הגמרא מצפה מאיתנו להמשכיות, למסירת הידע והמיומנויות, להעברה בין דורית, מאב לבנו. ומה לגבי מאם לבתה? בימינו מקובל שכלה מקבלת הדרכה ממדריכת כלות מוסמכת ולא ישירות מאימה, האמנם כך ראוי שימשיך והאם יש דרך אמצע לתהליך הלימוד לקראת הנישואין ובתוכם?
הגמרא במסכת קידושין (בבלי, מסכת קידושין, דף כט, ע"א) מתארת את החובות של האב כלפי בנו: "למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים". מדובר בחמישה תחומים שבהם האב מחוייב לעשות עבור בנו או ללמד אותו ולחנוך אותו: למול אותו, לפדותו (פדיון הבן), ללמדו תורה, להשיא לו אישה, ללמדו מקצוע ואולי גם ללמדו להשיט ספינה. בפועל, רוב הדברים ברשימה הזאת מבוצעים כיום על ידי מומחים שונים ולא על ידי האב עצמו ישירות. החל מהמוהל, המורה בבית הספר, האוניברסיטה או המכללה ועוד. ובכל זאת, אם נתבונן בגמרא הזו – יש בה ערך בסיסי וחשוב. הגמרא מצפה מאיתנו להמשכיות, למסירת הידע והמיומנויות, להעברה בין דורית, מאב לבנו. ומה לגבי מאם לבתה?
אין תחליף לשיחה גלויה מאם לבת
בגמרא כתוב כי "כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות" (שם), עם זאת, נראה שאפשר בקלות לנסח את מצוות האם על הבת. מה נכלל ברשימה הזאת? יש אין־ספור תחומים של ידע שאמהות מעבירות לבנותיהן.
אנחנו מדברות עם בעלי תפקידים שונים כפי שלמדנו בבית שמדברים איתם. הרבה מאיתנו יעסקו בתחום שמשיק לתחום העיסוק של ההורים. אנחנו גדלות לתוך הלכות כשרות ושבת בטבעיות מתוך התבוננות בחיי הבית והדרכה מההורים שלנו.
אבל מה עם התחום הנשי? זה מתחיל מלימוד על הווסת והמחזוריות הנשית, וממשיך בלימוד מערכת הרבייה, זוגיות, אהבה, חיי הנישואין ועוד. כיום, פעמים רבות נדמה שאיבדנו את הטבעיות שבהעברה הדורית הזאת, מאם לבתה. קל להורים להניח שילדיהם יקבלו את הידע ממקור חיצוני, בית הספר, יועץ, או אפילו ספר או סרט. אבל למעשה הצורך עוד קיים, ואני בהחלט חושבת שזהו חלק מחובות של כל אם כלפי בתה.
כחלק מהחובות הללו אני רוצה להתמקד במיוחד בחובה ובצורך ללמד את הבת על המקווה. זה מתחיל בדבר הבסיסי ביותר – לימוד השחייה והצלילה במים. לעומת החובה ללמד את הבן "להשיט במים" – חובה שנבעה ממציאות שבה גברים יצאו למסעות ארוכים ונדרשו לדעת כיצד להשיט ספינה, כיום, רוב הגברים לא ישיטו ספינה לעולם, ואילו דווקא הבת צריכה לדעת איך לשחות ללא חשש, מאחר והיא תפגוש במקווה לפחות פעם בחודש.
מעבר ללימוד השחייה והצלילה זה ממשיך בהעברת הידע, המנהגים והתחושות סביב המקווה, וממשיך בהכנה כללית, רגשית ורוחנית לחיי הנישואין. נכון, את הידע ההלכתי והפרקטי היא תקבל בהדרכה סדורה לפני הנישואין. עם זאת, אין תחליף לשיחה פתוחה וגלויה של אם ובת, שם היא תפיק הרבה מעבר לידע.
עיקר וטפל: בין לימוד בִּתָּהּ לבין 'סרך' בִּתָּהּ
במסכת נידה הגמרא מדברת על "סרך ביתה": מצב שבו יש חשש להטעיה והדבר הלא מדוייק יילמד בטעות על ידי בת מאִמָּה. המונח עוסק באיסור טבילה במקווה במהלך היום: חשש שהבת תראה את אימה בהליכתה לטבילה, הבת תניח כי מותר לטבול ביום ותקיש מכך שאף היא יכולה כך; אלא שאימה הלכה לטבול לאחר מלוא שבעת הימים הנקיים ובזמנו של היום השמיני ולעומתה, הבת עשויה להלך במהלך היום השביעי ולא להגיע למלוא הספירה בטרם טבילתה. החשש הזה, שמא תלמד הבת טעות מכיוון שאינה מבינה במדוייק את שיקול דעתה של אימה, הביא לביטול האפשרות של טבילה ביום. ההלכה הזאת משיחה לנו לפי תומה כי בנות למדו מאמותיהן את הליכות טהרת המשפחה באמצעות חיקוי והתנהלות של הנכחת המצווה וחובותיה, כך שהדברים היו גלויים וידועים ככל שהיה נכון אז.
בימינו הרבה מהתחום שָׁתוּק וזמן טבילת האם לא ידוע, כפי שדברים אחרים בתחום טהרת המשפחה אינם גלויים לבנותיהם ולבניהם של הזוג. "סרך ביתה" נשאר כשיקול הלכתי בדיונים על דחיית טבילה, למרות שבימינו זוגות לא מפרסמים את ליל הטבילה, בטח לא בקרב ילדיהם ועל כן הסיכוי להפנמת טעות של 'סרך' הלכתי על ידי הבת נשמע כאפשרות שלא יכולה להתקיים למעשה.
הפער שמציג 'סרך ביתה' בין המציאות של אז למציאות של היום מחדד ההבדל בין מה שהיה ידוע לבין מה שהיום הינו כמוס, בין אימהות לבנותיהן. מתוך כך יכול להתחדד הצורך בשיחה גלויה בנושא, שלא על מנת לעסוק רק בזמן הטבילה הראוי אלא בנושא כולו – על זמני הטהרה והטומאה שבו. אפשר להציע כי האם תיטול על עצמה את מצווה ה"את פתח לו" ותפתח עבור ביתה את הדיבור על אישות ועל זמני הרחקה, על נאמנות הבת לומר מתי נטמאה ומתי נטהרה וכיצד תתכונן רגשית לקרבה וכיצד תתכונן רגשית לחיוב בהרחקה. בתוך כך האמא יכולה ללמד את הבת על שגרת הטבילה, על טבילה במועדה, על מועדים מיוחדים ועל דחיית הטבילה וכן, על מימדים טקסיים ופרטיים בעת הטבילה.
הסטנדרטים של שתיקה, של צניעות ושל הקניית הידע השתנו ב-1,500 השנים שעברו מאז אבל "סרך ביתה" נשאר שיקול הלכתי גם כשאת חיקוי מנהג אמותינו החליפה השתיקה. לא החזרת החשש מן ה'סרך' היא שצריכה ללוות אותנו, אלא ההכרה כי הדיון ההלכתי בנושא משקף לנו הלך רוח שאיננו מכירות בהכרח ביחסי אמא-בת בעת האירוסין, בראשית הנישואין ואף בגיל הנערות או בהתבססות חיי הנישואין. דווקא נתינת הדעת על "סרך ביתה" עשוי להשיב את הדיבור ונטיעת ידיעות בתחום, כבר מגילאים צעירים כחלק מגילוי מודרך של המיניות הבריאה, בקצב הנכון גם לילדה וגם לאמא.
הידיעה שיש עם מי לדבר וממי ללמוד משמעותית בבניית הבטחון של הילדה בעולם סביבה. יותר מזה – בחיים שלנו, ובזוגיות שלנו בפרט, אנחנו מחקים דפוסים שראינו בבית. למשל, נשים שחיות בידיעה שההורים שלהן קיימו את הלכות נידה, יגיעו לחיי הנישואין עם יחס חיובי יותר להלכות אלו, והקיום של ההלכות האלו יהיה להן קל יותר. שיחה גלויה, הנכחה של הדברים האלו בבית, יאפשרו לביתך להיכנס למצוות שאחרי החתונה בקלות רבה יותר. אפשר לבחור לקיים הדרכת כלה מלאה עם מדריכה מוסמכת, אפשר לקיים הדרכה כלה בחיק הביתי עם האמא וככל הנראה תוואי מאזן בין בית לחוץ, בין קרוב ורחוק הוא זה שיתן מענה להדרכת הכלות בעת הזו. כשזוג מתארס ובני המשפחה עוזרים במציאת הדרכת כלות ואף הדרכת חתנים, כדאי לעצור ולשאול על הדפוס המוכר של היעזרות בדמות חיצונית – מקצועית ואחראית – ובייתור לכאורה של ידע ותובנות שמושמעים דווקא מתוך ההכרות הקרובה והאחריות ולמרות חוויית המבוכה. אם נראה בכך אחריות לאורך כל שנות החינוך, אזי שהדרכת כלה בתוך ביתה תהיה טבעית ועמוקה עד מאד. אם תהיה בחירה להיעזר בדמות מקצועית נוספת, הרי רק עושר יושג על ידי כך.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מ"אב לבנו" ל-"הורים לילדיהם"
'הצהרת זכויות הילד' שנכתבה בשנות ב-40 למדינת ישראל ברוח טקסטים חשובים אחרים: מגילת העצמאות, הכרזת זכויות הילד של עצרת האו"ם, אמנות בינלאומיות, החלטות מועצת אירופה והמלצות ארגונים בינלאומיים למען הילד. הסעיפים הראשונים בהצהרה עוסקים בזכותו של כל ילד לקבל "הזדמנות ואפשרות לגדול ולהתפתח גופנית, מוסרית, רוחנית, נפשית, רגשית, שכלית וחברתית בצורה בריאה ותקינה ובתנאים של חרות וכבוד" ובזכותו לקבל "הזנה, חינוך, הגנה, אהבה והבנה".
בתצורה המודרנית כמה עשרות שנים אחר כך, חובות האב לבנו הופכות לחובות ההורים לילדיהם, וכוללות הרבה מעבר לחמש החובות הבסיסיות שמוזכרות בגמרא.
כאשר את מכינה את בתך לטבילה במקווה, לזוגיות ולחיי נישואין את בונה ומעצימה את הבת שלך. הידע הזה נכלל בחובתך כאמא להעניק לה "חינוך, הגנה, אהבה והבנה" ובאפשרות להתפתח מבחינה "מוסרית, רוחנית, נפשית, רגשית, שכלית וחברתית".
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
- פתח של דיאלוג – הרבנית שרה סגל-כץ
- מי שלא ראתה מקווה מרוקאי מימיה – שגית דרעי
- הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נוגה דודסון
- הווסת הראשונה – סיון דרשן
- תבונת הגוף: המחזור החודשי – דפנה פלר
- לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – צוות גלויה
- החופה – כולם התכנסו ובאו לך – חן דרעי
- לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
- על חוויית הטבילה – אלה קנר
- אמא, סבתא, דודה, מדריכת כלות – מיכל מינצר
- אוצר סמוי של סבים וסבתות – מיכל מינצר
- אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
- תפילה לבת הנכנסת לגן הילדים – אביב גרוסר
- דיאלוג במפגש משפחות לפני החתונה – עו"ד שירה לב ציון
- מיזוג עולמות – מדריך הטרמפיסט לגלקסיית החתונות – מיכל מינצר
- 10 עצות לתקשורת עם ההורים בתקופת תכנון החתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
- לבחור את החדווה גם בתוך הפקת החתונה: 10 עצות לתקופת האירוסין – הרבנית שרה סגל-כץ
- הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
- לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
"הלוואי שתחושו בין המילים את האהבה לגוף, לבריאה, לאנשים ולתחום הזה שהפך עבורי למסע חיים" – ראיון עם דפנה פלר
- ״אין לי אג'נדה לתקן אף אחד, אני רוצה להעניק בחדר הטיפולים שלי מרחב בטוח ומכיל״ – ראיון עם המטפלת טלי רוזנבאום
- "אין דבר כזה אדם שאין לו קול – יש אדם שהקול שלו לא נשמע" – ראיון עם חמוטל גורי
