ידענו שיש לא מעט מחירים לנישואין בגיל צעיר, ידענו שעומדות בפנינו שנים קשות, אבל לא ידענו כמה דמעות נשפוך בתפילה למעט רווחה כלכלית.
אני רוצה לכתוב על נושא מושתק.
אני רוצה לכתוב על נושא שלא נהוג לדבר עליו עם ילדים. כשאנחנו קטנים לא מספרים לנו כמה הוא יהיה משמעותי בחיינו כאנשים בוגרים עם צרכים והעדפות משתנות.
אני רוצה לכתוב על משהו שסובבים אותו יותר מסרים סמויים ממילים מפורשות, והמסרים האלה נגועים הרבה פעמים בנימה שלילית – נימה של הסתר, של הדחקה. שזה לא נושא שמתאים לדבר עליו. הצנעה יפה לו.
משהו שהשדרים בנוגע אליו הם מבלבלים מאוד. מצד אחד מודים בפה מלא שאי אפשר בלעדיו. מצד שני לרצות אותו יותר מדי נחשב לפגם באופי. אבל איך מתנהלים איתו בחוכמה זה לא משהו שמלמדים, כי מחנכים והורים כאחד חרדים מלגעת בו.
אני רוצה לכתוב על כסף.
אני חושבת שבימים אלה של פריחה בשיח על מיניות ועונג, יש נושא אחד שבדומה מאוד למיניות מתחבא לו בכל נבכי הזוגיות, מציץ לו מאחורי כל ריב, מותח את המתחים כולם עם מטען עודף. וזה כסף. כל כך הרבה מהחלומות והתקוות שלנו כרוכים בו, כל כך הרבה מהיומיום וההרגלים, כל כך הרבה מהדברים הטובים והדברים שעוד טעונים שיפור במי שאנחנו. הוא נוגע בשמחה, בעצב, בחשק, בתבונה. הוא נוגע בחרדה.
הוא ילמד, אני אפרנס
בכל הדרכת כלות לומדות איך לספור ימים, אבל לא בכל הדרכת כלות לומדות אין לנהל ספרים.
התארסתי בת 19. צעירה ומאוהבת. ידעתי שיש לא מעט מחירים לנישואין בגיל צעיר, אבל חשבתי אז ואני עד היום חושבת, שכל המחירים האלה שווים את השנים הנוספות בבית משלי עם אהובי. ידענו שעומדות בפנינו שנים קשות, אבל לא ידענו עד כמה. ידענו שכלכלית יהיה דחוק, אבל לא ידענו איזה מחנק זה. לא ידענו איך הבחירות שלנו ישפיעו על שעות השינה שלנו, על כמה עמוק אפשר להכניס את האוויר לריאות. כמה דמעות נשפוך בתפילה למעט רווחה כלכלית.
הצטמצמנו.
אבל לא רק תקציבית.
אני הצטמצמתי.
כשהתארסנו אישי בדיוק עמד להתחיל את לימודי התואר הראשון שלו. התחתנו ביום הראשון של סמסטר ב בשנה א. חשבנו לעצמנו שהכי הגיוני, בהתחשב בעומס הלימודים שלו, שהוא ילמד ואני אפרנס, ואז נתחלף כשיגיע לתואר הראשון שלו. מצאתי 2-3 עבודות שהתחברו ביחד להכנסה שאיכשהו כיסתה את ההוצאות שלנו, ושלא נתנו מענה לצרכים שלי. והצטמצמנו. זה היה נראה לנו מאוד הגיוני, וזה באמת היה הגיוני, והרי ככה מתנהלות עם כסף. בהיגיון.
יש כל מיני רגשות שכסף משפיע עליהם, וצריך להגיד את זה. אנחנו מבלים הרבה שעות בעבודה שלנו, בקריירה שלנו, ויש אנשים שזה לא משמעותי להם אבל אני לא אחת מהם. עסקתי בדברים ששעממו אותי והתמודדתי עם מעסיקים שהכעיסו איתי כדי להביא הביתה סכומים שאכזבו אותי, וזה היה קשה. הייתי עצובה מאוד. כל אלה היו רגשות שלכאורה כסף לא היה אמור לעורר בי, ולכן לא קישרתי את זה לכסף – אבל הכסף הוא זה שהכריח אותי להמשיך ולהתמודד איתם. הרי לא יכולתי להפסיק להשתעמם ולכעוס ולהתאכזב בלי למצוא קודם מקור פרנסה אחר, נכון?
בזמן שהיומיום שלי נראה אפרורי ומדכא – אישי הגשים את חלומות הילדות שלו. מדי יום. ופגש והכיר חברים חדשים שהוא חיבב מאוד והם אהבו אותו. מדי יום. קינאתי בחברותיו לספסל הלימודים לא על עצם הקשר איתו, אלא על החיות שהן הביאו לו. אני לא הצלחתי להביא חיות. הייתי יבשושית ועייפה. לא הייתי מעיין של כוח או אור או שמחה. הייתי מעיין של דמעות. אלהים עדי שאני אוהבת את אישי מאוד אבל הייתי עסוקה במאמץ מתמיד שלא לנטור לו על ההתפתחות והצמיחה האישית שלו. אני הייתי על הולד, בהשתק, בהמתנה. הוא פרח. זה היה נראה לנו מאוד הגיוני.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מפרנסת עיקרית בהריון
החלטנו להצמיח אותי בינתיים בכיוונים אחרים. יאללה. טיפולי פוריות. ילדים.
הייתי נרגשת מאוד – אמהות היתה חלק מהזהות שלי עוד כילדה, השתוקקתי אליה כל כולי. רציתי אותה מאוד. אז הצטמצמנו עוד קצת ואני עבדתי עוד קצת וחסכנו, והופ הגענו לשמירת היריון.
כלומר, לא לשמירת היריון חוקית כזאת, שמוחזקת בקצבה זעומה שנותן הביטוח הלאומי. לא.
שמירת היריון רפואית, שבה הרופאים אומרים לך תקשיבי את רפואית לא יכולה לעבוד אבל הסיבה הרפואית לא כלולה בסיבות שרשומות בחוק ולכן אני לא יכול חוקית להורות לך לשכב בבית כל היום ולא לעבוד אבל תשכבי בבית כל היום ואל תעבדי. אני זוכרת שיצאתי מהמשרד של מנהלת מרפאת היריון בסיכון בהדסה עין כרם, שהיה אמפתי למצבי אך מתוסכל מדי מהחוק מכדי להיות רגיש לכאבי המסוים. דידיתי משם בגוף כואב וחרדות בלב והתייפחתי לאמא שלי שוב ושוב, הבטחתי לפרנס אותו עד שהוא יסיים את התואר, איך אני אפרנס אותו אם אני לא יכולה לעבוד וגם לא זכאית לקצבת שמירה ואני הבטחתי ומה נעשה ומה יהיה ומה יקרה והרי הבטחתי.
זה היה השלב שבו הבנו שההיגיון שלנו, כל עוד הוא לא מכניס את טובתנו כזוג וכבני אדם למכלול השיקולים – לא עובד.
המאבק לפירוק חוסר השיוויון האינהרנטי שיצרנו בינינו בתחום ההתפתחות הקרייריסטית והאישית הוא מאבק מתמשך. הוא פוגש אותנו בנקודות הקטנות של איזון בין ילדים לעבודה. הוא פוגש אותנו בנקודות הקטנות של איזון בין המשימות שלי לשלו. הוא פוגש אותנו בגעגוע זה אל זה כשנסחפנו רחוק מדי אל תוך רשימת מטלות שלא תיגמר לעולם. רק בשבועיים האחרונים ביטלנו שלושה דייטים, פעם בגלל העבודה שלו, פעם בגלל העבודה שלי. פעם בגלל הילדים. כל כך סימבולי וכל כך מתאים.
הכסף מותח חוטים ביני לבינו, חלקם מחברים אותנו. חלקם מפרידים בינינו.
אנחנו חיים עכשיו
ביום שהוא הפך למפרנס העיקרי הרגשתי קלה מתמיד. כשחזרתי אני לתפוס משקל גדול יותר בפרנסת הבית הסתובבתי יום שלם ושאפתי נשימות עמוקות כדי לבדוק שהריאות שלי מוכנות להכיל את כל החמצן שאני זקוקה לו. היום אנחנו שואלים שאלות כמו האם זה ישמח אותי, האם זה מתאים לחלומות שלי, האם זה מתאים לצרכים שיש לי עכשיו. היום אנחנו מוציאים כסף על דברים שהם הנאות של רגע, כי בתוך הרגע הזה אנחנו חיים עכשיו.
מדי פעם אנחנו נופלים לחרדה, משתדלים להושיט יד זה לזה ולצלוח את הביצה שלה ביחד.
אנחנו צומחים כמו שתי פתילות של נר הבדלה, צעירים צעירים ויפים, עדיין כל-כולנו פוטנציאל בלתי ממומש. מחכים להידלק ולבעור ולהאיר את העולם בכל מה שאנחנו יכולים לתת לו – אבל ביחד.
***
