נזכרתי ברגע ההוא שבו שיננתי לעצמי:
אני לא במגננה יותר, ואיך הרגשתי שמשתחרר לי בשרירי הכתפיים מתח שמעולם לא הבחנתי בקיומו
הייתי רוצה שהעולם יהיה מגרש המשחקים שלי. הלכתי השבוע ברחוב שלי, רחוב חדש וארוך, שפניו אל הוואדי והגבעות ומעטים בו סימני החיים והגירויים. ופתאום בתוך המרחב הזה עברה בי תחושה מוחשית מאד של הפער בין מי שאני עכשיו, כשאני הולך כאן לבד, לבין מי שהייתי לפני קצת יותר מחודש, כשהלכתי כאן עם אשה, בתוך קשר ארוך ומיטיב.
אמנם לא השתניתי הרבה מאז, אבל משהו בעמידה שלי מול העולם השתנה. חשבתי על התחושה הזאת כעבור כמה ימים, כשהטריד אותי כאב גב במקום לא רגיל, במורד העורף, כאילו הצואר שלי היה כפוף יותר מדי זמן. כאילו אני נושא משא כבד, חשבתי. ואז התבהרה לי אותה תחושת פער: המשא המוכר הזה נמצא שם רוב חיי, וכשהייתי בזוגיות, הוא לא היה שם. פרח. והנה הוא מגשש את דרכו בחזרה.
ההבדל בין תחושה לרצון
מהו המשא הזה? מה אני נושא? אני יודע שלהרבה אנשים קשה הבדידות. זאת תחושה מובנת, אך אני לא מרגיש כך. יותר מדי שנות נסיון, יותר מדי התעקשות לא להיות תלוי באדם, יותר מדי מלחמות להרגיש טוב במצבי הנתון. הבדידות איננה המשא שלי. אני בסדר איתה, ובמדה מסוימת, לפעמים אני גם זקוק לה. אלא שהמשא הזה נובע מתחושה עמוקה שלא כך החיים צריכים להראות, לבד. זאת ודאי נשמעת כמו סתירה פנימית, אבל אין זה כך. יש כאן תחושה, ויש כאן רצון: אני מרגיש בסדר כשאני לבד. אבל באופן עמוק, עמוק מאד, אני לא רוצה שהחיים שלי יראו כך.
אני רוצה להבחין בין תחושה לרצון. אני חושב שבדרך כלל אנחנו תופשים רצון כמשהו אוטונומי יותר, דבר שאפשר גם לוותר עליו, ואילו תחושה אנחנו תופשים כמין עובדה שהיא בחזקת נתון, שלא נתן לערער עליה. בחויה שלי, זה הפוך. תחושות הן האופן שבו המערכת המנטלית שלנו מגיבה למצבים, ועם עבודה ותרגול, אפשר לחווט מחדש את המערכת. רצון – ואני מדבר כאן על סוג מסוים של רצון, רצון קיומי, מהותי – הוא האלגוריתם הבסיסי של המערכת. אני יכול, אולי, לוותר על מימוש שלו, אבל זה לא ישנה את עובדת היותו שם. מין אבן יסוד.
אני יודע שאני רוצה שני דברים, דברים שרציתי תמיד, ברציפות, לפחות מאז גיל התיכון: אני רוצה להיות אב, ואני רוצה להיגאל. וכמה שאני חושב על שני הדברים האלה, אי אפשר לעשות להם רדוקציה. אפשר רק לתאר אותם: להיות אב פירושו להביא לעולם בשר מבשרי, ולהתבונן בהשתאות מה הוא גדל להיות. להיגאל פירושו להיות מובן. אלה שני דברים בסיסיים שאני רוצה, שאני צריך, כי ככה. כי זאת הבריה שאני, ולכך נוצרתי.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
אני לא במגננה יותר
עברתי בחיים דרך ארוכה. ובדרך הזאת, שני הרצונות האלה היו תמיד לנגד עיני. אתה רוצה אותם? תתגבר על החרדות שלך. אתה רוצה אותם? תפתח כישורים חברתיים. אתה רוצה אותם? תרכוש בטחון עצמי. וכל המלחמות הפנימיות, בשדים ובחולשות ובמגבלות ובפחדים, היו חלק ממשימה, המשימה הזאת. כי מה שהוביל אותי ללכת בדרך הארוכה הזאת היה ההכרה הצלולה מאד, שאין הדבר תלוי אלא בי, ואם אני לא אעשה מעצמי בן אדם, אם אני לא אעשה את עצמי ראוי לאשה, לזוגיות, להורות – אני לא אהיה כזה, ואף אחד לא יעשה אותי כזה. ולכן במשימה הזאת הייתי חייל טוב מאד, הטוב שבחיילים. בכל מחיר סירבתי להיכנע. וכשאני שואל את עצמי למה, לנוכח כל הסבל והשנאה עצמית שעברתי בדרך, זאת התשובה היחידה שלי: לכך נוצרתי. ולא התכוונתי לתת לשום דבר, גם לא לעצמי, לעמוד בדרכי.
השבוע שאלתי את עצמי אם הרצון הזה מוכרח להיות משא. נזכרתי ברגע ההוא בהודו, לקראת סוף המסע, שבו שיננתי לעצמי: העולם לא מתקיף אותי, אני לא במגננה יותר, אני לא במגננה יותר, אני לא במגננה יותר, ואיך פתאם הרגשתי שמשתחרר לי בשרירי הכתפיים מתח שמעולם לא הבחנתי בקיומו, אבל תמיד היה שם. הפחדים שלי כיווצו אותי, ישבו עלי, עשו אותי דרוך, ריכזו אותי בהם, מנעו ממני את העולם. לא ראיתי את זה עד שלא נעשיתי חופשי מזה. ועכשיו, המשימה הזאת: להיות ראוי לאשה. כשהייתי בזוגיות, העמידה שלי מול העולם היתה שונה, כי המשימה לא רבצה על כתפי. עכשיו, כשהיא מזדחלת בחזרה, אני רואה את זה.
אבל למה שתרבוץ, עמרי? שאלתי את עצמי. הגיוני שהמשימה הזאת רבצה על כתפיך כל עוד היית במסע שלך, כל עוד הדבר לא היה תלוי אלא בך. אבל עשית את חלקך. עכשיו אתה בסדר, עכשיו הדבר איננו עוד לא תלוי אלא בך; למעשה, הוא בקושי תלוי בך, אלא במה שהחיים יזמנו, בהזדמנויות שילד יום. תודה לאל, אתה כבר אדם; אתה כבר ראוי. למה להשאיר על כתפיך משימה שהשלמת? מוטב שתפסיק לראות את החיים שלך כמשימה, ושתתחיל לראות אותם כאוסף הזדמנויות; לא כתביעה ממך, אלא כשדה רחב של אפשרויות שפרושות לפניך, כמאגר בלתי נדלה של חויות, רגשות, תחושות שמוצעים לך וממתינים להגמע בקרבך. כמגרש משחקים.
תתחיל לשנן את זה.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
שירים על חיי יחידאות:
- מוצאי שבת – שמואל מוניץ
- בלי מה – עמרי שרת
- את רוצה מישהו – נועה ברנד
- אז איך זה שאת לא נשואה – שלומית נעים נאור
- סיפרה שאתה מתחתן – ילי שנר
- ארוחת רווקים – עינת ברזילי
- מוצאי שבת הגדול – רעות חמיאל
- כל פתק מקופל – מיכל אסל
תכנים נוספים מתוך האתר, להרחבה:
- רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
- להיות בית לעצמך – שרית מן
- והזמן עצר מלכת: רַוָּקוּת בזמן הקורונה – צוות גלויה
- רווקות כחיים מחוץ למפה – גיא צבירן
- לראות את עצמי ראויה – רונית בליי
- המרה רוחנית לא מדוברת – מרווקות לנישואים – הרבנית שרה סגל-כץ
- אישה מגיעה לפרקה: מסה על הרווקות – הדר משיח
- ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה – רעות גמליאל
