"השירה היתה בתוכי וחיכתה לשעתה להיחלץ" – ראיון עם המשוררת אדוה מגל-כהן

ראיון גלוי עיניים עם אדוה מגל כהן על שירה, על כתיבה, ועל הדברים שעיצבו את דרכה האמנותית והספרותית.

ספרי על עצמך.

״נולדתי בבאר שבע באמצע שנות השישים ובגיל צעיר עברתי לבת-ים, שם עברה לי עלי ילדותי. את נעוריי העברתי כבר בירושלים ומאז אני חיה בעיר. אני נשואה ואם לארבעה.
אני בוגרת המחזור הראשון ללימודי קולנוע וטלוויזיה בבית הספר ״סם שפיגל״ אותו סיימתי בהצטיינות יתרה, כשבאמתחתי שני סרטים קצרים שהוקרנו בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם וזכו לפרסים: ״ילדה של צמר גפן״ ו״לטיול יצאנו״. בשניהם הגיבורות הן נערות צעירות הנפגשות באופן מטלטל עם עולם המבוגרים.

לאחר לימודי הקולנוע ועם הקמת משפחתי חיפשתי דרך שאוכל לשלב בין המקצוע שרכשתי לביטוי יצירתי לבין משפחתי הצעירה והמתרחבת. גם באותם ימים, ועל אחת כמה וכמה במבט לאחור אני מבינה עד כמה זה היה מורכב עבורי, לכן חיפשתי לייצר פרויקטים שאוכל לשלב בין הדברים ולהשאר עצמאית. אחד מהם היה בימוי הסרט התיעודי ״מגרש הרוסים״ (בהפקת שרות הסרטים) – סרט בו ביקשתי לבחון את מהות המרחק בין עולמות כל כך קוטביים במתחם פיסי מצומצם: בית מעצר, כנסייה רוסית ובית קפה הצמוד לבתי המשפט. זו הייתה הפעם הראשונה שחידדתי עבורי את הנושאים המעסיקים אותי שעוד אשוב ואחזור אליהם בהמשך: חקירת ׳מקום׳, חיפוש ביטוי פואטי למחשבותיי ובחינת הריחוק והקירבה בין עולמות שונים. המשכתי ולמדתי שנה אוצרות בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב ומיד לאחריה יצאתי לפרוייקט ״סינמה ירושלים״ – מחקר ואוצרות תערוכת קולנוע רחבת היקף וראשונה למעשה בארץ ובעולם הבוחנת את השתנות המבע התעודי קולנועי על העיר ירושלים. התערוכה שהוצגה ב״מוזיאון מגדל דוד״ הורכבה ממייצגי וידאו שונים ונחשפו בה אוצרות ארכיונים נדירים שלראשונה הוצגו בפני קהל. הדגש אותו ביקשתי לחשוף הוא נקודת מבטו היחודית, החד פעמית של הצלם העומד מאחורי המצלמה ומתעד את המציאות. מאז נשאבתי להרצות בפני קהל, בתחילה על נושאי התערוכה ולאחר מכן בנושאי קולנוע מגוונים. כיום אני מרצה לקולנוע במסגרות רבות״.

״במשך השנים פרסמתי כמרצה לקולנוע וכחוקרת עצמאית בכתבי העת ״עת-מול״ ו״סגולה״ מאמרים העוסקים בקולנוע עברי וישראלי וכן במחקר היסטורי אישי. בין מאמריי: ״המרגלים: צלמי הראינוע הראשונים בירושלים״; ״התחנה בקצה העיירה״ הייצוג הקולנועי של המרחק בין עיירות הפיתוח ליישובים ותיקים״; ״מאיפה אתה סאלח״, המולדת שנעזבה בראי הקולנוע הישראלי״.

את שיריי התחלתי לפרסם לפני כשלוש שנים. תחילה פרסמתי בעיתונות ובכתבי העת בינהם: ״משיב הרוח״, ״כתב העת לשירה – כרמל״, ״הליקון״,״הו״, ״המוסך״, ״מוסף שבת״ – מקור ראשון, ״תרבות ספרות״ ״הארץ״ ועוד . בשנת 2022 הוצאתי את ספר שיריי הראשון ״כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני״ שירים וצילומים שלי, בהוצאת ״עיתון ״ ובעריכת ליאת קפלן.

ספרי על תהליך ההפיכה שלך למשוררת. איך הגעת למקום שלך היום?

״מרבית חיי לא כתבתי שירה, השירה היתה בתוכי וחיכתה לשעתה להיחלץ. לפני שנים ספורות, בעקבות שרשרת שברים טקטוניים התחלתי לכתוב שירה. כנראה הייתי זקוקה לזמן הזה, נראה שהשברים הטקטוניים האיצו את התהליך. כשאני אומרת שברים טקטוניים אני מתייחסת למגיפה עולמית שפקדה אותנו, למשבר פוליטי מטלטל וקיצוני מאי פעם ובנוסף לכל אלו גם שברים אישיים. תהליכים גדולים התרחשו במקביל ובתנועות משמעותיות. אשתף באחד מהם: באקראי לחלוטין נתקלתי בספריית ״דוד ילין״ בספר קטן, לא דק, אפרורי ולא מושך לעין. אני חושבת ששאלתי אותו כחומר להרצאה על יומנים כתובים ומצולמים. הספר שלא הכרתי, נקרא ״בדמייך חיי״ ונכתב בידי הסופר לייב רוכמן מיד לאחר השואה. כבר מהעמוד הראשון, נלכדתי בטון המספר הייחודי. הוא פותח בתיאור אדם בשעת מצוקה גדולה , במסתור, עם קבוצת אנשים, מבודדים מפוחדים מהעולם, בחושך, בדממה, בעמידה כפויה בין קירות. התופת בהתגלמותה. ומתוך כל זה הוא לא כותב על האסון שקרה להם, לא על הנאציזם או מחשבות על העתיד לבוא או על אפשרויות הילחצות – הוא מביט בקרן השמש שהצליחה לחדור בין סדק הסדקים הדק שבדקים שזיהה באפלה, ולפתע חש פחות בודד בעולם. לפתע הוא חש שוב שהינו חלק מהעולם, שיכול אף לרגע להנות ממנו, שהוא והשמש , ממעמקי התופת, חווים רגע אחד של יופי משותף״.

״עד שמצאתי לבסוף על המחיצה למעלה עיגול קטנטן בהיר…כולנו התבוננו בעיגול-האור הקטן והגענו לכלל מסקנה כי אמנם ברכת-שלום מן השמש הוא. חשתי עצמי מאושר – משום שחיפושי עלו יפה, מצאתי משהו, ושנית – כולנו נהנינו מזה, משמע – אין אנו בודדים כל כך. השמש פוקדת אותנו במקצת״.

מתוך: בדמייך חיי, לייב רוכמן

״נחשפתי לאדם שגם בעתות מצוקה שקשה לתארם הצליח למצוא את הקול הפרטי, האישי, השקט שלו. אני חושבת שהמפגש עם קול ייחודי זה היה מהדברים המשמעותיים שהניעו אותי לחפש את הקול שלי, את השקט שבתוכי בתקופה של רעש גדול. שקט הכתיבה, בדידות הכתיבה, ההתרכזות במילים הם החומרים מהם התחלתי ליצור.
רק אחר כך התברר לי שהסופר הוא אביה של המשוררת רבקה מרים. רק אחר כך הצטרפתי לשתיים מסדנאות הכתיבה שלה. שליתר דיוק – עבורי לא היו סדנאות לימוד כתיבה, אלא היו אפשרות: אפשרות להבעה אישית, חופשית, בלתי תלויה בדבר. הרגשתי שרגליי סוף כל סוף מתנתקות מהאחיזה ששנים רבות כל כך התאמצתי לבסס בקרקע. לפעמים גם מפגש בין אנשים – הוא זה המאפשר את השחרור הפנימי.

הרצון לכתוב שירה כמו פרץ ללא שליטה והוצפתי בגווני גוונים של חומרים. יצרתי קשר עם העורכת ליאת קפלן – גם אותה לא הכרתי קודם, ולא את עבודותיה – אולם אהבתי את הבחירות השיריות בעמוד הפייסבוק שלה: משוררים כמו נתן וסרמן, טוביה ריבנר ואלישבע גרינבאום. התחלתי לעבוד עימה מבלי לדעת לאן זה יוביל, כמו אדם הקופץ לראשונה לבריכה ללא מצופים. אבל הקפיצה הייתה נחושה ומתעקשת ומניפת הדברים שכתבתי בתקופה זו הלכה והתרחבה, הלכה והעמיקה. התחלתי לשלוח שירים לכתבי עת ולמערכות עיתונים ומה רבה הייתה הפתעתי שהם החלו להתקבל ולהתפרסם. כל התהליך היה בבחינת פלא גמור עבורי. בסופו של דבר העבודה המשותפת הניבה את ספר שיריי הראשון״.

מה היתה מערכת היחסים שלך עם המילה הכתובה בילדותך ובבגרותך?

״למילה הכתובה הייתי קרובה מאז ומעולם. החוויות הילדיות הראשונות החקוקות בי הן זמן ההקראה של אבי ז״ל איתנו, הילדים הקטנים. היינו מתכרבלים על הספה או מיטתו, תמיד תחת שמיכה מפנקת, תמיד באהבה, ספרים של גדולים וספרים של ילדים כשהכל שזור יחד בטבעיות – אלתרמן ויהושע הפרוע, ביאליק וחכמי חלם, י״ל פרץ וילקוט הכזבים, וכמובן סיפורי בראשית כשהתגלגל איתנו מצחוק מהמילים המוזרות ״תוהו ובוהו״. כבר אז, כמו תובנה מולדת ידעתי שלמילים יש כוח-על הפועל על אנשים, המניע אותם. לאורך כל השנים כתבתי, כתיבה יומנית או מקצועית. וכפי שציינתי קודם, כתיבת השירה הפציעה רק באמצע שנות החמישים שלי. מעניין, וכנראה לא מפתיע, שגם החוויה ההורית הזכורה לי לטובה מכל היא שעת הקראת הסיפורים לילדים לעת ערב. חשתי איך המילים מהלכות קסם בחדר, חודרות ללב ילדיי, לחלומותיהם, גם אם לא הבינו את כל המילים, איך צליל קולי יוצר אינטימיות. לאורך כל השנים, ספרים, ובעיקר שירה, היו עוגנים רגשיים עבורי. ספרים משמעותיים בחיי מלווים אותי לעד. אני לא אפרד מספר אהוב, אסמן בו משפטים חשובים, אחזור אליו מדי פעם, אזכר בחוויה של קריאתו״.

האם יש ספר שהשפיע עליך במיוחד?

״יומנה של אתי הילסום, הספר ״חיים כרותים״ (״השמיים שבתוכי״), במשך שנים היה מונח קבע על השידה ליד מיטתי. קולה הייחודי, העדין, הפיוטי, המאמין והמפוכח, המאוהב נואשות והמאוכזב, הרוחני והחושני – קולה הכן התר אחר היופי גם בעת אפלה נוראית טילטל את כל כולי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי איך נשמה כותבת מצליחה לחדור לנשמה אחרת. איך למרות הסוף הטראגי היא הצליחה להפיח בי חדוות חיים״.

״בגיל 40 לערך, נסעתי בגפי לאמסטרדם למסע בעקבותיה. שוטטתי ברחובות עיר זרה, אוחזת בספרה בו מירקרתי את כל המקומות בהן ישבה, עבדה, טיילה, רכבה על אופניים (כשיהודים עוד הורשו לרכב) – וצעדתי בעקבותיה. שנים אחר כך כתבתי על המסע הזה שיר״.

שמתי לב שברכי רועדות

בִּרְחוֹב גַּבְרִיאֵל מֵצוּ 6, מֵאֲחוֹרֵי מוּזֵאוֹן וָאן גּוֹךְ,
תָּלוּי שֶׁלֶט קָטָן "כָּאן גָּרָה אֵתִי הִילֵסוּם".
הִבַּטְתִּי בְּחַלּוֹנֵךְ שֶׁבַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית, בְּמָה
שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה חַלּוֹנֵךְ וּבַוִּילוֹנוֹת הַכְּבֵדִים.
אֶת הַחֶדֶר הַנָּעִים שֶׁבּוֹ סְפָרִים וַאֲגַרְטַל חַרְצִיּוֹת
לֹא רָאִיתִי.

בַּהוֹלַנְדְסֶה סְכָאוּבּוּרְך, הַתֵּאַטְרוֹן הַוָּתִיק שָׁם כִּנְּסוּ
אֶתְכֶם לִפְנֵי הַמִּשְׁלוֹחִים הֻצְּגָה תַּעֲרוּכָה עַל
תּוֹלְדוֹת הַתֵּאַטְרוֹן הַהוֹלַנְדִּי וּפַרְגּוֹדִים אֲדֻמִּים כְּבֵדִים
מִלְּאוּ אֶת הָאוּלָמוֹת הָרֵיקִים. בֶּחָצֵר לְיַד הָאַנְדַּרְטָה
סִמַּנְתִּי בְּטוּשׁ צָהֹב בְּסִפְרֵךְ: "הַבֹּקֶר מָצָאתִי בְּתֵבַת הַמִּכְתָּבִים
מִכְתָּב רִשְׁמִי. הַנְּיָר שֶׁבַּמַּעֲטָפָה הָיָה לָבָן, רַק אַחַר כָּךְ
שַׂמְתִּי לֵב שֶׁבִּרְכַּי רוֹעֲדוֹת".

בְּבֵית הַקָּפֶה הַסָּמוּךְ צְעִירִים בִּצְעִיפִים צִבְעוֹנִיִּים לָגְמוּ
בְּנַחַת קָפֶה רֵיחָנִי, אָכְלוּ עוּגוֹת שְׁמָרִים, אַף עָנָן
עֲרָפֶל לֹא נִרְאֶה בָּאֹפֶק. זֵר הַוְּרָדִים הַגָּדוֹל עֲדַיִן
עַל עֶגְלַת הַפְּרָחִים שֶׁכָּתַבְתְּ עָלֶיהָ. "אֵיךְ אַתְּ יְכוֹלָה
לַחֲשֹׁב עַכְשָׁו עַל פְּרָחִים?" כָּתַבְתְּ.

בִּמְבוֹךְ הַתְּעָלוֹת חִפַּשְׂתִּי דַּרְכִּי חֲזָרָה. בַּלַּיְלָה, בַּמָּלוֹן,
נִזְרַקְתִּי עַל הַמִּטָּה, הִתְגַּעְגַּעְתִּי לַאֲהוּבִי שֶׁלְּעוֹלָם כְּבָר
לֹא יִהְיֶה שֶׁלִּי. הֵסַטְתִּי אֶת הַוִּילוֹן הַכָּבֵד לְכִכַּר דָּאם
הָרֵיקָה, יָרַד גֶּשֶׁם. הַטִּיסָה לָאָרֶץ בַּצָּהֳרַיִם, אֲנִי חַיֶּבֶת
לִקְנוֹת מַתָּנוֹת לַיְּלָדִים. בְּבֹקֶר גָּשׁוּם וְאָפֹר אָבִיא
לַאֲהוּבִי שִׂיחַ יַסְמִין רֵיחָנִי. אָבִיא לוֹ אֶת כָּל הַפְּרָחִים
שֶׁיִּקָּרוּ בְּדַרְכִּי. אֵלֵךְ לְמוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל אֶתְבּוֹנֵן בַּעֲקֵדַת יִצְחָק
שֶׁל מֵצוּ, בְּצִיּוּר לְלֹא מַלְאָךְ. אַתְמִיד לַחֲשֹׁב עַל פְּרָחִים.

אילו תחנות בדרך היו משמעותיות עבורך?

״אני אספר על שלוש תחנות: שיעור ספרות, כיתה ׳ , בית ספר רנה קאסן בירושלים. הנושא: שירת ימי הביניים. המשוררים: רבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי. המילים הפיוטיות, הנשגבות, המשוחררות, השוזרות בטבעיות קדושה ותשוקה, טבע ואמונה, ממשי ואינסופי, הילכו עלי קסם. אני זוכרת ממש היכן ישבתי באותו שעור, את ההתרגשות שאחזה בי, גם את תחושת הנבוכות שאינני יכולה לשתף בגילוי מסעיר זה את חבריי. טקסטים שכל כך רחוקים מעולמי ומשפתי הצליחו להרעיד את ליבי, להרחיב את מבטי, לתת ביטוי משוחרר לרגשות אמוניים שגעו בי, לחוש בעזרת המילים העבריות העתיקות חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא חיים. למשל מילותיו של אבן גבירול: "אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד".

לימודי קולנוע – שם נפגשתי עם כוחה המסעיר של אומנות לגעת בך ולשנות את חייך. אני לא מציינת שם של סרט או ז׳אנר מיוחד, כי אני אוהבת סרטים רבים ומגוונים. לעיתים אלו ״רק״ סצינות של רגעים, מבטים, משפטים, צליל – ברגע שקסם היצירה מתלקח על המסך הוא מניע את השינוי בצופה היושב בחשכה, ההולך עם הסרט הביתה הממשיך וחולם אותו. הקולנוע ממלא חלק חשוב מעולמי, ממצבור חוויותיי, מהרפרנסים אליהם אני מתייחסת, מההיסטוריה האישית שלי (פעם אפילו כתבתי את רשימת כל הסרטים המשמעותיים בחיי, באיזה קולנוע צפיתי, מתי הסרט פגש אותי בחיי, עם מי צפיתי). גם בכתיבתי אני שוזרת את מבטי הקולנועי. חלקים רבים ממנה זו כתיבה של התבוננות, של תיאור סיטואציות שאני מבקשת לחשוף את המימד הנוסף, הפואטי בהם, כתיבה מתוך עדשת המצלמה המתבוננת. לעיתים יש התייחסות מפורשת לסצנות מסרטי קולנוע שהותירו בי חותמם כמו ״לילות כבירייה״ של פליני, ״צד שלישי למטבע״ של כריס מרקר, ״אנשים פשוטים״ של רוברט רדפורד וכמובן סרטי הארכיון הישנים על ירושלים.

לכתו של אבי – אבי נפטר בחטף בגיל 62. מחיידק אלים שתקף אותו. כל מהלך המחלה היה שבוע שנראה כשפעת רגילה. אולם המפגש עם המוות המהיר, עם הפיספוס באיבחון, עם הרצון שלו להינצל וחוסר ההבנה של מה שקורה – לו, לרופאיו, לסובבים אותו, עם ההבנה עד כמה אנו לעיתים נעים בעולם כסומים בערפל. כן, גם סומים וגם בערפל. גם אנחנו מתוכנו לא מסוגלים לראות את פני המציאות וגם האמת מסתירה פניה מאיתנו. חושבים שהכל ברור לנו ונהיר. ולא כך. הפרידה לא פרידה ממנו – היה ארוע משמעותי עבורי בהבנת החיים ובתשוקה לנסות לנסח כמה מהשאלות שעלו בתוכי״.

האם יש דמות שהשפיעה עלייך ועל הכתיבה שלך?

״רחל טויבר, סבתא רבתא שלי, שמעולם לא הכרתי, ושנפטרה בטרם נולדתי. רחל שלמדה קרוא וכתוב בכוחות עצמה, שהתחילה לכתוב את יומן זיכרונותיה רק בגיל 63, שפתחה את יומנה בהתנצלות על העברית שלה – ולמרות כל זאת לא וויתרה וכתבה. היא סקרנה אותי, ובאופן לא מודע עוררה בי השראה על היותה אשה בעלת כוחות להניע את עצמה לדברים החשובים שלה: התשוקה ללימוד, לכתיבה, החוש ההיסטורי שהיה לה, ההבנה שיש חשיבות בל תשוער, לעולם, לדורות הבאים לספר את סיפורה, להשמיע קולה, להעלותו על כתב. המאמץ להתגבר על המבוכה או הבושה בחולשותיה. על זה אני מודה לה. כתבתי עליה בספרי שני שירים״.

איך היית מאפיינת את הקול שלך?

״אני בוחרת להסיט את המבט אל היומיומי הארעי, מחפשת אחר יופי בפאתי ההתרחשויות, להתעכב על תנועות החיים הרכות, לחשוף עוצמתן: אסיר משוחרר בלשכת משרד הפנים במרכז מסחרי, גנן על ספסל בגינה נטושה, הניבט מבעד חלון חדר לידה. אני שבה וחוזרת אל מקומות, מבקשת לחקור ׳מקומות׳ בהם חייתי או חלפתי בעדם. מקומות טוענים בנו אנרגיה, משפיעים עלינו, חורטים בנו ממהותם ומלווים אותנו. אין באמת ״רק לחלוף״. כל מפגש עם ׳מקום׳ יש בו מהחיכוך המשפיע, גם אם הוא קל עד מאוד. אני חוזרת למדבר שם נולדתי, לשכונת ילדותי בבת-ים, לנחל בוקר הממשי והרי הקור הצפוניים שבחלומותיי. לירושלים היומיומית, השיכונית, הרחוקה עד מאוד ממרכזי התיירים. אני עוסקת הרבה בטבע הקרוב אליי בעיר, בהשפעתו הבלתי ניתנת לשיעור על חיי: צליל ציפור, פיסת ירוק הניבטת בחלוני, עץ נכרת. שירה עבורי היא גם ניסיון לחקירה אינטימית פנימית. אני מבקשת לתאר כהוויתו רגע קל שבקלים ולחשוף את האינסופי והנשגב הקיים גם בו״.

מה נותן לך השראה לכתיבה ומה מסייע לך כשיש ׳בלוקים׳?

״רבים מחומרי המציאות מעוררים בי השראה ומניעים אותי ליצירה: קולנוע, מוסיקה, מראות טבע (אני מצלמת ושילבתי בספר צילומי) אבל מעל לכל זו הקריאה. שירה ופרוזה. גם בספרי פרוזה שאני אוהבת אני מזהה את השיריות בין השורות. וכמובן חדרי, ליד שולחן כתבתי, עם ספריי וחומרי הגלם האחרים שלי סביב הם התנאים הטובים מכולם לכתיבה. את המסעות המורכבים והמאתגרים בחיי, התחלתי בחדרי, בירושלים. מפה יצא הכל. אני אוהבת לצידי את ספריי האהובים המשתנים מדי תקופה. לאחרונה מונחים לידי: ״אסימטריה״ של המשורר הפולני אדם זגייבסקי, ״שני סתווים״ מסאוקה שיקיף (משורר הייקו יפני), ו״העולם של אתמול״ של הסופר היהודי אוסטרי שטפן צוויג.
וכשיש בלוקים?! – להרפות. להמתין. לנסות לחזור במועד אחר, למצוא את התנאים שמאפשרים התרכזות״.

האם יש לך טיפ או עצה לכותבות.ים מתחילים?

״אם הייתי צריכה לזקק כמה מהדברים שעזרו לי: לאמץ פנקס קטן או ״פתקים בפלאפון״ – לתעד כל מחשבה טובה שעולה, הגיג, משפט, אסוציאציה. דברים שנרשמים לעולם אני חוזרת אליהם – לא פעם הם המטעינים אותי ביציאה לדרך.

עצה שנייה היא קריאה. והרבה. להחשף למשוררים ומשוררות נוספים. מקומיים או מתורגמים. קרובים אלינו או דווקא להחשף לעולמות וסגנונות אחרים. זה מרחיב ומעשיר. עצה נוספת היא לא למהר ולשלוח לפרסום, טוב להניח בצד ולחזור מאוחר יותר לשיר שנכתב. גם לא להתייאש מאי תגובה או סירוב. ועצה אחרונה, שנתנה לי משוררת אהובה. היא אמרה: ״אדוה, אל תחשבי על אף אחד בכתיבתך, כיתבי לפני האלוהים״. את זה אני מבקשת לנצור״.

האם יש עוד תחומים בהם את פועלת?

״אני מתנדבת בעמותת ״קאמבק״ אשר עוסקת בתמיכה ועזרה לעוברי חוק לשעבר בשיקומם הכלכלי לאחר שחרורם. אסירים משוחררים עם יציאתם מהכלא חוזרים לאותם חובות כספיים, עיקולים והצמדות, דבר שלא מאפשר להם להשתקם ומחזיר אותם למעגל הפשע. אנו מנסים לעזור להם מול הרשויות, לנסות והתחיל בצורה עד כמה שניתן מסודרת – דרך חדשה.
לפני שנים ראיתי אסיר משוחרר בלשכת משרד הפנים בגילה. יאושו נגע ללבי וכתבתי את השיר ״משוחרר״. לא ידעתי שיום אחד אגיע לעמותת ״קאמבק״.״

משוחרר

מִשְׂרַד הַפְּנִים בְּגִילֹה, שׁוֹמֵר סַף אֶחָד, פְּקִידָה,
סְמַרְטְפוֹנִים כְּכַדּוּרֵי הַרְגָּעָה, מִדֵּי פַּעַם נִשְׁמַעַת
נְשִׁיפָה עֲיֵפָה כְּשֶׁל דוֹרֵס לַיְלָה שֶׁנִּקְלָע לְחֶדֶר אָטוּם.
גֶּבֶר בְּלִי גִּיל, כְּפוּף גַּב יוֹשֵׁב מוּל הַדֶּלְפֵּק
מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת קְצָרִים, כַּפְכַּפִּים מְפֻסְפָּסִים.

"אָסִיר מְשֻׁחְרָר, יָצָא מֵאַשְׁ-קְלוֹן, אֵין לוֹ מַעַן"
מְדַוַּחַת הַפְּקִידָה בַּטֵּלֵפוֹן. אֵין בַּיִת,
אֵין הוֹרִים, אֵין מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ.

"אָז אֵיפֹה אַתָּה?" הִיא שׁוֹאֶלֶת "בָּרְחוֹב,
מָה אֲנִי יַעֲשֶׂה". נֶאֱנַחַת, שׁוֹלַחַת אוֹתוֹ לָרְוָחָה
"…וְתִכְתֹּב כְּמַעַן: "יְרוּשָׁלַיִם" וּבְקוֹלָהּ טוֹבָה
יְרוּשָׁלַיִם. לָקַח אֶת הַפֶּתֶק. שׁוֹמֵר הַסַּף
פָּתַח בְּפָנָיו אֶת הַדֶּלֶת וְיָצָא.

אֲוִיר נָעִים חָדַר,
הַפְּקִידָה הַשְּׁנִיָּה שָׁבָה לַעֲבֹד,
מֵאָחוֹר, עַל סוֹרַג אֶשְׁנָב קָטָן הָמְתָה צוֹצֶלֶת.
בְּהֶסַּח הַדַּעַת רְאִיתִיהָ
בְּהֶסַּח הַדַּעַת שְׁמַעְתִּיהָ.

האם יש לך צד מפתיע שלרוב אנשים לא מצפים לו?

״בגיל 49, משום מקום וללא רקע ספורטיבי – התחלתי להתאמן בריצה. החיבור המיידי שלי עם הריצה הפתיעה אותי מאוד. במבט לאחור אני חושבת שקורס ריצה שהתחלתי (לגמרי באקראי; לא הכרתי אף אחד, לא ידעתי מה נוח, מה רצוי) קרב אותי באופן ידידותי, לא מאיים, והדרגתי (שמונע פציעות) לריצה. אט אט הגדלתי נפחי ריצה וגיליתי שאני יכולה, שהגוף מתרגל ואף נהנה מזה. הופתעתי מההתמדה שלי בריצה. בתחילה עם קבוצה, אחר כך המשכתי עם חברה, כיום אני בשלה לחלוטין גם לרוץ בגפי ולהנות מזה. עשיתי לא מעט חצי מרתונים והרבה מאוד מרוצי שדה ומרצי שליחים."

״הריצה השיבה לי את החיבור לגופי, חיזקה אותי, נפשית ופיסית, גרמה לי עונג רב ויכולת לשחרור גדולה. אני אוהבת לרוץ באזורים בהם הטבע סביב, וירושלים משופעת בהם. (הר איתן, עמק ארזים, עמק המצלבה), לפעמים אני עוצרת לצלם. המפגש הבלתי אמצעי עם השתנות הטבע, שינויי מזג האוויר, היציאה מהחללים הסגורים בהם אנו חיים ועובדים ופעילות גופנית הם המתנה הטובה ביותר שהענקתי לעצמי בהגיעי כמעט לגיל 50״.

לרכישת ספר שיריה של אדוה מגל־כהן: https://www.advamagalcohen.com/

שירים נוספים מאת אדוה מגל-כהן במגזין גלויה:

• כציפור בודד על גג
• תנועות חיים רכות
• ואולי היה זה ערב קיץ?
• הסימנים הנצו בחורף
• במבוכה תבוא האהבה
• אחרי השלג הגדול
• בשבח השמיטה
• ליום האהבה

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה בהמשך לתוכן הכתבה עם המשוררת אדוה מגל-כהן:

• * (שירי על הבעיה במחיקת שירים או) – איה דבורה סומך
• אוקסימורון – רוני כרם פז
• העורכת שלי מבקשת עוד שירים על כסף – מוריה נחום
• פגאנים אוהבים שירה – אלמוג בהר
• יער של סמלים – רות נצר
• איש בורח משירה –תומר קליין
• עולם עשיר ומטלטל – על שירתה של חוה פנחס-כהן ז״ל – ד"ר ענבר רווה
• הצעה לטקס "פריון" ליציאה מעקרות מחשבה ויובש יצירה – שלומי פרלמוטר
• יומן מחלה-מלחמה – גלויה אנונימית
• 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – צוות גלויה
• יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה– יוסקה אחיטוב