טבילת גברים כריטואל רוחני, מאת: עמיחי חסון - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

טבילת גברים כריטואל רוחני

ג' בשבט תש"ף 29.1.2020
קו מפריד גלויה

נדמה לי שאין טעם לעשות רומנטיזציה. לגבי רוב הגברים היהודים-אורתודוקסים (שאינם משתייכים לעלם החסידי), טבילה במקווה היא לא דבר יום-יומי או שבועי. הם פוגשים אותה בזמנים מיוחדים, כמו בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, או כטבילת חתן לפני חופתו; מנהג שהפך נפוץ בשנים האחרונות.

ביום האחרון אספתי את ספרי הקודש מהמקום שלי בבית המדרש אל תוך ארגז קרטון חום וקטן, והבטחתי לעצמי להמשיך וללמוד בהם לפחות כמו שלמדתי מהם בחמש השנים האחרונות בישיבה. מאחורי רכן אחד הרבנים המבוגרים על הסטנדר שלו, למד בעין אחת רמב"ם ופזל בעין השנייה אל טקס הפרידה המגושם שלי. אחרי החלפת מבטים קצרה עמדתי מולו עם ארגז הקרטון בין הידיים כמו בסצנת פיטורים משרדית בסדרה אמריקאית. הוא שאל אם זהו, אם אני הולך, ואמרתי שיש  לי כרטיס טיסה לניו-יורק ואחר כך נראה. הוא בחן אותי היטב ואחרי שתיקה תמצת בפניי איך הוא רואה את "האבולוציה ההפוכה" שמתחילה ביום שאחרי הישיבה. במהלך השנים – כך הוא טען בקצרה – חלק גדול מההנהגות התורניות אובדות, הלימוד מצטמצם למינימום של "דף יומי" במקרה הטוב ושום דבר במקרה הרע, ולבסוף נותרת שכבה רזה של מצוות בסיס שמספיקות לחינוך הדור הבא. או במילים אחרות; המעגל מושלם. בן המזרוחניקים שהוציא את הציציות מהחולצה בזמן הישיבה, חוזר אל צור מחצבתה של הבינוניות הדתית – וגם זה, הוא הדגיש שוב, במקרה הטוב.

נראה שהצדק איתם

יש תמיד משהו אירוני בכל אותם רבנים שמעולם לא יצאו מד' אמות בית המדרש ומדברים על "היום שאחרי" בביטחון עייף שכזה, אבל ממרחק השנים נראה שהצדק איתם. אני מתבונן בשבת שלי היום, ואין בה, למשל, הרבה זמירות או ניגונים וגם תפילת שחרית במניין הופכת דבר נדיר יותר ויותר. אבל, משום מה, אני עדיין ממשיך לטבול כמעט לפני כל שבת.

וזה מוזר, בעיקר כי טבילת גברים בערב שבת היא רשות של הרשות, מנהג שלא עומד מול מצוות שבת מובהקות שאני בוחר לזנוח. ובכל זאת – ואולי דווקא בגלל שלא מדובר במצווה כפשוטה – אני ממשיך לקיים אותה כהכנה רוחנית עיקרית. לטהר את עצמי מלמטה כדי שיהיה פתח להיטהר מלמעלה. כאילו שביום שאפסיק לטבול אפסיק להאמין באפשרות שהשבת תהיה מסוגלת לגאול אותי.

טבילת גברים עמיחי חסון

לטבול כריטואל רוחני 

ואולי שורש המנהג התחיל כבר קודם. אני לא יודע אם הנושא נחקר אקדמית, אבל נדמה לי שיש קשר כמעט ארוטי בין נערים דתיים לבין מעיינות. כנער בישיבה תיכונית, אחד מהעינוגים הגדולים  בחיי היה למצוא "מעיין חדש", כזה שעוד לא נשזף ונשרף ברבבות עם ישראל. לפעמים אני מתבונן באלבומים מהזמן ההוא: חבורת תיכוניסטים בשער ארוך ובוקסרים מצוירים, מחייכים מאושרים סביב שלולית מים לא מוכרת ברמת הגולן או בהרי יהודה, עם נרגילה בוערת מאחור וגיטרה מלאת סטיקרים ביד. כשהלכנו לישיבות, חלק משירי הגיטרה קבלו גוון דתי, ובהשראת הנאו-חסידות הארץ-ישראלית, ביקשנו לחזור אל הטבע ולטבול במעיין כריטואל רוחני. למורת רוחן של הבנות שהורחקו בזמן הטבילה מהמים.

 אבל נדמה לי שאין טעם לעשות רומנטיזציה. לגבי רוב הגברים היהודים-אורתודוקסים (שאינם משתייכים לעלם החסידי), טבילה במקווה היא לא דבר יום-יומי או שבועי. הם פוגשים אותה בזמנים מיוחדים, כמו בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, או כטבילת חתן לפני חופתו; מנהג שהפך נפוץ בשנים האחרונות. הטבילה מתרחשת לרוב בבורות מים חצי-מזוהמים או בנקבות קטנות ומקורות, מעשי ידי המועצה הדתית שמעלות ארומה חזקה של חומרי ניקוי וחיטוי. סיר צ'ולנט חם של בני אדם.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

ובכל זאת, אני מוצא את עצמי הולך בערב שבת עם מגבת על הכתף כאילו בדרך לבריכה – כי יש כוח בגוף. ויש כוח בבטלה המוחלטת בתוך המים. ויש כוח למים עצמם (בניגוד לחומרים אחרים שההלכה עושה בהם שימוש, המים שרדו את אלפיים השנים האחרונות כמעט אותו הדבר). ויש עוצמה בריטואל רוחני שלא מבקש להוסיף אלא להוריד.

לפעמים, אני מודה, כל העסק מרגיש כמו תרגיל פסיכולוגי של ילדים, שאם תגיד להם אסור אז התאווה תגבר – ואם תגיד להם מותר התאווה תשכח. נדמה לי שאם תוסיף בלן, ובדיקות ופרטי הלכות – היופי הפשוט של אדם עירום במים – יעלם. העדר החיוב ההלכתי הופך המנהג לטבול לסוג של "דרך-ארץ". הרצון לקיים אותו חוזר אל הצד האנושי הפשוט, הכמעט אוניברסלי, שקושר את טהרת הגוף כאמצעי לטהרת הנפש. כך שבצורה מוזרה, הטבילה מתקשרת אצלי למערכת ההנהגות של בן-אדם-לחברו, במובן זה שהיא איננה תלויה דווקא בתנודות הנאמנות המשתנה שלי להלכה. אני ממשיך לקיום את הטבילה  כפי שאני משתדל שלא להלבין את פני חברי או לגנוב ממנו.

הכוח של טבילת הגברים נובע מהעדר הפרטים שבו, מהיכולת ליצוק כמעט כל דבר לרגע ההתחדשות הסימבולי מתחת למים, ריטואל שמתנהל באוטונומיה המאפשרת את המשך קיומו גם מחוץ לחיים רוחניים אינטנסיביים. ואולי זה לא מקרה, שדווקא בפעמים הבודדות בחיי שטבלתי לשם מצווה (לפני עליה להר-הבית), מצאתי את עצמי חסר חשק לטבילה. עסוק בשאלה האם יצאתי ידי חובה או לא.

טבילת גברים עמיחי חסון
צילום: pete-petrash

אדירונדק, ניו יורק, שלושה שבועות אחרי

שלוש שבועת אחרי אותה שיחת פרידה, כשבבית המדרש פתחו את זמן אלול, מצאתי את עצמי באגם בשמורת אדירונדק (Adirondack), בצפון מדינת ניו-יורק. כמה דולרים ואתה מקבל חצי קילומטר של חוף פרטי לקמפינג, והמים צלולים ונקיים ואין בהם שאריות תוויות של בקבוקי שתיה קלה והתפאורה הטבעית מסביב נראית כמו קלישאה מנשיונל ג'יאוגרפיק.

עמדתי ערום בתוך המים וניסיתי לטבול מ"ג פעמים בעקבות הנהגה שקראתי פעם בספרון צבעוני של ברסלב. המים היו קרים ואני ניסיתי לכוון כוונות פשוטות: להוריד את הכעס, להגביר את האהבה, לבטל את התאווה, להיות נברא. הצמדתי רגלים לחזה כמו עובר, מבקש להיוולד מחדש באגם האמריקאי כמו אינדיאני או פגאני אחר שעשה אותו הדבר באותה התנוחה באגם הזה לפני. מהרהר במוטו הציוני שמשה שמיר טבע : "אליק נולד מהים". ומרגיש ככה, אבל בדיוק להפך: יהודי ישן מבקש להיוולד מחדש כיהודי ישן.

הקטע פורסם במקור בכתב העת דעות של נאמני תורה ועבודה, מתוך גליון בנושא מקווה

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת על 

משורר ויוצר קולנוע.
לאתר של עמיחי חסון.

פוסטים נוספים מאת עמיחי חסון

י״ט באייר תשפ״ג 10.5.2023
גלויה מארחת
עמיחי חסון
אֵין לִי מִשְׁפָּט טָרִי אֶחָד / לְהַאֲכִיל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, אוּלַי / שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ מִלִּים.
י״ט באייר תשפ״ג 10.5.2023
גלויה מארחת
עמיחי חסון
מֵעוֹלָם לֹא דָּפְקוּ עַל דַּלְתּוֹ. / מֵעוֹלָם לֹא פִּרְסֵם אֶת בֵּיתוֹ הַכָּתוּב בָּרַבִּים.
ג' בשבט תש"ף 29.1.2020
גלויה מארחת
עמיחי חסון
⏱️ 3 דקות קריאה
הרצון לקיים את הטבילה חוזר אל הצד שקושר את טהרת הגוף לטהרת הנפש.
י״ט באייר תשפ״ג 10.5.2023
גלויה מארחת
עמיחי חסון
הִתְאַמַּנְתִּי בַּלֵּילוֹת, שָׁבַרְתִּי כֵּלִים, / עָשִׂיתִי לִי תְּרָפִים, הוֹצֵאתִי עַצְמִי / אֶל הַחוּץ, נִתְגַּלֵּיתִי בְּאוֹרוֹת גְּדוֹלִים.
י״ט באייר תשפ״ג 10.5.2023
גלויה מארחת
עמיחי חסון
כָּבֶה בְּנִגּוּן סָמוּי וְגָלוּי בְּצַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה / בְּגִלְגּוּלֵי שֶׁלֶג מְשַׁתְּקִים בִּלְחִישַׁת צֵרוּפִים
י״ט באייר תשפ״ג 10.5.2023
גלויה מארחת
עמיחי חסון
אֲנִי קוֹנֶה אֶת הָאַדֶּרֶת, עוֹטֶה עַל הַבְּגָדִים / חוֹצֶה אֶת הַהַדְסוֹן, טוֹבֵל / בַּנָּהָר שֶׁבַע פְּעָמִים.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם