אסופת שירים תפילות ומאמרים שפורסמה באתר, ולא רק. אסופה זו אוצרת שירים ותפילות שפורסמו במהלך השנה האחרונה במגזין גלויה לצד תכנים חדשים שליקטנו בכל אסופה מונחות מילים שאנו מקוות שיעזרו להחזיק יחד את הכאב הפועם, את הזיכרון של כל מאורעותינו ואת ההתעקשות והתקווה.
לחצו על החוברת שכאן והגיעו לאסופה ולדפדוף בדפיה >>
״הַזְּמַן הוֹלֵךְ וּמִתְאַחֶה לִזְמַן אֶחָד, / אַךְ לֹא בְּאֹרַח גְּאֻלִּי, כִּי בִּקְרִיסָה, בִּנְגִיסָה / בְּמֻשְּׂגֵי הַזְּמַן״, כותבת נועה שורק ומתארת את האשליה והמתח בין השניים. עם הכניסה לחג ׳שמחת תורה׳ ישנה ציפיה כי התורה תשיב את הנפש, הן כהפחת חיים ממשיים והן בהפחת חיי רוח. בכל שנה יש ציפיה כזאת, השנה אנו מגיעות ומגיעים עם יותר מכוות. הציפיה יכולה להיות גדולה יותר או קטנה יותר, אך עודנה קיימת.
באסופה זו כלולים שירים, תפילות ומאמרים כהצעה נוספת למשענת במהלך חודש תשרי/אוקטובר. במהלך האסופה אפשר לחוש היטב את השיבה אל רגע התחלת מתקפת השבעה באוקטובר בבוקר החג. בדומה לאסופות הקודמות איגדנו קולות מגוונים המביעים התמודדויות שונות לאורך כל השנה שעברה עלינו ועם הימשכות המלחמה והשבי של החטופות והחטופים.
בפרק המאמרים באסופה אפשר לצאת למסע בירור ולימוד נוסחי תפילה חלופיים שיתאימו יותר לזמן הזה, מציאת פרשנויות חדשות למילים המוכרות, וכל זה בניסיון לחבר בין השמחה המיוחסת לחג לבין תחושת האבל המתמשכת.
לקראת סופה של האסופה תמצאו פרק מאמרים עשיר של תלמידות ותלמידי חכמים ומובילי קהילות, המציעים דרכים שונות לעיצוב היום הזה ולמציאת דרך הזהב שתיתן מקום לשמחה לצד העצב.
פרק נוסף שמופיע לראשונה בסדרת אסופות זו, אוחז בתוכו תרגומים לאנגלית של שירים מהאסופות הקודמות וכן חדשים, מתוך הבנה כי כל שקורה לנו כאן מחובר בחוטים בלתי נראים לקהילות יהודיות היושבות בתפוצות.
במעשה התרגום איננו מביאים רק את ה׳שפה׳ הישראלית, אלא את הכתיבה שרלוונטית ליחידים, למשפחות ולקהילות ברחבי העולם היהודי. השיחה ההדדית תמיד מתקיימת, והשנה התחושה החזקה היא שגם ישנה קריאה ברורה בין תהום לתהום. פרק זה פונה גם ליהודים מחוץ לישראל, שהושפעו ומושפעים לגמרי מההתרחשויות שבישראל, כי האדמה של כולם רועדת.
יותר מהכול, אסופה זו, כשמה, באה להזכיר לנו: אין תהום שעומדת לבד. יש חוט המשוך בין התהומות. הסבל יכול לכאורה להתקיים בתהום אחת, אבל יש לו השפעה גם על אחרת. גם כשנדמה כי יש המבדיל בין התהומות, הרי שתהום היא תהום היא תהום.
באסופה זו מונחת הזמנה להכיר בעומק הבור של כל אחד ואחת מאתנו ולבוא עם חמלה ועדינות לגעת בהן. הצער הרחב של השנה הזו מספר לנו שכל תהום מהדהדת את רעותה; והדיאלוג מתקיים כל העת – בקול ממשי ובדרכי חיבור שקטות וסמויות מהעין.
אם ישנה קריאה מהותית היוצאת מאסופה זו, הרי היא הבקשה והתפילה כי התהומות שלנו יפגשו זו את זו. התהום שכאן, בארץ, וזו שמעבר לים; תהום בדידותם של הניצולים ושותתי הכאב ותהום כל מי שחשים שיש חובה לשמוח, אף על פי כן.
זעקה עולה אלינו מן התהומות, בהגיע עונת החגים מבלי שהסבל נחתם. זעקה בלתי נשמעת מהמנהרות והתעלות שבהן כבולים חטופות וחטופים, וזעקתן הגוברת של משפחותיהם וקהילותיהם. גם אם אנו חשים חסרי אונים לנוכח המציאות, עמם אנחנו בצרה.
התהומות שלנו פועים אל מול וגם יחד עם תהומות הסבל בזעקה תמידית, כבשיר 'אילה' של איריס אליה־כהן: ״אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ מֵאֲפֵלוֹת עֵינַיִךְ / זְהוֹרִית חָתְכָה נַפְשִׁי כְּתַעַר״, ועם ההבטחה שהבטחנו מרגע המתקפה ועוד לא פרענו אותה במלואה ״אַיָּלָה נָשִׁיב אוֹתָךְ מִטֶּלֶף רֹעַ צִפָּרְנַיִם / עוֹד סָמוּךְ הַיּוֹם״.
בשׂורת מותה של שיראל גולן ז״ל טלטלה אותנו רגע לפני פרסום אסופה זו. היא מחזקת את תפילתנו כי לא נעמוד עוד לבד. אם נעמוד יחד, כך אנו מקוות, נוכל לשאת יותר, כמו שאנו נושאות ונושאים את ספרי התורה, יחד, מוקפים במעגלים ובקהילות.
״אַתְּ לֹא תִּקְּחִי מִמֶּנִּי אֶת הַחֶמְלָה וְלֹא אֶת הָאַהֲבָה״, כותבת לאה צבי דובז'ינסקי הפונה לישות האמורפית 'מלחמה', ומוסיפה: ״אֶת נִשְׁמָתִי, לֹא תַּשְׁחִיתִי / אֲנִי אֶשָּׁאֵר אֲנִי״. מילים אלו עומדות בתבנית שירית המבטאת הבטחה ניצחת, בבחירת ניסוחים נאיביים במידת מה, ובד בבד נשאלת השאלה: האומנם נישאר אנחנו, האומנם נשמותינו לא יישחתו מתוך מאורעות וזוועות הזמן הזה? ומי נהיה בסופם? האם שמחת תורה השנה תוכל להיות לנו עוגן להיאחז בו בחמלה ובאהבה?
שהרי הצרות – מתרגשות עלינו מעצמן, ואולי דווקא השנה אנו זקוקים לריקוד של יחד, כדי לרקוע ברגלינו את הכאב, כדי להישען שכם אל שכם ולחוג יחד במעגלי תמיכה, כדי לטעום מהאותיות המתוקות של התורה ולשאוב ממנה כוחות ורוח של אור וטוב – בעיניים דומעות ובלב שבור שלא ממשיך להיות פתוח בציפיה.
בתפילה לבראשית ולעולם של אחרי התוהו ובוהו,
הרבנית שרה סגל־כץ
