לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה - במנייני נשים ובקהילות משתפות - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה – במנייני נשים ובקהילות משתפות

עודכן לאחרונה: י״א בתשרי תשפ״ב 17.9.2020
קו מפריד גלויה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print

לפני זמן לא רב, שמחת תורה היה חג שנקשר אצל רבות אל הכנת הקידוש הנלווה לתפילה ואל בהייה בעזרת הגברים החוגגת. ככל שנקפו השנים, החלו נשים רבות יותר ויותר לשאול את עצמן כיצד יכול להיות שדווקא חג שמחת תורה, שאמור לסמל יותר מכול את החיבור בין עם ישראל, לתורה, זכה לרתיעה כל כך גדולה ומחסור חמור בנקודות חיבור לכלל הקהילה? בזכות השינויים הרבים שעוברים על הקהילה האורתודוקסית והשאיפה לשתף את כל חלקי הקהילה באהבת התורה נוצרו פתרונות והנהגות חדשות מתוך אחריות הלכתית, גם בחג שמחת התורה.

שמחת תורה, המהווה שיא קהילתי של חתימת חגי השנה וחתימת הקריאה בספר התורה לאורך שבתות השנה – מתבררת ככל שקולות מרובים נשמעים יותר, כחג שלא כולם בקהילה חשים וחשות לבודים אל החוויה הקולקטיבית. זאת בשל ההבדל בין המקום הניתן לגברים לעומת נשים בחג זה. דווקא בשל העובדה שחגיגות שמיני עצרת מתבטאות בארץ-ישראל במרכזיות סיום קריאת סבב בספר התורה, לעומת יחס משני יותר אל היום השמיני לעצרת – הרי שעולות שאלות הנוגעות לאופן החגיגה עם התורה. אותה מרכזיות הניתנת לספר התורה וסמליותו הרחבה יותר בחיים הדתיים, הרוחניים והחינוכיים – מביאה גם לתשומת לב מרכזית כחלק מסוגיות העת הזו ביחס ליחיד ולציבור, ביחס לגברים, נשים וסוגיית מי כלול תחת ההגדרה ׳ציבור׳.

לא יהיה זה מוטעה לומר שבבתי כנסת רבים, עד לא מזמן היה שמחת תורה עבור הנשים "חג הקידושים". בזמן שהיו הגברים חוגגים את חגה של תורה היו הגבאים מגלגלים לעזרת הנשים קופסאות שימורים עצומות של עשרות ליטרים, ויודעים שעד שיתמו הריקודים יהיו כל החמוצים חתוכים כראוי (עיגולים, לא רצועות) ומסודרים בצלוחיות חד פעמיות קטנות. לא אחת נשים מתארות את חג שמחת תורה בתור החג השנוא עליהן במעגל השנה, בו התפילה ארוכה ומייגעת וכוללת בעיקר סיבוב ריקודים סמלי, עייף וחסר מעוף, בעזרת הנשים, ולאחר מכן השתעממות בזמן הצפיה במתרחש מצידה השני של המחיצה. ככל שנקפו השנים, החלו נשים רבות יותר ויותר לשאול את עצמן כיצד יכול להיות שדווקא חג שמחת תורה, שאמור לסמל יותר מכול את החיבור בין עם ישראל, לתורה, למקור החיים שלנו, זכה לרתיעה כל כך גדולה ומחסור חמור בנקודות חיבור לכלל הקהילה?

מתוך חיפוש אחר דרכים לחבר את כלל התפללים לרוח החג, עולים פתרונות שונים, הנובעים מן האופי והרצון של אנשי הקהילה. נפרוש כמה מן האפשרויות, את הרקע ההלכתי שלהם, ואף נתייחס למצב הקיצון שמגפת הקורונה זימנה לנו.

שמחת תורה שיוויונית
צילום: נורית יעקבס-ינון 'סרטי אלומה', קהילת 'נחת רוח' שוהם .

מנייני נשים

קבוצות תפילה של נשים קיימות בישראל ובחו״ל בעשרות השנים האחרונות. בקבוצות תפילה אלו, יש מי שיכנו עצמן ׳מנין נשים׳ מתוך כוונה מלאה, יש מי שינקטו בביטוי זה על דרך ההשאלה אך לא במימוש למעשה של התנהלות כ׳מנין׳, ויש כאלו שתעדפנה לכנות עצמן רק ׳קבוצת תפילה׳ למשל. ישנם בתי כנסת שמקובל בהם כי בשמחת תורה נשים מקבלות חלל נפרד לקריאה בתורה כסדרה או, לשם קריאת פסוקים באופן שאיננו עולה כ׳קריאה׳ להלכה וכן, פתרונות נוספים. כך או כך, אותו הרגל של הקצאת מרחב נוסף על פני המרחב הקבוע לכלל הקהילה, מהווה בעידן הקורונה פתרון מצוין ליצירת מרחבים עמוסים בכמות אנושית קטנה יותר ובכך יש משום הקטנת סיכוי להדבקה. כלומר, מה שהחל באפשור של פרישת נשים מן המנין כולו, בעת ה׳הקפות׳ ובסבבי הקריאה בתורה בכדי שהן תוכלנה לרקוד, לשיר ולקרוא בלא נוכחות גברית כלל – מתברר עתה כמה שעשוי לסייע לקהילה מצד הרצון להיזהר בהיקבצות של מספר גדול של אנשים בעת הקריאה, השירה והריקודים.

הסיבה אשר בגינה החלו נשים לבקש מענה בשגרת השנה ובעיקר בחג שמחת התורה, באופן של פרישה למרחב נובעת מן הרצון גם לחוות סמיכות ושותפות של ממש בשמחת התורה, בכתוב בה וביכולת לרק עימה. פתרון זה נובע מתוך כך שלהלכה בעלי חיוב דומה רשאים להוציא זה את זה (נשים יכולות להוציא נשים אחרות[1]). לצד הרצון הזה, ישנו בפשטות גם רצון להקפיד על אחת ההגבלות שנאמרו על קריאת נשים בתורה, שהיא אסורה "משום כבוד הציבור". בכך שנשים פורשות ומהוות ציבור רק של נשים הרי אין פגיעה לכאורה בכלל הציבור כולו. במקביל, יש מי שהביעו את החשש שבעצם פרישת הנשים לשם קריאה בתורה תהווה פגיעה בכבודם של גברי הקהילה מפני מראה שעשוי לרמוז לכך שהם בורים או עמי ארצות, ולכן אין בהם גבר שמסוגל לקרוא ולכן גם רעיון שכזה לא יהווה פתרון בדיוק בשל אותו הטיעון – ״משום כבוד הציבור״.

בכל אופן, יש מקומות בהם מנייני נשים או קבוצות תפילה של נשים עדיין אינם אפשריים לקיום. יש מקומות בהם הדבר אפשרי לעיתים רחוקות כגון בחג שמחת תורה או בחגיגת בת מצוה בקהילה, למשל. לעומת זאת במקומות בהן הפתרונות השונים מתאפשרים יש נשים אשר חשות כי זהו מרחב שטוב להן אף יותר מן ההתמדה בהיקבצות הקהילתית של בית יעקב ובית ישראל. אחד מן היתרונות המוזכרים לרוב בעת היפרדות נקודית באמצע התפילה, או לכל אורכה, הוא שבעצם יצירת מרחב נשי נפרד, מאפשר לא רק מענה באמצעות מקום פיזי אלא גם באמצעות מענה נפשי לריקודים סוערים ואחוות נשים הנמצאת באותו הלך רוח של התרגשות מן המעמד.
ישנן נשים שמנייני הנשים המתקיימים בתוך בית התפילה של הקהילה, בחדר נפרד, מאפשרים עבורן מענה מספק לחלוטין עבור הצרכים הדתיים שלהם ואף הקהילתיים. כלומר, בכך שאין פיצול ומרחק טוטאלי משאר חלקי משפחותיהן לכל אורך התפילה אלא רק בחלקה, מתאפשר להן לשוב ולהיפגש עם המשפחה והקהילה בקידוש או בהמשך התפילה, ובכך להנות מהצדדים השונים של החג מבלי לוותר על עמדותיהן ההלכתיות והחברתיות לגמרי[2].

נשים חוגגות שמחת תורה
צילום: נורית יעקבס-ינון 'סרטי אלומה', קהילת 'נחת רוח' שוהם

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך"

שאלת עליית נשים לתורה במרחב הראשי של בית הכנסת היא סוגיה שנידונה בשנים האחרונות ביתר שאת, כאשר משאלה תיאורתית היא הפכה לשאלה מעשית מאוד בחיי הקהילות האורתודוקסיות. ככול שהמראה של אישה לתורה הפסיק להיות מקושר באופן מיידי לתנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית, ורבו השואלות והמתדפקות על דלתות הרבנים והפוסקים, נדרשים אנו לדיון אחר.

הכול עולין למניין שבעה

ראשית הפסיקה בנושא מקורה במסכת מגילה[3]:

"הכל עולין למנין שבעה, אפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור".

כלומר, ראשית אין איסור ספציפי על נשים לקרוא, ואף ישנם תיאורים של עליית נשים בתורה במקרי קיצון היסטוריים, מנהגים מקומיים[4], מחסור בקוראים גברים, או במקרה של עיר שכולה כהנים[5]. אולם מחדדים חכמים שעדיף שלא תקרא אישה במצב שניתן להימנע מכך כדי לא לבזות את כבוד הציבור.

הרב פרופ' דניאל שפרבר, דן בצדדיו השונים של כבוד הציבור[6]. הוא רואה בו מוסכמה או הלך רוח סוציולוגי, הקשור קשר הדוק למציאות בה נאמר. כלומר, בסביבה בה אכן קיים עלבון וזלזול בציבור הגברים בעליית אישה לתורה (וביחוד בתקופות בהן העולה הייתה גם הקוראת), הרי שהקריטריון הזה חשוב מאוד. אולם מנגד, בחברה שלנו היום בה אין עלבון כלפי ציבור הגברים ביכולות הקריאה של אישה, ומחוץ לבית הכנסת אין חוסר כבוד או מתח מסביב ליכולתה של אישה להיות מנהלת, אשת ציבור ומנהיגה קהילתית – הדבר לא מתקיים. בימנו אנו אין הציבור חש זלזול בו משום שניצבת מולו אישה בעלת תפקיד ציבורי או מקצועי גבוה. אף אמרו מי שאמרו שלשיטתם עיקר הדרו של הציבור הוא בכך שאפילו נשותיו קוראות בתורה.

מנייני נשים לקריאה בתורה
צילום: נורית יעקבס-ינון 'סרטי אלומה', קהילת 'נחת רוח' שוהם

"נחת רוח לנשים"

לצד ראיית ההקשר של המושג כבוד הציבור, הרב שפרבר מעלה טיעון נוסף, והוא כבוד הבריות. כלומר, כאשר אנו ניצבים בפני התנגשות של איסור מדרבנן, ומנגד עשוי אדם להיפגע ולהעלב באיזה נושא הקשור לעשיית מצווה, ראוי להעניק משקל כבד מאוד לכבוד הבריות. לדוגמה[7]:

"בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות רבי יוסי ור' ישמעאל אומרים בנות ישראל סומכות רשות אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים".

לדברי הרב שפרבר, לא היה עד עתה דיי שיח מסביב לנושא עוגמת הנפש והעלבון של נשים שלא התאפשר להן לעלות לתורה. ישנו חוסר הכרה בכך שלמעשה מדובר במקרה של התנגשות בין "כבוד הציבור", או אפילו ספק "כבוד הציבור" כפי שהראנו, לבין "כבוד הבריות" שהינו נוכח ומובהק. עד כדי כך שמביא הרב שפרבר את דברי הרב דוד פרדו מסלוניקי:

"שאע"פ שאמרו אישה לא תקרא בתורה מני כבוד הציבור, מכל מקום אם עלתה לא תרד, הואיל ומן הדין עולה היא למניין שבעה".

לכן, בהתאם לכבוד הציבור הסוציולוגי קונקרטי בימנו אנו, גובר כבוד הבריות על כבוד הציבור. הרב שפרבר לא היה הראשון שדן במבט הסוציולוגי על כבוד הציבור, קדם לו גם הרב מנדל שפירא[8], שכתב דברים ברוח דומה. אולם יחודה של עמדתו של הרב שפרבר הוא המבט המפוכח על צערן ועלבונן של נשים.

שאלה נוספת התלויה ועומדת בדיון היא שאלת ברכות התורה. האם אין אלו ברכות לבטלה כאשר הן נאמרות על ידי אישה שלכאורה אין לה חיוב מפורש? על כך ניתן לענות, שעל פי פוסקים רבים אין ברכות התורה ברכות על החיוב אלא ברכות שבח והודיה. כלומר ברכה על עצם הבחירה של ה' בעם ישראל, וברור שנשים כלולות בזאת[9].

favicon

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

הכנסת ספר תורה - מדרשת הבנות עין הנצי״ב
צילום: מדרשת עין הנצי״ב

"הפיל בחדר"

לבסוף, יש לדון בחוסר הנוחות מן השינוי, מה שמכונה במקומות מסויימים "חשש מן ריח רפורמי". בדיון על מנהגים ואימוצם עולה פעמים רבות שאלת המוטיבציה, האם לכבוד התורה אנו עושות או שמא לכבוד עצמנו? 

בראיון לגברת מג'ונדרת בשנת 2013 ניסחה היטב שרון מייבסקי את אחת מאבני היסוד בדיון על מערכת היחסים בין נשים לשמחת תורה, על הרצון לקשר, על ההשתוקקות האמיתית והכנה לקירבה רוחנית: 

"אצל נשים רבות חוויות הילדות, הנעורים והבגרות מסתכמות בכך שאת יושבת בעזרת הנשים ורואה איך הגברים רוקדים. ויש צער וכאב על ששמחת התורה היא בעירבון מוגבל בשבילן… בבתי הכנסת השוויוניים מנסים לתת חלק דומה בתפילה ובטקס לנשים וגברים…פמיניסטיות ישראליות וגם גברים, שהרגישו שהשמחה לא יכולה להיות בצד אחד. אם הקהילה חוגגת – כולה חוגגת…

"הפמיניזם הוא שהחזיר אותי לדת. שנים הייתי בלי בית דתי, עם הרבה כעס ועצב על כך שבתור אשה אין לי חלק בחיי הקהילה. להיות דתי בלי קהילה זה חסר, הדת דורשת קהילתיות. מאז שמצאתי בית כנסת שוויוני חזרתי להתפלל בבית הכנסת…כך מצאתי את המקום שלי בעולם".

דבריה הבהירים של שרון מייבסקי מנסחים היטב לא את הרצון לכבוד ושררה, אלא את מניעת העלבון, שבמרחק מן התורה, במרחק מן הקדושה, כפי שהוא מתבטא בהבחנתו היפה של הרב שפרבר בדבר כבוד הבריות בדיון זה.

בנוסף, אף על פי שמלחמות היהודים קבעו לעיתים קרובות התרחקות מן הדומה למעשיהם של זרמים אחרים, הרי שכאשר הדבר מאפשר לקרב נשים לעבודת ה', הדבר מבורך וראוי. כפי שתיאר זאת בזמנו הרב וינברג, בעל ה"שרידי אש": "בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים, והנשים אם תישארנה בבית ולא תבואנה לביהכ"נ תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי, ובוודאי שאסור להדיחן ולהרחיקן בגלל חומרא יתירה שאין לה יסוד מוצק בש"ס ופוסקים"[10].

נשים ושמחת תורה
צילום: חכמת נשים – Chochmat Nashim Jewish Life Photo Bank

בואי כלה: כלת התורה וכלת בראשית

הרבנית שרה פרידלנד בן-ארזה מתארת, כיצד אפילו בימים עברו ובמקומות שמרניים בהרבה, הייתה נטיה להקל באותן ההגבלות במיוחד לקראת שמחת תורה, כפי שמעלים לתורה ביום זה גם ילדים קטנים. זאת מתוך מבט באופיו השוויוני המהותי, הנובע אולי מתוך תפיסת "הקהל" ציבורית, ואולי אף יותר מכך, מתוך אהבה אמיתית וטהורה לתורה ורצון לשתף את כל חלקי הקהילה באותו החג מתוך שאיפה לצמיחה דתית קהילתית רחבה.

כך גם נהגו במקומות מסויימים להעמיד כלות בראשית וכלות תורה, ולכבד את מכובדות הקהילה[11]. לשם כך אף נכתבו נוסחים שונים עבור רשות לנוסחים לחתן/כלת בראשית, חתן/כלת כל הנערים כדי לפאר לרומם, לקלס ולשבח את מעלותיהן השונות של הכלות המדוברות[12].

הכנסת ספר תורה - מדרשת הבנות עין הנצי״ב
צילום: מדרשת עין הנצי״ב

כתר יתנו לך: שמחת תורה בזמן הקורונה

ההתמודדות עם הקורונה השפיעה גם על מקומן של נשים כחלק מבית התפילה והקהילה. לאורך חודשי ההתמודדות היו תקופות בהן בתי הכנסת היו סגורים ומסוגרים. כשאפשר היה להתקבץ, נדרשה ספירת מתפללים מדוקדקת ב׳קפסולות׳ וכך נדחקו באופן טבעי(?) המתפללות מחוץ למעגלי המניינים. הפיצול למניינים קטנים יותר גרם גם למחסור בספרי תורה, ולכן התקיים לעיתים "תעדוף" נמוך יותר של קריאות וריקודי נשים בשמחת תורה דאשתקד. השנה, לכאורה המניינים פעילים. יש לזכור כי זו פעילות גבוהה יותר לעומת השנה שעברה, אך לאמיתו של דבר כמות המתפללים לא חזרה אל שיאה במניינים עצומים, בשל מידת הזהירות, התמשכות חובת הכניסה לבידודים מעת לעת, הדרישה ל׳תו ירוק׳ שאיננו בהכרח מאומץ על ידי כלל הציבור ועוד. עם זאת, נראה כי העובדה שמניינים יצאו אל המרחב הפתוח, מהווה עדיין פתח של תקווה למבט חדש על מה שהיה שגרה.

למרות כל המאמצים שתיארנו, יש גם נשים שמעדיפות לתעדף את ערך החיים ו"ונשמרתם לנפשותכם מאוד", מעל לפמיניזם שלהן. ביחוד לאור הנטל הכפול הנופל על כתפיהן של אמהות לאור ספירת הראשים ולכן חוסר רצון להביא ילדים למניין באופן ש"יתפוס" מקומו של אדם מבוגר או מבוגרת המעוניינים להגיע לתפילה.

מניינים אשר מבקשים לקיים את התפילות בחוץ או לפחות קריאות התורה כך, יכולים לעשות זאת תוך שיתוף נשים הן במרחבים מרוחקים, הן בשיתוף באותו המרחב והמשך הקפדה על מרחק בין העולה, הגבאי/ת והקורא/ת.

ניתן למשל לקיים ה׳הקפות׳ מתוך שמירה על מרחק בין הנוכחים, אך מידת זהירות זו כמובן גם מבטיחה מראש תוצאה של אנרגיה נמוכה מאוד בריקודים. אלו אשר מבקשים להמשיך את ה׳הקפות׳ המוכרות כתמיד ולצד עטיית מסיכה – עשויים לחוש קושי בנשימה לאורך זמן בעת שירה ותנועת הגוף.
במניינים משתפים, אפשר לבחור בפתרון באמצעות מימוש ה׳הקפה׳ בקרבת גוף של יחידה משפחתית לכשעצמה ובתורות מסודרים לרקוד ולהוביל את הקפת ספר התורה השוכב במרכז. לחלופין ניתן לבחור בהקפות על-ידי מעט מחברי הקהילה ולרכז את מוקד ההתלהבות בעצם השירה המשותפת על-ידי המרוחקים יותר. המחמירים יותר, יכולים גם לבחור שבקהילתם רק הש״צים יוכלו להקיף את ספר התורה והקהל יצטרף רק על ידי שירה.

עלינו לזכור שעודנו נמצאים בעת משבר עולמי, באירוע שכולנו עוד מפענחים אותו – מי במידת זהירות ומי בבטחון בחיסונים או במקור בטחון אחר. יש להיזהר ולרחוק מאוד ממבט שיפוטי על בחירותיו ההלכתיות של הזולת, ביחוד כאשר נעשים ניסיונות עצומים לשמור על כל ההנחיות ושמירת המרחק האפשריים. בו זמנית, זוהי אולי הזדמנות לחפש חיבור קהילתי רחב יותר לחלקיו הטקסיים האחרים של החג, תפילת הטל, חתן/כלת תורה ובראשית, ועוד אלמנטים שלרוב נדחקים לקרן זווית תחת זיווה של תורה. זוהי הזדמנות לצקת לתוכם משמעות וחשיבה מחודשת, כדי להתמודד כקהילה עם האתגר שממשיך לנכוח, בשל הנגיף.

עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שנוכל להגיע לשמחת תורה בעת הזאת בשנה הבאה, בריאים ושלמים בגופנו ונשמתנו, מוכנות ומזומנות מוכנים ומזומנים להמשיך לשמוח יחד בקהילות מתוך החוויה הכוללת של ׳יחד, יחד׳. עד אז, אפשר להשתדל במציאת פתרונות, תוך שמירה על ההנחיות הקיימות (והמשתנות) לצד תפילה על ההווה ועל עתיד נקי מן האתגר של כל תושבי תבל.

להורדת הנחיות (בגרסת pdf) לשמחת תורה בעידן הקורונה (תשפ״א), שכתבה הרבנית דבורה עברון, לחצו כאן!

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

שירים שמהדהדים את הדיון שבמאמר:

תכנים נוספים מתוך האתר, להרחבה:

להרחבה ולקריאה נוספת

הערות והפניות ביבליוגרפיות:

[1]ראו דיון דומה בקריאת מגילה לנשים על ידי נשים ושאלת יכולתן להוציא זו את זו ידי חובה באתר בית הלל.

[2]ראו המלצתו של הרב עמית קולא.

[3]מגילה כג, א.

[4]לקריאה נוספת ראו תיאורה הנוגע ללב של לימור יעקב ספראי על מנהג קוצ'ין שבדרום הודו, בו נהגו נשים לקרוא בשבת זכור.

[5]כך לדוגמה פוסק המהר"ם מרוטנבורג בעיר שכולה כהנים.

[6]"כבוד הציבור וכבוד הבריות — נשים וקריאת התורה", "דעות".

[7]חגיגה טז ב.

[8] Shapiro, "Qeri'at Hatorah by Women: A Halakhic Analysis", Edah Journal 1-2, 2001, p.

[9]ראו רא"ש לברכות, ז כ, וכן בשו"ת מהר"י ברונא סוף סימן ר כפי שמצוטטים בבית הלל.

[10] שו"ת שרידי אש, ב' י"ד.

[11]ראו מאמרה של הרבנית שרה פרידלנד בן-ארזה באתר בית הלל.

[12]ראו הצעה לנוסח באתר נאמני תורה ועבודה.

נשים ושמחת תורה
צילום: חכמת נשים – Chochmat Nashim Jewish Life Photo Bank
כתיבה ועריכה משותפת של צוות אתר גלויה: הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל-עמי, אודיה גולדשמידט ויהודית קגן. לקריאה מורחבת על צוות מגזין גלויה

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו
לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על
זוגיות, הלכה ומיניות.

גלילה למעלה

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

רוצה לקבל את מגזין גלויה למייל?

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם