבור עם בן־זוג. הוא טובל ואני טובלת והוא מחזיר לי את הטבעת ועוטף אותי במגבת. ואני עטופה במים של המעיין ובחיבוק, נעה בין הטהרה ההלכתית הרוחנית להתרגשות האנושית של הפגישה המחודשת של הגוף. אלו רגעים רומנטיים ורגעים של חסד. חיבור בין האלוהי לאנושי. וגם חיבור עמוק לעצמי, לאישה שאני, שיכולה להתחדש ולהשתנות בתוך היום־יום. כשדמיינתי את הטבילה של חודש תשיעי שלי לא דמיינתי אותה עם בן זוגי, אלא עם חברות. כמו איזשהו פולחן. ראיתי בעיני רוחי שאני טובלת בים, חברות מסביבי עם בדים לבנים, והן שרות לי. שביל של עלים יבשים מוביל אל המים. עלים יבשים מתפצחים על הקרקע. ואני הולכת על השביל והחברות שרות. אני צועדת כך לתוך המים ויולדת את עצמי כהקדמה ללידה שבה אלד את ילדי. …. 

תכלס, הטבילה היא מאוד טכנית. אני מחפשת את המקום הזה של להכניס (לא כל פעם אני מצליחה) את הרוח בכל טבילה וטבילה, אבל זה הבדל של שמים וארץ ללכת לטבול איתו באיזשהו מעיין ולשבת להכין קפה ביחד ולדבר ולהיפגש מחדש, והחיבוק של אחרי… המקווה הממוסד הוא מבחינתי כמו אמבטיה. היו פעמים שיצאתי מ"מקווה נורמלי" ושאלתי את עצמי מה ההבדל? למה לא הייתי יכולה לעשות את זה באמבטיה? אני מרגישה שזו לא טבילה. לעומת זה, כשאני הולכת למקור מים טבעי, מקור מים חיים, אני מרגישה חיים, טבילה אמיתית. לי חשוב ה"ביחד" של המצווה הזאת. ברור לי שזו מצווה של נשים, וברור לי שאני כאישה מכוונת אליה. אבל הייתי רוצה לראות גם אותו מכוון אליה. אני זוכרת שהייתי ממש מבקשת ממנו שגם ייקח את הימים האלה לאיזושהי מחשבה או עשייה. אני מתכוננת בכל הרבדים, ואני מצפה לפגוש אותו, את אישי, לא רק במישור הפיזי.

המונולוגים המלאים נמצאים בספר 'כל אחת לגופה', סיפורי טבילה בעריכת אלה קנר.

נשים לגופן אלה קנר
צילום: Mike

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת:

לקריאה נוספת על 

ילידת תל אביב. הייתה חילונית עד גיל 18, כיום דתייה אורתודוכסית.
פעילה פמיניסטית. בעלת תואר שלישי, מתרגלת יוגה.
'כל אחת לגופה' הוא ספרה הראשון.

תוכן נוסף מהמגזין:

ט"ז בשבט תש"ף 11.2.2020
מאת
צוות גלויה
⏱️ 2 דקות קריאה
לא יודעים מאיפה להתחיל? רוצים להבין מה הולך פה? קיבצנו לכם מאמרים בנושא אישות לתחילת הקריאה במגזין
ט״ז בשבט תשפ״ד 26.1.2024
תפילה למען
השבת החטופים
תפילה שחיבר הרב קלונימוס קלמן שפירא ז״ל בשנת 1942, ויכולה להיקרא היום למען להשבת החטופים והנעדרים מאירועי השבעה באוקטובר.
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
מאת
צוות גלויה
מעמד הברית הוא מהטקסים העתיקים ביהדות. איך מעניקים לו עומק? וכיצד להעניק משמעות גם לברית הבת עם אלוהיה?
י״ח באייר תשפ״ג 9.5.2023
מאת
צוות גלויה
מקבץ המלצות לקריאה במגזין על מנת להנגיש ידע עבור החתן המאורס ולסייע בעת הלימוד לקראת החתונה
כ׳ בתשרי תשפ״ד 5.10.2023
מאת
צוות גלויה
עדכוני תוכן במגזין גלויה לקראת שמחת תורה תשפ"ד
י"ז באלול תש"ף 6.9.2020
מאת
צוות גלויה
'גלויה' שמחה להעמיק בטקס חנוכת הבית ומקורותיו, וכן להציג הצעה לטקס המשלב בין מסורת לבין חידוש, במטרה להרחיב את גבולותיו של הטקס והמעמד.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם