לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה - במנייני נשים ובקהילות משתפות - מגזין גלויה

לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה – במנייני נשים ובקהילות משתפות

כ׳ תשרי תשפ״א 8.10.20
קו מפריד גלויה

לפני זמן לא רב, שמחת תורה היה חג שקושר אצל רבות אל הכנת קידושים ובהיה בעזרת הגברים החוגגת. השינויים הרבים שעוברים על הקהילה האורתודוקסית לא פסחו על החג הזה, ומביאים איתם מנהגים חדשים השואפים לשתף את כל חלקי הקהילה באהבת התורה.

בבתי כנסת רבים, עד לא מזמן היה שמחת תורה עבור הנשים "חג הקידושים". בזמן שהיו הגברים חוגגים את חגה של תורה היו הגבאים מגלגלים לעזרת הנשים קופסאות שימורים עצומות של עשרות ליטרים, ויודעים שעד שיתמו הריקודים יהיו כל החמוצים חתוכים כראוי (עיגולים, לא רצועות) ומסודרים בצלוחיות חד פעמיות קטנות. 

לא אחת נשים מתארות את חג שמחת תורה בתור החג השנוא עליהן במעגל השנה, בו התפילה ארוכה ומייגעת וכוללת בעיקר סיבוב ריקודים סמלי, עייף וחסר מעוף, בעזרת הנשים, ולאחר מכן השתעממות בזמן הצפיה במתרחש מצידה השני של המחיצה.

ככל שנקפו השנים, החלו נשים רבות יותר ויותר לשאול את עצמן כיצד יכול להיות שדווקא חג שמחת תורה, שאמור לסמל יותר מכול את החיבור בין עם ישראל, לתורה, למקור החיים שלנו, זכה לרתיעה כל כך גדולה ומחסור חמור בנקודות חיבור לכלל הקהילה?

מתוך חיפוש אחר דרכים לחבר את כלל התפללים לרוח החג, עולים פתרונות שונים, הנובעים תוך רמת מחויבות משתנה לשמרנותם של אנשי הקהילה. נפרוש כמה מן האפשרויות, את הרקע ההלכתי שלהם, ואף נתייחס למצב הקיצון שמגפת הקורונה זימנה לנו השנה.

שמחת תורה שיוויונית
צילום: נורית יעקבס-ינון 'סרטי אלומה', קהילת 'נחת רוח' שוהם .

מנייני נשים

אחד הפתרונות השמרניים יותר לצורך הנשי, הוא פיצול בית הכנסת למנייני גברים ומנייני נשים נפרדים. בהתאמה, הקצאת המשאבים לשני המניינים, ולאפשר לנשים לפרוש לחדר אחר בו יוכלו לרקוד, לשיר, לעלות לתורה ולקרוא בלא נוכחות גברית כלל.

פתרון זה נובע מתוך כך שבעלי חיוב דומה רשאים להוציא זה את זה (נשים יכולות להוציא נשים אחרות[1]), בניגוד אפשרי לעומת בעלי חיוב שונה (האם נשים יכולות להוציא גברים?). לצד הרצון הזה, ישנו גם רצון להקפיד על אחת ההגבלות שנאמרו על קריאת נשים בתורה, "משום כבוד הציבור". כלומר, ישנו חשש של פגיעה בכבודם של גברי הקהילה מפני מראה שעשוי לרמוז לכך שהם בורים או עמי ארצות, ולכן אין בהם גבר שמסוגל לקרוא.

יתרון נוסף של מנייני נשים נפרדים, הוא גם יצירת מרחב נשי, בו ישנו מקום פיזי ונפשי לריקודים סוערים, ואחוות נשים הנמצאת באותו הלך רוח של התרגשות מן המעמד. ישנן נשים שמנייני הנשים מאפשרים עבורם מענה מספק לחלוטין עבור הצרכים הדתיים שלהם. בכך שאין פיצול ומרחק משאר חלקי משפחותיהן, וכך הן שבות ונפגשות עם המשפחה בקידוש או המשך התפילה, ומסוגלת להנות מהצדדים השונים של החג מבלי לוותר על עמדותיהן ההלכתיות והחברתיות[2].

נשים חוגגות שמחת תורה
צילום: נורית יעקבס-ינון 'סרטי אלומה', קהילת 'נחת רוח' שוהם

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך"

שאלת עליית נשים לתורה במרחב הראשי של בית הכנסת היא סוגיה שנידונה בשנים האחרונות ביתר שאת, כאשר משאלה תיאורתית היא הפכה לשאלה מעשית מאוד בחיי הקהילות האורתודוקסיות. ככול שהמראה של אישה לתורה הפסיק להיות מקושר באופן מיידי לתנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית, ורבו השואלות והמתדפקות על דלתות הרבנים והפוסקים, נדרשים אנו לדיון אחר.

הכול עולין למניין שבעה

ראשית הפסיקה בנושא מקורה במסכת מגילה[3]:

"הכל עולין למנין שבעה, אפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור".

כלומר, ראשית אין איסור ספציפי על נשים לקרוא, ואף ישנם תיאורים של עליית נשים בתורה במקרי קיצון היסטוריים, מנהגים מקומיים[4], מחסור בקוראים גברים, או במקרה של עיר שכולה כהנים[5]. אולם מחדדים חכמים שעדיף שלא תקרא אישה במצב שניתן להימנע מכך כדי לא לבזות את כבוד הציבור.

הרב פרופ' דניאל שפרבר, דן בצדדיו השונים של כבוד הציבור[6]. הוא רואה בו מוסכמה או הלך רוח סוציולוגי, הקשור קשר הדוק למציאות בה נאמר. כלומר, בסביבה בה אכן קיים עלבון וזלזול בציבור הגברים בעליית אישה לתורה (וביחוד בתקופות בהן העולה הייתה גם הקוראת), הרי שהקריטריון הזה חשוב מאוד. אולם מנגד, בחברה שלנו היום בה אין עלבון כלפי ציבור הגברים ביכולות הקריאה של אישה, ומחוץ לבית הכנסת אין חוסר כבוד או מתח מסביב ליכולתה של אישה להיות מנהלת, אשת ציבור ומנהיגה קהילתית – הדבר לא מתקיים. בימנו אנו אין הציבור חש זלזול בו משום שניצבת מולו אישה בעלת תפקיד ציבורי או מקצועי גבוה.
אף אמרו מי שאמרו שלשיטתם עיקר הדרו של הציבור הוא בכך שאפילו נשותיו קוראות בתורה.

מנייני נשים לקריאה בתורה
צילום: נורית יעקבס-ינון 'סרטי אלומה', קהילת 'נחת רוח' שוהם

"נחת רוח לנשים"

לצד ראיית ההקשר של המושג כבוד הציבור, הרב שפרבר מעלה טיעון נוסף, והוא כבוד הבריות. כלומר, כאשר אנו ניצבים בפני התנגשות של איסור מדרבנן, ומנגד עשוי אדם להיפגע ולהעלב באיזה נושא הקשור לעשיית מצווה, ראוי להעניק משקל כבד מאוד לכבוד הבריות. לדוגמה[7]:

"בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות רבי יוסי ור' ישמעאל אומרים בנות ישראל סומכות רשות אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים".

לדברי הרב שפרבר, לא היה עד עתה דיי שיח מסביב לנושא עוגמת הנפש והעלבון של נשים שלא התאפשר להן לעלות לתורה. ישנו חוסר הכרה בכך שלמעשה מדובר במקרה של התנגשות בין "כבוד הציבור", או אפילו ספק "כבוד הציבור" כפי שהראנו, לבין "כבוד הבריות" שהינו נוכח ומובהק. עד כדי כך שמביא הרב שפרבר את דברי הרב דוד פרדו מסלוניקי:

"שאע"פ שאמרו אישה לא תקרא בתורה מני כבוד הציבור, מכל מקום אם עלתה לא תרד, הואיל ומן הדין עולה היא למניין שבעה".

לכן, בהתאם לכבוד הציבור הסוציולוגי קונקרטי בימנו אנו, גובר כבוד הבריות על כבוד הציבור. הרב שפרבר לא היה הראשון שדן במבט הסוציולוגי על כבוד הציבור, קדם לו גם הרב מנדל שפירא[8], שכתב דברים ברוח דומה. אולם יחודה של עמדתו של הרב שפרבר הוא המבט המפוכח על צערן ועלבונן של נשים.

שאלה נוספת התלויה ועומדת בדיון היא שאלת ברכות התורה. האם אין אלו ברכות לבטלה כאשר הן נאמרות על ידי אישה שלכאורה אין לה חיוב מפורש? על כך ניתן לענות, שעל פי פוסקים רבים אין ברכות התורה ברכות על החיוב אלא ברכות שבח והודיה. כלומר ברכה על עצם הבחירה של ה' בעם ישראל, וברור שנשים כלולות בזאת[9].

נשים בשמחת תורה
צילום: ross sneddon

"הפיל בחדר"

לבסוף, יש לדון בחוסר הנוחות מן השינוי, מה שמכונה במקומות מסויימים "חשש מן ריח רפורמי". בדיון על מנהגים ואימוצם עולה פעמים רבות שאלת המוטיבציה, האם לכבוד התורה אנו עושות או שמא לכבוד עצמנו? 

בראיון לגברת מג'ונדרת בשנת 2013 ניסחה היטב שרון מייבסקי את אחת מאבני היסוד בדיון על מערכת היחסים בין נשים לשמחת תורה, על הרצון לקשר, על ההשתוקקות האמיתית והכנה לקירבה רוחנית: 

"אצל נשים רבות חוויות הילדות, הנעורים והבגרות מסתכמות בכך שאת יושבת בעזרת הנשים ורואה איך הגברים רוקדים. ויש צער וכאב על ששמחת התורה היא בעירבון מוגבל בשבילן… בבתי הכנסת השוויוניים מנסים לתת חלק דומה בתפילה ובטקס לנשים וגברים…פמיניסטיות ישראליות וגם גברים, שהרגישו שהשמחה לא יכולה להיות בצד אחד. אם הקהילה חוגגת – כולה חוגגת…

"הפמיניזם הוא שהחזיר אותי לדת. שנים הייתי בלי בית דתי, עם הרבה כעס ועצב על כך שבתור אשה אין לי חלק בחיי הקהילה. להיות דתי בלי קהילה זה חסר, הדת דורשת קהילתיות. מאז שמצאתי בית כנסת שוויוני חזרתי להתפלל בבית הכנסת…כך מצאתי את המקום שלי בעולם".

דבריה הבהירים של שרון מייבסקי מנסחים היטב לא את הרצון לכבוד ושררה, אלא את מניעת העלבון, שבמרחק מן התורה, במרחק מן הקדושה, כפי שהוא מתבטא בהבחנתו היפה של הרב שפרבר בדבר כבוד הבריות בדיון זה.

בנוסף, אף על פי שמלחמות היהודים קבעו לעיתים קרובות התרחקות מן הדומה למעשיהם של זרמים אחרים, הרי שכאשר הדבר מאפשר לקרב נשים לעבודת ה', הדבר מבורך וראוי. כפי שתיאר זאת בזמנו הרב וינברג, בעל ה"שרידי אש": "בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים, והנשים אם תישארנה בבית ולא תבואנה לביהכ"נ תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי, ובוודאי שאסור להדיחן ולהרחיקן בגלל חומרא יתירה שאין לה יסוד מוצק בש"ס ופוסקים"[10].

מנייני נשים בשמחת תורה
צילום: pexels andrea piacquadio

בואי כלה: כלת התורה וכלת בראשית

הרבנית שרה פרידלנד בן-ארזה מתארת, כיצד אפילו בימים עברו ובמקומות שמרניים בהרבה, הייתה נטיה להקל באותן ההגבלות במיוחד לקראת שמחת תורה, כפי שמעלים לתורה ביום זה גם ילדים קטנים. זאת מתוך מבט באופיו השוויוני המהותי, הנובע אולי מתוך תפיסת "הקהל" ציבורית, ואולי אף יותר מכך, מתוך אהבה אמיתית וטהורה לתורה ורצון לשתף את כל חלקי הקהילה באותו החג מתוך שאיפה לצמיחה דתית קהילתית רחבה.

כך גם נהגו במקומות מסויימים להעמיד כלות בראשית וכלות תורה, ולכבד את מכובדות הקהילה[11]. לשם כך אף נכתבו נוסחים שונים עבור רשות לנוסחים לחתן/כלת בראשית, חתן/כלת כל הנערים כדי לפאר לרומם, לקלס ולשבח את מעלותיהן השונות של הכלות המדוברות[12].

קריאת התורה וקורונה
צילום:maayan nemanov

כתר יתנו לך: שמחת תורה בזמן הקורונה

השנה מעמידה אותנו הקורונה במצב יוצא דופן, רוב הקהילות הממוסדות ובתי הכנסת סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. המעבר לספירת מתפללים מדוקדקת בקפסולות דחקו באופן טבעי את מספר המתפללות מחוץ למעגלי המניינים. גם הפיצול למניינים קטנים יותר גורם למחסור בספרי תורה, ולכן "תעדוף" נמוך יותר של קריאות וריקודי נשים.

ישנם ניסיונות עקשנים של מניינים מסויימים בכל זאת לשמור על הגחלת, ועל כן לקיים קריאות בחוץ, בקפסולות, כאשר ישנה רק קוראת אחת, והקפדה על מרחק בין העולה, הגבאית והקוראת. הדבר מזמן אף הוא אתגרים טכניים, לדוגמה נוזל האלכוג'ל עשוי לפגוע בספר התורה, או העברת ה'אצבע' של הקריאה בין הקרבות לספר.

קיום הקפות מתוך שמירה על הגבלות המרחק של 2 מטרים מבטיח מראש אנרגיה נמוכה מאוד בריקודים. גם עבור זאת יש שמחפשות פתרונות במסגרת ההגבלות. לדוגמה ריקודים של כל יחידה משפחתית לכשעצמה ובתורות מסודרים לרקוד ולהקיף את ספר התורה השוכב במרכז. לחלופין הקפות שמוקד ההתלהבות בהן הוא השירה הציבורית ואילו החזן או החזנית בלבד מקיפים את ספר התורה.

עלינו לזכור שאנחנו נמצאים בעת משבר עולמית, באירוע שמתרחש פעם במאה שנים. למרות כל המאמצים שתיארנו, יש גם נשים שמעדיפות לתעדף את ערך החיים ו"ונשמרתם לנפשותכם מאוד", מעל לפמיניזם שלהן. ביחוד לאור הנטל הכפול הנופל על כתפיהן של אמהות לאור ספירת הראשים ולכן חוסר רצון להביא ילדים למניין באופן ש"יתפוס" מקומו של אדם מבוגר או מבוגרת המעוניינים להגיע לתפילה.

יש להיזהר ולרחוק מאוד ממבט שיפוטי על בחירותיו ההלכתיות של הזולת, ביחוד כאשר נעשים ניסיונות עצומים לשמור על כל ההנחיות ושמירת המרחק האפשריים. בו זמנית, זוהי אולי הזדמנות לחפש חיבור קהילתי רחב יותר לחלקיו הטקסיים האחרים של החג, תפילת הטל, חתן/כלת תורה ובראשית, ועוד אלמנטים שלרוב נדחקים לקרן זוית תחת זיוה של תורה. זוהי הזדמנות לצקת לתוכם משמעות וחשיבה מחודשת, כדי להתמודד כקהילה עם המחסור שהזדמן לנו השנה.

אך למרות כל האמור, שוב עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו שאין מדובר בדרך הטבע. שמה שנעשה השנה לא יגזור גורלות לשנים הבאות, ואין נוצרת חזקה מדבר מה שהתרחש בעת אחת קיצונית ויוצאת מגדר הרגיל. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שנוכל להגיע לשמחת תורה בעת הזאת בשנה הבאה, בריאים ושלמים בגופנו ונשמתנו, מוכנות ומזומנות להמשיך מהיכן שהפסקנו.

להורדת הנחיות (בגרסת pdf) לשמחת התורה תשפ״א, שכתבה הרבנית דבורה עברון, לחצו כאן!

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

שירים שמהדהדים את הדיון שבמאמר:

תכנים נוספים מתוך האתר, להרחבה:

המלצות לקריאה נוספת ב׳נָחוּגָה׳:

לקריאה נוספת

הפניות

[1]ראו דיון דומה בקריאת מגילה לנשים על ידי נשים ושאלת יכולתן להוציא זו את זו ידי חובה באתר בית הלל.
[2]ראו המלצתו של הרב עמית קולא.
[3]מגילה כג, א
[4]לקריאה נוספת ראו תיאורה הנוגע ללב של לימור יעקב ספראי על מנהג קוצ'ין שבדרום הודו, בו נהגו נשים לקרוא בשבת זכור.
[5]כך לדוגמה פוסק המהר"ם מרוטנבורג בעיר שכולה כהנים.
[6]"כבוד הציבור וכבוד הבריות — נשים וקריאת התורה", "דעות".
[7]חגיגה טז ב
[8] Shapiro, "Qeri'at Hatorah by Women: A Halakhic Analysis", Edah Journal 1-2, 2001, p.
[9]ראו רא"ש לברכות, ז כ, וכן בשו"ת מהר"י ברונא סוף סימן ר כפי שמצוטטים בבית הלל.
[10] שו"ת שרידי אש, ב' י"ד.
[11]ראו מאמרה של הרבנית שרה פרילנדר בן-ארזה באתר בית הלל.
[12]ראו הצעה לנוסח באתר נאמני תורה ועבודה.

רוצה לקרוא עוד? למאמרים נוספים על 

כתיבה ועריכה משותפת של צוות אתר גלויה: הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל-עמי, אודיה גולדשמידט, מרב למברגר, יהודית קגן וליאור שפירא. לקריאה מורחבת על צוות מגזין גלויה

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print

גלויה היא מגזין אינטרנטי מיסודה של הרבנית שרה סגל-כץ לנשים ולזוגות במיקומים שונים על הרצף הדתי ובזיקה אליו.

התכנים במגזין עוסקים בשלבי הרווקות, האירוסין ובשנים הראשונות של חיי הנישואין והמשפחה. המגזין מתקיים כספריה צומחת ומתפתחת.

מרכז גלויה קם לפני יותר מעשור, בירושלים והוא הבסיס ממנו צומח מגזין גלויה.
המרכז עוסק בהדרכות ובהרצאות המהוות מפגש של עולם ההלכה עם הזוגיות והמיניות, על מנת לתווך ידע המעצים את האוטונומיה על האינטימיות.

רוצה לקבל את מגזין גלויה למייל?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו אותנו למשלוח הניוזלטר בלבד

קו מפריד גלויה
רוצה לגלות עוד במגזין גלויה?

הרבנית שרה מרצה ומעבירה שיעורים בתחומים שונים כגון: אקטיביזם, הגות, שירה, נשים כמורות הלכה ועל מפגש המיניות וההלכה.
מוזמנות ומוזמנים להתעניין בשיעורים קיימים ולהזמין הרצאות עבור קהילות וקבוצות למידה אחרות.

הרבנית שרה מנחה סדנאות לימוד וכתיבה, בנושאים שונים כגון: הלכה, פמיניזם, מיניות בריאה וחיי אישות וכן, אקטיביזם. הלימוד בסדנאות נעשה מתוך כבוד למקורות הכתובים לצד אוטונומיה של כיווני מחשבה חדשים בקרב הלומדות והלומדים.

האתר מוקדש לזכר אמי האהובה
דבורה (וייץ) סגל ז"ל

10 המאמרים הנקראים ביותר באתר:

רוצה לגלות עוד?

קו מפריד גלויה
פרק נוסף בפודקאסט ״בגוף ראשון״ של מרכז יהל; הרבנית שרה סגל-כץ התארחה על-ידי ד״ר מיכל פרינס לשיחה על מצוות עונה והרלוונטיות שלה לימינו. מוזמנות ומוזמנים להאזין.
חדש
מאת
אביטל גבריהו טף
כ״א תשרי תשפ״א 9.10.20
מָחָר שִׂמְחַת תּוֹרָה אֲבָל לֹא תִּהְיֶינָה הַקָּפוֹת (...) / "אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בָּךְ תּוֹרָה" אֲנִי לוֹחֶשֶׁת. / אַתְּ חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ
חדש
מאת
צוות גלויה
כ׳ תשרי תשפ״א 8.10.20
8 דקות קריאה
מגפת הקורונה והסגרים שהביאה עימה, משפיעים באופנים רבים על הקהילה היחידאית, על גווניה הרווקים, אלמנים והגרושים. מתרבות דייטים שהשתנתה פתאום, המשמעות של הסרת המסכות ביציאה לדייט, ועד לערבות ורעות כשצריך להיכנס לבידוד בדירות שותפים. במגזין גלויה, בחרנו לקיים שיחה מלב אל לב על רווקות בקורונה עם הפסיכולוגית עטרה הרמן ועם דוברים מתוך חיי היחידאות.
חדש

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

גלילה למעלה

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם