"אין דבר כזה אדם שאין לו קול - יש אדם שהקול שלו לא נשמע" - ראיון עם חמוטל גורי
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

"אין דבר כזה אדם שאין לו קול – יש אדם שהקול שלו לא נשמע" – ראיון עם חמוטל גורי

ה׳ בסיון תשפ״ג 25.5.2023
קו מפריד גלויה

שיחה גלוית עיניים עם חמוטל גורי על הכוח של סיפורים, הקול הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו, ועל כלי הליווי הרוחני כמנוע לשינוי חברתי.
ראיון במסגרת סדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים" וכנס ההשקה שיתקיים בקרוב, בט״ז בסיון ה-5.6, בירושלים.


"לכל אחד ואחת יש סיפור"

חמוטל גורי נולדה בירושלים ובה היא חיה כל חייה. היא מגדירה את עצמה 'מספרת סיפורים לשינוי חברתי, אישי ופוליטי' ובעלת עסק עצמאי בשם consult4good, המבקש לשחרר את כוחו של הסיפור. היא למדה במכון שכטר ליווי רוחני ומאמינה כי הכלי של לספר סיפורים יכול לאפשר ריפוי אישי וחברתי. 

חמוטל, ספרי לי איך הגעת לעיסוק המיוחד שלך. מתי התחלת לעבוד עם סיפורים?

"כיאה לבתם של משורר וסופר ואשת חינוך, הייתי חזקה בבית ספר בעיקר במקצועות ההומניים: ספרות, לשון, היסטוריה, תנ"ך, אנגלית וגם ערבית. בצבא התגייסתי ל-8200, לפני שזה היה כזה 'ביג דיל', ובדיעבד אני חושבת שהרגישות שלי לדקויות של השפה מאוד התחדדה שם. כשהשתחררתי מהצבא הייתי אבודה לחלוטין. אחרי עשרים שנה, שבהן היה לי סדר יום ברור, אני זוכרת את עצמי מהלכת ברחובות ירושלים לא שמחה, אלא בסוג של מצוקה. ואז אמא שלי אמרה לי, 'את צריכה שגרה. את טובה בשפות, לכי תלמדי ספרות אנגלית וספרות צרפתית'. בדיעבד, לימוד השפות חידד עוד יותר את הרגישות שלי לשפה וגם לימד אותי שאני יכולה ללמוד שפות נוספות משורש לטיני, כמו פורטוגזית". 

"ממש במקרה הגעתי לעבוד בשתי"ל בעבודות מזכירות. הגעתי לשם עם בטן של היריון ראשון, ובמשרד ראיתי פוסטר שעליו היה כתוב: 'עד שלאריות יהיו ההיסטוריונים משלהם, סיפורי הציד יאדירו תמיד את הצייד'. המשפט הזה הפך להיות עבורי משפט מכונן. אני חושבת שבגללו הפכתי להיות מספרת סיפורים. כי הבנתי שבעצם אין לנו מי שיספר את הסיפור שלנו".

"אחרי שמונה עשרה שנה בשתי"ל ובקרן החדשה, נולדה, לפני שבע עשרה שנה, בתי הקטנה. החלטתי להקים עסק עצמאי, שיאפשר לי את הגמישות שהייתה נחוצה לי. אני חושבת שבעיסוק המיוחד שלי מצאתי דרך לשלב בין כמה תשוקות מאוד גדולות שהיו לי: התשוקה לסיפורים, לטקסטים; התשוקה לחולל שינוי – שינוי חברתי, שינוי אישי, שינוי קהילתי ושינוי פוליטי; וגם התשוקה לכתוב, אבל במרחב כתיבה אחר מזה של אבי עליו השלום. אז חצבתי לעצמי מעין מרחב כזה שבו אני אמנם עוסקת באמנות הכתיבה והסיפור, אבל באותה מידה שיש כאן אומנות של יצירת סיפור יש כאן בעיקר אומנות של קשב לסיפור, ותהליכים של שינוי, ריפוי וצמיחה". 

חמוטל גורי
צילום: אביגיל פיפרנו-באר

אז מה בעצם את עושה עם האנשים שמגיעים אלייך?

"בעבודה שלי אני מרגישה שאני מלקטת פנינים. בעבודה עם מבוגרים, אני מלווה אותם בתהליך של יצירת הסיפור שלהם כך שיסייע להגשים את המטרות שלו. עם ילדים וילדות אני יוצרת ספרוני עבודת יד, שהם כותבים בהם או מציירים בהם את הסיפור, ואם קשה להם הם יכולים פשוט להדביק מדבקות. העיקר שבסוף הם מחזיקים תוצר שהוא שלהם, הסיפור שהם רוצים לספר בעולם".  

"כשהתחלתי, עלתה לי בראש חמותי עליה השלום, מרגלית. אם הייתי באה אליה ואומרת לה 'מרגלית, תספרי לי את סיפור החיים שלך', אז באיזו ענווה היא הייתה עונה תמיד: 'אני, מה יש לי לספר?', וכמובן שהיו לה המון סיפורים לספר. אבל אם הייתי יושבת ושואלת אותה כל מיני שאלות סקרניות ספציפיות, או אם היא למשל הייתה אומרת משהו והייתי אומרת לה "תגידי על זה עוד משהו" – אז פתאום הסיפורים התחילו להגיח".

"לרוני סומק יש משפט נפלא בשיר שאומר: 'אני עושה פיתוח קול למי שאין לו קול'. מצד אחד, זאת אמירה נפלאה על תפקיד השירה והספרות, אבל בשבילי, בעולם של הסטוריטלינג ושל הסיפורים, אין דבר כזה אדם שאין לו קול – יש אדם שהקול שלו לא נשמע, לפעמים אפילו לא לעצמו. הרגעים שהם אולי הכי מרגשים, הם כאשר את יושבת מול מישהי או מישהו ומבינה שאת עדה לרגע הראשוני הזה שבו הם מתחילים להקשיב לעצמם. לכן אני מרגישה שהתפקיד שלי זה פחות להשמיע קולות של אחרים ויותר לתת איזה שהוא ארגז כלים של סיפורים, שעוזר לאנשים לשמוע את הקול שלהם, ולבנות את הסיפור שלהם. כי לכל אחד ואחת יש סיפור".

תני לי דוגמה לכוח של הקול הפנימי הזה. 

"אחד הדברים שאני רואה פעם אחרי פעם בסדנאות שלי, זה שכמישהי מתחילה לספר את הסיפור הפרטי שלה, הוא יוצר המון הדהודים בחדר. ופתאום מתעוררת אצלה ההבנה, שהיא גם מטלטלת אבל גם מחזקת – 'אני לא מוזרה. זה לא קרה רק לי, זה לא קרה לי בגלל שאני לא בסדר'. הרגעים האלה, של שחרור מבושה, הם מכוננים". 

"ישבתי במעגלים שעסקו בסוגיות שונות, החל מטבילה במקווה והחוויות שכרוכות בזה ועד לנושאים אחרים. והרבה פעמים, הראשון או הראשונה שמספרים, קצת פותחים את המרחב ומובילים, ואז, לפתע פתאום, עולים סיפורים נוספים שקשורים למשפחה או סיפורים שקשורים לאובדנים. פתאום, מהקשב לסיפור שלך ושל אחרים, את מבינה שאת לא לבד. אני חושבת שזה דבר מאוד משמעותי".

ואיפה הסטוריטלינג פוגש מקרים של פגיעה מינית?

"היה לי מפגש עם נערה בת חמש עשרה, שכנראה הייתה ברקע פגיעה מינית מאוד קשה. במשך חודשיים היא לא דיברה בכלל, הייתה במעין תענית דיבור. אבל היא רצתה ליצור ספרון, וחלק מהתהליך היה שהיא צריכה לבחור את הצבע של הכריכה, את הצבע של הדפים, את הצבע של החוט שאיתו אנחנו תופרות את הדפים לספר, את המדבקות ואת הצבעים. בכל פעם שהייתי מראה לה את האפשרויות, כשהיא רצתה היא עשתה תנועה מאוד מאוד עדינה עם הראש, וכשהיא לא רצתה היא פשוט לא הזיזה כלום. ונזכרתי שגם הבת שלי, כשהייתה קטנה והייתי הולכת אתה לקנות בגדים, אז כל פעם שהמוכרת הציעה לה בגדים, אם היא לא אהבה אותם היא לא הייתה אומרת לא, כדי לא להעליב את המוכרת. היא רק הייתה שותקת או מסתכלת עלי, שאני אגיד את הלא. אז הבנתי, שתנועה קטנה עם הראש זה כן וחוסר תנועה זה לא". 

"אני מרגישה שחלק מהעניין זה להיות בקשב עמוק מאוד גם לשפה כמעט בלתי מורגשת. לנהל שיחה שלמה בלי מילים. לכן אני אומרת, שהסטוריטלינג זה קודם כול אומנות הקשב. הסיפורים הם הכלי, שחייב להיות בו קשב מאוד עמוק. לא להתפתות להשלים את המשפט. לשאול שאלה ולהקשיב".

"אחד הכלים שפיתחתי הוא 'מזיכרון לסיפור', כי זיכרונות שאנחנו לא מעבדים, חוזרים לנשוך אותנו בכל מיני מקומות בחיים. והרבה פעמים כבר נוצרת סביבם איזו רקמת צלקת, שמכאיבה לנו כשעולים טריגרים שונים, ממש כמו צלקות אחרי ניתוח, שכואבות בתגובה לשינויים במזג האוויר.. אז בכלי של 'מזיכרון לסיפור', אני בעצם מזמינה לבחור זיכרון – שהוא יכול להיות גם זיכרון שנשמר כריח ותחושה פיזית, כתמונה, כטקסט – ולהתעכב עליו רגע, להתעכב עליו עם הכאב שהוא מעורר בנו, ואז לכתוב לו סוף אחר. לכתוב ממנו סיפור ולהגיד לאן אני רוצה לקחת אותו. כי גם אם הזיכרונות מסמלים דברים שנכפו עליי ושלא אני בחרתי, יש לי היום כוח ויכולת לפעול עליהם ולספר מהם איזה סיפור שאני יכולה לכוון את הסוף שלו. במקום שהזיכרונות ירדפו אותנו אנחנו נכוון אותם לדרך שאנחנו בוחרות".

חמוטל גורי
צילום: Patrick Tomasso

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

"מרחב שרוח האדם צומחת בו"

אחרי העשייה רבת השנים ומבלי לעזוב אותה, התחלת ללמוד ליווי רוחני במכון שכטר. איך הגעת לזה?

"לפני כמה שנים התעורר בי הרצון ללמוד ליווי רוחני. חלק מהמוטיבציה הייתה מכך שרוח זה דבר שמאוד נוכח בחיים שלי. אני חושבת שבכל אחד מאיתנו מפעמת רוח מאוד גדולה. הרוח שלנו, הרוח האנושית היא משאב יקר מפז – ומשאב שוויוני לחלוטין – שיכול לשמש לתיקון ולריפוי עצמי אבל גם לריפוי העולם". 

"חמותי עליה השלום נפטרה לפני שנתיים, בגיל תשעים ותשע. בסוף חייה היא גרה אתנו והיו בינינו יחסי אהבה וכבוד מאוד יפים. החודשים האחרונים שלה היו מאוד קשים. הדמנציה שלה הייתה קשה והלכנו להתייעץ עם אחד המובילים בארץ בגריאטריה שהמליץ לנו על טכניקות שלקוחות מעולם הליווי הרוחני. וזה מאוד עזר לנו בתקופה הזאת. אז אחרי שהיא נפטרה אמרתי לעצמי, אני הולכת ללמוד ליווי רוחני. נכנסתי לאתר של שכטר, שלחתי להם מייל שאני מתעניינת בתוכנית, קבעו לי שיחה ראשונית עם ד"ר עינת רמון, שמרכזת את המסלול הזה, וביקשו ממני לכתוב חיבור למה אני רוצה ללמוד להיות מלווה רוחנית".

"כתבתי שמבחינתי, זאת ההתפתחות הכי טבעית והכי מתבקשת של העבודה שלי בתחום הסטוריטלינג. שבעצם אני רוצה להרחיב, להעשיר ולהעמיק את עבודת מספר הסיפורים שלי, בכלים של ליווי רוחני. הלימודים במכון שכטר משולבים בלימודים לתואר שני במחשבת ישראל, עולם שהיה די רחוק ממני; קצת בובר, קצת לוינס. כך שמבחינתי, למדתי שתי שפות חדשות: שפת ההגות היהודית לדורותיה והשפה של הליווי הרוחני".

"אחד הדברים המרגשים עבורי, הוא שלקראת סוף השנה הראשונה אני מתחילה להבין שבשבילי, הליווי הרוחני מייצר מרחב, בין אם הוא פרטני ובין אם הוא קבוצתי, שרוח האדם צומחת בו, פורחת, באה לידי ביטוי. הוא מאפשר לזהות את נקודות האור גם במצבים שנראים מאד חשוכים או קשים באותו רגע, למצוא את הטוב". 

בעצם נשארת בעולם של שינוי חברתי, אבל שינית את המיקוד.

"הרחבתי את המיקוד. אני הרי באתי משתי"ל, מהעולמות של השינוי החברתי במאקרו. התבוננות על תהליכי שינוי חברתי ממעוף הציפור, שבו אנחנו כל הזמן שואלות את עצמנו איך נייצר שינוי במדיניות ובמבנים פטריארכליים. ופתאום אני מבינה שאפשר, ממקום של ענווה גדולה, לשנות את העולם גם לרגע אחד, במיקרו. כל פעם לרגע אחד, באינטראקציה אחת. מעשה של חסד קטן, כמו למשל עם חמותי, שלקראת הסוף רגישה כלואה וביקשה כל הזמן שנפתח את הדלת, שהיא רוצה לצאת, שהיא חייבת לצאת, ואז הייתי יוצאת אתה לטיול קצר, וזאת הייתה שעה או שעתיים של חסד. וזה המון".

"אז אני עדיין רוצה כמובן, ברמת המאקרו, שהעולם הזה ימצא את השינוי והחברה שלנו תקצה את המשאבים הנדרשים – למשל, תיתן את דעתה למצוקה של זקנים וזקנות ותמצא את הדרך לתת למטופלים ולמטופלות ולבני משפחותיהם כלים מיטיבים לטפל בהם, בעיקר באופן רגשי ורוחני; אבל היום אני מרגישה שהשליחות שלי, הקול שקורא לי נכון לעכשיו, זה דווקא עבודה עם אנשים בוגרים, שעברו אלימות קשה בילדות, אלימות מינית. וזה משהו שאני מרגישה שאני יודעת לעשות ואני גם לומדת לעשות את זה כל הזמן יותר ויותר טוב". 

"אבל אני עדיין באמצע הלימודים ואני רוצה להשאיר דלתות פתוחות וחלונות פתוחים לעוד אוכלוסיות, כי אני חושבת שברגע שאת בונה לעצמך ארגז כלים של ליווי רוחני, ואת רואה את הערך שיש לו גם לזקנים וגם במצבים של קץ חיים וגם לילדים וגם לבני נוער – אז את מבינה שזה כלי שיכול לשמש למגוון אוכלוסיות. מעין תיבת אוצר כזאת".

חמוטל גורי
צילום: Joel and Jasmin Forestbird

ואיך משתלב הכלי של לספר סיפור יחד עם הליווי הרוחני? 

"אם היו לנו כל המשאבים שבעולם, והיינו יכולים להושיב אנשים, שיספרו אחד לשני את הסיפורים שלהם, אני מאמינה שהעולם הזה היה נראה אחרת לגמרי. כי הרבה פעמים, דרך הכלי הזה של הסיפורים, של ההתבוננות בעיניים טובות בינינו ובין הזולת, נחשפת הפגיעות של כל אחת ואחד מאיתנו, ומתגלים השורשים העמוקים שמחברים, ושיכולים גם לאחות". 

"בשיח הפוליטי שלנו, הכול מתנהל במילים שנועדו להקטין ולבייש. כשמתנהלים רק במרחבים של השיח הזה, אז זו באמת חוויה קשה, של מלחמת גוג ומגוג. אבל כשמצויים לפעמים במרחבים שהם יותר אזרחיים, יותר אולי 'נשיים' – לא במובן שרק נשים יושבות שם, אלא שהכלים שבהם אנחנו מנהלות את השיח הם הכלים שבהם נשים תקשרו זו עם זה עוד בימים שישבו וטוו את הצמר – אז את רואה לצד זה גם את השורש העמוק, שהדברים כן מתאחים וכן מסתדרים". 

האם את חשה שבתרבות הנוכחית, ילדים וכן נערים ונערות, חשופים פחות לסיפורים של אנשים סביבם בגלל בעיית הקשב התרבותית? 

"אני זוכרת כמה אהבתי לשבת ליד סבתי לובה עליה השלום, אם אמי, ולהקשיב לסיפורים שלה מהילדות והנעורים שלה מסודילקו ומרובנא. אלו היו סיפורים נהדרים והיא הייתה מספרת נהדרת. זה היה קשר קרוב מאוד של רגעים יקרים מפז אבל גם של שייכות. אבי עליו השלום דיבר תמיד על שרשרת הדורות, על החשש הנוראי שלו מהנתק האסוציאטיבי. ועכשיו אני חושבת שאנחנו חייבות לשים לב לזה שהדורות הצעירים ללא ספק צורכים סיפורים באופנים שונים מהדרך שבה אנחנו צרכנו אותם, אבל הם עדיין זקוקים לזה. אומברטו אקו אומר שכדי לשרוד אנחנו מספרות ומספרים סיפורים. כלומר לספר סיפור זה כלי הישרדותי ממש".

גלוית עיניים - ראיונות אישיים במגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה על ליווי רוחני:

היוזמת והמנהלת של מרכז גלויה ושל מגזין גלויה.
מורת הלכה, מדריכת כלות וזוגות ובלנית.
חברה בארגון הרבנים והרבניות ״בית הלל״, עמיתה ב״רבנות ישראלית״ במכון הרטמן ומנהלת מיזם ״ברית אמונים״.
עמיתה בכולל ההלכה של ישיבת מהר״ת.
אקטיביסטית בתחום של יחסי דת ומדינה.
מנחה קבוצות לימוד בית מדרשי וכתיבה יצירתית.

שרה נשואה לאדם ואם לשלושה, גדלה וחיה כמעט כל חייה בירושלים. מתגוררת עתה בניו יורק.

לאתר האישי של הרבנית שרה>>
לקריאה נוספת על הרבנית שרה במגזין גלויה>>
לעמוד הפייסבוק של הרבנית שרה>>
ליצירת קשר עם הרבנית שרה>>

כתיבה ועריכה משותפת (בהווה) של חברות.י צוות מגזין גלויה: יותם פוגלפלג בר-און, רחל רזחורש אל-עמיתפארת גולדפרדעדן לויטה ואודיה גולדשמידט-אלחדד.

לקריאה מורחבת על חברות הצוות בהווה ובעבר, ועל השותפות הכוללת בעמל שבקדמת מגזין גלויה ומאחורי הקלעים – היכנסו>>
לקריאת תודות לכל מי שנתנו ונותנים רוח גבית לאתר – היכנסו>>
להמלצות קריאה במגזין גלויה שהצוות מציע מעת לעת – היכנסו>>

פוסטים נוספים מאת הרבנית שרה סגל-כץ

י״ז בכסלו תשפ״ד 30.11.2023
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
בכל שנה נקראת פרשת ״וישלח״ כשקהילות רבות שומעות את סיפורה של דינה ובכל שנה ישנה אפשרות להתייחס לסבל של דינה, לשתיקה שלה ולתגובות של הסובבים אותה. בשנה הזו נראה שיהיה קשה במיוחד לקרוא את הפרשה מבלי לחשוב על הצורך במוגנות ועל ההזדקקות בהכרה, בתמיכה ובהכרעה לעמוד לצידה של דינה בת לאה ויעקב ולצד כל ׳דינה׳ באשר היא ובאשר הוא שם.
ט״ז באב תש״ף, 6.8.2020
מאמר מתארח מאת
הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד״ר חנה אדלר-לזרוביץ׳
מאמר שפורסם ב״מקור ראשון״ כתזכורת לחשיבות התברואה במקוואות, בחלוף חמישה חודשים של מגיפת הקורונה.
י"ט בכסלו תש"ף, 17.12.2019
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
⏱️ 3 דקות קריאה
מהות החיים היחידאיים לא מתמצה בבדידות, אלא מכילה את מכלול הרכיבים של האדם הפרטי העומד בפני עצמו
ח' בתמוז תש"ף 30.6.2020
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
על השאיפה לבער את ניצול הסמכות הרבנית לשם פגיעה ועל האחריות האתית שיש להתנהל עימה בנשיאת התפקיד הרבני.
י"א בטבת תש"ף, 8.1.2020
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
רעיונות לדייטים ולבילויים זוגיים בבית ומחוץ לבית, והטבות לסדנאות
י״ג בניסן תשפ״ג 4.4.2023
גלויה מראיינת את
הרב מייק שולץ
שיחה גלוית עיניים עם הרב מייק שולץ על תפקידו של מלווה רוחני, על הכשרות המתקיימות במרכז הרפואי רמב״ם ועל מה שהוא מקבל בעת ליווי חולים ובתהליך ההכשרה שהוא מנהל בתוך המרכז הרפואי רמב"ם.
י״ט באדר תשפ״ג 12.3.2023
מאת
צוות גלויה
שירים רבים הצטרפו למגזין גלויה במהלך החורף, אולי במשהו - ימתקו הימים
כ״ד בכסלו תשפ״ג 18.12.2022
מאת
צוות גלויה
לכבוד חג החנוכה, אנו מפנות אלומות אור אל רשומות קיימות באתר וממליצות לקרוא בהן על מנת להאיר מחדש את הקיים, להודות, לשבח ולהתפתח.
ג׳ בסיוון תשפ״ב 2.6.2022
גלויה מראיינת את
הרב אביע״ד סנדרס
גלויה שמחה לארח את הרב אביע"ד סנדרס, ר"מ במדרשת לינדנבאום ואחראי על פיתוח והשמה בכולל דעה ע"ש סוזי ברדפילד.
ראש חודש סיון
מאת
השל״ה הקדוש, הרב ישעיה הלוי הורוביץ
תפילת השל"ה היא תפילה שנוהגים להתפלל הורים על ילדיהם וילדותיהן בראש חודש סיון. התפילה הובאה בספר שני לוחות הברית (=של"ה), על-ידי הרב ישעיה הלוי הורוביץ.
י״ד בניסן תשפ״ב 15.4.2022
מאמר מתארח מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
מאמר שפורסם באתר כיפה לכבוד פסח התשפ״ב ולכבוד כל יום מימות השנה, מתוך בקשה להזכיר כי אחריות הענקת ידע והכנה לחיים מצויה במרחב שבין הורים לילדים. תמיד ניתן להרחיב את הדעת ולהיעזר בדמויות נוספות, אך חבל להחמיץ את המרחב הפוטנציאלי שבהעברה הישירה בחיק הביתי לצד מורכבויות אפשריות.
ד׳ בסיון תשפ״ג 24.5.2023
מאת
צוות גלויה
מקבץ המפנה למאמרים במרחבי המגזין העוסקים בהריון ובלידה, מתוך תקווה שאלה יתרמו לכינון החוויה הזוגית והאישית המתאימה ביותר בתקופת ההריון ובלידה עצמה.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

קראת את הראיון ונהנית?

קו מפריד גלויה

לדעתך כדאי שנראיין דמות נוספת
לגלוית עיניים?

נשמח לשמוע על כך,
עם נימוקים כמובן :)

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם