על בר ובת המצווה ביהדות: טקס חניכה לנער ולנערה - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

על בר ובת המצווה ביהדות: טקס חניכה לנער ולנערה

ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
קו מפריד גלויה

טקס בר ובת המצווה ביהדות, הוא טקס חניכה בו הנער והנערה מצטרפים לקהילת המאמינים הבוגרים, ומקבלים עליהם את חובות הקהילה בדמות קבלת "עול מצוות". כאן, בגלויה, מוצעת סקירה של ההיבט ההיסטורי־הלכתי של טקס בר המצווה וטקס בת המצווה, והעמקה במשמעויות הנלוות לטקס, אז והיום. הזמנה פתוחה להורים, ולנערות ונערים, להעמיק במשמעות טקס בת ובר המצווה שלהם ולנסות להוסיף לו רבדים נוספים לחגיגה ולריטואלים המקובלים.

בתרבויות רבות נהוג לציין את סיום תהליך ההתבגרות בטקס הקרוי "טקס חניכה", בו הקהילה מודיעה לנער ולעתים גם לנערה: כעת אתם בוגרים, ולוקחים חלק פעיל בחיי הקהילה. עם היותם בוגרים, הנערים והנערות הופכים להיות שווי זכויות בקהילתם, ולצד זאת עליהם גם לשאת בחובות שנושאים המבוגרים. בקהילות שהיו עסוקות בהישרדות, טקס החניכה כרוך פעמים רבות בביצוע משימה המוכיחה את כישוריהם כעצמאיים בשטח, וכבעלי כישורים חיוניים. למשל, נערים בשבט המסאי בקניה עוברים מבחני אומץ, כמו ציד אריות והפלת שוורים לקרקע. [1]

נהוג לראות בטקס בר ובת המצווה ביהדות כטקס חניכה בו הנער והנערה מצטרפים לקהילת המאמינים הבוגרים, ומקבלים עליהם את חובות הקהילה בדמות קבלת "עול מצוות". בימינו, גם נערות ונערים ממשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות או ממשפחות מסורתיות, בארץ ובקהילות יהדות התפוצות, נוהגים לקיים טקס בת ובר מצווה. זאת, כהצהרה על היותם חלק מהמסורת היהודית (שם). במאמר זה מבקשת "גלויה" לסקור את ההיבט ההיסטורי־הלכתי של טקס בר ובת המצווה, ולהעמיק במשמעויות הנלוות לטקס, אז והיום. בנוסף, נבקש להאיר זרקור מיוחד על התפתחות טקס בת המצווה, על ידי הצגת הפן ההיסטורי־הלכתי וגם על די הצגת הפן המגדרי. הטקסט מהווה הזמנה פתוחה להורים ולנערות ונערים להעמיק במשמעות טקס בת ובר המצווה שלהם, ולנסות להוסיף לו רבדים נוספים לחגיגה ולריטואלים המקובלים.

טקס התבגרות בר מצווה עול מצוות בת מצוה בר מצוה נחוגה זוגיות הלכה מיניות מגזין גלויה הרבנית שרה סגל-כץ Rabbanit Sarah Segal-Katz
צילום:Suzanne D. Williams

"בן שלוש עשרה למצוות" (מסכת אבות, ה, כב)

נער יהודי חייב במצוות רק מגיל שלוש עשרה, ונערה רק מגיל שתים עשרה. עד אז, הוריהם צריכים לחנכם לקראת "קבלת עול מצוות", והם גם אלה שלמעשה נושאים באחריות ובעונשין על מעשי ילדיהם. הוראה זו מופיעה לראשונה במסכת אבות, המאפיינת גילאים שונים שמהווים נקודות מפנה בחייו של אדם, וביניהם גיל שלוש עשרה כגיל חיוב במצוות (משנה מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א). על משנה זו נסמכים חכמים כשקבעו שזהו הגיל בו הנער הופך לשווה זכויות בכל הנוגע להשתתפות בריטואלים המאפיינים את חייו של היהודי המאמין. מגיל שלוש עשרה הנער מחויב במצוות המקיים באופן פרטי, כמו שמירת השבת, הנחת תפילין וכדומה. לצד זאת, הוא גם יכול לזכות את הציבור במצוות בעלות אופי קהילתי, כיוון שכעת ניתן לצרפו למניין לכל דבר שבקדושה [2].

הרגע בו הנער והנערה הופכים לשווי זכויות בקהילה היהודית, הוא גם הרגע בו עליהם לקחת אחריות על מעשיהם ועל דבריהם. מרגע זה ואילך, על המבוגרים סביבם להתייחס לדבריהם ברצינות יתרה, ולהעניק להם את כובד הראש הראוי. ביטוי לכך ניתן לראות במשנה במסכת נידה, המתארת שמגילאי שלוש עשרה לנער ושתים עשרה לנערה נדריהם נחשבים לתקפים:

בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה נבדקין. בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קימין, ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקים. בן שלש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קימין, ובודקין כל שלש עשרה. קדם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, נדרן נדר והקדשן הקדש

(משנה מסכת נדה, פרק ה, משנה ו)

לקביעת המשנה את גיל שלוש עשרה לנער וגיל שתים עשרה לנערה כנקודת המפנה מנערות לבגרות יש כמה סימוכין וסיבות. ראשית, במקרא נאמר על יעקב ועשיו שבגיל שלוש עשרה הפכו ל-"אנשים": ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). המילה "איש" במקרא משמשת כביטוי לרגע בו הילד הופך אחראי למעשיו, בו הוא איננו נער עוד[3]. שנית, חכמים שייכו את מועד ההתבגרות וקבלת האחריות של הנער והנערה למועד בו התרחשו בגופם שינויים פיזיולוגיים המעידים על התבגרות מינית:

תינוקת שהביאה שתי שערות – חייבת בכל מצוות האמורות בתורה […] וכן תינוק שהביא שתי שערות – חייב בכל המצוות האמורות בתורה (משנה מסכת נידה, פרק ו', משנה י"א)

כיוון שגיל שלוש עשרה הוא בממוצע הגיל בו הנער מביא שתי שערות, וכיוון שגיל שתים עשרה הוא הגיל הממוצע לנערה, חז"ל קבעו שאלו הגילאים בהם ייחויבו במצוות. קביעה זו התקבלה כמסורת מחייבת, ומצויה גם בדברי ראשונים כדוגמת הרמב"ם[4]. יש לציין, שבניגוד לנער, מגיל שתים עשרה הנערה אינה חייבת בכל מצוות "עשה", שכן נשים פטורות ממצוות "עשה שהזמן גרמן", דהיינו, מצוות שקיומן נוגע לזמן מסוים[5].

בר מצוה - נחוגה - הלכה - מגזין גלויה

"ברוך שפטרני מעונשו של זה"

כאמור, עד גיל שלוש עשרה לנער ושתים עשרה לנערה, הוריהם נושאים באחריות לחנכם לקראת הגעתם לגיל מצוות, ולצד זאת הם גם אלה שנושאים בעונשין על מעשי ילדיהם. אחריות זו נכללת במחויבות ההורית הרחבה שהיהדות מטילה על האב כלפי בנו, אשר לפיה הוא חייב בין היתר למולו, ללמדו תורה, ללמדו אומנות ואף להשיאו (בבלי מסכת קידושין, דף כ"ט, ע"א). מרגע שהנער או הנערה הגיעו לגיל מצוות, הוריהם לא יכולים לכפות עליהם תלמוד תורה או קיום מצוות כחלק מחובות ההורה לבנו, אלא הנערים והנערות הופכים לעצמאיים, וכתוצאה מכך גם אחראים לשאת בעונשין על מעשיהם. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות במדרש בראשית רבה: 

ויגדלו הנערים – רבי לוי אמר: משל להדס ועצבונית, שהיו גדילים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו, זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה, שניהם הולכים לבית הספר, ושניהם באים מבית הספר. לאחר י"ג שנה, זה היה הולך לבתי מדרשות, וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים. אמר רבי אלעזר: צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה"

(בראשית רבה, פרשה סג, פיסקא י)

לפי רבי אלעזר מידת עצמאות הנער שהגיע לגיל מצוות וכמו גם מידת אחריותו על מעשיו היא כה מוחלטת, עד כי לאביו אין סמכות להניאו אפילו מהליכה לבתי עבודת כוכבים, דהיינו, מהליכה לבתי עבודה זרה. תפיסה זו מרחיקת לכת ביחס לתפיסת האחריות בימינו של הנוער על מעשיהם, וגם ביחס למידת העצמאות ולזכויות שאנו מקנים להם כחברה. לאור הסרת האחריות מהאב, נהוג לברך בהגעת הנער לגיל מצוות: "ברוך שפטרני מעונשו של זה."[6] את הברכה נוהגים לברך בזמן טקס ההתבגרות, קרי, טקס בר המצווה, כאשר בימינו הוא לרוב בא לידי ביטוי בעלייתם לתורה.

כבר מתקופת התלמוד ישנם רמזים ראשוניים לקיומו של טקס התבגרות יהודי. למשל, במסכת סופרים מוזכר מנהג ירושלמי עתיק, בו נהגו להוליך בצום יום-הכיפורים את הנערים שבקרוב יגיעו לגיל מצוות בין זקני העיר ירושלים כדי לקבל את ברכתם[7]:

וכן היה מנהג טוב בירושלים להתענות בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום […] בן שתים עשרה להשלים ואח"כ סבלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לברכו לחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים

(מסכת סופרים, פרק י"ח)

אולם, רק בימי-הביניים במאה החמש עשרה באשכנז, הופיע טקס בר המצווה שהתקיים בבית-הכנסת. במעמד זה הנערים עלו לתורה וקראו בה, הניחו תפילין, והאבות ברכו ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה". מנהג נוסף שקהילות יהדות גרמניה נהגו דאז הוא מנהג ה-"ווימפעל", בו עטפו את ספר התורה בטקס בר-המצווה בבית-הכנסת בחיתול בו נעטף הילד במהלך ברית המילה. על החיתול נרקמו שמו ואימרה בעברית, אותה אמרו הנוכחים בברית המילה: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים"[8]. במאה השבע עשרה החלו להתקיים עדויות גם על קיומה של סעודת מצווה, שהתווספה לחגיגת בר-המצווה בקהילות אשכנז[9].

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

בחלק מקהילות צפון אפריקה במרוקו ובאלג'יר, נהגו לערוך חגיגת בר מצווה בשני אירועים נפרדים: לבישת הטלית בגילאי שש עד עשר, בעוד את טקס הנחת התפילין נהגו לערוך בגיל שלוש עשרה. במאה העשרים אוחדו שני האירועים לחגיגה אחת בגיל שלוש-עשרה על-ידי ועד הקהילה, כדי לחסוך בהוצאות האירועים[10]. את אירוע הציצית נהגו לחגוג באופן מהודר ופומבי: הוא נפתח ביום שישי עם טקס ה-"חינה", לצד סעודה משפחתית שהמשיכה לתוך השבת. בשבת בבוקר ליוו את הנער מביתו לבית-הכנסת, בו התקיימה תפילה חגיגית בה כיבדו את הנער באמירת דרשה. בתום התפילה התקיים קידוש עם כיבוד מסורתי, ולאחריו הציבור ליווה את הנער בשירה לביתו, בו התקיימה סעודה מרכזית. לעומתו, אירוע הנחת התפילין התקיים בצמצום, כאשר רוב המשפחות הסתפקו באירוע צנוע, בו התקיימה סעודה לאחר הנחת התפילין, בה נהגו לשיר פיוטים[11].

לצד זאת, מעניין לראות שבאתיופיה היה נהוג שגיל החיוב במצוות נחשב למוקדם בהרבה ממה שהיה מקובל ביתר קהילות ישראל. כבר בגיל שבע נהגו לחייב את הילדים במצוות, כאשר לא נהגו לציין את מאורע באירוע חגיגי וקהילתי[12].

נראה שבימינו טקס בר המצווה לא השתנה באופן משמעותי: הטקס מורכב לרוב מעליית הנער לתורה, ורבים נוהגים שהנער גם יקרא את פרשת השבוע. בנוסף, נהוג שבעלית הנער לתורה אביו מברך אותו ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה". לאחר העליה לתורה, רבים נוהגים לקיים סעודת מצווה, כדי לחגוג את קבלת המצוות של הנער. לאחר תום הסעודה נוהגים גם לתת לנער בר המצווה לזמן בברכת-המזון, כיוון שכעת הופך להיות "מצווה ועושה"[13]. יתר על כן, יש שנוהגים לחגוג את תחילת חיוב הנער בהנחת תפילין, הנחשבת למצווה מורכבת בשל הפרטים הרבים שיש בה. יש הנוהגים לחגוג זאת ליד הכותל המערבי יחד עם בני המשפחה הקרובה[14]. בנוסף, יש הנוהגים, כמו קהילות מסוימות בציבור החרדי, לחגוג את טקס הנחת התפילין כחודש לפני חגיגת בר-המצווה המרכזית בבית-הכנסת[15].

עם התמסדות הטקס התפתחו מנהגים הלכתיים שונים הנוגעים אליו, למשל המנהג שלא לומר תחנון בבית-הכנסת ביום בו נער בר-המצווה קורא בתורה, שכן הוא דומה לחתן ואף קרוי "חתן בר-מצווה". [16]

טקס התבגרות בר מצווה עול מצוות בת מצוה בר מצוה נחוגה זוגיות הלכה מיניות מגזין גלויה הרבנית שרה סגל-כץ Rabbanit Sarah Segal-Katz
צילום:Hanna Balan

"ברוך שפטרני מעונשה של זו"

כאמור, בגיל שתים עשרה גם נערות חייבות במצוות, מלבד מצוות עשה "שהזמן גרמן". לאור זאת' ולאור העובדה שחובת האב ביחס לחינוך בנותיו למצוות אינה כה פורמלית[17], לא נהגו לחגוג את קבלת עול המצוות של הנערות בטקס בת מצווה, כפי שנהגו לחגוג לנערים.

מנהג זה השתנה בתחילת המאה השש עשרה. בתקופה זו, חלק מקהילות אשכנז ביקשו לתקן גם חגיגת בת מצווה, ככל הנראה בהשפעת הסביבה הנוצרית בה היה טקס חניכה דתי לנערות[18]. המנהג התפשט מאז, והפך עם הזמן למנהג יותר ויותר רווח. במחצית המאה התשע עשרה החלו קהילות להפעיל לחצים על הרבנים לכינון הטקס באופן קהילתי, אך דעות הפוסקים היו חלוקות באשר לאפשרות ההלכתית לכינון הטקס ולגבי אופיו[19]. לצד זאת יש לציין, שהמנהג לכונן טקס בת מצווה טרם התפשט בקהילות יהודי המזרח, כמו בקהילות שחיו במדינות צפון אפריקה כדוגמת מרוקו ואלג'יר[20], ואף לא בקהילות יהודיות באתיופיה[21]. מהפוסקים המודרנים המרכזיים שעיצבו את היחס לסוגיה זו הם הרב פיינשטיין, הרב עובדיה יוסף והרב וינברג[22], כאשר את עמדותיהם ואת השיקולים שהנחו אותם בעת הפסיקה נסקור כעת.

הרב משה פיינשטיין, שפעל במאה העשרים בארה"ב ובמקור נולד בבלרוס, התייחס לסוגיית טקס בת המצווה, ולשאלת המשמעות הדתית של הטקס. הרב פיינשטיין שלל משמעות דתית לטקס בת המצווה, כאשר מה שהפריע לו במיוחד הוא קיום החגיגה במרחב בית הכנסת:

כי בית הכנסת אינו מקום לעשות דברי הרשות […] והצערעמאניע [והצרמוניה] של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת […] ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא

(שו"ת אגרות משה, חלק או"ח א', סימן ק"ד)

מכיוון שבניגוד לנער, על בת המצווה לא מוטלות חובות הלכתיות הנוגעות למרחב בית הכנסת, הרב פיינשטיין סבר שאין לקיים את החגיגה בבית התפילה. הרב כן התיר את עצם החגיגה, אבל שלל מכל וכל את הרצון להתייחס לאירוע בטרמינולוגיה דתית. בעיניו, גם הסעודה שמסמלת את החגיגה איננה נחשבת כסעודת מצווה, ולמעשה היא מהווה חגיגת יום הולדת רגילה.

אולם, היו פוסקים שהציגו עמדות נגד לעמדת הרב פיינשטיין. הרב עובדיה יוסף, שנולד בעיראק ופעל בעיקר במאה העשרים בארץ ישראל,סבר שישנה משמעות דתית לטקס בת המצווה, אפילו אם הטקס לא מתקיים במרחב בית הכנסת. בעיניו, עריכת סעודה לבת המצווה אף נחשבת למצווה:

נראה בוודאי שיש מצוה לערוך סעודה ושמחה לבת מצוה […] והכי נמי [וכך גם] בת שמתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן, והוויא לה [והפכת להיות] מצוה ועושה, שפיר יש לעשותו יום טוב, ומצוה נמי איכא [וזו גם מצוה]

(שו"ת יביע אומר, חלק ו', אורח חיים, סימן כ"ט)

בנוסף, הרב עובדיה יוסף קרא לברך את הנערות "ברוך שפטרני מעונשה של זו" בעת חגיגת המצווה, גם ללא שם ומלכות(שם).

לדעת הרב בנימין לאו הסיבה להבדל בין הפסיקות נובעת מהמציאות השונה עימה כל רב התמודד. בעוד ההתנגדות של הרב משה פיינשטיין נובעת מהתמודדות הרבנים האשכנזים עם הזרם הרפורמי, הרב עובדיה יוסף כמו יתר הרבנים הספרדיים לא נאלץ להתמודד עם האתגר הזה. הרבנים האשכנזים האורתודוקסים שאפו לבדל עצמם מקהילות אלה, במטרה לשמר את האופי המסורתי-אורתודוקסי של בית הכנסת. כחלק מהמאמץ לשמר את אופי הקהילה הקיים, הרבנים שאפו לשמור על מרחב התפילה כמות שהוא, ללא הכנסת שינויים כמו כינון טקס בת מצווה במרחב בית הכנסת[23], או שילוב נגינת עוגב במהלך התפילה כפי שנוהגות חלק מהקהילות הרפורמיות[24].

חשש דומה ניתן גם לראות בפסיקת הרב אהרן וואלקין שפעל במאה העשרים באירופה ונספה בשואה. הרב התנגד באופן חריף ביותר – אף ביחס להתנגדותו של הרב פיינשטיין –  לחגיגת בת המצווה בכללותה. זאת, בשל רצונו להיבדל מהזרם הרפורמי[25]:

חגיגת בגרות לנערות: והאחרון הכביר במה שרוצים להקהיל קהלות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, לחוג חגיגת הבגרות לנערות, לבד שכל טעמי פריצות והתיעוב שבארתי לעיל, איתנהו גם בזה, עד כמה איסורי דאורייתא איכא בזה, אחרי שבודאי כל העושה כן עוונתו להתדמות לעכו"ם ולרשעי ישראל ברעפארמער, וכבר בזהרנו […] שלא לילך בחוקותיהם

גם הרב יעקב עטלינגר שחי בגרמניה במאה התשע עשרה התנגד לכינון טקס בת המצווה, בשל רצונו להיבדל מתנועת הרפורמה שביצעה שינויים מרחיקי לכת בעיניו במסורת היהודית. לכתחילה מתואר שהרב אישר לקיים דרשה לכבוד בת המצווה, אך עם הזמן ביטל זאת בשל רצונו שלא להסכים לאף שינויים באורח החיים היהודי[26].

ברם, בניגוד לשיקולים אלה, הרב יחיאל וינברג שפעל באירופה במאה העשרים, הציג תפיסת עולם שונה בתכלית בהתייחסותו לסוגיה. לדעתו, טקס בת המצווה משרת מטרות חינוכיות ואף המוניסטיות בעלות חשיבות רבה, ולכן הוא מוצא לנכון לעודד את כינון הטקס. זאת, כל עוד הנוגעים מדבר מונעים מטובת העניין ולא משיקולים זרים[27]:

הרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בה, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל […] ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב במצוות.

[…] והפליה זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זיכוה בזכיון האמנציפציה כביכול […][28]

כל הנ"ל כתבתי לבירורה של הלכה זו, ולמעשה הדבר תלוי בכוונת הרוצים לחדש מנהג זה של חגיגת הבת מצוה, אם הם מתכוונים לשם מצוה או חלילה לשם חיקוי המינים […] אולם אין להם לשכוח כי גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש של חגיגת מצוה, ליבם דופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל שבנסיבות של חיים בדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל מצוות.[29]

נראה, שהרב וינברגר מרחיק לכת בפסיקתו ביחס לפסיקות הקודמות שראינו. בעיניו, השינוי במעמד האישה בעולם החולין ובלימודים הכלליים מצדיק את הפסקת ההפליה בין הנערות לנערים בכל הנוגע לקיום בת המצווה. אולם, הרב מסייג את דבריו, ומסיק כי "הדבר תלוי בכוונת הרוצים לחדש מנהג". בעיניו, רק אם המניע הוא לשם קיום מצווה, אז ראוי לכונן טקס בת מצווה. לעומת זאת, אם המטרה היא רק לחקות את הנעשה לנערים, אזי אין זה ראוי לכונן את הטקס ויש להותיר את המסורת על כנה.

מעניין לראות, שהמחלוקת בין הפוסקים השפיעה גם על מדינת ישראל הצעירה. בעשור הראשון למדינת ישראל, מינהל משרד הדתות פנה לרב משולם ראטה שפעל במאה העשרים בישראל, בבקשה להביע דעתו ביחס לכינון "תכנית חגיגת בת מצווה" מסודרת לבנות ישראל[30]. לדעת הרב ראטה, הרעיון למסד את טקס בת המצווה ולשלבו כחלק אינטגרלי מתכנית הלימוד במערכת החינוך הוא חיובי ביסודו:

שאלתו בענין תכנית חגיגת בת מצווה […] ואפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמח וגילה, בחוג של קרובים וידידים בביתה ובבית הספר לבנות שהיא לומדת בו, ויוכל המורה דשם (איש או אישה) להרצות הרצאה מענינא דיומא להבהיר חוב בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות.

(שו"ת קול מבשר, חלק ב', סימן מ"ד)
טקס התבגרות בר מצווה עול מצוות בת מצוה בר מצוה נחוגה זוגיות הלכה מיניות מגזין גלויה הרבנית שרה סגל-כץ Rabbanit Sarah Segal-Katz
צילום:Carl Raw

וכך, על אף התנגדותם של פוסקים בולטים כדוגמת הרב פיינשטיין, נדמה שטקס בת המצווה הלך ונטמע בחלקים נרחבים של חברה הישראלית ובמרבית מהקהילות השונות בתפוצות[31]. אפילו בקהילות מסוימות בציבור החרדי נוהגים כיום לחגוג בת מצווה לנערות. עם זאת, החגיגה מתקיימת באופן קטן ומצומצם יותר באופן משמעותי ביחס לחגיגה שמקיימים לנערים. נוהגים לחגוג לנערות במסגרת משפחתית מצומצמת או בקרב חברותיהן לכיתה, תוך "הכנסת ממד רוחני" לאירוע[32], ממש בדומה להצעתו של הרב ראטה.

על אף השינוי המשמעותי שחל, יש לשים לב שבשונה מבר המצווה, בקהילות רבות בחברה הישראלית ובחלק מהקהילות האורתודוקסיות בתפוצות, לא מקובל שטקס בת המצווה יתנהל במרחב בית הכנסת. כינון הטקס בבית התפילה עדיין מהווה סלע מחלוקת בין הפוסקים, ומתקיימים דיונים שונים סביב הנושא. בקהילות מסוימות דנים בשאלת נשיאת הדרשה מפי נערות בת המצווה בבית הכנסת, מחשש להפרת גדרי צניעות. בקהילות אחרות דנים האם לאפשר לנערה לעלות לתורה ולקרוא עלייה או את הפרשה כולה, במסגרת מניין נשים עצמאי או במסגרת מניין משתף או שוויוני.

כדוגמה לפסיקה הנוגעת לשיתוף בת המצווה במרחב בית הכנסת, ניתן לראות את תשובתה של הרבנית כרמית פיינטוך, שעמדה בראש קהילת בית כנסת הרמב"ן לצד הרב בנימין לאו. הרבנית נתבקשה להתייחס לשאלה האם ניתן לאפשר לנערת בת המצווה לשאת דרשה במרחב בית הכנסת.

הרבנית פיינטוך אינה פוסלת את האפשרות לקיים את דרשת בת המצווה במרחב בית הכנסת. לטענתה, גם פוסקים כדוגמת הרב פיינשטיין לא התנגדו עקרונית לאפשרות מעין זו, אלא שהם הביעו התנגדות בשל החשש להפרת גדרי צניעות. הרבנית טוענת, שמכיוון שגדרי צניעות תלויים בהקשר חברתי, נדמה שבימינו יש לאפשר לנערה לשאת את הדרשה בבית הכנסת[33].

בנוסף, הרבנית פיינטוך מתייחסת לטענת הנגד בדבר החשש מ-"מדרון חלקלק", לפיה הכנסת שינוי מסוג זה יוביל להתפוררות ההלכות הנוגעות לתפילה והאווירה הנהוגה בבית הכנסת. בדומה לפסיקת הרב וינברג, הרבנית מזהה סכנה בהותרת המצב הקיים על כנו. בעיניה, אי השיתוף של נשים במרחב הציבורי-דתי עלול להוביל להישמטותן מהשתתפות אקטיבית בנעשה במרחב הקהילתי של בית הכנסת[34].

לבסוף, הרבנית פיינטוך מתייחסת למורכבות ולמתח הכלולים בהחדרת שינויים לאורח החיים היהודי המסורתי, ולהבדלים הקיימים בין הקהילות השונות[35]:

[…] צריך לזכור שמטרת הדרשה היא הגברת השמחה והמעורבות של נערת בת המצווה בחיי התורה והמצוות, ולכן צריכה להתקיים ברוח טובה ובשלום. […] מדובר בתהליכים מורכבים, והקצב בין קהילות משתנה, ועל כן יש לקחת בחשבון את השונות והאפיון המייחד כל קהילה. לא כדאי שאירוע בת מצווה ייערך בכוחנות או בצעקנות. כדאי להגיע לשיח עם המתנגדים לפני האירוע, ולנסות בדרכי שלום ונועם להביא לתמיכתם במהלך כזה. מטבע הדברים אלו שאלות רגישות הנוגעות במסורתיות ובהגנה עליה. עם זאת כדאי לזכור שגם למי שרוצה לשנות ולאפשר לנשים לקחת חלק גדול יותר במרחב הציבורי-דתי יש רגשות חמים ורגישות כלפי הרחקת הנשים מתחומים אלה. שיקולי הדעת מגוונים ומורכבים וכדאי לשקלל את כולם

לדעת הרבנית, רצוי לאפשר לנשים לקחת חלק פעיל יותר במרחב הציבורי-דתי, אך תוך כדי שיח ודיאלוג עם יתר חברי הקהילה, ותשומת-לב למכלול השיקולים, החברתיים הפוליטיים והדתיים הנוגעים בדבר. נימת הסיום בתשובתה של הרבנית פיינטוך למעשה מתכתבת עם יתר תשובות הרבנים שראינו כאן. המשותף לכולם הוא, שניכר שכלל הרבנים היו מושפעים משיקולים חברתיים שונים בעת מתן תשובותיהם, בהתחשב וביחס לתקופה ולסביבה בה הם פעלו[36]. כל אחד מהרבנים והרבנית שראינו את תשובותיהם חי בזמן שונה, והנהיג קהילות בעלות אופי אחר, אשר מתמודדות עם אתגרים מגוונים. בעת פסיקת ההלכה, על הרבנים והרבניות להתייחס לאותו מכלול שיקולים רחב שמביא לידי ביטוי את כלל המורכבויות הנוגעות בדבר.

יתר על כן, נדמה שסוגיית בת המצווה מהווה אבן בוחן לשינויים שעוברת ההלכה היהודית ביחס למעמד האישה בפרט וביחס לשינויי הזמן בכלל, בעודה מזמנת לנו צוהר להבחין בשיקולים מטא הלכתיים שמנחים את הפוסקים הגדולים המתבקשים להגיב לאתגרי זמנם. אתגרים אלה נובעים פעמים רבות מהמתח בין הרצון לשמר את תורת העם היהודי ואת המסורת העוברת מדור לדור, ובד בבד לאפשר לדורות הבאים חיבור לתורה ולהקנות להם את האפשרות לקחת חלק פעיל בקיום אורח חיים יהודי. מתוך רצון זה, ישנן נערות רבות המבקשות להפוך את טקס בת המצווה לטקס משמעותי עבורן, בו הן לוקחות חלק אקטיבי גם במרחב הציבורי-דתי הקהילתי – במרחב בית הכנסת.

טקס התבגרות בר מצווה עול מצוות בת מצוה בר מצוה נחוגה זוגיות הלכה מיניות מגזין גלויה הרבנית שרה סגל-כץ Rabbanit Sarah Segal-Katz
צילום: Ales Me

מנהגי חגיגת בת המצווה

כפי שראינו, בשל המחלוקות בין הפוסקים, קהילות שונות נוהגות לחגוג את טקס בת המצווה באופנים שונים ומגוונים. אנו מאמינות שדווקא אי ההסדרה ההלכתית סביב טקס בת המצווה מזמנת לנערה ולמשפחתה הזדמנות לקחת חלק בעיצוב הטקס כפי שנהוג במשפחתם ובקהילתם, תוך לקיחת חלק אקטיבי בהכנות לטקס ובביצועו. הנה טעימה קצרה מהמנהגים הנפוצים בחגיגת בת המצווה:

  • סעודת בת מצווה 

כפי שראינו, ישנן קהילות רבות שנוהגות לחגוג את טקס בת המצווה בסעודה משפחתית או אף קהילתית. בסעודה נהוג לשאת דברי תורה, לפעמים על-ידי הנערה עצמה, כדי להקנות חגיגיות למאורע. גם קהילות שנוהגות לחגוג את טקס בת המצווה בבית הכנסת באופן זה או אחר, נוהגות לקיים סעודת מצווה בפורומים שונים, מיד לאחר התפילה או ביום אחר במהלך השבוע.

  • דרשת בת מצווה בבית הכנסת

כאמור, ישנן קהילות בהן נהוג שהנערה בת המצווה נושאת דרשה בבית הכנסת: בין אם מעזרת הנשים, ברחבת בית הכנסת לאחר התפילה או אף בעזרת הגברים. לרוב הדרשה נוגעת לפרשת השבוע. ניתן גם לשאת את הדרשה לאחר התפילה, לצד קידוש וכיבוד ברחבת בית הכנסת, כדי להקנות למאורע נופך חגיגי וקהילתי.

  • קריאה בתורה

כפי שראינו, ישנן קהילות בהן נהוג שהנערה בת המצווה אף עולה לתורה כחלק מטקס בת המצווה. יש קהילות בהן הנערה מברכת את ברכות העליה לתורה, ויש כאלה שנוהגות שנשים לא יברכו. יש קהילות בהן הנערה קוראת עליה, הפטרה או אפילו את כל הפרשה במסגרת מניין נשים עצמאי, ואילו יש קהילות בהן הנערה קוראת בתורה במסגרת מניין משתף או שיוויוני לחלוטין. לרוב בקהילות אלה הנערות גם נוהגות לדרוש בבית הכנסת, ולעתים קרובות מתווספים לטקס בת המצווה קידוש וכיבוד ברחבת בית הכנסת.

  • פרויקט משותף

יש משפחות שנוהגות לקיים פרויקט משותף ומשמעותי עם הנערה לקראת בת המצווה, כשנה לפני הטקס. הפרויקט יכול לבוא לידי ביטוי בהתנדבות משמעותית שהנערה תיקח על עצמה, לעתים גם יחד עם הוריה; יכול לבוא לידי ביטוי בלימוד משמעותי של הנערה עם דמות משמעותית עבורה, כמו סיום מסכת לקראת טקס בת המצווה; או שהוא אפילו יכול לבוא לידי ביטוי בטיול ביעדים מוגדרים ברחבי הארץ, למשל לסיים מקטע מסוים משביל ישראל. מטרת הפרויקט היא להעצים את הנערה על-ידי הקניית כישורי חיים ותחושת אחריות, תוך עשיית מעשה משמעותי התורם לחברה.

ראינו, שחגיגת בת המצווה ומשמעותה ההלכתית עברה תמורות ושינוים בעיקר בדורות האחרונים, באופן שמזמן לנערה ולמשפחתה כיום פתח לעצב את הטקס ולהטעין אותו במשמעות מחודשת המשלבת מסורות שונות. אנו מזמינות אתכם, נערת בת המצווה ומשפחתה, לשתף בחוויות, במנהגים ובמחשבות שלכם אודות החגיגה, כדי שנוכל להרחיב את מעגל החשיבה המשותף סביב הטענת הטקס במשמעות מחודשת.

טקסי התבגרות לבנים ובנות טקס התבגרות בר מצווה עול מצוות בת מצוה בר מצוה נחוגה זוגיות הלכה מיניות מגזין גלויה הרבנית שרה סגל-כץ Rabbanit Sarah Segal-Katz
צילום: Polina Rytova

נספח: טקסי בר מצווה בקהילות ישראל השונות

הנושא של בר המצווה וחגיגה טקסית של מועד 'התבגרות' עבור בנים ובנות, זוכה לפיתוח בכיוונים שונים. נקודת מבט קצת אחרת, אך חשובה, על הנושא:

קיבוץ

בתקופת קום המדינה, החלוצים החילונים ביקשו לצקת לטקס בר-המצווה תוכן בו הם האמינו ועל פיהם הם חיו, שאותו ביקשו ללמד ולהנחיל לדורות הבאים. טקס בר-המצווה המסורתי, בו ציינו את שינוי המעמד ההלכתי של הנער מהיותו ילד תחת אחריות הוריו להיותו חייב בעול מצוות, עורר סימני שאלה בקרב ההתיישבות העובדת שביקשה להתנער מהרובד היום-יומי של קיום המצוות[37].

החלוצים שאפו ליצור יצירה ישראלית, קיבוצית ומקומית, שתסמל את מעבר הנער לעולם המבוגרים, בו עליו ליטול אחריות על מעשיו, ועול חובות אם לא עול מצוות. למשל, אצל חברי קהילת "השומר", החליף חדר-האוכל את בית-הכנסת כמקום קיום הטקס, ואת מוקד הטקס החליף הנשק, שהעביר מסר של בניין הארץ והגנת היישוב. עם קבלת הנשק האישי הפכו הנערים הצעירים לחלק ממערך השמירה וההגנה של הקיבוץ, באופן המקביל לחגיגה המסורתית בה מצטרף נער בר-המצווה למניין בבית-הכנסת[38].

צרכים מיוחדים

לחובת קיום מצוות התורה נחוצה דעת, ולכן חכמים פטרו מקיום מצוות את מי שנחשב כקטן או כשוטה, כאשר לפי הדעה המקובלת הוא נחשב לאדם שדעתו השתבשה. ביחס לאדם עם מוגבלות שכלית-התפתחותית הפוסקים נחלקו, ולפי הרמב"ם והחת"ם סופר התשובה משתנה לפי כל מקרה ונסיבותיו. לאור זאת ולאור דעות נוספות של פוסקי ההלכה, רבני בית הלל מסיקים שנער עם מגבלה שכלית-התפתחותית שיכול ללמוד את קריאת התורה וברכותיה ומבין באופן פשוט את משמעות המצווה, נחשב למחויב במצוות ולכן רשאי לעלות לתורה ולהוציא את הרבים ידי חובה בטקס בר-מצווה כמו יתר בני גילו. מי שלא עומד במדד זה, יכול לעלות לתורה למפטיר, ולברך. ובנימה יותר אישית, ככל שנאפשר לנערים אלו להשתלב בקהילה על-ידי האפשרות שלהם לחגוג את היותם בני שלוש-עשרה כפי שחוגגים שאר בני גילם, כך נהפוך חברה מתוקנת וראויה יותר[39].

***

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

עוד מאמר להרחבה בנושא:
בת מצווה, הגירסה הישראלית
– ד״ר חזקי שוהם

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

הפניות ביבליוגרפיות


[1] סמדר רייספלד. "טקסי התבגרות בתרבויות שונות". מעגל החיים: התבגרות, חיזור ורבייה. תל-אביב: אוניברסיטאת תל-אביב, 1999.
[2]הרב ישראל מאיר לאו. הנחת יסוד: מאה מושגים ביהדות. תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2008, 137.
[3]ראו למשל את דברי דוד המלך כשנפרד בסוף ימיו מבנו שלמה: "וחזקת והיית לאיש" (מלכים א', ב', ב'). להרחבה ראו שם, עמ' 137-138.
[4]ראו למשל משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק ב', בו הרמב"ם מפרט כיצד נקבע לפי ההלכה מתי נער ונערה הגיעו לבגרות מינית.
[5]ה"ש 4. על ההבדל בין החיובים המוטלים על הנער ביחס לחיובים המוטלים על הנערה נרחיב בהמשך
[6]מחלוקת חכמים האם הברכה נאמרת בשם ומלכות או ללא. לדעת הרמ"א אין לומר את ברכה עם שם ומלכות, משום שמקורה במדרש רבה. לעומת זאת הגד"א והמרה"ל פסקו שיש לברך בשם ומלכות. להרחבה ראו שמואל פנחס גלברד. אוצר טעמי המנהגים. פתח-תקווה: מפעל רש"י, תשנ"ו. שער ד', עמ' תל"א.
[7]המקור מופיע במאמרו של בני גזונטהייט. "חגיגת בת מצוה בהלכה". חלק א: המקור לחגיגת בר מצווה בגמרא ובספרות ההלכתית.
[8]איבן (ישראל) מרקוס. טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי-הביניים. מאנגלית: טל אילן. ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1996, עמ' 31-32, 145, 166-170.
[9]עדות זו מופיעה בדברי המהרש"ל. ראו שם, עמ' 166.
[10]יש קהילות שאף נהגו לקיים אירוע אחד לשני אחים שיש ביניהם הפרש קרוב (כמו גילאי אחד-עשרה ושלוש-עשרה), על-מנת לחסוך בהוצאות האירוע. ראו מאיר נזרי. אוצר המנהגים והמסורת: לקהילות תאפילאלת סג'למאסא. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2018, עמ' 286.
[11]שם, עמ' 286-287. להרחבה ראו 286-290.
[12]שרון שלום. מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה. תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2012, 271.
[13]ה"ש 9, עמ' תל"ב.
[14]ה"ש 4, עמ' 138-139.
[15]חיים זיכרמן. שחור כחול-לבן: מסע אל תוך החברה החרדית בישראל. תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2014, 159.
[16]שו"ת משפטי עוזיאל או"ח מהד"ת סעיף י"א, ושו"ת יביע אומר חלק ד' אורך חיים סעיף י"ד.
[17]שו"ת קול מבשר, חלק ב', סימן מ"ד. המקור מופיע במאמרו של בני גזונטהייט. "חגיגת בת מצוה בהלכה". חלק ד: שיטת הגאון הרב משולם ראטה זצ"ל שו"ת "קול מבשר".
[18]ה"ש 10.
[19]אברהם ריינר. "היחס לטקסי בת-מצווה: עיון משווה בפסיקה מודרנית". נטועים י, אלול תשס"ג, עמ' 55.
[20]ה"ש 13, עמ' 286.
[21]ה"ש 15.
[22]להרחבה ראו שם. מלבד זאת ראו מאמרו של בני גזונטהייט. "חגיגת בת מצוה בהלכה".
[23]בנימין לאו. ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף. תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2005, עמ' 218-219. לעומתו יש שסוברים שההבדל נובע מכך ששיטת הפוסקים הספרדים היא חדשנית, ונותנת מבט ציבורי רחב תוך הפעלת שיקולים ציבוריים בפסיקה, כדוגמת הרב דניאל טואיטו. דבריו התפרסמו בסוף מאמרו "חגיגת בת המצוה", שהתפרסם בקובץ מאמרים של לומדי מכון עמיאל. אל המקור התייחס הרב בנימין לאו בספרו, בעמ' 217-218.
[24]שו"ת זקן אהרן, חלק ראשון או"ח, סימן ו'. המקור מופיע במאמרו של בני גזונטהייט. "חגיגת בת מצוה בהלכה". חלק ב': שיטת הגאון הרב אהרן וואלקין זצ"ל שו"ת "זקן אהרן".
[25]שם.
[26]ה"ש 22, עמ' 61. להרחבה ר' עמ' 55-64
[27]שם, עמ' 76-77
[28]שו"ת שרידי אש, חלק ג', סעיף צ"ג, עמוד רצ"ז. המקור מופיע יחד עם מקורות הלכתיים נוספים הדנים בסוגיה זו, בספרו של דניאל שפרבר. דרכה של הלכה: קריאת נשים בתורה – פרקים במדיניות פסיקה. ירושלים: ראובן מס, 2007, עמ' 230-233.
[29]שו"ת שרידי אש, חלק ג', סעיף צ"ג, עמ רצ"ח. המקור מופיע בספרו של שפרבר, עמ' 49.
[30]מאמרו של בני גזונטהייט. "חגיגת בת מצוה בהלכה". חלק ד: שיטת הגאון הרב משולם ראטה זצ"ל שו"ת "קול מבשר".
[31]מאמרו של בני גזונטהייט. "חגיגת בת מצוה בהלכה".
[32]ה"ש 18, עמ' 160.
[33]כרמית פיינטרוך. שו"ת משיבת נפש
[34]שם.
[35]שם.
[36]מאמרו של בני גזונטהייט. "חגיגת בת מצוה בהלכה".
[37]זעירא, קרועים אנו, עמ' ‏284. המקור מופיע בספרה של: נורית פיינשטיין. תהודת זהות: הספרות העברית במאה העשרים. רעננה: הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 155, 1
[38]סמדר סיני. השומרות שלא שמרו: נשים ומגדר ב"השומר" ובקיבוצו כפר גלעדי 1907-1933. רמת-גן: יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, תשע"ג, 232-237.
[39]ראו "חגיגת בר מצווה בקהילה לנער עם מוגבלות שכלית-התפתחותית: רבני ורבניות בית המדרש של "בית הלל"", עמ' 180-182, ולהרחבה ראו עמ' 182-187. המאמר מצוי בתוך: בנימין לאו. "ואין הדעות שוות": על מעמדו של אדם עם מוגבלות שכלית והתפתחותית בעולמה של מסורת ישראל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016, עמ' 177-191.

כתיבה ועריכה משותפת (בהווה) של חברות.י צוות מגזין גלויה: יותם פוגלפלג בר-און, רחל רזחורש אל-עמיתפארת גולדפרדעדן לויטה ואודיה גולדשמידט-אלחדד.

לקריאה מורחבת על חברות הצוות בהווה ובעבר, ועל השותפות הכוללת בעמל שבקדמת מגזין גלויה ומאחורי הקלעים – היכנסו>>
לקריאת תודות לכל מי שנתנו ונותנים רוח גבית לאתר – היכנסו>>
להמלצות קריאה במגזין גלויה שהצוות מציע מעת לעת – היכנסו>>

פוסטים נוספים מאת צוות גלויה

י״ט באדר תשפ״ג 12.3.2023
מאת
צוות גלויה
שירים רבים הצטרפו למגזין גלויה במהלך החורף, אולי במשהו - ימתקו הימים
כ"ט בטבת תשפ"ב 2.1.2022
מאת
צוות גלויה
ברוכה הבאה. מתלבטת איפה להתחיל? כאן קיבצנו לך מלוא הטנא תכנים מעולים עם מידע וטיפים לכבוד אירוסייך ולקראת החתונה.
ט"ו בתמוז תש"ף 7.7.2020
מאת
צוות גלויה
בדברי ימיה של האנטומיה המינית סבל הדגדגן מיחס של התעלמות, זלזול וחוסר הבנה מתמשך. מעבר להצעת מגזין גלויה לכנות את האיבר בשם ״עינוגית״, מונגש כאן תרגום לעברית של סרטון מקצועית בנושא.
ט"ז בשבט תש"ף 11.2.2020
מאת
צוות גלויה
⏱️ 2 דקות קריאה
לא יודעים מאיפה להתחיל? רוצים להבין מה הולך פה? קיבצנו לכם מאמרים בנושא אירוסין לתחילת הקריאה במגזין
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
מאת
צוות גלויה
אובדן הריון הוא אירוע מטלטל שלא קיבל טקס או כלים להתמודדות עם השבר. איך מוצאים דרך לבטא ולציין אותו?
י״ח באייר תשפ״ג 9.5.2023
מאת
צוות גלויה
מקבץ המלצות לקריאה במגזין על מנת להנגיש ידע עבור החתן המאורס ולסייע בעת הלימוד לקראת החתונה

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם