על חוויית אמירת הקדיש שלי, מאת: ד"ר גילי זיוון (מבצרי) - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

על חוויית אמירת הקדיש שלי

ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
קו מפריד גלויה

בלוויה ובשבעה היה ברור לד״ר גילי זיוון ולאחותה שיצטרפו לתפילות ולאמירת הקדיש. עם סיום השבעה, ביקשה גילי להמשיך באמירת הקדיש במהלך שנת האבלות מתוך הצורך להמשיך ולחוש את נוכחותו של אביה, לתת מקום לאבל ולהתחבר לאובדן. ההחלטה על איך ומתי לא חפה מלבטים ותסכולים, כשבתום השנה העלתה גילי על הכתב את החוויה של אמירת הקדיש עבורה ואת הגילוי ש"קדיש" הוא סוג של דיאלוג.

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [אמן]
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. [אמן]
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן
[אמן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא]

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]
לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אמן]]
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא (בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]"[2]

 מאמר זה נכתב בשנת 2016 על ידי גילי (מבצרי) זיוון, לקראת סיום אמירת הקדיש על פטירת אביה ז"ל

קדיש על אבא
ציור: גילי זיוון

בז' בניסן תשע"ה, נפטר בפתאומיות אבא שלי.
בלוויה, ובשבעה היה ברור לי ולאחותי שנצטרף לשלוש תפילות האבלים ונאמר קדיש.

אנחנו חמישה בני משפחה. שלוש בנות ושני בנים. ידעתי שאחיי יגידו קדיש על אבא בכל יום. אחי שגר בשומריה יקפיד כדרכו שלוש פעמים ביום, ואחי המשמש כנספח צבאי בהודו יגיד ככל שיוכל למצוא מניין יהודים לתפילה במסגרת עבודתו.

למרות זאת, עם סיום השבעה הרגשתי שאני רוצה להמשיך להגיד קדיש. לא מסיבות הלכתיות מובהקות, אלא מתוך הצורך להמשיך להיות עם אבא שלי. באמירת הקדיש הרגשתי שאני לא עוברת לסדר היום אחרי השבעה אלא אני נותנת מקום לאבלות. מהלך היום-יום נקטע ואני עוצרת ומתחברת לחור הגדול הזה שנפער בליבי.

בכל פעם שאמרתי קדיש הרגשתי את ידו של אבא שלי נחה על כתפי. יד מחוספסת של חקלאי ותיק, יד חזקה וחמה של אבא אוהב. ידעתי שהוא היה שמח שבתו אומרת קדיש, כמו שהוא שמח לשמוע אותי נותנת שיעור או לקרוא 'דבר תורה' שכתבתי.

אולם, חשבתי לעצמי, האם אוכל לעמוד בדרישה למצוא מניין שלוש פעמים ביום? האם בכל המקומות השונים בהם אני עובדת אוכל להצטרף למניין? האם מטלות משפחתיות נוספות המוטלות עלי יאפשרו לי בכל יום חול, שבת וחג להגיע למניין הבקר המוקדם לאמירת קדיש?

ובנוסף, היה קשה לי להשלים עם העובדה שאני זקוקה למניין גברים דווקא, בשביל לקיים מצווה אישית כל כך עבורי. התסכול הפמיניסטי צץ מחדש בכל פעם שהייתי זקוקה לעשרה גברים כדי להגיד קדיש בעוד אותי איש איננו סופר.

וכך, לאחר התייעצות עם אנשי הלכה וידידים[3] ולאחר קריאת מאמרה החשוב של מלכה פיוטרקובסקי על קדיש יתומה "מהלכת בדרכה"[4] ומקורות נוספים – הבנתי שאמירת 'קדיש יתום' הרבה יותר גמישה מבחינה הלכתית ממה שנדמה היה לי, וממה שמקובל בציבור. הבנתי שהכלל של 'הכול או כלום', איננו מדויק במקרה זה. לפיכך אין הכרח לאמירה שלוש פעמים ביום. למדתי שיש גם המתירים קדיש בקבוצת תפילה נשית, ובעיקר למדתי שאוכל לקבל על עצמי אמירת קדיש באופן מדורג ולא טוטאלי. בודאי נכונים הדברים לגבי המקרה שלי בו אומרים אחיי קדיש על אבי.

וכך, קיבלתי על עצמי לומר בימי ה"שלושים" לפחות קדיש אחד בכול יום בתפילה בציבור, ולאחר מכן עד סוף 11 חודשים לומר בכל שבת בישוב בו אני גרה או  בכל מקום אליו נסענו קדיש יתומה בשלוש תפילות הציבור.

שנת אבל אישה
צילום: Ryoji Iwata

ההתחלה הייתה מביכה. מה שכל כך ברור ביחס לגבר בקהילה דתית, כל כך חריג (עדין) במקומותינו ביחס לאִשה.
הרבה פרפרים בבטן, הפה מתייבש, המילים לא זורמות מהפה … והחשש יענו אמן או לא? איך תגיב הסביבה?

גיליתי שנשים על פי רוב לא עונות "אמן" ולא "יהא שמיא רבה מבורך לעולם ולעולמי עולמיא" הן התרגלו להיות נוכחות נפקדות. הן לא חלק אקטיבי מהציבור המתפלל. כמו שרוב הנשים לא עונות לחזן האומר קדיש "אמן" וכיו"ב, כך גם לקדיש יתום אין הן עונות. ולקדיש יתומה – על אחת כמה וכמה.
השקט הביך אותי …

לשמחתי זכיתי לעמוד במקביל לרב אסולין[5] שכמה שבועות לפניי החל לומר 'קדיש', ובכל שבת שהוא היה בסעד הייתי רגועה: יהיה מי שיגיד בסמוך לי 'קדיש' בקול רם ואוכל להצטרף אליו. אולם זכורני ליל שבת אחת בה הרב דוד לא היה בסעד ואני מוצאת עצמי עומדת  לבד באזור המזרחי צפוני של בית כנסת, אומרת 'קדיש' ואף אִשה לא עונה לי וקולי נבלע ברעש מעזרת גברים… היה מביך… לא נעים … והרגשתי כאילו ידי המושטת נשארת תלויה באוויר ואין מי שילחץ אותה מן העבר השני.

חוויה זו גם אם הייתה לא נעימה, והשאירה בי תחושת בדידות, לימדה אותי דבר חשוב: גיליתי ש'קדיש' הוא מעין דיאלוג, שיחה בשניים. יחיד – ציבור, יחיד – ציבור, וכך הלאה… הבנתי שאין 'קדיש' בלי מענה מהקהל.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

שיתפתי במבוכה כמה מחברותיי ובנותיי ומאותו רגע הן היו אתי, נעמדו לידי וענו "אמן" "ויהא שמיא רבה.." בקול צלול וברור. המחווה הזו לא רק שעטפה אותי בחום ואהבה, אלא הדגישה עבורי שוב עד כמה קולו של היחיד תלוי במעטפת הציבורית. הבנתי כי בתשתית מנהג קדיש היתום (אשר צמח כנראה מן הנוהג לאפשר ליתום שעוד לא מלאו לו 13 שנה לומר דברים, שיש בהם מעין קבלה והשלמה עם האסון, לאחר לימוד, או בסיום תפילה לעילוי נשמת אביו או אמו שנפטרו בלא עת[6]) מצוי הרעיון של תמיכה קהילתית ביתום/מה שחרב עליו/ה עולמו/ה.  בעניית "אמן" ו"יהא שמיא רבה מבורך…." כביכול אומרת הקהילה לאבל/ה – אנחנו איתך. את/ה לא לבד. במענה יש מעין חיבוק ציבורי ותמיכה.[7]

בחודשים האחרונים לשנת האבל שלי רבו האבלים בקהילתנו והוחלט שכל האבלים יאמרו ביחד את 'קדיש יתום' במרכז בית הכנסת ליד בימת הקריאה בתורה. וכך גם אני עברתי לצורך אמירת הקדיש לאזור אחר בבית כנסת, במקביל להתכנסות אומרי הקדיש בעזרת גברים. גם במקומי בחדש בבית הכנסת בלטה העובדה כי נשים רבות לא רגילות להשתתף באופן פעיל בקדיש … ומאידך ההרגשה שאני אומרת קדיש יחד עם קבוצת אבלים גדולה (שלצערי הלכה וגדלה במהלך השנה) כשעניית ה"אמן" של ציבור המתפללים (הגברי בעיקר) נעשית באופן צלול וברור חיזקה את תחושת הנוכחות של של הקהל בטנגו הזה שבין יחיד וקהילה.

אולי זה גם המקום לציין שבמקורות התלמודיים עיקר המשקל ניתן דווקא לעונה ולא לאומר תפילה או מברך. ככתוב במסכת ברכות, "גדול העונה יותר מן המברך", (שם, דף נג, ע"ב): זאת משום שהעונה "אמן" או "יהא שמיה רבה מבורך" מעיד שדברי המברך הם אמיתיים, ובזכות אישורו הם מקבלים תוקף נוסף. עוד נאמר במסכת שבת "כל העונה אמן בכל כוחו פותחים לו שערי גן עדן" (שם, דף קיט, ע"ב). רש"י פירש: "בכל כוחו –  בכל כוונתו" והתוספות פירשו שהכוונה בקול רם. כלומר, לא רק שיש בעניית 'אמן' אישור לאמיתות דברי המברך אלא ההוצאה מן הכוח אל הפועל, והמענה בקול רם יש בו כדי לתת פומביות לאמונה ולאישורה.

ולעניינינו, יש בעניית 'אמן' גם אישור להתמודדותו של האבל או האבלה עם חסרונו של אדם יקר, ואישור להחלטת האבל/ה להמשיך ולהלך בדרכה של האמונה למרות הסדקים והספקות שהמוות פער בו/ה.[8]

גילי זיוון (מבצרי)
צילום: Ana-Maria Berbec

 על משמעותה של תפילת ה'קדיש' עבורי

כבר ציינתי כי תפילת ה'קדיש' לא התחברה מלכתחילה עבור האבלים, גרעין תפילה זו נאמר ככל הנראה בסיום לימוד תורה, או בכדי לאשר בהזדמנויות שונות את גדלות הקב"ה כנזכר בתלמוד[9] (וזו הסיבה ללשונה הארמי כי רוב הנוכחים לא הבינו עברית).  אי שם במאות הראשונות של האלף השני לספירה היא הפכה למה שאנו מכירים כ'קדיש יתום', שתוקן ככל הנראה ליתום שלא יכול היה בגלל גילו הצעיר או מוגבלות אחרת לעבור לפני התיבה ולומר "קדיש" ו"ברכו" לעילוי נשמת אביו או אמו שנפטרו.[10]

תפילה זו שהתחברה ככל הנראה עבור ילד קטן, הפכה עם הזמן לסימן ההיכר של האבלים בכל גיל. העובדה שרוב אומריה אינם מבינים את הארמית רק הוסיפה לה נופך של מסתורין וקדושה. כך הפך ה'קדיש' הארמי להיות לריטואל לכל מי שעומד פנים אל פנים אל נוכח הכאב וחוסר ההבנה של המעבר מחיים למות. באותו רגע בו עומד האדם מול קץ החיים הבלתי נתפס ואין כל אפשרות לביטוי לשוני לאובדנו, דווקא אמירת מילות הקדיש הקדומות, שלא פעם גם אינן מובנות, נעשית לפרקטיקה משמעותית עד מאד ברגע סתום וכאוב זה.

יוסקה אחיטוב ז"ל, ידידי ומורי, כתב על משמעות קדיש היתום בהקשר זה דברים מדויקים ורגישים:  

"עמידה פנים אל פנים אל מול המוות עשויה לערער  לאדם את כל עולמו שלו.  כל סולם הערכים כל ההישגים וכל הכישלונות באחת מאבדים את ערכם ואת חשיבותם ועלולים להתמוטט כבנין קלפים. שאלות ותהיות כבדות מנשוא עלולות לטלטל את האבל בשעת אבלו, והוא עלול לאבד כל נקודת אחיזה יציבה. וכאן בא הריטואל ומעניק לו נקודת אחיזה כבאחד מקרנות המזבח. זה סוד כוחו של כל ריטואל, שמעניק לאדם הוראות מדוקדקות מה לעשות ומה לומר בשעה שנשתבשו עליו כל הקואורדינטות המקובלות. כביכול, אינך יחידי. הריטואל, אמירת הקדיש, בין שאר הפעולות שיש לעשותם מציגות מעין פרוגרמה מוכנה, עתיקה. כך עשו וכך עושים דורות רבים. הריטואל פונה אל היחיד הנתון כל כולו באבלו הנורא בשם התרבות, בשם המסורת, בשם ההיסטוריה ובשם הכלל. הוא מעניק למוות הפרטי הנוכח כאן פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר"

(יוסף אחיטוב, משבי רוח, יקיר אנגלנדר ואבי שגיא – עורכים, ירושלים, מרכז הרצוג ומכון הרטמן, תשע"ג, עמ'

בנוסף לכך, עבורי, היוו מילות הקדיש, כוח להיאחזות בחיים.

בקדיש לא נאמר בו דבר על המוות עצמו, ולא על מה שאחרי החיים או העולם הבא, או על גורלו של המת או על נשמתו לאחר המוות וכיו"ב. מילות הקדיש עצמם מתמקדות דווקא בעולם הזה, בעולמנו שלנו, "בעלמא די ברא כרעותיה", בעולם שברא כרצונו.

במסכת ברכות שבתלמוד הבבלי (דף ג עמ' א), מספר רבי יוסי:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים… ואמר לי [אליהו] בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך' הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

המילים שאומרים ישראל "יהא שמיה רבה מבורך" הן נחמה כביכול לאלוהים הבוכה על חורבן ביתו. זוהי גם נחמתו של הקב"ה המתאבל כביכול על מותו של כל אדם ואדם שנברא בצלמו.

אנחנו, בני המשפחה, שנשארנו בעולם שברא אלוהים, ללא האב או האם שאהבנו כל כך, מרגישים שהתמעט זוהרו של העולם. ואנו זקוקים לכוחות כדי למלא אותו מחדש בטוב שנתמעט עם הליכתו של אדם משמעותי שהיטיב עם סביבותיו. אנו מבקשים בקדיש להגדיל את שמו של הקב"ה בעולמנו שלנו משום שזה התמעט עם פטירתו של האב או האם. העולם שוב איננו אותו עולם.

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא – יתגדל ויתקדש שמו במובן של רישומו בעולם, בעולם הזה, כאן בארץ מתחת לשמים", מנסח ברגישות אחיטוב במאמרו הנזכר (שם, עמ' 27). אני מאמצת את דבריו, ומודה כי בכל אמירת 'קדיש' שאבתי עוד קצת  כוח כדי להמשיך את מסע העשייה הברוכה של אבי בעולם הזה שנתמעט עם לכתו.

אבא שלי, דוד מבצרי, או 'מושבניק' כמו שרבים כינו אותו, הגדיל את שמו של הקב"ה בדרך התנהלותו בעולם. הקים ישובים, בנה מאגרי מים, נטע מטעים, עמל למען פיתוח ענף הכותנה בארץ … והכול עשה ביושר נדיר, בצניעות ובאהבת אדם.

אנו ילדיו, כך הרגשתי, שנשארנו בלעדיו, נושאים באחריות אם רישומו של בורא העולם בעולמנו יתגדל ויתקדש, או שמא ח"ו הוא יתחלל, בידי אדם. "הקדיש אינו תפילה שעוסקת במוות אלא בחיים, בהמשכיות ובתקווה" (אחיטוב, שם) ולנו לא נותר אלא לקוות שנצליח להגדיל את שמו במעשינו למרות הבור שנפער בליבנו.

קדיש על ידי אישה
ציור: גילי זיוון

* מאמר זה פורסם במקור ב- "כיכר העיר : בימה ליהדות-ישראלית" ביוזמת עמותת פנים בשיתוף עם רכס פרויקטים חינוכיים. גיליון מס' 1, עמ' 157-164.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

הפניות והערות ביבליוגרפיות:

[1] הדברים שלהלן מבוססים על דברים שאמרתי לאחר תפילת ליל שבת בבית הכנסת בקיבוץ סעד (ד' אדר א תשע"ו, 13.2.2016) לחברי וחברות הקהילה. את השיעור פתח רב הקיבוץ, ארי סט, בדברי רקע הלכתיים ולאחר מכן שיתפתי את הציבור בחוויות ובתובנות שלי עם סיום 11 חודשי אמירת קדיש יתומה)

[2] תרגום לעברית: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול. [הקהל: אמן.]  בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו. [ הקהל: אמן.] בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן. [הקהל ואח"כ האבלים: אמן. יהי שמו הגדול מבורך, לעולם ולעולמי עולמים.] יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא. [ הקהל: אמן או: ברוך הוא]. למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות, הנאמרות בעולם, ואמרו אמן. [ הקהל: אמן.] יהי שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. [ הקהל: אמן] עושה שלום במרומיו הוא [לפי נוסח  עדות המזרח מוסיפים: ברחמיו] יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. [הקהל: אמן.]

[3]  תודה לרב ליאור שליאן, רב קיבוץ עין צורים, ולרב ארי סט, רב קיבוץ סעד על הייעוץ. תודה לאחיי, אחיותיי ולחברותיי שעודדו אותי בכיוון זה כבר בימי השבעה.

[4] מלכה פיוטרקובסקי, מהלכת בדרכה – אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי, עמ' 257-295, ת"א, הוצ' ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2014. ראו גם מאמרו של ד"ר יואל וולוולסקי," באתר "דעת" של ישיבת הר עציון ומאמרו של הרב יהודה הנקין המשרטט את כל שלבי הדיון עד ההיתר לאשה לומר קדיש יתומה. שם.

[5] בבית הכנסת בקיבוצי הנשים והגברים מתפללים באותו מפלס, כאשר במרכז נמצאת עזרת גברים ומשני צידיה במערב ובמזרח מצויות עזרות נשים.

[6] ראו דברי הרב נפתלי צבי רות המתאר במאמרו "אזכרה והפטרה וקדיש יתום" את תהליך התהוותה של אמירת קדיש יתום" בתוך פיוטרקובסקי, לעיל הערה 3, עמ' 264.

[7] רעיונות ראשוניים של רשימה זו שמועלת כאן על הכתב פרסמתי בדף הפייסבוק שלי והתגובות היו רבות ונרגשות הרבה מעבר למה שציפיתי. קרובת משפחה שלי שהתייתמה מאמה כתבה לי במכתב אישי: "כשאני אומרת את הקדיש אני מרגישה שאני עומדת ומצהירה לכולם שאני באבלות, וכולם אומרים לי שהם עדים לכך, והם איתי. זה כמו חיבוק מהקהילה" אני חושבת שמשפט זה מגדיר היטב את תחושת האבל השרוי בבדידות קשה, בתוך עולמו שנקרע, והקהילה העונה "אמן" עוטפת אותו  ומחזקת אותו ברגעים קשים אלו.   

[8] ראו דבריו היפים של דוד הרטמן על ברכת "ברוך דיין האמת": " 'ברוך דיין אמת' – על שמועות רעות – לא מתכוון לכך שמותו של ילד אהוב הינו פועל יוצא מתוכנית אלוקית שרק האל יודע מדוע צודקת ונכונה היא. לא כן, ברכה זו פרושה הבלעדי הוא, כי למרות הכאב מכריע האדם להמשיך בחיי הברית … לא הכל נדרש להיות בר הסבר לשם אמונה בברית. אנו מקבלים את העולם הנוהג כמנהגו כאותו עולם שניתן לנו לחיות את חיינו הקצרים, ואשר בו עלינו להכריע אם לחיות או לא לחיות על פי ברית התורה. (דוד הרטמן, מסיני לציון – חידושה של ברית (תרגם נעם זהר), תל אביב; עם עובד, תשנ"ג, עמ' 293).

[9] המושג 'קדיש' מופיע לראשונה ב'מסכת סופרים' (פ"י ה"ז), מסכת מאוחרת יחסית, מהתקופה שלאחר התלמוד. עיקרו של הקדיש הוא המשפט "יהא שמיה רבה מברך", או בעברית "יהא שמו הגדול מבורך". אמירת שבח זה מוזכרת כבר בתלמוד (ברכות ג ע"א בשם התנא רבי יוסי, שם נז ע"א, שבת קיט ע"ב, סוכה לט ע"א, סוטה מט ע"א) וכן במדרשי חז"ל, כולל מדרשים קדומים כמו ה'ספרי' (האזינו פיסקא שו), לפעמים בנוסח העברי ולפעמים בארמי. נוסח דומה מופיע כבר בתנ"ך, הן בעברית (תהלים פרק קיג פסוק ב): "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם", והן בארמית (דניאל פרק ב פסוק כ): "עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר: לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא".

מהמסופר בגמרא (סוטה מט ע"א) עולה שהיה מקובל לומר את הקדיש אחרי דרשתו של חכם העיר, וכך מופיע גם במדרשים כגון בקהלת רבה (פרשה ט, ז): "שבשעה שהזקן יושב ודורש ועונין אחריו אמן יהי שמו הגדול מבורך". ראו עוד בהמשך המאמר.

[10] ראו לעיל הערה 5.

חברת קיבוץ סעד שבנגב המערבי. אם וסבתא.
עוסקת שנים רבות בחינוך והוראת מקרא, תלמוד, מדרש ומחשבה יהודית. כיום מרצה, מנחה סדנאות ובתי מדרש, חברת סגל של מכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים ומרכזת תכנית מנהיגות לעוטף עזה של מרכז מנדל למנהיגות בנגב. פרסמה מאמרים רבים ובשנת 2005 יצא ספרה "דת ללא אשליה". הייתה חברת ועד "קולך – פורום נשים דתיות", פעילה למען שיתופן של נשים בטקסי חיים, לימוד תורה והנהגה.
בשעות הפנאי מציירת, הציגה עד כה בשמונה תערוכות-יחיד ובתערוכה קבוצתית אחת את עבודותיה.

תוכן נוסף מהמגזין:

ט׳ בטבת תשפ״ד 21.12.2023
מאת
צוות גלויה
שירים ותפילות הנוגעים באובדן, בחורבן ובזיכרון, שעלו בשבוע האחרון למגזין גלויה ומפורסמים עתה בסמוך לעשרה בטבת.
י״ח באייר תשפ״ג 9.5.2023
מאת
צוות גלויה
לקראת ל"ג בעומר המזוהה עם טקס החלאקה, מקובצות ברשומה שלפניכם המלצות למאמרים, שירים ותפילות מתוך המגזין, שיסייעו ביצירת טקס 'חלאקה' או 'תלאתה' משלכם.
י"ז באייר תשפ"א 29.4.2021
מאת
צוות גלויה
סקירה של כל התכנים החדשים שעלו בחודש אייר תשפ״א למגזין גלויה; מאמרים, שירים ותפילות.
ד' בטבת תש"ף, 1.1.2020
מאת
צוות גלויה
חומרי סיכה יכולים להגביר את ההנאה והחיבור הגופני ואף להקל על כאבים בעת קיום יחסים. ישנם ארבעה סוגים של חומרי סיכה, לכל אחד היתרונות והחסרונות שלו
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
מאת
צוות גלויה
התפתחות חלקיו השונים של טקס בר המצווה, הפולמוס על דמותו וקבלתו של טקס בת המצווה בקרב כלל הקהילות.
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
מאת
צוות גלויה
אובדן הריון הוא אירוע מטלטל שלא קיבל טקס או כלים להתמודדות עם השבר. איך מוצאים דרך לבטא ולציין אותו?

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם