גזירה על היגיינה שנועדה למנוע בלבול קיבלה מעמד של הלכה. הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי מספרת על מקור האיסור מהגמרא עד לאחרונים, ועל מקום האיסור בימינו
אחרי הטבילה במקווה נשים רבות רוצות לרחוץ את גופן מהכלור המרובה ולהיפטר מתחושת העקצוץ על גבי העור וייבושו עד כדי טרדה ומריחו המהווה ניגוד להכנות שלפני הטבילה. לא פעם אפשר לשמוע את הבלנית מקישה על דלתה של מי מן הטובלות ומזהירה אותה שלא תתרחץ לאחר הטבילה.
כמו איסורי הלכה רבים, המקור לכך שאין לרחוץ לאחר הטבילה הוא בסוגיה במסכת שבת. שם נמנית הגזירה שמי שבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא (שבת יג, ב). כלומר, שמי שרחץ במים שאינם מי מקווה אלא "מים שאובים", כמו המים שיש אצלנו בברזים היום, נטמא.
הנימוק לגזירה הזו לפי דברי רב אסי בגמרא הוא
שבתחילה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחים והיו נותנים עליהם מים שאובים. התחילו ועשאום קבע. גזרו עליהם טומאה.
למעשה רב אסי מתאר תופעה שהיתה קיימת, של טבילה במים שאינם טובים לרחצה אך הם כשרים לטבילה. על כן בצאתם מן המקווה היו הטובלים שוטפים את גופם כדי להעביר את הסרחון. משהפכה הרחצה לחלק מהליך הטבילה, חכמים גזרו על העושה כן שייטמא ויהיה זקוק לטבילה נוספת. הסיבה לגזירה היא שהיה חשש שאנשים יתבלבלו ויחשבו שלא המים של המקווה מטהרים אלא מי הרחצה שלאחר מכן ויבואו לבטל את תורת המקוואות.
רחצה לאחר טבילה באחרונים
ר' יוסף קארו ב'שולחן ערוך' אינו מזכיר בהלכות טבילה אזהרה שלא להתרחץ לאחר הטבילה. אמנם הרמ"א מציין שיש מנהג האוסר רחיצה כזו (יורה דעה סימן רא, סעיף עה), אך דברי הרמ"א על המנהג נסמכים על עדותו של המרדכי (רבי מרדכי בן הלל שחי באשכנז בשנים 1250-1298) בשם רבינו שב"ט (נפטר באשכנז ב-1175). אולם אפילו המרדכי עצמו לא קיבל את דברי רבינו שב"ט הללו וגם ספק אם מתואר בדבריו מנהג או הלכה:
שמעתי קורא תגר ומליזין על בנות ישראל הטובלות אם נכנסו אחר הטבילה במרחץ
וכן כתב רבינו שב"ט שלא עלתה לה טבילה
…ובעניותי נראה לי שלא נפסלה הטבילה וקרוב הדבר בעיני
ואפילו לכתחלה יכולה לרחוץ בתר טבילה לאלתר (מרדכי שבועות תשג)
מכל הסיבות הנ"ל רבים מפוסקי דורנו התירו את הדבר לגמרי:
בביתה לכולי עלמא שרי (מותר) אפילו בליל טבילתה מיד כשבאה לביתה,
ואף בבית הטבילה שרי (מותר) בעת הצורך,
ושארית ישראל לא יעשו עולה ובודאי מנהג ישראל קדושים שלא חששו לזה (דברי יציב)
אחרי כל זאת, מי שרוצה לשמור על המנהג הזה יכולה לעשות כן. ואולי יש ללמוד מן המנהג הזה שיש להתייחס לטבילה כמו שמתייחסים לנטילת ידים, שלא לעשות הפסק בין הנטילה והאכילה.
רחצה לאחר טבילה בימינו
האם יש להימנע מרחצה לאחר טבילה גם בימינו, כאשר מי המקווה נקיים ומסיבות נוספות קשה להתבלבל ולחשוב שהרחצה לאחר הטבילה היא העיקר?
למעשה, אין צורך להשיב על שאלה זו. ראשית מפני שחז"ל לא אסרו את הרחצה עצמה אלא גזרו שהרחצה הזו מטמאת.
שנית, כיוון שכיום לא חלות הלכות טומאה וטהרה למעט בעניינים מסוימים, ואין מי שאוכל היום תרומה בטהרה – הרי שאין כל משמעות לטומאה הנגררת מרחצה שלאחר הטבילה (כך לפי האור זרוע, רבי יצחק בן משה שחי בוינה במאה ה-13)
כך או כך, יש להניח שהגזירה של הטומאה חלה על רחיצה מיידית לאחר הטבילה, בעידן שבו האנשים שבתקופתם נגזרה הגזירה לא התקלחו כלל בין טבילה לטבילה.
על כן, לכאורה, החפצות בכך בימינו יכולות להתקלח כשמגיעות לביתן. רחצה כזו גם מונעת טעויות ובלבול בשאלה מה מטהר, שהרי מי יוצאת למקווה כדי לחזור ולהיטהר במקלחת שבבית?
***
המדריכה לטובלת היא סדרת מאמרים מתעדכנת בנושאי שאלות נפוצות על טבילה, כולל הנחיות מעשיות. לחצי לקריאת כל הפוסטים בסדרת המדריכה לטובלת >>
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
- טבילת נשים עם מוגבלות (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- טבילה ללא בלנית (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- האם טבילה באמבטיה ביתית כשרה להלכה? – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- לטבול בעיניים עצומות: מערך המקוואות בישראל – מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן
- מים עכורים: תברואה והיגיינה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
- להחזיר את המקווה לקהילה – רני חזון-וייס
- מקווה משלך – הרבנית שרה סגל-כץ
- או-סי-די וטבילת נשים – מגזין "נשים"
