מדור ״גלוית עיניים״ שמח להביא ראיון עם המשורר אהרלה אדמנית על השפעות של דמויות לאורך חייו, על החיפוש התמידי אחר כנות ואותנטיות ועל תהליכים של התאהבות איטית בספרות ובשירה, ועל הטלטלה והפצעים שהביאו לפרץ כתיבת שירים משלו.
אהרלה, ספר לנו קצת על עצמך.
נולדתי במרכז שפירא למשפחה דתית־לאומית ליברלית־הומנית באיזשהו מקום במיינסטרים של הציבור הדתי. אבי מהקיבוץ הדתי, והוריי גרו בקיבוץ יבנה כמה שנים; סבי צוריאל אדמנית היה דמות חשובה בתנועת הקיבוץ הדתי, בגיל שנתיים עברנו לשכונת גילה בירושלים, שבה גדלתי למעט שנתיים בשליחות במונטריאול, קנדה.
הוריי, גדעון ובלהה, מורים במקצועם ובהווייתם, הם שומרי מצוות קלה כחמורה, תלמידי חכמים בעלי השכלה כללית רחבה. גדלתי בבית של אהבת לימוד ודעת, אהבת האדם, אחריות לסביבה ואכפתיות לאחר ולחלש. במידה רבה בית הוריי עיצב את מי שאני היום.
למדתי בישיבה התיכונית "מקור חיים", מקום שעד היום מהווה עבורי מושא געגוע, ולאחר מכן למדתי במשך תשע שנים, כולל שירות צבאי בחיל התותחנים, בישיבת ההסדר החברתית־החסידית "אהבת ישראל" בנתיבות. לאחר נישואיי לחנה למדתי בכולל כאברך בישיבה הסמכה לרבנות ובמקביל למדתי לתואר ראשון בהוראה במכללת הרצוג בהתמחות בתושב"ע ובמחשבת ישראל. בהמשך למדתי לתואר שני במידענות־ספרנות במכללת דוד ילין. מאוחר יותר שנתיים בבית המדרש "זוהר חי" בירושלים. לפני שש שנים עברנו מנתיבות לקיבוץ סעד שבו נולד בננו החמישי.
ספר מעט על תהליך ההפיכה שלך למשורר. איך הגעת למקום שלך היום? מה היתה מערכת היחסים שלך עם המילה הכתובה בילדותך ובבגרותך?
בילדותי ובנערותי לא הרביתי לקרוא ספרות יפה, למרות שאמי רצתה מאוד שאקרא (אני זוכר שקראתי את ״השד מכיתה ז'״ ועוד כמה רומנים היסטוריים, אך לא החזקתי מעמד ב״הרפתקאותיו של תום סוייר״). הייתי תלמיד מצטיין בבית הספר ולמדתי תורה עם אבי וגם לבד.
"מעולם לא חשבתי או שאפתי להיות משורר"
בתור תלמיד ישיבה בעיקר הגיתי בתורה על ענפיה השונים, אך כן זכור לי שקראתי (חוץ מספרי אסתר שטרייט־וורצל…) את ספרי דויד גרוסמן. קראתי עוד כמה ספרים שזכורים במיוחד לטוב, בעיקר בהמלצתה של אחותי הגדולה, ביניהם ״מומו״ ו״הסיפור שאינו נגמר״, שניהם מאת מיכאל אנדה, ובהמשך ״הקפות ביער״ מאת דלין מתיה – ספר אהוב במיוחד, שחזרתי אליו מאוחר יותר.
האהבה שלי לספרות, גם במובן הלימודי, התרחשה בכמה שלבים. היו כמה תחנות מרכזיות בדרך: הראשונה, בלימודי הספרות בתיכון שפתחו בפניי שער לעולם שלם, כולל ש"י עגנון ואדיפוס המלך. השניה בלימוד סיפורי עגנון עם מורתי ציפורה פרידמן בן־שלום ז"ל בעת שלמדתי בישיבת ההסדר. זה היה בהחלט דבר חריג, שבחורי ישיבה לומדים עגנון ועוד מפי אישה… למדנו סיפורים שונים, כמו ולא נכשל, עידו ועינם ועוד, ואפילו את אגדת הסופר שעוסק בסופר סת"ם ואשתו שלא זכו לילד משום שלא עשו מעשה… עד כדי כך הייתה הפתיחות של ציפורה לדבר איתנו על הכול. התחנה השלישית הייתה בקורס בספרות במכללת הרצוג עם אסתר הורביץ, שבו למדנו טעימות מהספרות העברית מדור קום המדינה והלאה: ס. יזהר, הוא הלך בשדות, עמוס עוז, א״ב יהושע, בנימין תמוז ועמוס קינן. היה מרתק וגם לימד אותי להבחין בין מגמות ותקופות.
רק בגיל מבוגר יותר נחשפתי לשירה, כמו למשל שירת זלדה, אלחנן ניר ואחרים, וגם לפרוזה נוספת, ישראלית וכללית, כמו הרב חיים סבתו, אמונה אלון, חיים באר, אלי עמיר, נאוה מקמל־עתיר, יוכי ברנדס, צ'ינגיס אייטמטוב (״והיום איננו כלה״), חאלד חוסייני, קריסטין הרמל ועוד. כמובן קראתי גם כמה ספרי שואה, ק.צטניק, אורי אורלב, אמיר גוטפרוינד, לייב רוכמן. קראתי גם הרבה ספרי עיון בנושאים שונים, כמו הלכה, הגות, היסטוריה, פסיכולוגיה, ספרות ומדע.
מעולם לא חשבתי או שאפתי להיות משורר. זה הגיע ממש כפרץ פתאומי של כתיבה, שנבע משילוב של סיבות שגרמו לעסוק יותר בתהליכי ובהבנת דברים שעברתי ושאני עובר. אפשר לומר שהדברים היו אצורים ועצורים בי. באותה שנה שבסופה התחלתי לכתוב התרחשו כמה דברים חשובים. עברנו דירה מגרעין תורני־משימתי בנתיבות לקיבוץ סעד, המעבר היה טוב מאוד למשפחה וגם לי, וכנראה הוא גם טלטל והזיז אצלי דברים. בהמשך פוטרתי מעבודה והייתי מובטל למשך חצי שנה, ובעקבות כך התפרץ משבר משפחתי שהציף כמה פצעים מהעבר. בעקבות כל זה הלכתי לכל מיני מקומות שפתחו אצלי נתיבים להבנה עצמית: טיפול גוף־נפש, טיפול פסיכולוגי, לימודים לנשמה, מסעות צמיחה והתפתחות. מתוך כל אלו התחילה אצלי כתיבה לעצמי, על עצמי ועל העולם, על העבר ועל ההווה. משם זה כבר התפתח לפרסום, בהתחלה פה בסעד ובהמשך בכתבי עת, הוצאת ספר ראשון בעזרת גיוס המונים, ערב השקה שנתן הכרה וחשיבות להיותי משורר, פרס שרת התרבות שקיבלתי, ובהמשך ספר שני, ערבי השקה, תרגום של שיריי, שירים מולחנים ועוד היד נטויה. אני מחכה לראות לאיזה כיוון אתפתח – כבר יש לי רעיון על הפקה של מופע הכולל שירים שלי.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
האם יש תחנות בדרך שהיו משמעותיות עבורך?
אני יכול למנות כמה תחנות משמעותיות בתהליך לי כמשורר:
ראשית, חיזוק מהמשורר אליעז כהן, שלא הכרתי אישית, שענה לפנייה שלי אליו דרך האתר שלו. היחס שלו כלפי משורר מתחיל חיזק את התפיסה העצמית שלי כמשורר איכותי ומתפתח.
שנית, לאחר שכבר התחלתי לכתוב הלכתי ללמוד "לנשמה" בבית המדרש "זוהר חי" בירושלים. המקום הזה פתח לי עולם. למרות שבאתי מעולם של לימוד ושל בית מדרש, כאן היה משהו אחר – שילוב של תורת הסוד עם מורים מהאקדמיה שהם גם יוצרים, כיתות אומן – לאחר כל לימוד כיתת יצירה של כתיבה יוצרת או תנועה, ובכלל השילוב של גברים ונשים בגילאים שונים. בסוף אותה שנה הוצאתי לאור את הספר הראשון, שכולל לא מעט שירים שנכתבו בסדנה בהנחייתה של סיון הר־שפי. בעיקר בהקשר של יחסים במשפחה. אמרתי אז בדברי הסיכום שלי שאני מרגיש שזה היה עבורי מקום "מיילד".
שלישית, עצם הוצאת הספר הראשון לאור הייתה כמובן מרגשת מאוד, וגם התמיכה שקיבלתי בגיוס ההמונים ממעגלים שונים מהעבר ומההווה – נתנה לי תחושה שיש קהל שמעריך את השירים שלי ורוצה לקרוא אותם, שהם נוגעים בלבבות. ברגע שהחזקתי בידי את "העתק השמש" של הספר – יצא ממני שיר בשם "קמע" שנכלל בספר השני, שמבטא את הפלא של החזקה ביד של מילים שלי, עצמי ובשרי, שנוגעות בלב.
רביעית, ערב ההשקה של הספר הראשון היה מאוד מרגש. זה היה ממש להקדיש ערב שלם עבור הספר שלי, היצירה שלי. גם הדוברים בערב הזה, ובהם המשוררת ד"ר סיון הר־שפי, וגם הפתעת הערב – השיר הראשון בספר, "האור", שהולחן בידי אברהם מוסקל שגם ביצע אותו ברוב רגש ויופי (ובהמשך השיר תפילין מהספר השני שהלחין וביצע אברהם ומשפחתו לכבוד חגיגת בר־המצווה של בנם הבכור).
חמישית, קבלת פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. אומנם לא התקיים טקס, וזה היה חסר לי, אבל הכסף הגיע… הפרס בהחלט נתן תוקף של הכרה ביצירה שלי. מאוחר יותר שמעתי מחבר שפגש את אחת מחברות הוועדה, שהספר שלי, יחד עם שבעה ספרים, נבחר מתוך כ־400 ספרים שהוגשו לאותו פרס. היה לי משמעותי מאד לדעת – שרואים ביצירה שלי משהו ראוי ומוערך.
שישית, תחנה נוספת משמעותית עבורי הייתה שכמה וכמה משיריי תורגמו לאנגלית בידי המשוררת והעורכת ד"ר אסתר קמרון ופורסמו בכתב העת The Deronda Review. איני יודע כמה נחשפים לכך, אבל עצם העובדה שהם תורגמו הייתה עבורי משמעותית וגם השכנות למשוררים חשובים אחרים.
שביעית ואחרונה, כמובן אי־אפשר שלא להזכיר את השיר שלי בארמית־זוהרית, שבמקור נקרא "זוהר פנימי", שהולחן ובוצע בידי אהרן רזאל וזכה לחשיפה גדולה בתור "כבן המתגעגע", שזהו גם שם האלבום החדש שלו שיצא לאור לא מכבר.
האם יש ספר שהשפיע עליך במיוחד?
השפיע עליי במיוחד הספר הקפות ביער מאת הסופרת הדרום־אפריקאית דלין מתיה. אני חושב שאולי באופן לא מודע, במיוחד בקריאות המאוחרות יותר בספר (קראתי אותו לפני כשנתיים פעם ומחצה, ולפני כן פעמיים כמדומני), הזדהיתי עם דמות הגיבור של הספר, שאול בארנארד, הבן המורד במסורת המשפחתית שייעדה אותו להיות כמו כולם בסביבתו, חוטב עצים כנוע שעובד עבור העשירים האנגלים שגרים בעיר החוף הפתוחה לעולם. קריאת התיגר שלו על המוסכמות החברתיות, שאילת השאלות, הקשר המיוחד שיש בינו ובין הפיל הזקן – כל אלו משכו אותי וחיברו אותי לדמות שלו. אני חושב שאפשר לתמצת את זה כחיפוש אחר אותנטיות.
בתחום השירה, כמו רבים אני חושב, שירתה של זלדה, שמשלבת רגש והתבוננות עצמית עמוקה, יחד עם שפת־שיר יהודית שבאה מהמקורות וחיה אותם (ולא רק משתמשת בהם כקישוט), השפיעה עליי, ועד היום יש לי מקום של כבוד לשירתה, להגותה ולדמותה.
"מבחינתי השירה היא מבע לעולם הרגש והנפש הכולל דו־שיח עם הקב"ה"
האם יש דמות שהשפיעה עליך ועל הכתיבה שלך?
אני יכול לציין שלוש דמויות שהשפיעו עליי וממילא גם על כתיבתי, ואשר הקדשתי בספריי לכל אחת מהן כמה שירים. שניים מהם גם הזכרתי בפתח ספרי הראשון.
הדמויות הראשונות – סבי, אבי אמי, משה דוידי ז"ל, שהייתי קשור אליו בשנותיו האחרונות והוא זה שגם חיבר אותי לשורשיי החסידיים (הוא בא ממשפחה של חסידי הוסיאטין, ענף של חסידות רוז'ין, שהכרתי מאוחר יותר דרך הדמות השנייה…).
עם סבא היה לי קשר קרוב. הייתי מבקר אצלו לעיתים קרובות בעת שגר בסמוך אלינו ולאחר מכן בבית אבות. לבני הרביעי קראתי על שמו. דווקא בהתחלה לא יצא לי לכתוב על סבא (כן כתבתי שיר עליו, באמצעות כתיבה על משקפיו, בתרגיל בסדנה של סיון הר־שפי, אך השיר נמחק כאשר התיק שהמחברת הייתה בתוכו כובס והדיו נשטפה…). אבל בהמשך יצאו כמה שירים, שאחד נכתב ממש בימים שבהם עבדתי על עריכת הספר השני. סבא היה שילוב של חוכמה ואצילות, עדינות ואהבת אדם, עיניים טובות ולב חם.
הדמות השנייה – מורי ורבי, ר' ישראל פרידמן בן־שלום זי"ע, נצר לאדמו"רי בוהוש מבית רוז'ין, שגם אליו זכיתי להיות קרוב בשנותיו האחרונות, בעת שלמדתי בישיבה בנתיבות. החתירה לחיי אמת ללא זיוף, האחריות על הכלל והחיבור המתמיד לשמיים תוך עבודה תמידית על המידות השפיעו רבות על מי שאני היום. התורות, הניגונים, ההתעלות והשאיפה להתחבר לדורות הקודמים, כל אחד לשורשיו ולפי מנהגיו – חקוקים בי.
הדמות השלישית – דרור דניאל ז"ל, משורר וסופר. הקדשתי לו שירים בשני הספרים. דרור גדל במשפחה קשת־יום ורכש בבגרותו השכלה יהודית וכללית. ממש באמצעית חייו, בגיל 40, כאשר היה במהלך כתיבת עבודת דוקטורט על החלומות בחז"ל, הוא חלה במחלה קשה שפגעה במערכת החיסון שלו, עד כדי שעיניו כוסו והיה עיוור, ולאחר חמש שנים הוא נפטר מבצקת בגרונו באובך שלפני חג הפסח תשס"ד. גויסתי בידי חבר מהתיכון לבוא ללמוד עימו בביתו פעם בשבוע לכמה שעות, כאשר אחת לחצי שעה עשינו הפסקה כדי שהוא יוכל לחלץ עצמותיו בהליכה בהליכון בהובלתי. למדנו תנ"ך עם מפרשים, מדרש רבה, ספרים חיצוניים ועוד. לעיתים ישבתי על המחשב בביתו לערוך את עבודתו, ולפעמים ביקש שאצא לשחק בכדור עם בנו. הוא היה אדם אצילי ממש, רוח שגוברת על החומר. חברי הטוב נתנאל השיג לי עותק של ספר שיריו הראשון, שיצא לאור בשנות השמונים, והשיר האחרון שבספר זה נתן לי השראה לשיר שפרסמתי בספר השני שהקדשתי לו.
אילו ספרי שירה אתה אוהב לקרוא בעצמך?
אני מודע לכך שיש לי מחסור בהשכלה בשירת "הגדולים" והמפורסמים, כמו משוררי ימי הביניים, ביאליק, אצ"ג, רחל, טשרניחובסקי, גולדברג, יהודה עמיחי, אמיר גלבע, דליה רביקוביץ, יונה וולך ואחרים. יש לי מדף של ספרי שירה שקניתי או קיבלתי מאחרים במתנה, בהחלפת ספרים או כאלו שתמכתי ביצירתם.
אני מוצא עניין וחיבור בשירתם של רבקה מרים, אלחנן ניר, סיון הר־שפי, גאולה הודס־פלחן ז"ל, אילן שיינפלד, שפי רוזנצוייג, אלחי סלומון, סמדר פייל, שורי חזן, יצחק כהן, אפרת רפל־פראווי, כנרת סמואל־פולק, צופיה הרבנד, שלומית נעים־נאור, אבישג עמית־שפירא, דעאל רודריגז גארסיה, יצחק גוילי ועוד.
איך היית מאפיין את ה׳קול׳ שלך?
אני רואה את הקול שלי כקול של אדם מאמין, גבר דתי, שמביא לידי ביטוי בשירים את עולמו הדתי והרוחני, כמו גם המעשי, ללא דילוג על קשיים, התמודדויות, משברים, תשוקות או נושאים "מוצנעים", כמו מיניות. אני יודע שיש עוד כמוני, שקדמו לי ומקבילים אליי, וזה מבורך עיניי.
אני חושב שמה שמאפיין את השירה שלי היא מצד אחד כנות ואותנטיות ומצד שני היכרות עמוקה עם השפה העברית ומקורותיה ושילוב של שני אלו עם חיבור עמוק לרגש ולמבעי הנפש. מצד אחד מי שמעורה במקורות יכול ליהנות מרבדים נוספים ועמוקים שיש בשירים, ומצד שני השירים נוגעים בקהל רחב ומגוון של אנשים, לאו דווקא כאלה ש"דומים לי". אני גם לא נמנע מלהתייחס לנושאים אקטואליים, למרות "הסכנה" הכרוכה בזה, אך שירים כאלה פורסמו בעיקר בכתבי עת ומגזינים ופחות בספריי.
מה אתה עושה חוץ מהיותך משורר?
לפרנסתי אני עובד כספרן־מידען בספריית המכללה האקדמית לחינוך חמדת (הסמוכה לנתיבות) וכן כעורך לשון ותוכן ומידען באופן עצמאי. אני עורך לשון ותוכן של מאמרים, ספרים ועבודות מחקר בתחומי דעת שונים, עורך רשימות ביבליוגרפיות, מחפש חומר אקדמי לעבודות (וגם יודע לנקד… יתרון גדול לכותב שירים כמוני).
האם חשת התנגשות בין עולמך הדתי לעולם היצירה?
אני לא מרגיש שיש התנגשות כזאת. להפך, מבחינתי השירה היא מבע לעולם הרגש והנפש הכולל דו־שיח עם הקב"ה, כמיהה לקרבתו, שיתוף בקשיי האדם המאמין והמחויב לתורה ובהתמודדותו עם העולם הזה על כל מהמורותיו והתהיות והתעיות שהוא מעורר.
*פרסומיו של אהרלה אדמנית עד כה: כשפגע בי האור השואל: שירים (ספרי עתון 77, תשע"ח 2018); טלטלה גָּבֶר: שירים (ספרי עתון 77, תשפ"א 2021). פרסמתי שני מאמרים בנושאים חסידות רוז'ין ודרכה ועמדתו של הרב קוק כלפי המתח שבין הצדיק לציבור (בקובץ "נתיבה" ב'). עוזר מחקר בסדרת "הדף הקיומי" שכתב הרב דוב ברקוביץ (הוצאת מגיד, 2013–2019), ועורך ראשי בכתב העת "אסופות: ביטאון לענייני אגדה" (כרכים ב–ה) ובקובץ המאמרים "נתיבה" ג', שניהם מבית ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות.
*סרטון על אהרלה אדמנית לאחר זכייתו בפרס שרת התרבות: יוצא לאור: המשורר האלמוני מקיבוץ סעד שזכה בפרס שרת התרבות. יוצרים: בר רבינוביץ' וישי אלמקייס
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
שירים של אהרלה אדמנית במגזין גלויה:
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
