טבילה ללא בלנית (דיון מקוצר)

ישנן נשים רבות המבקשות לטבול ללא השגחת בלנית, הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי דנה בנושא ומציעה מענה הלכתי. להלן גרסה מקוצרת של המאמר שפורסם בכתב העת אקדמות, גיליון ל"א

אחד הנושאים שעלו לאחרונה לדיון בתקשורת ושהגיע עד לדיון בבג"ץ, היה דרישתן של נשים לאפשר להן לטבול ללא השגחת בלנית. הנשים דרשו אוטונומיה על גופן ושמירה על זכותן לצנעת הפרט ובג"ץ העניק להן את הזכות הזאת, חרף התנגדות הרבנות הראשית, שהוציאה פסק הלכה לפיו הטובלת לעצמה ללא השגחת בלנית, לא עולה לה הטבילה. כדי להביע את עוצמת ההתנגדות השוותה הרבנות את הטבילה במקווה ללא השגחת בלנית לטבילה בבריכת שחייה. 

עד כה, הנוהג הרווח במקוואות המוסדרים הוא שנוכחת בהם בלנית האחראית מטעם המועצה הדתית על המקווה ותפעולו, ומתפקידה בין השאר לעמוד מעל הטובלת ולאשר את כשרות הטבילה; אלא שבעבור נשים רבות, נוכחותה של אישה נוספת, זרה, בשעת הטבילה, מערימה קושי. הן רוצות לטבול ביחידות, אם מתוך כך שמדובר ברגעים אינטימיים ואישיים שאין בהם מקום לנוכחות אדם זר; אם מתוך תחושת ניגוד בין המשמעות הרוחנית האישית של הטבילה עבורן לבין היותה שגרת טקס פורמלי המתנהל בניכור וללא מתן מקום אישי; ולא מעט גם בגלל טראומות עבר של נשים, חוויות של פגיעוּת ומצוקה או דימוי גוף נמוך ורגישות לכל מבט חיצוני. 

ישנה גם עמדה עקרונית של נשים הסוברות שמדובר בקיום מצווה שבינן לבין הקב"ה, והן אינן רוצות ואינן זקוקות להשגחה על אופן קיום המצוות כדרכן. ואולי כדאי להשתמש במילותיה של הרבנית שרה סגל-כץ:

כך אני מוצאת כיום שחסרה שפה בהרבה מרבדי השיח על אודות הטבילה היום. מילים של חלק מן הטובלות אינן מצליחות להישמע באוזני טובלות ובלניות אחרות. לו רק ניזכר מה היה היחס בעבר לבחירה שלא להגיע למניין, לעומת ההכרה של היום בתפילת היחיד, בעמידה המאמינה הבודדת אל מול השכינה, כך יש כאלו שלא מבינות מדוע לבקש לטבול לבד. השיח האזרחי סביב טבילה ללא בלנית מביע ממד אחד של הדיון, אך מפספס את הצורך הרוחני לחוות את הטבילה כ'חדר משלך', כמימוש של 'וספרה לה', על ידי האישה שבגופה מתחולל המעבר מטומאה לטהרה.
('מקווה משלך')

נאמנות האשה

כלל יסודי בהלכות נידה הוא הכלל הנלמד בדרשה מן הפסוק בויקרא טו, כח: "וְסָפְרָה לָּהּ: 'לה' – לעצמה" (בבלי, כתובות עב, ע"א). דרשה זו מהווה נדבך בסיסי לעקרון נאמנותה של האישה בתחומי איסור נוספים, אך לכל הדעות, אישה נאמנת בהלכות נידה באופן רחב וכולל. המשמעות היא שגם האחריות על הטהרה מוטלת על כתפיה ואין היא זקוקה לכל פיקוח חיצוני על תהליך הטהרה או למתן הכשר ותוקף לו. 

נאמנות האישה מתערערת רק כשעדותה ודבריה נמצאים סותרים. כך ניתן להסיק מן התמיהה של הגמרא במסכת כתובות על המשנה הקובעת שמי שמשמשת את בעלה כשהיא נידה, עוברת על דת משה ויוצאת בלא כתובה. הגמרא תוהה "אי לא ידע נסמוך עילוה", שהרי הנאמנות הבסיסית של האישה שוללת את אפשרות החשד שהיא משמשת כשהיא נידה. (בבלי, כתובות עב, ע"א)  

יש מקרים בודדים שבהם ברור כי האישה זקוקה לסיוע חיצוני של נשים שיפקחו על תהליך הטהרה. גם במקרים אלה, הפיקוח מצומצם למינימום הנדרש ועיוורת (סומא) בודקת לעצמה ומראה לחברותיה. כלומר, גם עליה סומכים ורק בנקודה הספציפית שבה צריך ראִייה, עליה להיעזר בחברה ולעניין זה בלבד. כל קביעה המחייבת נשים למבחן של עין חיצונית, סותרת את עקרון היסוד של נאמנות האישה ומערערת את אחריותה הבלעדית על תהליך הטהרה. 

למותר לציין שטבילה ללא בלנית אינה מעוררת ערעור ודאי על כשרות הטבילה. מבדיקה שערכתי עם נשים רבות שטובלות לאורך שנים דרך קבע, מתברר שהבקשה של הבלנית לחזור על אחת מתוך שלוש או יותר טבילות, היא נדירה ומסתכמת במקרה אחד או שניים במהלך שנים רבות של נישואין. לדבריהן, לכל היותר קרה שאחת מן הטבילות לא הייתה כדין במקרים נדירים, אבל שאר הטבילות היו תקינות, וממילא אף אישה אינה טובלת פעם אחת בלבד לטהרתה. ברוב המקרים שבהם נדרשת האישה לחזור על הטבילה, היא עצמה יודעת לומר שהטבילה הייתה בעייתית, כי נגעה בקירות המקווה וכדומה. על כן, אין מדובר פה אפילו בחשש רחוק, וברור שהאישה נאמנת אם טבלה לבד.

מקורות לנוכחות בלנית בטבילה

חז"ל לא הזכירו בשום מקום שאישה תבוא לטבול בנוכחות אישה נוספת, ההפך הוא הנכון. מסוגיות שונות עולה התמונה שנשים טבלו בינן לבין עצמן. אחת מן הסוגיות הללו היא סוגיית נידה שנאנסה וטבלה, (כלומר, שטבלה ללא כוונה תחילה כגון שנפלה מן הגשר או שירדה להקר, כלומר להצטנן במי הנהר). גם מי שמעיין בדברי הגאונים אינו מוצא בהם רמז לצורך בבלנית. יתר על כן, נראה שהגאונים מכירים את הנוהג לכרוך את השיער בשעת הטבילה (כדי לוודא שהשיער לא יצוף)  ונראה שזו הסיבה לכל הדיון בחוטי קשירה שאינם חוצצים, וגם ההוראה לשמור עליהם רפויים. 

גם הרמב"ם אינו פוסק שחובה שתעמוד אישה על גב הטובלת, ובעת שהוא מביא להלכה שהטבילה מחייבת טבילת כל הגוף כולל השיער, הוא אינו מזכיר כל צורך בפיקוח, ורק מציין את העובדה שהשיער צריך להיות אף הוא בתוך המים כשאר כל הגוף. הרמב"ם גם משווה בין גברים ונשים לעניין זה ומכליל את ההוראות לטבילה בהלכות מקוואות ולא בהלכות איסורי ביאה, בפרקים המיוחדים לאיסורי נידה:

כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בבת אחת. ואם היה בעל שיער יטביל כל שיער ראשו והרי הוא כגופו דין תורה, וכל הטמאין שטבלו בבגדיהן עלתה להן טבילה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, וכן הנדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה.
(רמב"ם, הלכות מקוואות פרק א, הלכה ז.)

מכיוון שהחשש היחיד שבגללו מעמידים אישה נוספת מעל הטובלת ניתן לפתרון באמצעים אחרים וגם ללא נוכחות של אישה, כתבו הרשב"א, הראב"ד והמאירי (וראשונים נוספים): "אלא שמכל מקום אם כרכה שערותיה על ראשה בדבר שאינו חוצץ כגון חוטי שיער […] טהורה". גם הרא"ש עצמו מביא בהלכות מקוואות שחוטי שיער אינם חוצצים להלכה, ועולה מדבריו שגם הוא מכיר באפשרות של טבילה עצמאית ו'בטוחה'. וכן הבית יוסף קובע מפורשות שאין כאן מחלוקת בין הראשונים אם צריך נוכחות של אישה נוספת או אין צריך. לדעתו, כל הראשונים מסכימים שהדרישה היחידה היא ששיער ראשה של האישה הטובלת לא ייצא מחוץ למים, וכדבריו:

הילכך נ"ל שלא הביא רבינו דברי הראב"ד לחלוק על דברי הרא"ש אלא ללמדנו תיקון לטבול בלא אשה עומדת על גבה דהרא"ש והראב"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
(בית יוסף, יורה דעה, סימן קצח)

נראה שהפתרונות השונים למניעת יציאת שער האישה מחוץ למים, אם בסיוע בלנית ואם בכריכת חוטי שיער – עמדו לפני הראשונים כשווי ערך. הרשב"א למשל הזכיר אפשרות זו לכתחילה, כיוון שבמקומו, הטבילה הייתה בחשיכה בנהר, והאישה המלווה לא יכולה הייתה לוודא ששערות הטובלת אינן יוצאות מחוץ למים, לכן הורה להשתמש בחוטי צמר רפויים שיכנסו את שערה של הטובלת. מלשון התשובה לא נראה שהדברים נאמרים בדיעבד אלא כהוראה אפשרית לכתחילה. 

אפשרות השימוש בחוטי צמר רפויים בשעת הטבילה נזכר גם בשולחן ערוך ושם מבואר שהם אינם מהווים חציצה בשעת הטבילה. וכן כתב השולחן ערוך:

צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים; ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, או שהוא בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה.
(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצח, מ)

ברור מדרך הצגת ההלכה שהעניין של השגחת אישה נגזר רק מהחשש לציפת השיער. 

יצוין שההתייחסות הכללית לענייני שער האישה והפתרון לטבילה כהלכתה, הוא מתוך הנחה שלנשים יש שיער ארוך, וששיער צף בקלות על פני המים, ופשוט שאישה שאין לה שיער ארוך, אין לה ממה לחשוש ומכאן שעיקר התקנה איננו שתהיה בלנית על גב הטובלת, אלא שעל כל אישה מוטל לוודא שכל שיערה נמצא מתחת למים בשעת טבילתה, וכך הוא הניסוח המדויק יותר. אחת הדרכים היא הסתייעות בבלנית או בחברה, אך למעשה, הטובלת יכולה לוודא זאת במגוון דרכים: תספורת קצוצה, החזקת השיער בידיים ושחרורו במים, קשירה רופפת בחוטי שיער או צמר וכדומה. הקריאה כאילו מדובר בתקנה אחידה ומחייבת שאישה הגדולה מי"ב שנים תלווה את הטובלת, היא קריאה פורמלית של ההלכה ולהבנתי, היא איננה קריאה נכונה.

כאנקדוטה אציין כי לפני כמה שנים פנתה אליי בחורה, ושאלה על האפשרות לפתח חיישן שיותקן במקווה שתפקידו יהיה לוודא ששער ראשה של האישה אינו יוצא מחוץ למים. היא בחנה את כדאיות ההמצאה ושאלתה הייתה, לו הומצא חיישן כזה, אם היה פוטר את הנשים מנוכחות של בלנית בטבילתן. אכן מדברינו עולה כי לכל הדעות, במצב כזה שבו מותקן חיישן במקווה, יוצאים מידי ספק ואין שום צורך בבלנית.

האם ראוי שבעל ישגיח על טבילת אשתו?

ראיתי שיש הצעה שבעל ישגיח על טבילת אשתו במקום שאין בלנית, או במקום שלאישה קשה עם השגחתה של בלנית. דעתי אינה נוחה מן ההצעה. להבנתי, אין להיעזר באפשרות מורכבת זו כפתרון המתחייב מהיעדר בלנית ובוודאי עדיף להסתייע קודם באחד מהפתרונות שהבאתי כאן, אם מפני החשש שתתגנה על בעלה, כפי שחלק מן הפוסקים כבר כתבו, ואם מפני החשש שיבוא עליה בנידותה. 

גם אם אין חשש שהבעל יבוא על אשתו כשבזמן קצר הם עתידים להיות מותרים, הכוונה העמוקה היא שיש מורכבות הנובעת מן המתח שקיים בין בני הזוג, שמתגבר בשעה שהיא עומדת לפניו ללא בגדים, ולא ארחיב במקום שראוי לקצר. לפי עניות דעתי, בנוסף על כל הטעמים הטובים והיפים הללו, אף אם אין איסור שהבעל יביט באשתו עירומה כשהיא נידה (או שאסור אך איסור זה אינו נוגע לאישה שעומדת לטבול, או אינו נוגע אלא למקומות מסוימים בגופה), אין זה ראוי כלל. ובוודאי שאין צל של ספק שעדיף שתטבול בדרך שתוודא ששערה אינו יוצא מחוץ למים. וכך או אחרת, כיוון שבמקוואות שלנו אין כניסה לגברים, האפשרות הזאת אינה ריאלית ולא נשלח נשים לטבול במעיין או בים לכתחילה רק משיקול לא ברור שמעדיף תמיד נוכחות של אדם כפיקוח חיצוני ובלבד שלא לסמוך על האישה ולתת לה אוטונומיה על תהליך שההלכה הדגישה שהיא נאמנה. 

למותר לציין שהסיפורים על השר מקוצי והמהרי"ק שהיו בודקים את נשותיהם עירומות כדי לוודא שהן טובלות ללא חציצה, הם קיצוניים ועובדה היא שמנהגם לא הפך להיות רווח גם לא בין המחמירים שבמחמירים. כולי תקווה שאף אדם לא ילמד מהם לבחון את אשתו באובססיביות ולחשוד בה. אגב, בנו של הנודע ביהודה העיר שהם בדקו את נשותיהם רק לאחר הטבילה ולא לפניה ועל כן, ספק אם ניתן ללמוד מהם היתר כלשהו לאיש לראות את אשתו נידה כשהיא עירומה. (שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא, יורה דעה, הערות סימן קכב.) 

יש להותיר את האפשרות שאיש יטביל את אשתו למקרים מיוחדים של מגורים ביישוב מרוחק, בבית מבודד, בכפר מלא גויים. למקרים האלה התייחסו התשובות המתירות כדי למנוע מצב שבו האישה לא תטבול לעולם וייכשלו באיסורי נידה.

תפקיד הבלנית

תפקידה ההלכתי של הבלנית הוא אחד: לוודא ששער ראשה של האישה לא יצוף על פני המים שכן על פי ההלכה, טבילה כשרה רק כאשר כל הגוף מוכנס לתוך המים בבת אחת. ההלכה קובעת שאותה אישה צריכה להיות בת י"ב שנים ויום אחד לפחות,ומכאן שתפקידה מינימלי ואינו מצריך כל ידע הלכתי והשכלה תורנית. כך נזכר בדברי כל הפוסקים. אמנם ערוך השולחן הציע טעם נוסף, שאישה הטובלת לבדה וחוששת לטבול, עלולה מרוב בהלה לטבול במהירות ולא כדין. אך כיום, כשהטבילה נינוחה יותר ואינה נעשית בחיק הטבע בחשיכה אלא במקווה מסודר ונוח, החשש אינו קיים ודווקא טעם זה מחזק לכיוון השני, מכיוון שנשים רבות חשות מתח ובהלה כשעין הבלנית בוחנת אותן, וטבילה נינוחה תושג דווקא באמצעות הורדת לחץ הפיקוח עליהן. טבילה אינטימית ללא מבט זר, תיעשה ביתר טהרה.

יחד עם זאת, הבלנית יכולה לשמש גם כמדריכה ומסייעת, ויש נשים רבות השמחות שמישהי עומדת על גבן, מסייעת להן ואף מברכת אותן עם סיום הטבילה. אין חולק שאישה המעוניינת בתמיכה ובעזרה מוזמנת להיעזר במי שתחפוץ. אבל לומר שיש כאן הכרח הלכתי שמעמיד את תפקיד הבלנית כחיוב לכתחילה, לא שמענו.

* הגרסה המובאת לעיל היא גרסה מקוצרת, ללא הערות שוליים וצמצום הדיון ההלכתי המפורט של המאמר המלא "'וספרה לה': בירור הלכתי בשאלת טבילה ללא בלנית" שפורסם בכתב העת אקדמות, גיליון ל"א.
המאמר המלא מצורף כאן כ-PDF.
לקריאת המאמר המלא במגזין גלויה: 'וספרה לה': טבילה ללא בלנית

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• טבילה משלך: להפוך את הטבילה לבעלת משמעות אישי – הרבנית שרה סגל-כץ
• לקראת הטבילה הראשונה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
• בלנית טובה דיה: לבחור להיות דולה של טבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
• אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• נאמנות אישה להעיד על עצמה: האם כלה צריכה להביא אישור על טבילה במקווה? – הרבנית שרה סגל-כץ
• לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
• לצאת חוצץ כנגד החמרות בדיני חציצה בעת הטבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מי שלא ראתה מקווה מרוקאי מימיה – שגית דרעי
• ליל הטבילה: להכיר במורכבות – ד"ר מיכל פרינס
• על חוויית הטבילה – אלה קנר
• מים חיים: טבילת נשים עם מוגבלות (דיון מלא) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• מקווה בימי קורונה – מעשיות ואחריות –  הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• המפגש של נשים נפגעות מינית עם הטבילה במקווה – רחל שי
  
  

• הלכות נידה לא נועדו להרחיק אותךְ מגופךְ – הרבנית שרה סגל-כץ
• עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: איך להודיע על ביאת ימי הנדודים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• מצוות עונה על מענה ותדירות קיום יחסי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• לדבר גלויות על מצוות עונה בפודקאסט ״בגוף ראשון״ של מרכז יהל – ד״ר מיכל פרינס והרבנית שרה סגל-כץ
• חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
• אבחון וטיפול באי פריון הלכתי – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• שותפות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מתח זוגי בקיום הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
• ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
  
  
  
• מוזמנות ומוזמנים לקרוא עוד שירים על נידה, טבילה ומאמרים נוספים המתייחסים לקורונה במגזין גלויה

קריאה נוספת להרחבה:

• בין "שלא נשאר משערותיה" לבין "טבלה כדין" עיון בהשתלשלות ההלכה ובהגדרת תפקיד הבלנית – הרבנית זיוית ברלינר