'וספרה לה': טבילה ללא בלנית (דיון מלא), מאת: הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

'וספרה לה': טבילה ללא בלנית (דיון מלא)

ג' בכסלו תש"ף 1.12.2019
קו מפריד גלויה

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי דנה בחיובי הטבילה השונים, מהמקרא ועד לאחרונים, ומתוך כך מציעה מענה הלכתי לשאלת הטבילה ללא בלנית. להלן הגרסה המלאה של המאמר שפורסם בכתב העת אקדמות, גיליון ל"א

אחד הנושאים שעלו לאחרונה לדיון בתקשורת ושהגיע עד לדיון בבג"ץ, היה דרישתן של נשים לאפשר להן לטבול ללא השגחת בלנית. הנשים דרשו אוטונומיה על גופן ושמירה על זכותן לצנעת הפרט ובג"ץ העניק להן את הזכות הזאת, חרף התנגדות הרבנות הראשית, שהוציאה פסק הלכה לפיו הטובלת לעצמה ללא השגחת בלנית, לא עולה לה הטבילה.[1] כדי להביע את עוצמת ההתנגדות השוותה הרבנות את הטבילה במקווה ללא השגחת בלנית לטבילה בבריכת שחייה.[2]

עד כה, הנוהג הרווח במקוואות המוסדרים הוא שנוכחת בהם בלנית האחראית מטעם המועצה הדתית על המקווה ותפעולו, ומתפקידה בין השאר לעמוד מעל הטובלת ולאשר את כשרות הטבילה; אלא שבעבור נשים רבות, נוכחותה של אישה נוספת, זרה, בשעת הטבילה, מערימה קושי. הן רוצות לטבול ביחידות, אם מתוך כך שמדובר ברגעים אינטימיים ואישיים שאין בהם מקום לנוכחות אדם זר; אם מתוך תחושת ניגוד בין המשמעות הרוחנית האישית של הטבילה עבורן לבין היותה שגרת טקס פורמלי המתנהל בניכור וללא מתן מקום אישי; ולא מעט גם בגלל טראומות עבר של נשים, חוויות של פגיעוּת ומצוקה או דימוי גוף נמוך ורגישות לכל מבט חיצוני.[3] וישנה גם עמדה עקרונית של נשים הסוברות שמדובר בקיום מצווה שבינן לבין הקב"ה, והן אינן רוצות ואינן זקוקות להשגחה על אופן קיום המצוות כדרכן.[4] ואולי כדאי להשתמש במילותיה של הרבנית שרה סגל כץ:

כך אני מוצאת כיום שחסרה שפה בהרבה מרבדי השיח על אודות הטבילה היום. מילים של חלק מן הטובלות אינן מצליחות להישמע באוזני טובלות ובלניות אחרות. לו רק ניזכר מה היה היחס בעבר לבחירה שלא להגיע למניין, לעומת ההכרה של היום בתפילת היחיד, בעמידה המאמינה הבודדת אל מול השכינה, כך יש כאלו שלא מבינות מדוע לבקש לטבול לבד. השיח האזרחי סביב טבילה ללא בלנית מביע ממד אחד של הדיון, אך מפספס את הצורך הרוחני לחוות את הטבילה כ'חדר משלך', כמימוש של 'וספרה לה', על ידי האישה שבגופה מתחולל המעבר מטומאה לטהרה.
– שרה סגל-כץ, 'מקווה משלך', דעות, 66 (תשע"ד), עמ' 40.

טבילה ללא בלנית
צילום: Alice Castro

נאמנות האישה

כלל יסודי בהלכות נידה הוא הכלל הנלמד בדרשה מן הפסוק בוויקרא טו, כח: "וְסָפְרָה לָּהּ: 'לה' – לעצמה" (בבלי, כתובות עב, ע"א). דרשה זו מהווה נדבך בסיסי לעקרון נאמנותה של האישה בתחומי איסור נוספים,[5] ולשיטות מסוימות, היא הבסיס לכלל הרחב של 'עד אחד נאמן באיסורין'.[6] אך לכל הדעות, אישה נאמנת בהלכות נידה באופן רחב וכולל. המשמעות היא שגם האחריות על הטהרה מוטלת על כתפיה ואין היא זקוקה לכל פיקוח חיצוני על תהליך הטהרה או למתן הכשר ותוקף לו. וכך כתב הרשב"א לעניין כתמים:

האישה שראתה ונאבד הכתם ואמרה היא כירוק זה או כלבן זה ראיתי ואבדתיו נאמנת […] שהתורה האמינתה דכתיב ' וְסָפְרָה לָּהּ'. (תורת הבית הארוך, בית ז ש"א)

נאמנות האישה מתערערת רק כשעדותה ודבריה נמצאים סותרים. כך ניתן להסיק מן התמיהה של הגמרא במסכת כתובות על המשנה הקובעת שמי שמשמשת את בעלה כשהיא נידה, עוברת על דת משה ויוצאת בלא כתובה. הגמרא תוהה "אי לא ידע נסמוך עילוה", שהרי הנאמנות הבסיסית של האישה שוללת את אפשרות החשד שהיא משמשת כשהיא נידה (בבלי, כתובות עב, ע"א). ומסקנת הגמרא היא שנאמנותה מתערערת רק כשהיא עצמה תולה את קביעתה בחכם באומרה "פלוני חכם טיהר לי את הדם".[7] במקרה כזה, לאחר שמבירור עם החכם עולה שלא היו דברים מעולם, נמצאו דבריה סותרים ואינה נאמנת ( כתובות עב, ע"א). מקרה אחר בו האישה אינה נאמנת הוא כשעדותה סותרת את הממצאים שבידינו, בדברי הרשב"א "בטועה בדמיונות נמי לא מחזקינן לה". הרשב"א מתייחס למקרה המתואר בגמרא שבו האישה מדווחת שבעבר חכם טיהר לה מראה הדומה למראה המסופק שהביאה כעת –

ולעולם כל היכא דאתחזק דם לפנינו אין מקום לנאמנותה דהא קא חזינא דטועה בדמיונות.

ואפילו בדבר המסופק לנו אין סומכין על דבריה, דדילמא כי היכי דלדידן לא איבריר לן ולא יכלינן למיקם עליה איהו נמי לא קמה לה עליה וסברא כזה…[8]

יש מקרים בודדים שבהם ברור כי האישה זקוקה לסיוע חיצוני של נשים שיפקחו על תהליך הטהרה, למשל "החרשת והשוטה והסומא וכל מי שנטרפה דעתה, אם יש להן פיקחות מתקינות אותן" (משנה, נידה ב, א). גם במקרים אלה, הפיקוח מצומצם למינימום הנדרש ועיוורת (סומא) בודקת לעצמה ומראה לחברותיה. כלומר, גם עליה סומכים ורק בנקודה הספציפית שבה צריך ראִייה, עליה להיעזר בחברה ולעניין זה בלבד.[9]

עולה מן האמור שכל עוד אין ודאות באשר לאי היכולת של האישה להיטהר, או כשהאישה עצמה מסופקת לגבי טהרתה או כשנאמנותה נעקרת משום שנמצא שהיא משקרת או כשברור שהיא טועה על פי הממצאים שבידינו – רק במקרים אלה נאמנותה מופקעת ויש צורך בהכרעה חיצונית ופסיקת הלכה באשר למצבה. מכאן, שכל קביעה המחייבת נשים למבחן של עין חיצונית, סותרת את עקרון היסוד של נאמנות האישה ומערערת את אחריותה הבלעדית על תהליך הטהרה.

למותר לציין שטבילה ללא בלנית אינה מעוררת ערעור ודאי על כשרות הטבילה ועל כן, הטוען שעל פי ההלכה נדרשת מעורבות חיצונית ופיקוח על הטבילה – עליו הראיה. מבדיקה שערכתי עם נשים רבות שטובלות לאורך שנים דרך קבע, מתברר שהבקשה של הבלנית לחזור על אחת מתוך שלוש או יותר טבילות, היא נדירה ומסתכמת במקרה אחד או שניים במהלך שנים רבות של נישואין. לדבריהן, לכל היותר קרה שאחת מן הטבילות לא הייתה כדין במקרים נדירים, אבל שאר הטבילות היו תקינות, וממילא אף אישה אינה טובלת פעם אחת בלבד לטהרתה. ברוב המקרים שבהם נדרשת האישה לחזור על הטבילה, היא עצמה יודעת לומר שהטבילה הייתה בעייתית, כי נגעה בקירות המקווה וכדומה. על כן, אין מדובר פה אפילו בחשש רחוק, וברור שהאישה נאמנת אם טבלה לבד.[10]

טבילה טיקוצינסקי
צילום: Tim Marshall

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

חיוב הטבילה

בזמן שנהגו הלכות טומאה וטהרה, גברים ונשים טבלו מסיבות מגוונות ולעתים היו טבילות הגבר וטבילות האישה ברמות חומרה דומות. למשל, כהנים שרצו לאכול בתרומה שאיסורה לכהן טמא הוא כרת; או גברים שטהרו מזובם לצורך הבאת קורבנות למקדש או להתרת הכניסה למחנה לויה.[11] לאלו הצטרפו שאר הטמאים כמו מצורעים, הנוגעים בשרץ ועוד.

בחלק ניכר ממקרי הטומאה, עוצמת הטומאה זהה לזו של נידה שאיסורה בכרת וחומרת הטבילה הנגזרת ממנה אף היא זהה. גם המקור שממנו לומדים שהטבילה מעבירה את הטומאה מתייחס לנשים ולגברים כאחד: "וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו, יח). לא זו אף זו, בתורה לא צוין בפירוש חיוב הטבילה לנשים המבקשות להיטהר מנידותן ולגבי זבה נאמר בכלליות "וְאַחַר תִּטְהָר" (שם, כח). מהפסוק לעיל בוויקרא הדן במקרה של טומאה הנגרמת משכבת זרע לאחר ביאה, שבו גם האיש וגם האישה נטמאים,[12] לומדים על כך שמעשה הטבילה זהה בין איש ואישה.[13] וכך מובא בספרא:

'ורחצו במים וטמאו עד הערב', הקיש רחיצתה לרחיצתו. מה רחיצתו בנקיות, אף רחיצתה בנקיות; מה רחיצתו בארבעים סאה, אף רחיצתה בארבעים סאה; מה רחיצתה פרט לבית הסתרים, אף רחיצתו פרט לבית הסתרים.[14]

דרשה זו מקישה טבילת אישה לאיש ועיקר עניינה ללמוד שפרטי ההלכות הקשורים בטהרת האיש ובטהרת האישה הם זהים, שכן חיוב הרחיצה נאמר לשניהם כאחד ועל כן, גם האיסור על חציצה זהה לשניהם, כמו גם מידות המקווה והלכותיו. וכותב ערוך השולחן:

דכלל גדול הוא בכל התורה שאין טומאה עוברת בלא טבילה
והרי אפילו בטומאות קלות והיינו טומאת ערב דשרצים כתיב בשמיני "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" [ויקרא יא, לב]
וכן בטומאת ערב דשכבת זרע כתיב במצורע: "וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" [ויקרא טו, יח] (ערוך השולחן סימן קפג, ד)

דבריו של ערוך השולחן מבליטים את העובדה שהתורה לא ציינה במפורש שנידה וזבה יטבלו לטהרתן. חובת הרחיצה נזכרת ביחס לטומאה קלה של שכבת זרע, והופכת לכלל רחב ולעיקרון בהלכות טומאה וטהרה. ומטומאה קלה זו לומדים קל וחומר לשאר הטומאות: אם מטומאה קלה אין יוצאים אלא בטבילה, קל וחומר לטומאות חמורות שבלא טבילה אין נטהרים מהן. וכך כותב ערוך השולחן בהמשך:

וכל שכן טומאת שבעה דנדה וזבה ויולדת ולכן סתמה התורה בנדה דקל וחומר הוא מטומאת ערב ולכן כתבה בכוונה בזבה סתם "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר", והטהרה היא במים כדמוכחי קראי דלעיל.

טבילת זב
צילום: Tim Marshal

יוצא דופן הוא הזב, שהתורה ציינה לגביו במפורש חיוב רחיצה, מפני הדין המיוחד והחמור של טבילתו שהיא דווקא במים חיים (מי מעיין) ולא במי מקווה:

ורק בזב כתיב מפורש: "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ… וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר". [ויקרא טו, יג]
משום דזב בעי מים חיים
והנדה והזבה והיולדת די במי מקוה
ולכן פירשה רק בזב וכך דרכה של התורה לסמוך על תורה שבעל פה בכל המצות (ערוך השולחן, שם).

הרא"ש מביא מקורות אחרים לטבילת הנידה, הראשון שבהם הוא ממדרש הלכה הנסמך לפסוק "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ" (ויקרא טו, לג):

ת"ר 'והדוה בנדתה' – זקנים הראשונים אמרו: תהא בנדתה שלא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים. עד שבא ר' עקיבא ולימד, א"כ נתגנית על בעלה ונמצאת בעלה מגרשה. הא מה אני מקיים 'והדוה בנדתה' – תהא בנדתה עד שתבא במים.[15]

מכאן למדו לטבילת נידה מן התורה. הלימוד מתייחס ישירות לפסוק שעניינו טומאת נידה, אך למרות שהוא ממקור ישיר, נראה שהוא מחיל את דין הטבילה הידוע על הנידה על ידי דיוק בפסוק המתייחס לטומאתה. מקור אחר מביא הרא"ש בשם רב יהודאי גאון:

ורב יהודאי גאון ז"ל כתב בתשובה: טבילת נדה מן התורה קל וחומר ממגעה. דבנוגע במשכבה כתיב "והנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים", וכל שכן במגע עצמה. וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים (רא"ש נידה, פרק י סימן ח).

לדברי רב יהודאי גאון, כשם שמי שנגע במשכבה של הנידה חייב טבילה, כך הנידה עצמה חייבת טבילה. ושוב אנו לומדים את הרחיצה מחיוב טבילה אחר ועורכים השוואה בין הטבילות השונות. עמדה נוספת שמביא הרא"ש היא עמדתו של רבינו תם:

ורבינו תם ז"ל אומר דטבילת נדה שמעינן מהאי קרא 'אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא' (במדבר לא, כג)[16]
ודרשינן: במים שהנדה טובלת בהן (עבודה זרה, עח, ע"ב).

כאן נראה להפך, שמֵי נידה הם המקור ללימוד הדין של שאר טבילות, עד שמי המקווה מכונים 'מי נידה'. לפי זה, דין טבילה של אישה נידה הוא המשמש מודל ובניין אב לשאר הטומאות. ובמבט כללי, בין אם דייקו מן הפסוקים המתייחסים לטומאות קלות אחרות שנידה חייבת בביאת מים, בין אם המקור הוא משותף ובין אם נידה היא המקור לשאר הטבילות – ברור לגמרי לכל המעיין בפרשיות הטומאה, שהרחיצה היא דין כללי של טהרה וכלליה ופרטיה אינם משתנים בין נשים לגברים ובין טומאה אחת למשנה.[17] כל זה, למעט טבילת זב שהיא ייחודית והיא התשתית והבסיס של כל ענייני הטבילה. וכך מסכם הרא"ש:

וקיימא לן דנדה וזבה לא בעו מים חיים דתניא: אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים אלא מי המקוה שכל הגוף עולה בהן.
וכמה הן. אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי המקוה ארבעים סאה.[18]

מושג הטבילה הוא אם כן מושג אחיד שמקורו, עקרונותיו ופרטי הלכותיו זהים בין נשים לגברים. על כן, כשמדברים על חיוב טבילה בפני בלנית, ראוי לשים לב שהטלת חיוב כזה אמורה לכאורה להיות זהה לגברים. ומאן דאמר שאישה צריכה בלנית בטבילה, יצטרך לחייב גם גבר בנוכחות של בלן בטבילתו, ובוודאי כשמדובר בטבילה לצורך עלייה להר הבית, שהיא טבילה המוציאה מידי חיוב כרת החמור.

לפיכך יש לבחון ולהבין אם נוכחות בלנית בטבילת אישה היא הכרח הלכתי, דין מדיני הטבילה, או שמא מדובר בתקנה שכל תכליתה לסלק את החשש ששיער האישה יבצבץ מחוץ למים (חשש שאינו קיים אצל רוב הגברים משום ששיערם קצר). אם מדובר בנוהג שהיה לתכלית מסוימת ואינו דין העומד בפני עצמו, הרי שאם ניתן לסלק את החשש בדרך אחרת, לא נוכל לדרוש דווקא נוכחות של בלנית. ואם כלל הנאמנות חל על טבילת גברים, הוא חייב לחול לפחות באותה מידה גם על טבילת נשים.

צילום: Pawel Nolbert

מקורות לנוכחות בלנית בטבילה

חז"ל לא הזכירו בשום מקום שאישה תבוא לטבול בנוכחות אישה נוספת, ההפך הוא הנכון. מסוגיות שונות עולה התמונה שנשים טבלו בינן לבין עצמן. כך מסוגיית נידה שנאנסה וטבלה, שנפלה מן הגשר או שירדה להקר, כלומר להצטנן במי הנהר.[19] או "נתנה תבשיל לבנה וירדה ועלתה" ואין נראה שמדובר בטבילה שתואמה מראש אלא בטבילה שמתרחשת אגב פעולות יומיומיות אחרות, ובאף סוגיה לא עלתה כלל הבעיה של טבילה ללא בלנית (נידה, סז, ע"א). גם מי שמעיין בדברי הגאונים אינו מוצא בהם רמז לצורך בבלנית.[20] יתר על כן, נראה שהגאונים מכירים את הנוהג לכרוך את השיער בשעת הטבילה ונראה שזו הסיבה לדיון בחוטי קשירה שאינם חוצצים, וגם ההוראה לשמור עליהם רפויים:

ובעידנא דטבלה לא תסרוך עילוי מזייה לא חוטי דעמרא ולא חוטי דכיתנא ולא תיבי ולא ברזי דמיקטרין עילוי מזייה והוי חציצה. דתנן, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם.
ברם צריך חוטין של שיער מאי? כי דצמר דמו או דילמא כי שיער דגופה דמי כיון דגופה עיילין בהו מייא אף הני נמי עיילין בהו מייא.[21]

גם הרמב"ם אינו פוסק שחובה שתעמוד אישה על גב הטובלת, ובעת שהוא מביא להלכה שהטבילה מחייבת טבילת כל הגוף כולל השיער, הוא אינו מזכיר כל צורך בפיקוח, ורק מציין את העובדה שהשיער צריך להיות אף הוא בתוך המים כשאר כל הגוף. הרמב"ם גם משווה בין גברים ונשים לעניין זה ומכליל את ההוראות לטבילה בהלכות מקוואות ולא בהלכות איסורי ביאה, בפרקים המיוחדים לאיסורי נידה:

כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בבת אחת. ואם היה בעל שיער יטביל כל שיער ראשו והרי הוא כגופו דין תורה, וכל הטמאין שטבלו בבגדיהן עלתה להן טבילה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, וכן הנדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה.[22]

גם הרי"ף לא פסק להלכה ואף לא רמז לעניין נוכחות בלנית בטבילת אישה. עניין זה נזכר בדברי הרא"ש, כתקנה לפיה יש צורך באישה שתשגיח על הטבילה:

ותטבול במקוה שיש בו ארבעים סאה ותעמוד אשה על גבה בשעה שהיא טובלת שתראה שיהא כל גופה ושערותיה נכנסין במים. ולא ישאר משער ראשה כלום חוץ למים.[23]

ומכיוון שהחשש היחיד שבגללו מעמידים אישה נוספת מעל הטובלת ניתן לפתרון באמצעים אחרים וגם ללא נוכחות של אישה, כתבו הרשב"א, הראב"ד והמאירי (וראשונים נוספים): "אלא שמכל מקום אם כרכה שערותיה על ראשה בדבר שאינו חוצץ כגון חוטי שיער […] טהורה".[24]

גם הרא"ש עצמו מביא בהלכות מקוואות שחוטי שיער אינם חוצצים להלכה, ועולה מדבריו שגם הוא מכיר באפשרות של טבילה עצמאית ו'בטוחה'.

הטור מביא את שתי הדעות ונראה שהוא פוסק את שתיהן להלכה, היינו שתיעזר באישה נוספת או שתכרוך חוטים העשויים שערות סביב שערה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל ותעמיד אשה על גבה בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים והראב"ד כתב אם כרכה שער ראשה בדבר שאינה חוצץ בחוטי שער וטבלה בינה בין עצמה עלתה לה טבילה (טור, יורה דעה, סימן קצח).

וכן הבית יוסף קובע מפורשות שאין כאן מחלוקת בין הראשונים אם צריך נוכחות של אישה נוספת או אין צריך.[25] לדעתו, כל הראשונים מסכימים שהדרישה היחידה היא ששיער ראשה של האישה הטובלת לא ייצא מחוץ למים, וכדבריו:

הילכך נ"ל שלא הביא רבינו דברי הראב"ד לחלוק על דברי הרא"ש אלא ללמדנו תיקון לטבול בלא אשה עומדת על גבה דהרא"ש והראב"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (בית יוסף, יורה דעה, סימן קצח).

טבילה באחרונים
צילום: Elia Clerici

נראה שהפתרונות השונים למניעת יציאת שער האישה מחוץ למים, אם בסיוע בלנית ואם בכריכת חוטי שיער – עמדו לפני הראשונים כשווי ערך. הרשב"א למשל הזכיר אפשרות זו לכתחילה, כיוון שבמקומו, הטבילה הייתה בחשיכה בנהר, והאישה המלווה לא יכולה הייתה לוודא ששערות הטובלת אינן יוצאות מחוץ למים, לכן הורה להשתמש בחוטי צמר רפויים שיכנסו את שערה של הטובלת (שו"ת הרשב"א החדשות [מכתב יד] סימן קב). מלשון התשובה לא נראה שהדברים נאמרים בדיעבד אלא כהוראה אפשרית לכתחילה.

אפשרות השימוש בחוטי צמר רפויים בשעת הטבילה נזכר גם בשולחן ערוך ושם מבואר שהם אינם מהווים חציצה בשעת הטבילה: "אלו הדברים שחוצצין: חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שכורכין בהם השיער בראש, לא תטבול בהם עד שתרפם" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצח, ב). וכן כתב השולחן ערוך:

צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים; ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, או שהוא בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה ( שם, מ).

ברור מדרך הצגת ההלכה שהעניין של השגחת אישה נגזר רק מהחשש לציפת השיער. וכפי שהתפרשו דבריו בפירושו של הסדרי טהרה בשם המוהרש"ק על אתר:

ומכל מקום נראה דוקא באשה שאינה זריזה ובהולה במים, אבל היכא שזריזה ואינה נבהלת במים ותפסה שערה בידה עד שהמים עולים היטב על ראשה ואז פתחה ידיה, הוי שפיר טבילה (סדרי טהרה – שיורי טהרה סימן קצח ס"ק עט.)

טבילה להיטהר
צילום: Mink Mingle

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

אמנם הוא מסכם: "ובשעת הדחק יכולה לסמוך על זה", אך הכוונה בדבריו היא שרק בשעת הדחק יש לסמוך על האפשרות לטבול ללא השגחה וגם ללא כריכת השיער ולהסתפק בהחזקת השיער בידיים בלבד. על כן ברור שאת דברי השולחן ערוך עצמם לא הבין כתקנה מוכרחת אלא כתקנה פונקציונלית שיש לה מגוון אופציות. כשבשעת הדחק אפשר להסתדר גם ללא סיוע אדם או חפץ כדי לפתור אותו חשש.

הלכה למעשה, שחלופות מסוג זה במקום נוכחותה של אישה נוספת, נזכרות גם בתשובות חלק מן האחרונים.[26]

יצוין שההתייחסות הכללית לענייני שער האישה והפתרון לטבילה כהלכתה, הוא מתוך הנחה שלנשים יש שיער ארוך, וששיער צף בקלות על פני המים, כפי שכתב ערוך השולחן:

דבר ידוע דכשהאדם נכנס למים שערות הראש מפני קלותן שטין על פני המים וכשיהיה אפילו שיער אחד חוץ למים הוה כלא טבלה.
ולכן כתבו רבותינו שלא תטבול לבדה אלא שתעמוד עליה בעת הטבילה אשה גדולה בשנים לא פחות מי"ב שנה ויום אחד שתהיה בת דעת והיא תראה שלא תשאר אף שערה אחת חוץ למים ושלא תהא צף על פני המים (ערוך השולחן, יורה דעה סימן קצח, פז)

ופשוט שאישה שאין לה שיער ארוך, אין לה ממה לחשוש ומכאן שעיקר התקנה איננו שתהיה בלנית על גב הטובלת, אלא שעל כל אישה מוטל לוודא שכל שיערה נמצא מתחת למים בשעת טבילתה, וכך הוא הניסוח המדויק יותר. אחת הדרכים היא הסתייעות בבלנית או בחברה, אך למעשה, הטובלת יכולה לוודא זאת במגוון דרכים: תספורת קצוצה, החזקת השיער בידיים ושחרורו במים, קשירה רופפת בחוטי שיער או צמר וכדומה.[27] הקריאה כאילו מדובר בתקנה אחידה ומחייבת שאישה הגדולה מי"ב שנים תלווה את הטובלת, היא קריאה פורמלית של ההלכה ולהבנתי, היא איננה קריאה נכונה. וכמו שמסכם ערוך השולחן שם: "דלהטובלת הרי התורה האמינה והיא להעדפא בעלמא מבקשת אחרת להשגיח עליה".[28]

כאנקדוטה אציין כי לפני כמה שנים פנתה אליי בחורה, ושאלה על האפשרות לפתח חיישן שיותקן במקווה שתפקידו יהיה לוודא ששער ראשה של האישה אינו יוצא מחוץ למים. היא בחנה את כדאיות ההמצאה ושאלתה הייתה, לו הומצא חיישן כזה, אם היה פוטר את הנשים מנוכחות של בלנית בטבילתן. אכן מדברינו עולה כי לכל הדעות, במצב כזה שבו מותקן חיישן במקווה, יוצאים מידי ספק ואין שום צורך בבלנית.[29]

לטבול במקווה
צילום: Samuel Scrimshaw

האם ראוי שבעל ישגיח על טבילת אשתו?

ראיתי שיש הצעה שבעל ישגיח על טבילת אשתו במקום שאין בלנית, או במקום שלאישה קשה עם השגחתה של בלנית. דעתי אינה נוחה מן ההצעה. להבנתי, אין להיעזר באפשרות מורכבת זו כפתרון המתחייב מהיעדר בלנית ובוודאי עדיף להסתייע קודם באחד מהפתרונות שהבאתי כאן, אם מפני החשש שתתגנה על בעלה, כפי שחלק מן הפוסקים כבר כתבו (ראו: ב"ח, יורה דעה קצח, ו), ואם מפני החשש שיבוא עליה בנידותה כפי שכתב הבית שערים ועל כן סבר שהדבר אסור(!) והעדיף שתטבול בחוטי שיער:

ואם אין לה מי שתעמוד ע"ג וכו' תכרוך שערה על ראשה וכו' ולא כתב שהבעל יעמוד עליה
ש"מ דבעלה אסור. וכונת הכלבו רק דבעלה נאמן ע"ז אם עמד עליה ולא הוי כגויה שאינה נאמנת ע"ז. אבל לכתחלה אסור לעמוד עליה שמא יבא עליה קודם שתטבול, או דהכלבו מיירי בדר בין הגוים רחוק מאוד מיישוב יהודים כשרים ואם לא יעמוד בעלה עליה לא תוכל לטבול לעולם אז ודאי מותר לעמוד עליה דאל"כ לא תטבול לעולם.[30]

גם אם אין חשש שהבעל יבוא על אשתו כשבזמן קצר הם עתידים להיות מותרים, כוונתו העמוקה היא שיש מורכבות הנובעת מן המתח שקיים בין בני הזוג, שמתגבר בשעה שהיא עומדת לפניו ללא בגדים, ולא ארחיב במקום שראוי לקצר. לפי עניות דעתי, בנוסף על כל הטעמים הטובים והיפים הללו, אף אם אין איסור שהבעל יביט באשתו עירומה כשהיא נידה (או שאסור אך איסור זה אינו נוגע לאישה שעומדת לטבול, או אינו נוגע אלא למקומות מסוימים בגופה), אין זה ראוי כלל. ובוודאי שאין צל של ספק שעדיף שתטבול בדרך שתוודא ששערה אינו יוצא מחוץ למים. וכך או אחרת, כיוון שבמקוואות שלנו אין כניסה לגברים, האפשרות הזאת אינה ריאלית ולא נשלח נשים לטבול במעיין או בים לכתחילה רק משיקול לא ברור שמעדיף תמיד נוכחות של אדם כפיקוח חיצוני ובלבד שלא לסמוך על האישה ולתת לה אוטונומיה על תהליך שההלכה הדגישה שהיא נאמנה.

לטבול בלנית
צילום: filmplusdigital

למותר לציין שהסיפורים על השר מקוצי והמהרי"ק שהיו בודקים את נשותיהם עירומות כדי לוודא שהן טובלות ללא חציצה, הם קיצוניים ועובדה היא שמנהגם לא הפך להיות רווח גם לא בין המחמירים שבמחמירים. כולי תקווה שאף אדם לא ילמד מהם לבחון את אשתו באובססיביות ולחשוד בה. אגב, בנו של הנודע ביהודה העיר שהם בדקו את נשותיהם רק לאחר הטבילה ולא לפניה ועל כן, ספק אם ניתן ללמוד מהם היתר כלשהו לאיש לראות את אשתו נידה כשהיא עירומה. ואלו דבריו:

עוד י"ל דבאמת הגדולים הללו לא הסתכלו בנשותיהם אלא אחר שטבלו ואז ראו אם הסירו הגרב מהם קודם טבילה וכן משמע מלשון שהביא הט"ז שם וז"ל:
אשתו של מהרי"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה נערה והיה כואב לה עכ"ל.
ולשון שלא היה גרב עליה הוא לשון עבר משמע שאחר הטבילה ראה אם הסירה הגרב וכיון שראה שאין עליה שום גרב ממילא ידע שהסירה קודם טבילה דאין לחוש שנפל ממנה אחר טבילה משטיפת המים דכיון שהוא דבוק כל כך עד שכואב לה להסירה אינו נופל מעצמו עד שיקחנו ביד בחזקה.
(שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא, יורה דעה, הערות סימן קכב)

יש להותיר את האפשרות שאיש יטביל את אשתו למקרים מיוחדים של מגורים ביישוב מרוחק, בבית מבודד, בכפר מלא גויים. למקרים האלה התייחסו התשובות המתירות כדי למנוע מצב שבו האישה לא תטבול לעולם וייכשלו באיסורי נידה.

לטבול השר
צילום: Conrad Ziebland

תפקיד הבלנית

תפקידה ההלכתי של הבלנית הוא אחד: לוודא ששער ראשה של האישה לא יצוף על פני המים שכן על פי ההלכה, טבילה כשרה רק כאשר כל הגוף מוכנס לתוך המים בבת אחת. ההלכה קובעת שאותה אישה צריכה להיות בת י"ב שנים ויום אחד לפחות (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצח, מ), ומכאן שתפקידה מינימלי ואינו מצריך כל ידע הלכתי והשכלה תורנית. וכך כותב הרשב"א:

האשה צריכה שתעמוד אשה אחרת על גבה בשעת טבילה ותראה שלא יהא שער משערות ראשה צף על פני המים. (תורת הבית הקצר בית ז שער ז)

וכך נזכר בדברי כל הפוסקים. אמנם ערוך השולחן הציע טעם נוסף, שאישה הטובלת לבדה וחוששת לטבול, עלולה מרוב בהלה לטבול במהירות ולא כדין. אך כיום, כשהטבילה נינוחה יותר ואינה נעשית בחיק הטבע בחשיכה אלא במקווה מסודר ונוח, החשש אינו קיים ודווקא טעם זה מחזק לכיוון השני, מכיוון שנשים רבות חשות מתח ובהלה כשעין הבלנית בוחנת אותן, וטבילה נינוחה תושג דווקא באמצעות הורדת לחץ הפיקוח עליהן. טבילה אינטימית ללא מבט זר, תיעשה ביתר טהרה.

הבלנית יכולה לשמש גם כמדריכה ומסייעת, ויש נשים רבות השמחות שמישהי עומדת על גבן, מסייעת להן ואף מברכת אותן עם סיום הטבילה. אין חולק שאישה המעוניינת בתמיכה ובעזרה מוזמנת להיעזר במי שתחפוץ. אבל לומר שיש כאן הכרח הלכתי שמעמיד את תפקיד הבלנית כחיוב לכתחילה, לא שמענו.

* הגרסה המובאת לעיל היא הגרסה המלאה של המאמר "'וספרה לה': בירור הלכתי בשאלת טבילה ללא בלנית" כפי שפורסם בכתב העת אקדמות, גיליון ל"א.
להורדת המאמר המלא בגרסת PDF
לקריאת גרסה מקוצרת של המאמר: טבילה ללא בלנית

בגץ המקוואות - פסק דין טבילה ללא בלנית - מגזין גלויה
צילום מתוך כתב פסק הדין המלא
חוזר מנכ״ל המשרד לשירותי דת 2016 אין למנוע טבילה ללא בלנית כאשר טובלת מבקשת זאת - מגזין גלויה
צילום מתוך חוזר מנכ״ל המשרד לשירותי דת

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לשון פסק הדין בתשובה לעתירת טובלות שביקשו לאפשר להן לטבול ללא בלנית – התקבל ב-19.9.2016 >>
הנחיות בתוך חוזר המנכ״ל של המשרד לשירותי דת (2016) על יישום פסק הדין והחובה לאפשר לכל אישה לטבול במקווה ללא בלנית, באם היא מבקשת כך >>


[1] 'הרבנות: אשה שלא רוצה בלנית – שתטבול בבריכת שחייה', אתר סרוגים, 22 ביוני 2016. וראו גם יהושע שלמה ון דייק, 'נוכחות בלנית בשעת טבילת האישה מנידתה', תחומין, לז (תשע"ז), עמ' 208-202.

[2] שם. להרחבה בעניין זה ראו גם מאמרי: מיכל טיקוצ'ינסקי, 'מים חיים: לשאלת טבילת נשים עם מוגבלות', שו"ת 4, (אב תשע"ד).

[3] שאלת האפשרות לטבילה ללא בלנית נדונה כבר במאמר קצר בדעות, וכאן אני מבקשת להרחיב את היריעה. ראו: בנימין ונועה לאו, 'גבולות האחריות של הבלנית', דעות, 66 (תשע"ד).

[4] כפי שמתארת קרן חדד טאוב: "אני פשוט מייצגת את הזכות של אישה על גופה, וההבנה שגם קיום המצווה הוא על אחריותה בלבד", ראו בספרה של חן ארצי סרור, הדתיות החדשות: הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות, ראשון לציון 2018, עמ' 218. הטענות המובאות כאן אינן מייצגות חוויה רווחת בהכרח, וגם אני איני מזדהה עם כל התיאורים הקיימים על הקושי שיוצר מעמד הטבילה לעיני בלנית; אך ביקשתי לשטוח בתחילת מאמרי את מגוון הקולות.

[5] בעניין הרחבת נאמנותה של האישה לתחומים נוספים ראו כתובות, עב, ע"א-ע"ב; וכן תוספות, גיטין ב, ע"ב, ד"ה: 'עד אחד'. עקרונית, הריטב"א סבר שנשים נאמנות רק בעיני נידה, ר' דוד סבר שנשים נאמנות כגברים לדעת הוספת אישה נאמנת כשבידה לשנות את הסטטוס כמו בהלכות נידה. לדעת השיטה המקובצת, נאמנת לעניינים שבשגרה.

[6] ראו מאמרי: מיכל טיקוצ'ינסקי, 'עד אחד נאמן באיסורין או: על קוצו של ד", גרנות, ג (תשס"ג), עמ' 57-41.

[7] לעומת זאת, אם בעלה רואה דם על בגדיה והאישה אומרת 'בשוק טבחים עברתי', היא נאמנת. מכאן ראיה שלא כל 'ריעותא' גורעת מנאמנותה, אלא רק ריעותא העולה דווקא משום שהיא נאמנת ומתוך שהיא נאמנת ויש בדבריה סתירה או שברור שהיא משקרת ואי-אפשר לסמוך עליה. ראו רא"ש, כתובות פ"ז, סימן ט. וכן: ט"ז, יורה דעה, סימן קפה, ג ד"ה: 'החכם נאמן', שסבור שכשדברי החכם סותרים את דברי האישה, האישה נאמנת אלא אם תולה את דבריה בחכם. וכן ראו: תורת השלמים, סימן קפה, ז; שולחן ערוך הרב יורה דעה, סימן קפה, ח.

[8] תורת הבית הארוך, בית ז ש"א. וראו: טור, יורה דעה סימן קפח.

[9] בבלי, נידה, יג, ע"ב; רא"ש נידה, ב, ע"ב, ועוד.

[10] להשוואה ניתן להתייחס לשיקול של 'מיעוט המצוי' בהלכות איסור והיתר. לפי כלל זה, חובת הבדיקה אינה חלה כשאין חשש מצוי לאיסור במאכל, ואף שמדובר באיסורים חמורים של שרץ וכדומה. ראו: שו"ת הרשב"א חלק א סימן רעד. וראו גבריאל גולדמן, 'בדיקת חרקים בתעשיית המזון (כרובית)', תחומין, יט (תשנ"ט), עמ' 302-300.

[11] או סתם כדי לצאת מידי טומאתם, שיש דיון אם קיימת חובה כזו. אחד ההיבטים של הדבר מצוי בדיון לגבי נשים, אם טבילה בזמנה מצווה.

[12] כלומר, שדווקא ביחס לאישה מדובר בטומאה שאינה יוצאת מגופה וטומאתה משנית לגבר. יחד עם זאת, אישה שפולטת שכבת זרע מוגדרת כ'רואה' ולא כ'נוגעת'. ונחלקו הראשונים אם הדבר נוגע רק לשאלת טהרות או גם לאיסור אישה לבעלה. ראו: בבלי, נידה מב, ע"א; חידושי הרמב"ן שם, ד"ה: 'הא דבעא מיניה'; רא"ש, נידה פ"ד, ע"א; תורת הבית הארוך, בית ז שער ה; בית יוסף, יורה דעה, סימן קצו, יא.

[13] ההשוואה והזהות בין הטבילות נכונות לא רק לעניינים המסוימים שנזכרו במדרש. וכל אימת שנגזרה גזרה או נתקנה תקנה הנוגעת לטבילה, היא נאמרה ביחס לגברים ונשים כאחד. כך למשל מעיר ה'שם יוסף' לגבי גזרת מרחצאות: "ומלשון רבינו מוכח דדוקא באשה הוא דחיישינן לביעתותא אבל לא באיש […] י"ל דהא ל"ק דרבא נקט מאי דשכיח טפי וטבילת אשה שכיח בזמן הזה מה שאין כן טבילת איש ובזה אתי שפיר נמי לדעת הראב"ד והרשב"א דס"ל גזרת מרחצאות כמ"ש מרן בדין זה יעוין שם דאפילו הכי אתי שפיר מאי דנקט רבא אשה דוקא דכיון דבזמן הזה ליכא טהרות לא נקט איש אלא אשה". ראו: שם יוסף, הלכות מקוואות, פרק א, הלכה יא.

[14] ספרא מצורע, פרשת זבים, פרשה ג, אות ט. כדאי לשים לב, שדין הרחיצה בארבעים סאה ידוע ביחס לאיש וממנו לומדים לאישה. וכן לגבי בעיית החציצה. רק דין בית הסתרים ידוע קודם לדרשה ביחס לנשים ומהן לומדים לגברים.

[15] ספרא מצורע, פרשת זבים, פרשה ה פרק ט, יב; בבלי, שבת סד, ע"ב.

[16] הפסוקים מתייחסים לדרך ההכשרה של געולי מדין.

[17] וראו ההכללה ברמב"ם, הלכות מקוואות פרק א, הלכה ב. וכן ראו תוספות, נדה, סז, ע"א, ד"ה: 'פתחה עיניה' (השני בעמוד), ושם תוספות מביאים מחלוקת ראשונים אם טבילת נידה לבעלה חמורה כמו טבילה נידה לטהרות. ויש אומרים שטבילתה חמורה פחות.

[18] בבלי, עירובין ד, ע"ב; רא"ש מסכת נדה פרק י סימן ח.

[19] חולין לא, א-ב; רמב"ם מקוואות פרק א הלכה ח.

[20] ראו למשל שאילתות דרב אחאי, פרשת אחרי מות, שאילתא צו. וכנזכר בבבלי שבת נז, ע"ב.

[21] אמנם ייתכן שההתייחסות לשאלה אילו חוטים חוצצים לא הייתה תגובה לכך שנשים כרכו את שערן בגלל הטבילה והחשש ששיערן יצוף מחוץ למים, אלא משום שנשים אספו את שיערן והיה צריך להתייחס לשאלה אם ניתן לטבול בשיער אסוף על ידי חוטי צמר וכדומה. כך או אחרת, עניין הבלנית אינו נזכר כלל.

[22] רמב"ם, הלכות מקוואות פרק א, הלכה ז; הלכות איסורי ביאה, פרק ו, הלכה כג.

[23] רא"ש, נידה, הלכות נידה בקיצור, ב; שו"ת הרא"ש, כלל מז סימן א.

[24] וכן ראו: רשב"א, תורת הבית הקצר, בית ז, שער ז, סוף דף לב, ב; בעלי הנפש, לראב"ד, שער הטבילה עמ' עו; מאירי, נידה סז, ע"ב ד"ה: 'גדולי המפרשים'; ספר האגור, הלכות טבילה, סימן אלף שצו; וכך גם כותב ר' אהרן (ב"ר יעקב) הכהן מלוניל (פרובנס, המאה השלוש-עשרה): "האשה צריכה שתעמוד אשה על גבה בשעת הטבילה ותראה שלא תהא שער משערות ראשה ולא מבשרה מאומה על המים אלא הכל תחת המים […] וכתב הרשב"א שאם כרכה שערותיה על ראשה בדבר שאינו חוצץ אף על פי שטובלת בינה לבין עצמה עלתה לה טבילה וטהורה" (אורחות חיים, הלכות טהרת הנדה וטהרת הכלים, י).

[25] והב"ח, יורה דעה, סימן קצח, ו, חולק וסובר שהרא"ש חולק על הראב"ד אם לכתחילה צריך אישה נוספת או שלכתחילה ניתן להשתמש בחוטי שיער.

[26] שו"ת ר' עקיבא איגר, מהדורא קמא, סימן קיד, כותב: "אעתיק מה שכתבתי בגליון הש"ע יו"ד (סי' קצ"ח ס"מ) וז"ל בטור כתב ואם כרכה שער ראשה וכו' וטבלה בינה לבין עצמה עלתה לה טבילה עכ"ל, וכ"כ הרשב"א בתהה"ק סוף שער הטבילה, מזה נשמע דבלא תיקון זה וטבלה בינה לב"ע לא עלתה הטבילה" מדבריו משמע שניתן לסמוך על הכריכה של השיער כשאין בלנית. דבריו הובאו בפתחי תשובה יורה דעה סימן קצח, כב: "תכרוך שערה, ואם לא עשתה תיקון זה וטבלה בינה לבין עצמה לא עלתה לה טבילה". והוא מפנה לאחרונים נוספים: תפארת שמואל למוהרש"ק בהגהותיו על הרא"ש למסכת נידה, סימן כח, א, שנזכר בסדרי טהרה- שיורי טהרה, סי' קצח, ס"ק עט. אמנם, בדברי ר' עקיבא איגר נראה שאפשרות הכריכה היא בדיעבד. אך לא הכרחי לומר שכן הוא בדברי הפתחי תשובה.

[27] לשאלה אם יש לחשוש לגזירת הרמ"א שלא תטבול בדברים שאינם חוצצים, אטו דברים החוצצים יש לומר שחומרה זו נאמרה רק לגבי טבילה בדבר שאישה רגילה בו. ולכן, היא משווה בינו לבין שאר הדברים שהיא רגילה בהם. אולם, אם יש לאישה דבר המיועד לטבילה בלבד, אין היא מחליפה דבר בדבר. ולכן, כל מה שאינו מן הלבוש הרגיל של אישה אין לחשוש לו. וכך או אחרת יש גם האפשרויות האחרות שאינן דווקא כריכה בדבר שאינו חוצץ.

[28] ומכאן גם קשה על התשב"ץ למשל שכתב: "ואשה שטובלת צריכה חברתה עמה לראות אם טבלה כדין. או בעלה או נערה יתרה על בת שתים עשרה שנה ויום אחד. אבל לא גויה הואיל ואיתחזק איסורא", ומה שייך איתחזק איסורא במקום שהתורה האמינה לה?! ראו תשב"ץ קטן, סימן תפג.

[29] לימים סיפרה לי ששאלה אחר כך גם את הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ואף הוא הורה שהדבר יהיה מותר.

[30] שו"ת בית שערים, חלק יורה דעה, סימן רפו. וראיתי החולקים וכולם הובאו בתשובת הרב עובדיה: שו"ת יביע אומר, חד יורה דעה, סימן טו.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

לקריאה נוספת על 

עורכת דין ובעלת תואר שני במשפטים, מחברת הספר "משפטיך למדני".
כתבה דוקטורט בתלמוד בנושא יסודות השיטה הלמדנית בספר מנחת חינוך. עמדה בראש בית המדרש לנשים בבית מורשה והקימה את תכנית ההלכה לנשים במוסד זה.
משמשת כראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה, במכללת הרצוג וראשת תוכנית הלכה במגדל עוז ומרצה במרכז האקדמי שלם.

פוסטים נוספים מאת הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

כ"ב בניסן תש"ף 16.4.20
גלויה מארחת
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
⏱️ 7 דקות קריאה
רשומה מפורטת המסבירה מהם הקריטריונים ההלכתיים שמלווים את בתי הטבילה כיום
י"א בטבת תש"ף 8.1.2020
גלויה מארחת
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
דיון ומענה הלכתי עבור נשים המבקשות לטבול ללא השגחת בלנית. גרסה מקוצרת למאמר באקדמות ל"א
י"ט בכסלו תש"ף 17.12.2019
גלויה מארחת
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
גזירה על היגיינה שנועדה למנוע בלבול קיבלה מעמד של הלכה. הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי מספרת על מקור האיסור ועל מקומו בימינו
ו' באייר תש"ף 30.4.2020
גלויה מארחת
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
⏱️ 7 דקות קריאה
בימים אלו טבילה בטוחה במקווה אינה מובנת מאליה ועלתה הצעה לטבול באמבטיה ביתית. הסבר על מה הבעייתיות ההלכתית בהצעה זו.
ג' בכסלו תש"ף 1.12.2019
גלויה מארחת
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
⏱️ 12 דקות קריאה
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי דנה בחיובי הטבילה השונים, מהמקרא ועד לאחרונים, ומציעה מענה הלכתי לשאלת הטבילה ללא בלנית.
ה' בכסלו תש"ף 3.12.2019
גלויה מארחת
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
חוסר הנוחות של הטובלת להחשף בעירום בפני הבלנית הוא חלק מן השיקול ההלכתי. הפתרון המוצע אינו דרך השמורה ליחידות.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם