בכל שמחה, ישנם אנשים שהאירוע המשמח מפגיש אותם עם ההיעדר הפרטי שלהם. בין אם אתם הצד השמח ובין אם אתם אלו שחווים צביטה בלב, כמה עצות ונקודות להתנהלות במצב הרגיש של קנאה וכאב לאור שמחתו של אחר.
סיפור היפיפייה הנרדמת מתחיל בטקס החוגג את הולדתה. המלך והמלכה עורכים שמחת בת ומזמינים אנשים לברך את הרכה הנולדת. המכשפה הרעה, בעלבונה ובזעמה על שלא הוזמנה, מתפרצת פנימה ומטילה על הילדה קללה.
ברגעי השמחה הגדולים שלנו, לא תמיד קל לנו להכיל גם את כאבם של אלו שלא זכו לשמוח כמונו, או אלו שהשמחה שלנו מזכירה להם היעדר של מישהו או משהו בחייהם. החבר הרווק בחתונה שלנו, החברה שלא נפקדת בברית, החברה שהתגרשה ועכשיו לבד בעולם זוגי, החברים שאיבדו אדם יקר ורואים את המשפחה השלמה שלנו בשיא אושרה.
בניגוד להיעדר הקולקטיבי, שמקבל במובנים מסוימים מקום של כבוד בטקסי חיים, למשל בשירת "אם אשכחך" בחופה, קיר לא צבוע בבית חדש או אזכור יקירנו במעמד ציבורי, מבנה הטקסים היהודי לא בנוי בהכרח להכיל את ההיעדר הפרטי.
על דמיון, השוואה וקנאה
כאנשים מבוגרים, אנחנו כמעט ולא מדברים על קנאה באנשים שקרובים אלינו, אבל קנאה זו נוכחת בחיים ואי אפשר להימנע ממנה לחלוטין. אנחנו נמשכים חברתית לקבוצת השווים שלנו ועל כן מרבית חברינו, ודאי הקרובים, יהיו בשלב שדומה לשלב שלנו בחיים: גיל דומה, מצב משפחתי דומה, תחומי עניין דומים, גאוגרפיה דומה. קווי הדמיון שאנחנו חולקים עם חברינו, הם אלו שעלולים לעורר את הקנאה בינינו. קנאה זו, מאופיינת בתצורה פחות מדוברת מחד, ומלאת אשמה מאידך. אנחנו לא מצליחים להימנע מהשוואות: אנחנו חולקים תשתית מספיק דומה כדי להשוות, וחלק מהחברות שלנו מושתת בדיוק על הדמיון הזה. כשהדמיון נפגע, היציבות מתערערת. זה מפחיד וזה מטלטל את עולמנו.
כאשר מדברים על קנאה בין אחים, המצב מורכב עוד יותר. הורים ידברו על קנאה בין הילדים שלהם, אבל הם לא ידברו על הקנאה ביניהם לבין האחים שלהם עצמם. לאורך כל החיים הדמיון בינינו לבין האחים שלנו יוצר השוואות בלתי פוסקות, חלקן מפריעות יותר מאחרות. כאשר לאח אחד (או יותר) יש דברים שהיינו מאחלים לעצמנו, הסיטואציה יכולה להיות קשה יותר עבורנו מאשר קנאה בחברים; אם מחבר או חברה אפשר להתרחק כדי לנשום אויר, מאחים זה יותר קשה. נוסף על כך, יש את יתר בני המשפחה שנמצאים בתווך ויכולים להיות צד בסיפור כגורם ממתן או מלבה, או כגורם שגם מפניו צריך להסתיר את הכאב.
יועצים ומטפלים ממליצים לילדים ולמבוגרים ללכת אחרי הקנאה; כלומר, להבין במי מקנאים ומדוע, במטרה להבין ולברר אילו דברים בחיינו אנחנו חושבים שדורשים תיקון. ההמלצה הזאת טובה במסגרת הכרת העצמי ולתהליך טיפולי לטווח בינוני או ארוך. לטווח המיידי, ברגע שבו החברה שלך מבשרת לך בהתרגשות משהו שגורם ללב שלך להחסיר פעימה, ההמלצה הזאת לא מועילה. את מרגישה שהחיים של אנשים סביבך מתקדמים בעוד את תקועה במקום או הולכת אחורה.
התמודדות ברגע הבשורה
יש לנו כוח לפעול במציאות ולנווט את חיינו. הדברים שאת או אתה רוצה ואין לך – יכולים להיות מטרה שתביא אותך לתהליך ארוך שבסופו תגיעי ותגיע למחוז חפצך. זאת הזמנה לצאת למסע ארוך של עבודה עצמית. אבל, מה יעשו מי שעומדים מול חבריהם המאושרים ומייחלים בסתר לבם שתבלע אותם האדמה?
הדבר הראשון שאפשר לעשות ביחס לכאב מול השמחה הוא לא לדבר על זה. אם את בעלת השמחה, את מניחה שהחברה תקנא, אבל גם מאמינה שהיא תשמח בשמחתך. אם את החברה שכואבת מפאת ההשוואה הבלתי נשלטת, את מנסה להפריד רשויות: שמחה בשמחתה של החברה, כואבת את ההיעדר שלך.
הדבר השני שאפשר לעשות ביחס לכאב מול השמחה הוא כן לדבר על זה – פשוט לא עכשיו, לא ברגע הראשון. כשקנאה בחברים או בקרובים המאושרים מרימה את ראשה, אפשר להניח לרגע בצד את הקריאה לדיאלוג. יש סערות רגשיות שיחלפו, יש כאבים שאפשר לחיות איתם ויש תחושות ומחשבות שצריך לעבד (עם עצמנו, או עם גורם שלישי: חברה או אשת טיפול) לפני שאפשר לפתוח אותם לדיאלוג. כמובן, שאי אפשר לשמור את הקנאה בפנים לאורך זמן בלי שהיא תצא החוצה באופן כלשהו, ועל כן אם היחסים ביניכם חשובים, אפשר ורצוי לדבר עליה. זו אינה חייבת להיות שיחה ארוכה, ואפשר למצות את גילוי הלב בכמה משפטים על מנת לתת מקום כנה לכאב.
מה שלא כדאי לעשות, הוא להגיב מתוך הכאב לעומת השמחה באופן מיידי. טריגרים לא צריכים להיות מדוברים על המקום. סלע הקנאה לא צריך לצאת לאוויר העולם דווקא סביב האירוע המשמח. לא חובה לדבר על הרצון בהריון כתגובה לתמונת האולטרסאונד שהחברה או החבר שלך שלחו. גם אם התגובה הרגשית קיצונית ומערערת, אל מול האדם הקרוב נדרשת שליטה עצמית (למרות שלבכות בצד או לגורם שלישי, כאמור, מותר ואף רצוי).
מהצד השני, בדיוק בגלל שאי אפשר לשמור את הקנאה בפנים לאורך זמן בלי שהיא תצא החוצה, גם מבעלי השמחה נדרשת רגישות. אם אל מול ההכרזה המשמחת, מבחינים בתגובה כאובה מצד קרוב או קרובה, חשוב להפנים כי מדובר בתגובה לא רצונית בהכרח שנובעת ממקום עמוק ואמיתי. לא תמיד פשוט לשמור על איפוק במצבים כאלה, אבל בוא נודה על האמת – הצד השמח הוא הצד שקל לו יותר.
אל תשאלי שאלות – לא תשמעי שקרים
כאשר נפער פער והמקום בו אתם והקרובים לכם נמצאים – מתרחק, דרושה רגישות משני הצדדים.
הצד השמח חוגג תנועה משמחת בחיים ונצמד לטקס מובנה. בחגיגה, עולה השאלה האם וכמה רגישות ניתן להפגין. מדובר במתח עדין. מצד אחד, הרגשות קיימים והצדדים יקרים זה לזה או זו לזו. החברות לא הולכת לשום מקום, אלא שיכול להתרחש שינוי ב'יחסי הכוחות': מחבר או חברה שנמצאים במקום די דומה לשלך, הם הופכים ליצור עדין ורגיש שצריך לגונן עליו מפני השמחה שלך, או לצנזר עבורה את השמחה עצמה. החברים יכולים להעריך את המחווה, אבל יכול גם להיות שהם יראו בניסיונות ההגנה הללו מעשה של התנשאות.
מהצד שני, ישנן דרכים לשלב את החברים בטקס על ידי הענקת תפקידים בטקס עצמו. אולם, מדובר בתפקידים שיכולים לכבד ולהועיל אך בו זמנית עלולים להוות גם טריגר נוסף לבושה. למשל, תפקיד הקווטר בברית לחבר או חברה חסרי ילדים, יכולים 'להציג' או להדגיש את היעדר הילדים שלהם לעיני כל. אין נוסחה אחת שנכונה לכל דינמיקה ובסופו של דבר, הצעד המתאים והנכון עבור הצדדים הוא תלוי אדם והקשר.
רצוי שבעלי השמחה ימנעו מלבקש את אישורו של הצד השני, הכאוב, שהוא אכן שמח בשבילם. אם השמחה כנה, היא תצא מאליה. אם השמחה מאולצת, או מגיעה לעתים נדירות – הניסיון להעיר אותה לפני שתחפץ, לא יצור אותה יש מאין, אלא יוסיף מתיחות למצב הרגיש ממילא. גם הצד השמח, עלול פתאום לחוש את הפער, להיעלב מהחבר או החברה שהתרחקו או לכאוב את כאבם באופן שיתפרש כמתנשא. אפשר במקרה שכזה למצוא צד נוסף שיהיה שותף לתחושות הללו ויבין ללב בעלי השמחה.
לצד שנשאר במקומו, עם הכאב והקנאה, נדרשת גדלות רוח שלא נדרשת מהצד השמח שנמצא בתנועה. לא מדובר רק על מציאת כוחות הנפש לחייך, מבפנים ומבחוץ, נוכח שמחה שמדגישה את ההיעדר שלהם; גדלות זו נדרשת גם על מנת שלא להחזיק בטינה כלפי החברות והחברים שהתקדמו והשאירו אותך מאחור. היא נדרשת בכדי שהקנאה הטבעית לא תתורגם לכעס. קל, ולפעמים אפילו מפתה, לתפוס את הצד השמח כחסר רגישות: הצעת תפקיד בשמחה, היא נפנוף ביש לעומת האין; חוסר בהצעת תפקיד, הוא התעלמות מכוונת מהחברות ואף זלזול. במצב הכה רגיש הזה, אם החברות חשובה, אין ברירה אלא לאמץ את שרירי העין הטובה ואורח הרוח.
עם זאת, מותר וכדאי שיהיה לצד הכואב מרחב בטוח. מותר להסתגר מפני החברה עם הבטן או החבר עם הטבעת. ככל שהתגובה עוצמתית יותר, ככל שנדרשים ליותר כוחות לדכא, שלא לומר להדחיק, את התגובה, כך מזכירה היא התנועה של הסובבים אותנו את המקום אליו אנו בעצמנו שואפים להגיע. כל הרציונליזציה וכל אמירות בסגנון: "זה לא משחק סכום אפס. השמחה שלהם לא גורעת מהשמחה שעוד תזכו בה" וגם "הם בטח מקנאים בך על דברים אחרים", לא יבטלו את הכאב הנוכח.
לפעמים נדמה שהתנועה של אותם החברים ה'מתקדמים' היא ביחס לעולם, והתנועה של הצד הכואב היא ביחס אליהם. אך בעצם, התנועה של כלל האנשים היא ביחס אל עצמם. התנועה שלך היא ביחס לעצמך. החברים שלנו, הם לפעמים רק התזכורת לתנועה הפנימית שאנו מבקשים עבור עצמנו.
גם אם לא בכל רגע דרוש דיאלוג, בכל רגע דרושה רגישות, או לפחות ידיעה של מי הם העומדים מולנו בסיטואציה: מה טיב היחסים, עם מה היא או הוא יכולים להתמודד ועם מה לא.
עצות פרקטיות להתמודדות עם דילמת השמחה וההיעדר
- מותר לך: מותר לך לכעוס, מותר לך לכאוב, מותר לך להתאכזב. מעגל של תחושה רעה ואז אשמה על התחושה הרעה שלך לא יקדם פתרון או השלמה, אלא רק יעמיק את הלופ הרגשי. לא משנה באיזה צד את או אתה, תחמלו על עצמכם.
- צד ג: אל תהססו לדבר על הקשיים שלכם עם צד שלישי שיבין. זה טוב לפורקן רגשי מיידי, זה טוב לעיבוד רגשי וחשיבה בקול רם וזה טוב על מנת לקבל חוות דעת חיצונית שיכולה לעזור למנוע חיכוכים.
- מתי לדבר: לא על הכל חייבים לדבר, אבל אי אפשר לשתוק לאורך זמן. כדאי לקחת זמן להתקרר ולעבד רגשות, בכדי לבוא לשיחה לאחר התגבשות עצמית ויכולת ולנהל שיח קשוב.
- אין פתרון אחיד: אין פתרון אחד ויחיד שנכון לכל דינמיקה ולכל מצב, ממש כפי שאין שני טקסים זהים. מה שאדם אחד יכול לראות ולחוות כאקט של כיבוד והערכה, יכול אדם אחר לחוות כתזכורת למצב – ולהיפך. בכל סיטואציה דרושה התאמה לנפשות הפועלות.
- רגישות ורצון טוב: הפער עשוי להביא לידי ריחוק, אבל הוא לא חייב להביא לידי ניתוק. תמיד אפשר למצוא את הדרך חזרה. בשביל שזה יקרה, הדבר הכי חשוב הוא רצון טוב של שני הצדדים ואמונה זה בזה.
