"הלוואי שתחושו בין המילים את האהבה לגוף, לבריאה, לאנשים ולתחום הזה שהפך עבורי למסע חיים" – ראיון עם דפנה פלר

רחל רז פגשה את דפנה פלר, מנחה ומעבירת סדנאות בתחום המיניות הבריאה, לשיחה על חינוך נערים ונערות בלי שיפוטיות, על חשיבות ההקשבה לגוף ולצרכים ולהשמעתם, על פתיחות השיח וגם על גבולותיו.
ראיון במסגרת סדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים" וכנס ההשקה שהתקיים בט״ז בסיון ה-5.6, בירושלים.

---

הרגע שתפס אותי יותר מכל בראיון עם דפנה היה כאשר אמרה לי שהיא מרגישה שהיא חיה את השליחות שלה, שהיא נמצאת בדיוק במקום בו היא צריכה להיות. מעטות הנשים שאני פוגשת שאינן מחפשות את "הדבר הבא", שמצליחות להרגיש שהגיעו. המקום של השליחות בא לידי ביטוי לכל אורך המפגש בינינו. החל מהשליחות האישית שלה כאשת משפחה, כמנחה, או יותר נכון, כמחנכת למיניות בריאה, ממשיך להקמה של יישוב אבנת שבצפון ים המלח ולמגורים בו, ולעובדה שבן זוגה, יריב, מנהל את כפר הנוער 'יפתח' לנערים בסיכון. השניים הורים לארבע בנות בגילאי שתים עשרה עד עשרים.
דפנה היא אישה של שטח, כמעט שאינה נוכחת ברשתות החברתיות, כבר שמונה עשרה שנים היא עוסקת בהנחייה, הכשרה וסדנאות בתחום המיניות הבריאה, משוטטת בכל רחבי הארץ, פוגשת בני נוער ומבוגרים, דתיים, חילוניים וחרדים – כל מי שנכון להקשיב.
מחברת הספר 'מתבגרות באהבה', מדריך מאיר עיניים ועכשווי לבנות דתיות, שפונה גם לאמהות, ואפילו לסבתות.

"אני במקום שלי, עושה את שליחותי בעולם"

היום את דמות משמעותית ומובילה בתחום של החינוך למיניות בריאה. ספרי לי, איפה זה מתחיל?

"אבי היה ממקימי "מלי"ץ" – המכונים לחינוך יהודי ציוני, גם אמי עבדה שם. לעשייה הציונית החברתית היתה נוכחות משמעותית בילדותי ובנעורי, דבר שמאוד השפיע עלי. תמיד הרגשתי קשר רחב למתרחש במדינה, לצורך לעשות למען הכלל. נדמה לי שהכניסה לתחום החינוך המיני הגיעה מתוך קריאה פנימית לצו השעה. זה התחיל משיח על מחזור והמשיך לעולם שלם של נושאים שאני עוסקת בהם כיום, דימוי גוף, קשר בין בנים ובנות, מגע בתוך קשר, קשרי הורים מתבגרים, להט"בים. הנושאים הללו ורבים אחרים עלו מהשטח, הרגשתי שהם מחייבים ריפוי". 

אם היום השיח על מיניות בריאה קיים ונוכח ומדובר, אם כי יש מי שיאמרו שלא מספיק – הרי שלפני שמונה עשרה שנים זה ממש לא היה כך. לא היה ידע ולא היה שיח פתוח כמו היום, לעיתים אפילו לא היו את המילים הנכונות. דיברת על צו השעה, איך ידעת מה הוא צו השעה?

"אחרי הצבא למדתי עבודה סוציאלית ורפואה סינית, תמיד הייתי סביב העולם הטיפולי. לתחום המיני הגעתי דווקא מהמקום האישי, חיפשתי אמצעי מניעה טבעי, והגעתי לשיטת המודעות לפוריות ולמיכל שונברון, מייסדת התחום בארץ. במשך שנתיים למדתי עם שש נשים את הנחיית שיטת המודעות לפוריות, שהיתה חדשה לגמרי באותה תקופה. פתאום דיברו על ההבדלים בין גבר לאישה, על מיניות, על היכרות עם הגוף. נפתחה בפני שפה חדשה. הלימוד היה בעבורי גילוי, הרגשתי שיש לי אוצר ביד. התחלתי להעביר סדנאות ברמות שפירא, למדתי והתפתחתי מצרכי השטח.
בין הנשים שלמדו איתי היתה דפנה מאיר ז"ל. הפכנו, חברות הקבוצה, להיות אחיות בלב ובנפש. אחרי הרצח הקשר בקבוצת הנשים התחזק, ולאורך כל הדרך הרגשנו שדפנה יושבת לנו על הכתף ולוחשת. אני לא מבינה בתקשור, אבל אני מרגישה מאוד חזק את הנוכחות שלה בחיים שלי.

בהמשך הקמנו את תכנית "עבודה שבגוף", תכנית חדשנית ששילבה חסידות, יוגה, ימימה ומודעות נשית. בשנה הראשונה השתתפו בתכנית חמש נשים, בשנה השנייה כבר עמדו בתור שבעים נשים. הרגשתי שהתחום שאני מביאה של המודעות הנשית הוא בשורה גדולה. היה צמא גדול. הצורך הלך והתרחב, לא הבנתי מראש לאיזה גל אני נכנסת. הקמתי הכשרה עם תלמידות שלי, שעובדות תחתי. אני מרגישה שהבאנו איתנו שיח של ערכים, של גוף, של בחירות נבונות בחיים, שיח שנותן גם ידע, גם כלים וגם שפה של העצמה וריפוי גם לגוף וגם לנפש".

מי הקהלים העיקריים שלך?

"אני עובדת בעיקר עם בני נוער, עם נוער בסיכון, השתלמויות מורים, הרצאות להורים, גם במעטפת – מדרשות ומכינות קדם צבאיות, הכשרות צוותים במשרד החינוך. אני פוגשת קבוצות של נשים בתחום המודעות לפוריות. מגיעים אלי מפה לאוזן ואני מתפללת שזה יימשך כל עוד אני יכולה. אני במקום שלי, עושה את שליחותי בעולם".

מהי התפיסה החינוכית שלך בעבודה עם בני נוער?

"בראש ובראשונה היכולת להתבונן על הדברים מעבר לקליפות. את המיומנות הזו רכשתי גם בשנות ההקמה של אובנת, כמו שהמרגלים ראו מעבר לפחד ולאימה כך היינו גם אנחנו, שם נפרצה הדרך. היכולת לראות את מה שמעבר היא שורש העבודה שלנו עם בני נוער. יריב אישי ואני ביחד בסיפור הזה, הנערים הם חלק מהיום יום שלנו, התפיסה החינוכית שלנו משותפת ואני אוהבת את הנערים אהבת נפש. רובם מגיעים בצו בית משפט והדרך היחידה לעבוד איתם היא לכרות איתם ברית שאומרת שאני לא נבהלת מההתנהגות שלכם ואין בי שיפוטיות כלפיכם. אני רואה את שורש הטוב של הנער שמולי, אני מאמינה בו, שהוא יכול למצוא דרך אחרת. מדפנה מאיר למדתי את 'תפיסת המאה', שאומרת שגם אם אני לא מושלמת 'אני מאה', ששורש הנשמה שלנו זך וטהור."

ואיך התפיסה החינוכית-טיפולית הזו באה לידי ביטוי בתכניות השונות בתחום החינוך למיניות בריאה?

"בתנועות הנוער המעורבות אני מפעילה תכנית שנקראת 'אמת או חובה'. היום, בעקבות השיח המיני הפרוץ מתרחשות דינמיקות מאוד קשות בין בנים לבנות, ולא מעט שבטים וסניפים מבקשים שיעזרו להם בהתמודדות עם המצב הזה. אנחנו מגיעים בשניים – גבר ואישה ומתרגלים איתם סיטואציות. יושבים בנפרד, המנחה עם הבנים ואני עם הבנות, מקשיבים לתכנים שעולים, מציפים אותם ומנסחים אותם. בהמשך יושבים ביחד בנות ובנים ולומדים לדבר מהלב, לפרק תפיסות מוטעות ולהשמיע את הצרכים בצורה מזוקקת".

אילו נושאים עולים במפגשים האלו?

נערה אחרת אמרה לבנים שהיא נפגעת מכך שמדרגים תמונות של בנות, והבנים מצידם אמרו שיש משהו מבלבל בכך שהיא מעלה תמונות חשופות. במפגשים הללו נוצר שיח מדהים בין הבנים לבנות. אמנם גדל כאן דור עם גבולות פרוצים, אבל הם עמוקים ומאפשרים שיח רגשי מאוד עמוק.
בסיום המפגשים אנחנו בונים אמנה של הסדרת כללים במרחב הציבורי. זה יכול להיות למשל שאמירת שלום לא כוללת חיבוק ונשיקה. ההסדרה הזאת נורא משמעותית, היא יוצרת מערכת כללים כתובה על הקיר, שלאורה ברור איך אנחנו פועלים.

יש תרגיל שאנחנו עושים, 'נעים לא נעים, מתאים לא מתאים'. אנחנו לומדים שיש מצבים שהם נעימים אך לא מתאימים וגם להיפך – לא נעימים אך כן מתאימים. למשל, ללכת לרופא ולבצע בדיקה, זה יכול להיות לא נעים אך בדרך כלל מתאים. עם זאת, האם יכולים להתרחש במרחב הזה, שבין רופא למטופל – מצבים לא מתאימים? בוודאי שכן ורק אנחנו יכולים לדעת את זה. אף אחד לא יגיד לנו את זה. זה כלי שמלמד לסמוך על התחושות ולזהות מצבים".

דפנה מתארת מהלך חברתי-חינוכי שיכול לשנות בבסיס את תחושת הביטחון האישי במרחב ואני שואלת אותה אילו עוד כלים היא יכולה להציע על מנת שייווצרו כמה שיותר מרחבים מוגנים, שבעזרתם בני נוער ומבוגרים יוכלו לחוש בטוחים בקהילות ובבתי הספר, בלי לפגוע בתחושת המשפחתיות.

"זה מתחיל ברמת הפרט מהיחס שלי לגוף שלי. הקשבה לגוף בענווה, מהיחס אל הרגשות שלי, איך אני לומדת לרפא רגשות. בסדנאות אנחנו ממש מתרגלים באימפרוביזציה איך אני מבטאת את הצרכים שלי. אפשר להישאר חברים, ועדיין להשמיע בצורה ברורה את הצרכים שלי. יש דרך להגיד את הדברים, גם לחברים וגם להורים, ואפשר להתאמן על זה. החוויה שאני ראויה מייצרת מרחב של מוגנות, כשאני יודעת לשים את הצרכים שלי בפרונט זה תדר אנרגיה שמשדר לעולם עד כמה אפשר להתקרב אלי, מתי אני ראויה להציב גבול, יש דרך להציב גבול באופן מגדל. זה נכון גם בקשר הורים ומתבגרים, ההורים לא תמיד יודעים לעשות את זה. גם הורים צריכים ללמוד להשמיע את הצורך שלהם בלי להקטין את הילד. עולם כזה מגביר מוגנות.
היכולת להשמיע צרכים מכוננת חברה שמאפשרת שיחה. אני בחמלה עם עצמי אבל גם עם האחר. במרחב של ענווה יהיו פחות פגיעות. מתי אדם פוגע? כשהוא לא רואה את הצרכים של האחר".

מחויבות, אינטימיות, משיכה.

דיברת על הפוגע, יש לו מקום בשיח? לעיתים נדמה שאין התייחסות לצלע הזו באירוע של הפגיעה.

"עם כמה שזה קשה, צריך לטפל גם בפוגע, כדי לעצור את מעגל הפגיעה. יש פוגעים שלא יוכלו לעבור תהליך ריפוי, אבל יש פוגעים, ובוודאי בני נוער, המסוגלים לעבור תהליך של שינוי. פגיעות רבות נעשות גם בתוך קשר של חברות. לעיתים הפגיעה יושבת על טעויות בתפיסה של צורת ההתנהלות הראויה בעולם. מישהו צריך ללמד אותם מהו קשר אמיתי. מה היא אמפתיה. איך לראות את האחר. מה ההבדל בין ריצוי לרצון. מה אסור ומה מותר. בעומק, התשובה לשאלה על המוגנות היא קשר, שיח ומתן כלים".

גדל פה דור שמאוד מודע למרחב שלו, למה נכון לו ומה לא נכון לו. חזרת מספר פעמים בשיחה שלנו על הביטוי 'להשמיע את הצרכים שלי'. אין ספק שמדובר בתהליך מבורך, אנחנו גדלנו באקלים שונה לגמרי. אבל אני לא יכולה שלא לשאול – לא הגזמנו קצת?

"תודה על השאלה הזו, אולי היא הכי חשובה בשיחה שלנו. היא דורשת המון דיוק.
היכולת שלי לראות את 'המאה שלי' היא רק מתוך ענווה, מתוך הבנה שאני רק פן אחד במציאות, אני רואה דברים מאוד מסויימים, ולפעמים עיוורת לגבי מה שקורה למי שלצידי, אנחנו לומדים את זה. עמדת הענווה לא אומרת 'אני עושה מה שבא לי, אני מקום ראשון'. עמדת הענווה היא ההבנה שאני חלק ממשהו גדול יותר, אני לא העיקר – מה שקורה במפגש בינינו זה העיקר. "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" – כדי שהברכה תגיע אני צריכה להיות כלי ריק, לפנות מקום, להתגמש ולדעת שאני לא יודעת. ענווה לא אמורה למחוק את הצרכים שלי. אבל היא צריכה לראות את האחר.

אם יש משאלה עמוקה של גברים היא להיות יכולים להיכנס גם לנשמה של האישה, זו תורה שצריך ללמוד אותה מחדש. הפמיניזם הביא ברכה, אבל צריך להמשיך ולדייק אותו, ולהבין איך גם אני כאישה עצמאית, יכולה להזדקק ולהשען".

מה שהאמהות שלנו ידעו כל כך בפשטות, אנחנו שכחנו.

"בדיוק זה. בנוגע לשאלתך אם לא הגזמנו – אני חושבת שאכן, צריך לשים גבול למנעד הדיבור. אפשר לדבר על הכל, אבל לא צריך לדבר על הכל. אני כמבוגרת אחראית חייבת כל הזמן לסמן את הגבולות שלי. ההבנה הזו מקדמת מוגנות".

עשינו דרך, את בעצמך מתארת דרך ארוכה שהלכת בה בשנים שאת בתחום. מה לדעתך הדבר הבא שצריך לטפל בו?

דפנה מהססת רגע ועונה:
"החינוך לקשר הוא עדיין הדבר הבא. גם קשר בין הורים וילדים וגם חינוך לקשר זוגי, בעזרת משולש האהבה – מחויבות, אינטימיות, משיכה. במפגשים אנחנו מפרקים לגורמים את המושגים האלו.
אינטימיות – האינטימיות באה לידי ביטוי בחברות עמוקה שניתן להביא לתוכה את עצמנו בתוך הקשר, שאני יכולה לסמוך בה על הקשר; איך לא פוצעים את גבולות הפרטיות, לא מפיצים חומרים, לא מרכלים, איך מקדשים את המושג קשר. והכוונה לא רק לקשר רומנטי, אלא גם לחֲבֵרוּת.
מחויבות – מחויבות היא הכלי שמחזיק את הקשר. איך מחזירים את המילה הזו לקידמת הבמה. מחויבות היא כמו רחם שמאפשר לקשר לגדול. מה זה להתחייב, מה דורש ממני, כולל לקחת את הסיכון שאני אתחרט.
משיכה – לציבור הדתי לאומי פיתחתי שיטה שנקראת 'שיטת המדרגות', השיטה מציגה גם את מערכת הערכים שלנו כמבוגרים, וגם פוגשת את הנער והנערה במדרגה בה הם נמצאים בקשר הזוגי. היא מנחה אותם כיצד לפעול שם. למשל, בשיטת המדרגות יתקיים שיח על היתרונות ועל החכמה שמאחורי שמירת הנגיעה, אך יתקיים גם שיח על מצב בו יש מגע: איך לא עוברים מאפס למאה, איך מפתחים קשר שיש בו קשב לקצב, איך מסכמים על גבול משותף, ועוד. אגב, גם אחרי חתונה יש מדרגות, וגם שם אנחנו רוצים להיות קשובים לעצמנו והאחד לשני."

"יריב ואני ישבנו בבית קפה וראינו וראינו אדם ידוע שמעודד פריצת גבולות בתחום המיני. הסתכלתי עליו והרגשתי שהוא הסמל של 'הגזמנו', כפי שאת הגדרת את זה. ממש באותו רגע קיבלתי סמס מנערה שכתבה לי שהקול שלי הולך איתה בהחלטות חשובות בחיים. היא כתבה: 'אני והחבר שלי לא שומרים נגיעה, אבל הקול שלך מאפשר לי להפעיל שיקול דעת בהקשר של המגע בינינו'. הראיתי את ההודעה הזו ליריב והתחלתי לבכות, ריגש אותי לראות שהדרך והשפה שנרקמו בתחום החינוך המיני באמת יוצרים עולם חדש".

מכתיבתה של דפנה פלר במגזין גלויה:

• תבונת הגוף: המחזור החודשי – דפנה פלר

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה–  צוות גלויה
• הווסת הראשונה – סיון דרשן
• שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרבייה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
• איורי השראה נשיים – מיטל פאר
• בכל לבבך, בכל פיך – עינת לב

• על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין – הרבנית רחל קרן
• עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
• "בגוף אני מבינה": לפגוש את המיניות – ללא תלות בסטטוס הזוגי – טל נוימן

• פתוח סגור פתוח: על סגירות ופתיחות, אז והיום, ביחס לשיח על נשיות ומיניות – רחל רז
• למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה? – חננאל רוס
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• מיניות בריאה בחברה הדתית: על שינוי השיח, יתרונותיו ומחיריו – הרבנית שרה סגל-כץ