מונולוגים מהמקווה, על בתים של טהרה - שני מונולוגים של אם ובת על המקווה, מתוך ספרה של אלה קנר "כל אחת לגופה"

מונולוגים מהמקווה, על בתים של טהרה

ח' בשבט תשפ"א 21.1.2021
קו מפריד גלויה

שני מונולוגים מספרה של אלה קנר, "כל אחת לגופה", המקבץ מונולוגים של נשים על חווית המקווה שלהן. שני מונולוגים, האחד של אם- שרה, בת 70, והשני של בתה- שפרה, בת 47. על הקשר בין אישה ומשפחה למקווה, על המקום של טהרה במערכת היחסים של האישה עם גופה, בעלה וביתה. אז והיום.

שרה, בת 70

פעם הכלה הייתה מפחדת מהחמות. היום זה הפוך, החמות מפחדת מהכלה. אני אומרת, אם אני רוצה את הבן שלי אני צריכה לאהוב את הכלה שלי. אני לא יודעת אם הם עושים מקווה או לא. אף פעם לא שאלתי, ולא אשאל בחיים. לא ביקשתי לראות את המטפחת עם הדם של הבתולים. ידעתי שאף אחת מהן לא בתולה. לפעמים אני אומרת, אולי זה טוב, הן מנסות מישהו אחר במיטה, לא אחד וזהו. אני זוכרת שנסעתי פעם באוטובוס. בעלי, שהיה אז חבר שלי, שם לי יד ככה על הכתף. באתי הביתה ואמרתי לאחותי: "אני חייבת להתחתן איתו". אז היא אומרת לי: "מה קרה? מה עשה לך?" אמרתי שכולם ראו שהוא שם יד על הכתף שלי. אז אחותי אמרה: "אז את חייבת להתחתן איתו".

שבת שמרתי כמו שאמא שלי שמרה, וכמו שהיא שמרה מקווה גם שמרתי, עד הילד השלישי. כשעושים מקווה אני טהורה, אני כמו כלה. זה כיף. בילד הרביעי כבר לא יכולתי. הפסקתי. לבעלי זה לא היה חשוב בכלל. הייתי סוחבת 14 יום. הייתי מנסה בכל כוחי לשכנע אותו שזה נכון לשמור נידה. פחדתי שהילדים יצאו משוגעים, פגומים.

בילד הרביעי כבר לא יכולתי להיאבק איתו יותר וויתרתי וזה העציב אותי. בפרס לא היה שום סוד בנושא המקווה. כשאמא הייתה הולכת למקווה היא הייתה אומרת לי. לא הלכתי איתה, כי שמרתי על האחים בבית. אמא שלי הייתה אומרת לי: "מה אתם מדברים? יש במקווה בארץ מים חמים. אנחנו שברנו את הקרח ואז טבלנו. ולא היינו חולות", אני אמרתי לה: "אבל לשמור 14 יום זה קשה עם הגברים", והיא ענתה: "לא קשה שום דבר, לפני זה עושים הרבה פעמים והוא שבע, ואחר כך שומרים".

מקווה, טהרה, משפחה, בתולין
צילום: Enelia Sandoval Kugld

את אמא שלי לימדה הכול חמותה, סבתא שלי. סבא שלי, בעלה, היה גדול ממנה בעשר שנים. היא סיפרה: "היו אומרים זה יהיה בעל שלך אבל לא ידעתי מה זה בעל. הוא היה בא, מביא לי בובות והיינו משחקים עם הבובות". בערך בגיל עשר היא גילתה דם במכנסיים, היא חשבה שזו מכה. היא הלכה עם זה לחמותה והיא הביאה סמרטוטים וסידרה לה. והראתה לה מה לעשות ומתי להחליף. בזמן שלה לא היה צמר גפן ולא היו טמפונים. ואחר כך אמרה לה שאסור שהיא תלך במיטה שלו. המצעים שלהם היו סמרטוטים. הסבתא אמרה לה שרק כשהיא אחרי המקווה, כשהיא הולכת לישון איתו, אז שתשים את סט המצעים היותר טובים.

בגיל 12 אמא שלי ילדה בבית, בגיגית (זה היה הנוהג מהבית שלה).

המיילדת שלה בדקה גם אותי בהריון שלי. סיפרתי לה שהילד שלי עוד קטן ולא קיבלתי וסת. והיא אמרה: "תבואי מחר בבוקר, ואל תאכלי שום דבר". אמרתי: "מה תעשי לי?" היא אמרה: "אל תדאגי, אני לא מכניסה אצבע. אני אבדוק אותך". היא בדקה ואמרה: "קומי, את בחודש רביעי, ואת מביאה בת". לא אשכח את זה. כבר בחודש רביעי? על מה את מדברת? בכלל לא קיבלתי וסת אחרי הלידה של הראשון. הנקתי, ואמא אמרה: "אל תדאגי, כשמניקים לא נכנסים להריון".

עליתי מפרס בגיל 9 והתחתנתי בגיל 19. בבית כבר רצו שאתחתן כי אחותי קטנה ממני בשלוש שנים, והם פחדו שתישאר בתולה זקנה. כל ניהול החיים היה בידי האח הגדול כנציגו של האב. אם רציתי לבחור בן זוג, זה היה צריך לעבור את ההסכמה של אחי. ראיתי את בעלי בדואר והוא מצא חן בעיני. יום אחד אחי הזמין אותי לבוא איתו לחתונה של חברים. לא רציתי ללכת איתו. אמא שלי התחננה שאלך. והלכתי. זה היה באולמי "נשיאים" ברחוב המסגר. עליתי למעלה וראיתי את בעלי עומד בדלת. הוא היה מלצר של כולם, חבר של כולם. הוא אמר לאחי: "ואוו, הבאת חתיכה", (אז הייתי חתיכה), ואחי אמר: "זו אחותי". זה היה ערב של כיף. הוא בא ודיבר, וכל פעם אמר לי: "אפשר לפגוש אותך?" כשכבר עמדנו לצאת אמרתי לו: "אל תגיד לאחי, ניפגש בתל אביב".

אני מגיעה לפגישה אחרי כמה ימים, ומסתבר שהמטומטם שלח את הבן דוד שלו. אם זה היה היום אוי ואבוי היה. והבן דוד אמר שהוא נתקע בעבודה ולא יכול לבוא. והוא יעמוד איתי עד שהוא יבוא. עמדנו ודיברנו עד שבעלי (אז החבר) הגיע. ואז כשהוא מגיע, הוא שואל: "מה נעשה? בואי נשתה משהו". אמרתי לו: "אין לי כסף". הוא לקח אותי ושתינו אספרסו. אמרתי לו: "בוא נלך, כי אני לא אספיק, אמא שלי אמרה שבתשע אני חייבת להיות בבית". ויש לי אח שהיה חונק.

צילום: Amelie Niklas Ohlrogge
favicon

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

הוא הביא אותי הביתה, ואחר כך יצאתי איתו עוד פעם אחת. אחי שאל את אמא שלי: "איפה שרה?" והיא אמרה לו שהלכתי עם חברות. והוא אמר לאמא שלי: "לא נכון, את משקרת. בשבוע הבא אנחנו עושים לה אירוסין. עם מישהו מהשכונה". כשנפגשתי עם בעלי אמרתי לו: "אני לא יכולה לצאת איתך יותר. זהו. מחתנים אותי. אם אתה רוצה, תבוא לאח שלי היום בערב". הוא בא לאח שלי, ישבנו ודיברנו. ואחי אמר שמצא חן בעיניו החתן שהבאתי, ובינתיים את החתן השני הוא גירש.

בעלי שיקר לאבא שלי ואמר לו שיש לו 5,000 לירות. עבד יום ולילה, שלא תהיה לו פדיחה, וגם אני עבדתי עד שחסכנו 5,000 לירות. קנינו דירה אחרי שנה בדיוק, ברמת גן בכביש הטייסים. שם קנו כל האחים שלי. במשפחה שלי התגאו שקנינו דירה ברמת גן. לקחנו משכנתה ושנינו עבדנו כמו חמורים. ההורים לא נתנו כלום. מכיתה ז' עבדתי כל חופש גדול בקישואים. בסוף החודשיים האלה הייתי הולכת לבית הספר בלי ציפורניים, הכול היה נאכל. מהכסף הזה אמא חסכה וקנתה לי את החדר שינה. אמרתי לבעלי שזאת מתנה מההורים שלי. כשילדתי את הילד הראשון, הם קנו עגלה, גם מהכסף שלי. לא קיבלתי בחיים כלום, אבל קיבלתי אהבה.

בליל הכלולות אמא ישנה בחדר ליד. היא נתנה לי את המטפחת ואמרה: "כשבאים מהאולם, אתם יושבים ושותים קצת". הוא שתה, אני לא שתיתי. נכנסנו למיטה. לקח אולי חצי שעה, היא שמעה את הצעקה שלי. היא יצאה, לקחתי את המטפחת והראתי לה. והיא שמחה ואמרה: "מזל טוב, מאמי, מזל טוב, שיהיה לך כל הטוב שבעולם הזה, שאת טהורה, שאת לא זולה" (בפרסית זה אומר: ש"את קדושה עכשיו"). שמרתי את המטפחת שנים. אמא אמרה לי לשמור. "שתמיד יהיה לך כבוד שאת היית בתולה. ושאם במקרה חמותך תבוא לארץ, תראי לה שהיית בתולה ולא נתת לאף אחד לגעת בך".

צילום: Tijana Drndarski

בבוקר החתן הזמין מונית ולקח אותה ואותנו אל הבית של ההורים שלי. כל האחים והאחיות של היו שם לראות את הבתולים. כשאחותי התחתנה חמש שנים אחרי, אמא גססה. היא לא יכלה להיות בחופה והיא אמרה לי: "אני רוצה שתקחי את הבתולים שלה ושלך ותשימי בשקית ותשמרי".

לפני החתונה ישבנו כולנו, זה היה יום חמישי. אמא ישבה ודיברה לאלוהים ואמרה: "בקשה אחת אליך. תן לי עד יום חמישי הבא". ביום חמישי באותה שעה היא מתה. אני אמרתי, "למה לא ביקשה עד יום ראשון שנעשה את השבת חתן?" היא אמרה לי: "תקני הרבה סוכריות, אני כבר לא אהיה, אבל את תעשי". היא השאירה אותי אחראית על מי שנשאר בחיים. אבל רק כדי להוכיח שאני ואחותי טהורות, עשינו מקווה, ולא היינו עם גבר לפני החתונה. זה היה חשוב לה.

שפרה, (בתה של שרה), בת 47

כשהתחתנתי הלכתי להדרכת כלה. הייתי בשוק מכל מה שהיא אמרה לי. מי היא שתבוא עכשיו ותגיד: תפרידי מיטה, תקרבי מיטה. גדלתי בבית שראיתי בו יותר דברים ממה שהיא ראתה. אמרתי לעצמי שהיא רוצה להחזיר אותי בתשובה, וזה השאיר בי אנטי. יותר קל היה לי בדרך של מה שראיתי בבית מאשר להקשיב לה.

אחרי החתונה הלכתי פעמיים-שלוש למקווה וזהו. לא החזקתי מעמד בגלל הבעל שלי. מהר מאוד ויתרתי. יצאתי עם בעלי (שממנו אני גרושה היום) שלושה חודשים. אבא אמר לי שאם אני אהיה בתולה בחתונה אז אני אקבל 3,000 דולר. לא הייתי בתולה, והוא לא ביקש לראות. כבר היו זמנים אחרים. אני חושבת שכדי לא לדעת את האמת הוא אפילו לא שאל.

ידעתי שאמא הולכת למקווה. זה היה חגיגי. זה היה יום מיוחד. וידעתי שהיא חוזרת, אבל לא ידעתי מה עושים אחר כך.

חגיגה טבילת כלה אלה קנר
צילום: Gaelle Marcel

היה לי ברור שכשאני מתחתנת אני צריכה לעשות מקווה. יש לי הרבה בנות דודות שהתחתנו לפניי. כולן עשו מקווה. כולן נכנסו איתי למקווה. היו איזה מאה נשים, כולן רואות אותי עירומה, וכולן זרקו עלי סוכריות כשיצאתי. זה בכלל לא היה נתון לשיקולי. לקחו אותי לכל אורך השכונה, ומהמרפסת זרקו עליי סוכריות. כל השכונה ידעה ששפרה עושה מקווה. הייתי כל כך ילדה קטנה וטיפשה, שלא ידעתי להינות מכל הדברים האלו.

יש בזה משהו מקסים, כשזוג נכנס לחיים ביחד. יש בזה משהו קדוש.

גיסתי, שהיא לא דתייה, התייחסה למקווה שלה כאל משהו שמטהר אותה, וזה ריגש אותי יותר מהמקווה שלי. אני ראיתי בזה משהו שצריך לעשות, שצריך לסמן וי, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות.

היא עשתה טקס מדהים. היא לקחה נרות ובירכה את כולם, וכשהיא נכנסה למים ראיתי שהיא נכנסת עם כל הקדושה של הנישואין, שהיא הולכת לקראת בעלה.

אמא שלה לקחה מראה ושמה שני נרות ואמרה לה: "כשאת יוצאת מהמים אל תסתכלי על אף אחד, רק על עצמך ועל הנרות. וכשאת יוצאת מהמקווה את לא מדברת עד שאת לובשת תחתונים וחזייה".

יש לנו עוד מנהג, כשאישה יוצאת מהמקווה אחרי שהיא טובלת לפני חתונה, אז אלה שלא יכולות ללדת או רווקות נכנסות אחריה למים, והכלה לעתיד יכולה לברך אותן – אז זה גם היה.

טבילת כלה ברכה אלה קנר
צילום: Jaclyn Moy

לפני שנים, כשהייתי צעירה, הייתי בת לאמא שעושה מקווה, והלכתי בגללה. היום אם אני אעשה מקווה אני אעשה רק בגלל הערכים של זה, לא כי זה מה שראיתי. אם אני מדליקה היום נרות שבת, זה כי אני בוחרת. הייתי בוחרת לעשות מקווה אם הייתי נשואה, בגלל היופי של הדבר. אפרופו להדליק נרות, זה על אותו משקל של מקווה, כי זה הטהרה של המשפחה.

המונולוגים המלאים נמצאים בספר 'כל אחת לגופה', סיפורי טבילה בעריכת אלה קנר.
מונולוגים נוספים שעלו למגזין גלויה, מספרה של אלה קנר, על חוויית הטבילה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת:

לקריאה נוספת על 

להצעת תוכן לאתר מלאו פרטים כאן

לרשימת כל התכנים המופיעים במגזין גלויה, היכנסו למפת האתר

ילידת תל אביב. הייתה חילונית עד גיל 18, כיום דתייה אורתודוכסית. פעילה פמיניסטית. בעלת תואר שלישי, מתרגלת יוגה. 'כל אחת לגופה' הוא ספרה הראשון.

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print

גלויה היא מגזין אינטרנטי מיסודה של הרבנית שרה סגל-כץ לנשים ולזוגות במיקומים שונים על הרצף הדתי ובזיקה אליו.

התכנים במגזין עוסקים בשלבי הרווקות, האירוסין ובשנים הראשונות של חיי הנישואין והמשפחה. המגזין מתקיים כספריה צומחת ומתפתחת.

מרכז גלויה קם לפני יותר מעשור, בירושלים והוא הבסיס ממנו צומח מגזין גלויה.
המרכז עוסק בהדרכות ובהרצאות המהוות מפגש של עולם ההלכה עם הזוגיות והמיניות, על מנת לתווך ידע המעצים את האוטונומיה על האינטימיות.

רוצה לקבל את מגזין גלויה למייל?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו אותנו למשלוח הניוזלטר בלבד

קו מפריד גלויה
רוצה לגלות עוד במגזין גלויה?

הרבנית שרה מרצה ומעבירה שיעורים בתחומים שונים כגון: אקטיביזם, הגות, שירה, נשים כמורות הלכה ועל מפגש המיניות וההלכה.
מוזמנות ומוזמנים להתעניין בשיעורים קיימים ולהזמין הרצאות עבור קהילות וקבוצות למידה אחרות.

הרבנית שרה מנחה סדנאות לימוד וכתיבה, בנושאים שונים כגון: הלכה, פמיניזם, מיניות בריאה וחיי אישות וכן, אקטיביזם. הלימוד בסדנאות נעשה מתוך כבוד למקורות הכתובים לצד אוטונומיה של כיווני מחשבה חדשים בקרב הלומדות והלומדים.

האתר מוקדש לזכר אמי האהובה
דבורה (וייץ) סגל ז"ל

10 המאמרים הנקראים ביותר באתר:

רוצה לגלות עוד?

קו מפריד גלויה
גלויה
מתארחת
י״ב בשבט תשפ״א 25.1.2021
גלויה וynet יחסים: זוגיות כוללת בתוכה גם החמצות, פערים, וסדקים. קִינְטְסוּגִי היא אמנות יפנית שיוצרת מהשברים אסתטיקה חדשה, יכולה ללמד אותנו לקח חשוב על הזוגיות שלנו ולסייע בתוך החיים המשותפים.
חדש
מאת
צוות גלויה
ח' בשבט תשפ"א 21.1.2021.
מה חדש במגזין גלויה? סקירה של כל התכנים החדשים שעלו לאחרונה למגזין גלויה בנושאים מגוונים: זוגיות, הלכה, מיניות, ספרות ורוח, טקסי חיים, בריאות ותברואה.
חדש
גלויה מארחת
רות לזר
ח׳ בשבט תשפ״א 21.1.2021
יוֹצֵר הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ / אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּךָ בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל / טַהֲרֵנִי עַל אֲפִיקֵי מַיִם
חדש

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

גלילה למעלה

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם