״להפוך את ההורים והאחים השקופים- לזקופים״ - ראיון עם פיני וברוריה רבינוביץ לרגל שבוע השכול האזרחי, מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

״להפוך את ההורים והאחים השקופים- לזקופים״ – ראיון עם פיני וברוריה רבינוביץ' לרגל שבוע המודעות לשכול האזרחי

כ"ו באדר תשפ"ג 19.3.2023
קו מפריד גלויה

פלג בר-און פגשה את פיני וברוריה רבינוביץ, הוריה של דסי ז"ל, לשיחה על עמותת 'יקיר לי', על העלאת מודעות לנושא חברתי בוער, על התמודדות עם אבל ועל ערבות הדדית.
שיחה גלויה לכבוד שבוע השכול האזרחי ולמען תשומת לב לנושא זה, בכל יום.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

את פיני וברוריה רבינוביץ' אני פוגשת בשיחת זום לקראת שבוע המודעות לשכול אזרחי שחל השבוע, בתאריכים כ"ו באדר-ג' בניסן תשפ"ג, 19-25.3.23. אני תופסת אותם בימים עמוסים – שבוע המודעות לשכול אזרחי הוא יוזמה של פיני, אותה הקים במסגרת העמותה 'יקיר לי- יד ולב לשכול האזרחי', ושניהם עסוקים בעשיה ציבורית לקראתו. כשאני שואלת איך הם חווים את העומס שקיים לקראת השבוע הזה, הן מצד התפקיד הציבורי והן מצד מקומם האישי כהורים שכולים, הם מסבירים שעבורם מדובר בשליחות גדולה, שבאה עם סיפוק גדול. פיני מוסיף: "גם לשאר המשפחות זה עושה מאוד טוב. כל יום בשנה אנחנו חווים את הקושי לבד, אז בשבוע הזה, כשחווים אותו ביחד- זה מחזק".

תוכלו לשתף בבקשה בסיפורכם האישי שהוביל אתכם להקמת העמותה 'יקיר לי', ומאוחר יותר גם ליזום את שבוע המודעות לשכול אזרחי?

פיני: "'שבוע הַמּוּדָעוּת׳ שלנו התחיל לפני 26 שנים, חמישה חודשים ו23 ימים, ברגע שבו קמנו משבעת ימי האבל על דסי, בתנו. בשבעה הבית היה מלא עד להתפקע, אבל ביום שהיא נגמרה, פתאום הרגשנו לבד. אף אחד לא היה שם בשביל לחבר את כל חלקי הפאזל שנותרו – הגעגוע, העבודה שנזנחה במהלך המחלה של דסי, הילדים, הקושי הנפשי. גם בקהילה וגם במערכת החינוך אליה שבו האחים של דסי בתום השבעה, לא היה פרוטוקול שמציע ומתווה דרך כיצד להתנהל עם יצור הכלאיים שכיום נקרא 'שכול אזרחי', ואז עוד לא היה לו שם. בהמשך, פגשתי משפחות שכולות רבות שחוו את אותה החוויה, והבנתי שאני צריך לצאת לדרך. את הכוחות ואת הדחף לכך, שאבתי מדסי, מהנחישות שהייתה בה ומהצורה בה זיהתה בעיה, ופעלה למען פתרונה."

דסי ז"ל נולדה בי״ט בסיון התשל״ז (1977) בחיפה. במהלך ילדותה עברה המשפחה לאפרת, ושם היא גדלה והתחנכה, וכן לקחה חלק פעיל בתנועת הנוער בני עקיבא, בה שימשה קומונרית במסגרת השירות הלאומי. כשהייתה בת 17, התגלה אצל דסי סרטן מסוג לימפומה. דסי נפטרה לאחר מאבק אמיץ בסרטן, בליל ראש השנה תשנ"ז (1996), בגיל 19.

ראיון עם פיני וברוריה רבינוביץ' לרגל שבוע המודעות לשכול אזרחי- מגזין גלויה
דסי רבינוביץ ז"ל. צילום: פלאש 90

פיני מספר שבזמן אשפוזה של דסי, לא ניתן היה לקבל חוות דעת רפואית שנייה. בזכות מאבק שניהלה דסי תוך כדי ימי מחלתה, הפך התהליך והאפשרות של קבלת חוות דעת שנייה בישראל לעובדה מובנת מאליה, שלא דורשת את המאבק הכביר שהם ניהלו יחד עם דסי.

"הצוואה שדסי השאירה לי, היא לצאת ולעזור לאחרים. כפי שדסי זיהתה בעיה ופעלה על מנת לתקנה לטובת אינספור אנשים, כך גם אני, כשזיהיתי את החוסר במענה למשפחות השכול האזרחי- ידעתי שאני צריך לפעול על מנת לתקן. לכן, כל מה שאני עושה בעמותה ובכלל, הוא לזכותה של דסי."

"בישראל, המילה 'שכול' ישר זורקת אותנו למלחמה, לפיגוע"

גם ברוריה משתפת בשיעור שלמדה מדסי: "יום אחד עברתי יחד עם דסי ליד בית כנסת שנכתב עליו שהוא לזכרו של מישהו. דסי אמרה לי: 'לא צריך להנציח אנשים בבניינים'. 'אז איך'? שאלתי, והיא ענתה: 'במעשים'. אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות, לקחת את המעשים והתכונות שאפיינו את דסי, ולהמשיך אותם בחיינו."

ראיון עם פיני וברוריה רבינוביץ' לרגל שבוע המודעות לשכול אזרחי- מגזין גלויה
ברוריה רבינוביץ'. צילום: סיגל קרימולובסקי

פיני מתאר את עיסוקו בקידום מיזמים ציבוריים בנושא השכול האזרחי- 'מפעל חיים'. "אני לא מכיר אופציה אחרת", הוא אומר בחיוך. נוסף על כך, פיני מקדיש את ימיו לתמיכה אישית באנשים שיקיריהם נפטרו; הוא עובר בין שבעה לשבעה, עומד בקשר עם משפחות וכשהוא מזהה קושי או צורך, הוא מחפש עבורם פתרון. ברוריה מעבירה הרצאות במגוון מוסדות, בהן היא מספרת על דסי, ושואפת להעביר את השמחה והכוחות שהיו בה לאלפי אנשים שלא זכו להכירה. "אני מרגישה שזה הנתיב שלי להנציח אותה, וכך גם לעזור לאנשים דרך המילים". נוסף על כך, בהשראת אותה השמחה, ברוריה מנהלת גמ"ח שמלות כלה לזכרה של דסי, שנפטרה בדמי ימיה. בני הזוג מסכמים בחיוך ש'ברוריה אחראית על השמחות, ופיני על הַשִׁבְעוֹת'.

פיני רבינוביץ - עמותת ״יקיר לי״, שבוע השכול האזרחי
פיני רבינוביץ'.

לתת מקום לַשְּׁכוֹל האזרחי

העמותה 'יקיר לי – יד ולב לשכול האזרחי' אותה הקים פיני ובראשה הוא עומד, פועלת לתמיכה במשפחות השכול האזרחי בישראל, ולחיזוקן. העמותה פועלת במישור הממלכתי לצד המישור הקהילתי; במישור הממלכתי, שואפת העמותה להביא לשינוי חקיקתי שייתן הכרה במענים להם זקוקות משפחות השכול האזרחי- ובראשם טיפול נפשי מסובסד. במישור הקהילתי, ההכרה והמודעות עומדים בראש מַעְיָנֶיהָ של העמותה. שאיפתם היא ליצור מודעות ציבורית ולעורר שיח בנושא בחברה הישראלית, שיכה גלים גם בתקשורת, במדיה החברתית, ובמוסדות הרשמיים של המדינה. בני הזוג מסבירים כי גם המושג 'שכול אזרחי' כלל אינו מובן מאליו.

פיני: "המונח 'שכול אזרחי' הומצא רק לפני חמש שנים, בחדר הזה ממש. בישראל, המילה 'שכול' ישר זורקת אותנו למלחמה, לפיגוע. כשהתחלתי להציג את עצמי בתור אב שכול, שאלו אותי, 'איפה הבן שלך נפל'? עניתי: 'לא, זו הבת שלי'. שאלו אותי: 'אה, אז באיזה פיגוע'? עניתי, 'לא, היא נפטרה מסרטן'."

ברוריה: "ואז תמיד מגיע ה'אההה'. אנשים לא יודעים איך לאכול את זה."

פיני: "אנחנו חושבים שכיום לחברה הישראלית יש יכולת להכיל עוד סוגי מורכבויות. אנחנו מנסים, לאט לאט, ליצור שפה. כבר בשנים האחרונות, המונח הזה מוטמע יותר ויותר. השינוי הזה יוצר גם שינוי תודעתי, מאפשר להורים להכיר בעצמם כהורים שכולים, להכיר בתוקף ובנוכחות של האבל שלהם."

ברוריה: "כמו שדסי המציאה את המונח 'לְהִשְׂתָמֵּחַ', שפירוש לגרום לעצמי להיות שמח, ללא תלות בגורם חיצוני, כך פיני מחדש את השפה, עם המונחים שטבע: 'שכול אזרחי', ו'היום השמיני'- שמתייחס לרגע שאחרי השבעה ומה קורה אז. כשיש שפה, יש מודעות, וזה מביא אנשים לפקוח עיניים ולראות את האחר."

מאילו יוזמות מורכב שבוע המודעות לשכול אזרחי? איך אפשר לקחת בו חלק?

פיני: "מיזם מסויים שמאוד חשוב לנו שאנשים יכירו ויצטרפו אליו, הוא מיזם הדלקת נר, שיקרה ביום שלישי, ה21.3. אפשר להדליק נר פיזי, או נר וירטואלי דרך האתר של 'יקיר לי', ולפרסם אותו ברשתות החברתיות. היינו רוצים שאנשים שמכירים באופן אישי אדם שנפטר, ידליקו נר לזכר אותו אדם, ובאותה הזדמנות גם יצרו קשר עם המשפחה. הם ישלחו לה את הנר הוירטואלי, או ירימו טלפון, או יבואו להיפגש, ויעבירו להם את המסר שהם לא לבד. כמובן שנרצה שגם מי שלא מכיר אישית אדם שנפטר בשכול האזרחי ייקח חלק במיזם, ויגדיל את הערבות ההדדית והמודעות. מעבר לזה, יש הרבה יוזמות קהילתיות שניתן לקחת בהן חלק. באתר יש מערכי שיעור ורעיונות ללימוד ולשיח משותף, שניתן להשתמש בהם על מנת לעורר שיח בקהילה ובמשפחה: דרך תנועות הנוער, במערכת החינוך, באירועים קהילתיים או אפילו בלימוד הורים וילדים. בנוסף, רשת הרבנות הישראלית מקיימת הרצאות ואירועים – הן פיזיים והן בזום – שניתן לקחת בהם חלק במהלך השבוע, וכן קיימת רשימה באתר של אנשים שמעבירים הרצאות בנושא, שניתן להזמין לקהילה."

מטרת השבוע, כמו מטרתה הכללית של העמותה, היא ליצור מעטפת קהילתית של תמיכה ואכפתיות כלפי המשפחות השכולות. אני חושבת שלפעמים אנשים נמנעים לגשת, מהחשש להגיד משהו לא מתאים, חסר טקט. מה הייתם אומרים למישהו שלא יודע איך לגשת אל המשפחות השכולות ומפחד לפגוע?

ברוריה: "בלידה הראשונה שלי, עברתי לידה שקטה. זה קרה במהלך מלחמת יום כיפור, כך שנוסף לכל, פיני לא היה בבית. כשחזרתי הביתה בידיים ריקות, אף אחד לא בא לבקר אותי. יום אחד תפסתי מישהי ושאלתי אותה: 'למה אתם לא באים לבקר? הרי ילדתי!', והיא ענתה: 'אנחנו רוצים לבוא, אבל לא יודעים מה להגיד'. המקרה הזה גרם לי להבין שלאנשים מאוד קשה עם מצבים כאלה, שהם באמת לא יודעים איך לגשת. עניתי לאותה אישה, וזו גם תשובתי לכל מי שמרגיש שהוא לא יודע מה להגיד, אז אל תגידו. אבל כן תבואו, ותהיו. המילים המסויימות לא משנות, ולפעמים עלולות אפילו להזיק. אבל מהמקרה הזה הבנתי עד כמה חשובה עצם הנוכחות, הביקור."

פיני: "כל משפחה שכולה יכולה לכתוב ספר שלם על משפטים חסרי טאקט שנאמרים במהלך הַשִׁבְעוֹת. אבל אותם האנשים, בסיטואציה אחרת, היו יכולים להגיד את אותם המשפטים. אני לא מאשים את מי שלא מוצא את המילים הנכונות להגיד בשבעה, אבל בהחלט חושב שניתן ללמד את זה."

ברוריה ופיני מסכימים כי ההלכה היהודית יכולה להוות בפני עצמה מפת דרכים ל'עשה' ו'לא תעשה' בשבעה, ובמפגש עם אדם אבל בכלל.

פיני: "חז"ל מלמדים אותנו שכשמגיעים לשבעה, לא פותחים בדברים: ״אמר רבי יוחנן: אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל״ (תלמוד בבלי, מועד קטן כח ע״ב). הם ביקשו להנחיל את הכלל שפשוט יושבים ומקשיבים. כך בדיוק גם אומץ כהוראה הלכתית. הרי למשפחה בדרך כלל יש כל כך הרבה סיפורים לספר על הקרוב שלהם, וכל מה שצריך לעשות כשבאים לשבעה – הוא ״עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה״ (תהלים צא טו) – להיות שם ולהאזין."

האבל לא עובר או 'נעלם' עם השנים. מה נותן לכם כוחות להתמודד?

פיני עונה בבדיחות: "אני לא מתמודד. אני הולך עם השכול. אני עוקב אחר שולי גלימתו של מלאך המוות; אחרי שהוא מסיים לבקר, אני מגיע לבקר, יושב בשבעות, פוגש משפחות שחוו אובדן. כמעט כל היום, בכל הדברים שאני עוסק בהם, אני מרגיש שהבת שלי הולכת איתי, יושבת לי על הכתף ואומרת לי: 'אבא, תמשיך'."

ברוריה: "דסי אמנם לא דיברה ישירות על המוות, אבל זכינו שהיא השאירה לנו כמה צוואות, דרך סיפורים ומחשבות שהיא שיתפה איתנו. בערב שלפני מותה, היא אמרה לי שהיא מפחדת ללכת לישון, כי היא חוששת שלא תתעורר. ישבנו כל הלילה יחד וסיפרנו סיפורים. אחד הסיפורים שהיא סיפרה לי היה על אבא ובן שיושבים על שפת הים, וצופים באוניה ששטה במים. לפתע האוניה התרחקה אל תוך הים, והבן התחיל לבכות. למה אתה בוכה? שאל אותו אביו, והבן ענה- כי האוניה נעלמה, היא בטח טבעה. ענה לו אביו: האוניה לא טבעה, היא רק עברה את קו האופק. אנחנו פשוט לא רואים אותה. הרגשתי שדסי מנסה להעביר לנו מסר דרך הסיפור, שהיא אומרת לנו: אל תדאגו לי. אני אהיה פה, גם כשלא תראו אותי."

וואו, איזה סיפור מדהים. חזק ומטלטל.

"הצוואות שדסי השאירה לנו, של דאגה לאחר, אכפתיות ורגישות אפילו ברגעיה האחרונים, והאנרגיות של שיר ושמחה שהיו בה- הן שנותנות לי כוח. ברור לי שאני צריכה להעביר אותן הלאה."

לקראת סיום, מה אתם מרגישים שהשתנה בשנים האחרונות, מאז קום העמותה ושלל המיזמים שלה, ומה אתם עדיין מצפים שיקרה?

פיני: יש הרבה דברים שמעודדים אותנו- זה שכבר כמה מאות אנשים נרשמו למיזם הדלקת הנר בשבוע המודעות, מה שלא קרה בשנים קודמות, זה שבשנה שעברה הרבנות הישראלית נרתמה לשבוע המודעות ומאות אנשים באו להרצאות שהועברו במסגרת האירועים שהם הובילו, זה שאנשים מספרים לנו שהם כבר מחכים שיגיע השבוע הזה, ומשפחות שכולות אומרות ׳וואו, מישהו רואה אותנו ומתייחס אלינו׳.

"כשיש שפה, יש מודעות, וזה מביא אנשים לפקוח עיניים ולראות את האחר"

אני יודע שהשנה, ערים ומועצות ברחבי הארץ לוקחות חלק במיזם, מזמינות הורים להרצאות, מחלקות נרות לתושבים. גם בכנסת כמעט הייתה הצעת חוק ליום זיכרון ממלכתי לשכול האזרחי, שהתמסמס בגלל ההתפרקות שלה, אבל מעיד על התהודה שהנושא קיבל.

ברוריה: גם השינויים בשפה והמונחים שקיבלו שם, כמו עצם הביטוי 'שכול אזרחי', מביאים למודעות, שבתורה יוצרת שינוי גדול. אבל מודעות זו רק תחילת הדרך. החזון הוא שהפרוייקט הזה יתעצם וייגדל, ויהפוך למשהו מובן מאליו.

פיני: כמו שיש יום זיכרון – יש גם שבוע מודעות, ויש יום שבו כל מדינת ישראל מדליקה נר, מתייחדת עם זכרם של אנשים שנפטרו בדמי ימיהם, ונפגשת עם משפחות שכולות ומזכירה להן: אתם לא לבד בסיפור הזה. אנחנו צריכים להבין שמסתובבים סביבנו אינספור אנשים שקופים. החלום שלי, הוא שההורים והאחים האלה יהיו זקופים, ולא שקופים.

פיני רבינוביץ - עמותת ״יקיר לי״, שבוע השכול האזרחי
גלוית עיניים - ראיונות אישיים במגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

המלצות לקריאה במגזין גלויה מאמרים והצעה לטקסים הנוגעים באובדן ובעיבודו באבלות:

המלצות לקריאת שירה במגזין גלויה הנוגעת באובדן:

ירושלמית טרייה, במקור מבית חורון. נשואה לאלחנן, בוגרת בית המדרש במגדל עוז, אוהבת תורה ושירה.

פוסטים נוספים מאת פלג בר-און

י״ח בשבט תשפ״ג 9.2.2023
גלויה מראיינת את
כנרת סמואל-פולק
ראיון שערכה פלג בר-און עם כנרת סמואל-פולק על היוזמה שנטלה על עצמה יחד עם בן-זוגה גדי: פיתוח תוכן להדרכת כלות שחוו בעברן פגיעה מינית, ולבני זוגן.
י״ג בתשרי תשפ״ד 28.9.2023
מאת
פלג בר און
אַחֲרֵי כָּל הַמִּלִּים/ אֲנִי מַרְגִּישָׁה פִּתְאוֹם/ כָּל כָּךְ לְבַד בְּעוֹלַם/ כָּל כָּךְ בִּלְעָדֶיךָ
ז׳ בתשרי תשפ״ד 22.9.2023
גלויה מראיינת את
הרַבָּה תמר אלעד-אפלבום
שיחה גלוית עיניים על התפקיד כרבת קהילת ציון ועל מיזם ״ברית אמונים״ בו היא שותפה להקמה - איך מייצרים קהילה מגוונת אך עדיין ביתית, מה המקום של ליווי רוחני בחיים הדתיים והקהילתיים, ומה זה אומר להיות רבת קהילה.
כ"ו באדר תשפ"ג 19.3.2023
גלויה מראיינת את
פיני וברוריה רבינוביץ
פלג בר-און פגשה את פיני וברוריה רבינוביץ, הוריה של דסי ז"ל, לשיחה על עמותת 'יקיר לי', על העלאת מודעות לנושא חברתי בוער, על התמודדות עם אבל ועל ערבות הדדית.
י״ג בתשרי תשפ״ד 28.9.2023
מאת
פלג בר און
הַשֵּׁמוֹת שֶׁלְּךָ מִתְהַלְּכִים עַל קְצוֹת / בְּהוֹנוֹתֵיהֶם / שֶׁחֲלִילָהּ לֹא תָּבִין / שֶׁעָלֶיךָ מְדַבְּרִים
י״ג בתשרי תשפ״ד 28.9.2023
מאת
פלג בר און
וּבְכָל זֹאת אֲנִי יְחֵפָה וּבְכָל זֹאת הַכֹּל רְסִיסִים

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

קראת את הראיון ונהנית?

קו מפריד גלויה

לדעתך כדאי שנראיין דמות נוספת
לגלוית עיניים?

נשמח לשמוע על כך,
עם נימוקים כמובן :)

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם