"צלם אלוהים שבנו הוא האפשרות לבחור בטוב" - ראיון עם רעיה אפנר מאת הרבנית שרה סגל-כץ - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

"צלם אלוהים שבנו הוא האפשרות לבחור בטוב" – ראיון עם רעיה אפנר

כ״ג בכסלו תשפ״ד 6.12.2023
קו מפריד גלויה

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

במסגרת מיזם 'ברית אמונים', פנינו לרבנים ורבניות ושליחי ציבור לשיחה על חוסן קהילתי והתמודדות עם אובדן ופגיעה בקהילה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. רעיה אפנר, חברת קיבוץ עלומים לשעבר, שמתגוררת כיום בטבעון, לומדת במחזור ה' של תוכנית רבנות ישראלית במכון הרטמן. אל תפקידה היא מביאה את תובנותיה הן כחברת קיבוץ בעוטף והן כאם ששכלה את בנה באסון המסוקים.


אנחנו נפגשות חודש וחצי אחרי השבעה באוקטובר, בטראומה אישית וקולקטיבית מתמשכת. אבל לפני שניגע בה, ספרי לי קצת על עצמך.

"נולדתי בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים שהוריי היו בין מייסדיו. זה הכפר שקלט ראשונים את הילדים שהגיעו מגרמניה עוד לפני השואה, ולאחר מכן את ילדי טהרן והמשיך בקליטת כל העליות. גדלתי בקהילה פלורליסטית ובבית פתוח. הצטרפתי לבני עקיבא, התגייסתי לנח"ל, והייתי מבין מייסדי קיבוץ עלומים, שבו מילאתי תפקידים קהילתיים רבים. שימשתי כמורה, והשלמתי את לימודי ההוראה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת חיפה. למדתי תיאטרון, ספרות, הנחיית קבוצות, ותרפיה בבישול. כל הדברים האלה יחד כיוונו אותי לעבוד עם אנשים.

התחתנתי בקיבוץ עלומים ושם נולדו ארבעת בניי. קהילה היא בד"כ מקום שיש בו הרבה חוסן. אחת ההגדרות של חוסן היא היכולת להתנהל מתוך פרספקטיבה, מבלי להיסחף לחרדות ופחדים. מהבחינה הזו, קהילה היא מקום שמאוד נוח לחיות בתוכה, אבל במצבים אחרים היא יכולה להיות גם מכבידה ובשלב מסוים הרגשתי שאני לא רוצה להמשיך לחיות בקהילה מצומצמת, אלא במרחב יותר גדול. כך שעזבנו את קיבוץ עלומים לקריית טבעון.

כחמש שנים אחרי שעברנו לקריית טבעון, נהרג בננו, אבי, באסון המסוקים. באותו הלילה הרגשתי, ואני עדיין מרגישה כך עד היום, כאילו ירו אותי בטיל לפלנטה אחרת ומאותו רגע אני צריכה ללמוד מחדש איך הולכים, איך נושמים, איך מתנהלים. מציאות אחרת שאני צריכה ללמוד לחיות בה. אני חושבת שלמדתי. אחד הדברים החשובים שלמדתי על עצמי הוא שעשייה מאוד עוזרת לי להתמודד. ואכן שקעתי בעשייה: מחוץ לעבודה שוטפת אני מנהלת את העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים, שכוללת יותר משבעים ושלוש משפחות, ובמסגרת זו אנו מארגנים מדי שנה יום עיון גדול ומוערך, שעוסק בסוגיות שבין צה"ל והחברה הישראלית. כמו כן מדי שנה אנו מוציאים מסע 'נפגשים בשביל ישראל', שנולד תחילה כמשהו משפחתי וגדל מהר מאוד, כשנוכחנו כמה גדול הרצון של אנשים להיפגש, לשוחח ולהיות ביחד בתוך דיאלוג. אני חושבת שזה אחד הדברים החשובים שלמדתי ושאני מנסה ליישם גם היום, בשבר הזה.

לפני שנה הצטרפתי ללימודי רבנות ישראלית של מכון הרטמן. זה היה מהלך מפתיע משום שבהתחלה, כשהציעו לי להצטרף, אמרתי שאני לא רואה את עצמי כרבה, אולי בגלל החינוך שקיבלתי. אבל דניאל הרטמן אמר לנו לראות את עצמנו כשליחי ושליחות ציבור, וזה דבר שאני יכולה לקבל על עצמי".

ראיון עם רעיה אפנר - מגזין גלויה
צילום: הרצי שפירא

את שומרת על קשר עם קיבוץ עלומים בימים הקשים שהם עוברים?

"נשארתי בקשרים טובים עם קהילת עלומים, שכעת פונתה לנתניה ולמרות היותה קהילה חזקה נמצאת בשבר גדול. שלושה בני משק נרצחו או נהרגו וזה שבר גדול מאוד. גם הקיבוץ עצמו, חלקו נחרב וזה קשה.

מאז השבעה באוקטובר אני נמצאת הרבה עם הקהילה, לא בתפקיד רשמי אלא ממקום של חברה שבאה להיות ולשמוע. למרות שאני לא חברה בקהילה היום, הבנתי שמה שאני צריכה לעשות עכשיו זה לתת כתף ואוזן קשבת, ולעשות את זה מתוך מקום שאומר 'אני אתכם' ולא – 'אני יודעת מה צריך לעשות עכשיו'.

"הדרך שפונה לעשייה כנראה עוזרת יותר להיחלץ מהמשבר"

אני מרגישה שיש הרבה צורך בנוכחות כזו, למרות שזו קהילה מאוד מטופלת ולמרות שיש עוד הרבה מעגלים אחרים שעוזרים. ועדיין, המקום של מישהי שבאה לא מתוך תפקיד מוגדר ולא מתוך ידע רשמי – אלא מתוך שותפות, הוא מקום נורא חשוב למי שנפגע. והוא חשוב תמיד, בכל קהילה, ובכל אירוע שיש בו נפגעים.

מאחוריי עומדת, מוכנה לכל צורך, קהילת 'נפגשים בשביל ישראל' שנוצרה סביב המסע שלנו. היא מורכבת מאנשים שפזורים ברחבי הארץ, את רובם אני לא פוגשת פנים אל פנים ביום יום, אבל שומרת על קשר דרך הטלפון והזום. הרבה מהם הם אנשי מעשה שאני יודעת שבעת צרה, הם יבואו ויתגייסו. בימים הנוכחיים, זה החוסן שלנו – פשוט להיות שם. להיות בכל מקום שצריכים אותנו ובכל תפקיד. יש לנו קבוצת מתנדבים מאוד גדולה שפועלת, ואנחנו נמצאים היכן שצריך עזרה.

מעגל נוסף שנמצא איתי הוא מעגל המשפחות של אסון המסוקים. זה מעגל של משפחות ואנשים שחוו שבר גדול; מנעד עצום של משפחות על פני כל הקשת המגזרית, המגדרית, האמונית והכלכלית במדינה. אנחנו חתך רוחב של החברה הישראלית. מאז השבעה באוקטובר התמקדנו בעיקר בקשר עם המשפחות. אני בודקת עם משפחות מהדרום, משפחות שהיו בממ"דים, משפחות שפונו ושנפגעו. אם הם רוצים את העזרה אנחנו נעזור להם – בלי לכפות את עצמנו כמובן. מי שרוצה להצטרף מוזמן להתקשר ואני אשמח לחבר אותם למעגלים האלה".

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

מה את מרגישה שאת מביאה איתך כגורם מחזק, מתוך החוויה הפרטית של השכול?  

"לצערי, אני לא חושבת שיש מישהו בחברה הישראלית, אבל גם מעבר לה, שלא חווה טראומה ברמה כזו או אחרת. יש טראומה שהיא מונכחת במונחים מקצועיים, אבל אני חושבת שזה שם רחב יותר למצב נפשי, שכל מי שעבר את השבת הזאת חווה.

אני יכולה לספר על עצמי, על החוויה שהייתה לי כששמענו שאבי נהרג. יש שלבים בטראומה ובשכול, ולא כולם עוברים אותם בדיוק לפי הסדר, אבל כן אפשר להגיד, ורבים חווים זאת עכשיו בצורה בולטת, שברגעים הראשונים אחרי ההלם – הגוף והנפש ננעלים ונכנסים למצב של מגננה.

"כבר אי אפשר לשים את הדברים הקשים בצד ולכסות עליהם"

גם החברה הישראלית נכנסה למין הלם, שהתבטא בצורך לעשות משהו מיידי כדי לא ליפול. בשבוע הראשון אחרי השבת ההיא, המשפחות המפונות הוצפו בעזרה בצורה לא פרופורציונלית. זה היה מוגזם וקשה, ולמרות שהכול נעשה ממקום טוב שרוצה לעזור ולסייע, היה צורך למנן אותו. אחר כך, לאט לאט, מחלחלת ההבנה וההכרה של האסון שקרה לנו. זה תהליך שקורה גם באופן פרטי וגם באופן קהילתי. וכשמתחילים להבין מה קרה – יש ששוקעים ויש שפונים לעשייה. זה לא נאמר בצורה שיפוטית, אבל במבט על, הדרך שפונה לעשייה כנראה עוזרת יותר להיחלץ מהמשבר. זה נכון שיש מחירים גם לדרך הזו – כשהתגייסתי רק לעשייה, שמתי את האבל שלי בצד, לא התעסקתי בו. זה היה סוג של תהום שפחדתי לגעת בה וליפול.

צריך לזכור שאנחנו אף פעם לא פוגשים את הרוע או את האסון או את הטראומה ממקום "נקי". לא נולדנו בשנייה הזו – יש לנו עבר, ואנחנו מגיעים עם העבר שלנו לטראומה. כל מה שהיינו עד הרגע הזה משפיע מאוד על הדרך, ועל ההחלטות שניקח במהלכה. אני יכולה להעיד על עצמי, שהחינוך שקיבלתי בבית, שהזוגיות שלי – הם שעזרו לי לבחור בדרך שהלכתי בה. כך גם בקהילה, כל מה שהיה וקרה בקהילה קודם – אם היא נדרשה לכל מיני החלטות, או שדחתה דברים, אם היו שאלות שעמדו על הפרק והיה קשה להתמודד איתן ולכן נדחו –  משפיע מאוד על אופן ההתמודדות. פתאום בא השבר הגדול הזה, ואנחנו מתגייסים להיות בו יחד. הגיוס הראשוני הוא גיוס מאוד של 'ביחד', אבל הזמן עובר, והדברים מתחילים להיכנס לשלב קשה של שיגרה בתוך לא-שיגרה. השאלות מהעבר מתחילות לצוף, ואי אפשר יותר להתעלם מהן. הכוחות הנפשיים והקהילתיים שאמרו 'נשים את זה עכשיו בצד ולא נעסוק בזה' – כבר לא נמצאים . כשהדברים האלה צפים, צריך הרבה כוחות קהילתיים, והרבה עזרה וסיוע לקהילה. דרוש סיוע מקצועי שיעזור לקהילה לעשות את הבחירות הנכונות ולדעת במה לעסוק. אנחנו נראה להערכתי קהילות שיתפרקו, זה יהיה עצוב אבל לצערנו זה יקרה, ונראה גם קהילות שיתגברו, גם אם במחירים כואבים. אלה לאו דווקא הקהילות שחוו את הדברים על בשרן ממש. השבר יביא גם לפתחן של קהילות שהיו במעגל רחוק יותר את השאלות הקשות, שאולי עד כה הן לא רצו להתמודד איתן. כולל שאלות של פגיעות מיניות שאולי טואטאו וכעת נפתחו מחדש.

הנושא של הפגיעות המינית עולה ויעלה, ויצטרכו להתמודד איתו.  אי אפשר יותר לשים את הנושאים הקשים בצד ולכסות עליהם. צריך להתמודד, וזה נורא קשה. אני חושבת שאם אפשר להגיד שמתוך השבר הזה יצמח גם משהו טוב, אז זה הצורך להתמודד באומץ עם השאלות הקשות. אין לי ספק שיהיו לזה מחירים, אבל צריך יהיה לעשות יותר.

ראיון עם רעיה אפנר - מגזין גלויה
האנדרטה לזכר הרוגי אסון המסוקים. צילום: איציק אדרי

אם הייתה לך עכשיו חירות לכתוב תוכנית של החלמה לקהילות – במפגש הפומבי, בקשר בין משפחות, בין תתי קבוצות – מה היית מציעה? מה היית רוצה לעשות?

"אני יכולה לענות לאו דוקא כאדם מקצועי. אני אמנם עוסקת בדברים האלה, אבל יש הרבה תוכניות החלמה. אני חושבת מהניסיון ומההיכרות שלי עם טראומה ושכול שכל תכנית צריכה להיבנות ספציפית לקהילה מסוימת. אי אפשר לבנות לסעד את מה שבונים לשדרות, וגם לא לכפר עזה. ואי אפשר ל"הנחית"  תכנית החלמה .בתוך הבנייה צריכים להיות מעורבים האנשים המשמעותיים של הקהילה . אי אפשר לבוא לאף קהילה עם תכנית מבחוץ ולהלביש אותה עליהם, היא צריכה לצמוח מבפנים. ואני שוב אומרת בעצב, שיהיו קהילות שיתפרקו, אבל אי אפשר יהיה לעזור בעניין הזה. בתוך הקהילה יש קולות שונים ומגוונים, וצריך קודם כול לראות את הקהילה, למפות אותה, להבין את הקולות והכוחות השונים שפועלים בה ויחד איתם צריך לבנות את התכנית הספציפית. יחד עם האנשים צריך לברר את הצד האופטימי – מה יכול לבנות את הקהילה? אילו תשובות, שהם יציירו, יכולות לבנות את המעגלים מחדש.

מה עוזר לבנות את החוסן אחרי השבר? אילו דברים יכולים לעזור עכשיו, סמוך לטראומה ולאבל?

"מתוך המקום האישי שלי אני יכולה להגיד שאנחנו באמת בהתחלה של ההתחלה. אנחנו בתהליך שגם כפרטים וגם ככלל, נצטרך לעבור. זה לוקח זמן וצריך לתת את הזמן הזה. כשגרנו בטבעון, עבדתי כמורה ולימדתי בקריות. כשקנינו בית בטבעון, לקחתי שנה חופש כדי לבנות את הבית והאבל תפס אותי בשנת החופש הזו. זה היה מאוד קשה, כי לא היה לי בשביל מה לקום בבוקר וללכת לעבודה. למדתי שהשיגרה היא דבר מבורך, ובטח דברים שהם 'אילוצים' – עבודה, ילדים, מסגרות אחרות שמחייבות אותנו להיות בהם. אלה קביים שעוזרים לנו.

לחלק מאנשי הקהילות המפונות  – פתאום אין מה לעשות. והא.נשים צריכים למצוא לעצמם איזושהי שגרה. זו התמודדות לא פשוטה, וצריך להבין שזה תהליך. סיפור האבל לא נתפס בהתחלה.

"יש לי רק אפשרות לבחור אם לעשות או לא"

המון מהדברים האלה הם מציאות שצריכה לחדור להכרה, וצריך להבין ולהתמודד איתה. חשוב להרגיש שיש לנו בחירה באופן ההתמודדות. ללא הרף יש צמתים בדרך הזו שנדרשת בהם בחירה והכרעה. לפעמים ההחלטות נעשות ללא מחשבה, וצריך לחשוב אחרי ולהבין איפה נמצאים והאם צריך לחזור אחורה או לא. אז כן, זה תהליך ארוך ואסור להתייאש ממנו.

מגזין גלויה - ראיון עם רעיה אפנר
צילום: Malcolm Lightbody

בתור תלמידת רבנות, וכמישהי שמסכימה לראות את עצמה כשליחת ציבור – האם יש הגות, רעיונות, טקסטים, שאת פוגשת בדרך ושנותנים לך כוח?

"לקח לי זמן להתרגל לרעיון של לימודי רבנות, אבל גיליתי שהמפגש עם הציבור שמורכב מקשת גדולה של אנשים מתחומים שונים ושממוקמים במקומות שונים, הוא מקום ממלא. אחד הדברים שאנחנו עושים במסע שלנו 'בשביל ישראל' הוא השיח הזה, המחבר. את המסע בנינו על שלוש אבני יסוד – האבן הראשונה הייתה הנצחה; האבן השנייה הייתה העיסוק בזהות שלנו; והאבן השלישית והכי משמעותית היא הדיאלוג שנוצר בין האנשים השונים שמגיעים למסע. משם אני שואבת המון המון כח, מהדיאלוג בין אנשים שמגיעים מכל החברה הישראלית.

גם ב'רבנות ישראלית' אני נפגשת עם אנשים שמגיעים עם רקע שונה של הפרקטיקה הדתית. אני גדלתי בצורה מאוד מסוימת, ואפילו התרחקתי מהפרקטיקה הדתית שגדלתי עליה, עוד לפני שאבי נהרג. הצורה הקהילתית שסימנה מה נכון ומה לא נכון, לא הייתה מאוד מכילה. היו  כללים איך צריך להתנהג ואיך לחיות, וחריגה מהם לא התקבלה טוב. אז לקחתי צעד לאחור.

ופה אני אגיד רגע מילה על אבי – הוא היה ילד מאוד לא שגרתי, וכבר בגיל חמש הוא עסק בשאלה איפה אלוהים נמצא, ומה הניסים האחרונים שהוא עשה ולאן הוא נעלם. לא תמיד ידענו איך לענות לו ולאן להפנות אותו. הוא באמת היה ילד חוקר, וכשהוא הגיע למכינה הקדם־צבאית ביתיר, הרב משה הגר, שגם הכרנו מהקיבוץ, סיפר לנו שאבי הודיע לו שלא יגיע לתפילות, כי הוא לא מתחבר לזה.  הרב מוישי בחכמתו הסכים ואבי לא התפלל אבל ישב בבית המדרש, למד, הציף ואתגר בשאלות של אמונה ושל מחשבה. גם  בבית הוא היה מגיע  עם שיחות מאוד מאתגרות. אחרי שאבי נהרג רציתי לחזור לעולם האמוני הדתי, אבל בדרך אחרת. הגעתי למדרשה באורנים ולניגון נשים, ומצאתי שם את המקום שלי.  מקום שמאתגר ושואל שאלות, אבל גם מקבל תשובות, שהן אחרות מהדרך שגדלתי בה. אני מקבלת הרבה כוח משיחה, לימוד, ועיסוק במחשבה יחד עם אנשים נוספים. המפגש השיח והלימוד אלו דברים שאותי מאוד ממלאים.

לסיום, מה המסר שלך לזמן הזה?

"הדבר הכי קשה בשבר שקרה לנו  הוא שבירת האמון ושבירת החוסן. שבירה של המקום שבו חשבנו שיש לנו חוסן, שחשבנו שאנחנו מוגנים ושיש מעגל שאנחנו יכולים להישען עליו, ופתאום נוכחנו לדעת שאנחנו לא יכולים להישען על כלום.

אותי זה הטריד נורא, נוכח השמועות והסיפורים על הזוועות והפגיעות המיניות הנוראיות שהיו שם. הנושא של צלם האלוהים באדם – האם יכול להיות שיש אנשים בעולם שזה לא קיים בתוכם? פעם חשבתי שצלם אלוהים, הניצוץ הזה, זה הטוב שנמצא בתוכנו. היום אני מבינה שזה לא הטוב אלא הדעת, אפשרות הבחירה. צלם האלוהים שבנו היא הדעת וכפועל יוצא מכך – האפשרות לבחור בטוב. הרע נברא לעולם, יש בו צורך כדי שנדע מה זה טוב, ונבחר בו. ההבנה הזאת מסייעת לי באפשרות לתמוך, לפעול ולקבל את המציאות. לפעמים אני רוצה לברוח ולסגור את התריס, אבל אני מבינה שאין אפשרות כזו; יש לי אפשרות לבחור וכרגע זה מה שאני בוחרת.

בר המצווה של אבי הייתה בפרשת ניצבים בספר דברים. אחרי שהוא נהרג, וחזרתי ללימוד, אני כל הזמן חוזרת לפסוקים האלה בפרק ל, ובמיוחד לפסוק טו: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע', ובהמשך בפסוק יט – 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ'. יש לנו בחירה. כל פעם מחדש אני רואה במילים אלו סוג של מצפן עבורי, כפרט, ואני חושבת שהוא מצפן טוב גם לכלל".

ראיון עם רעיה אפנר - מגזין גלויה
גלוית עיניים - ראיונות אישיים במגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

***

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

 1202: נשים |  1203: גברים
02-6730002: נשים דתיות |  02-5328000: גברים דתיים
סיוע דרך WhatsApp ב-052-8361202  |  קולמילה – צ'אט סיוע אנונימי

מענה רפואי ראשוני | הליך פלילי והליך אזרחי | סיוע וליווי בהליך הפלילי | מענה טיפולי ורגשי
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית | רקע, חזון ומטרות להקמת האיגוד

***

שאלון זיהוי למצבי סיכון

שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.
להתחלת מענה על השאלון>>

היוזמת והמנהלת של מרכז גלויה ושל מגזין גלויה.
מורת הלכה, מדריכת כלות וזוגות ובלנית.
חברה בארגון הרבנים והרבניות ״בית הלל״, עמיתה ב״רבנות ישראלית״ במכון הרטמן ומנהלת מיזם ״ברית אמונים״.
עמיתה בכולל ההלכה של ישיבת מהר״ת.
אקטיביסטית בתחום של יחסי דת ומדינה.
מנחה קבוצות לימוד בית מדרשי וכתיבה יצירתית.

שרה נשואה לאדם ואם לשלושה, גדלה וחיה כמעט כל חייה בירושלים. מתגוררת עתה בניו יורק.

לאתר האישי של הרבנית שרה>>
לקריאה נוספת על הרבנית שרה במגזין גלויה>>
לעמוד הפייסבוק של הרבנית שרה>>
ליצירת קשר עם הרבנית שרה>>

פוסטים נוספים מאת הרבנית שרה סגל-כץ

ט"ז בכסלו תשפ"ד 29.11.2023
גלויה מראיינת את
יונינה פלנברג
שיחה גלויית עיניים עם יונינה פלנברג על מוגנות ושערי פגיעה, טיפול והתמודדות עם טרואמה, ועל האתגרים החדשים שעלו בעקבות השבעה באוקטובר.
ד' בטבת תש"ף 1.1.2020
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
בזוגיות מעורבת כאשר אחד הצדדים שומר מצוות והשני לא, שמירה על הלכות נידה יכול להיות עניין רגיש במיוחד. הצעות לגישור על הפערים.
ג׳ בניסן תשפ״א 16.3.2021
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
⏱️ צפיה: שעה וארבעים
צפיה בכנס המקוון על המקוואות על אחריות ויוזמה בתחום המקוואות - עבר, הווה, עתיד.
כ״ג בכסלו תשפ״ד 6.12.2023
גלויה מראיינת את
רעיה אפנר
שיחה גלויית עיניים על שכול, התמודדות עם טראומה ועל מעגלים של עשייה עם רעיה אפנר המביאה אל תפקידה את תובנותיה הן כחברת קיבוץ לשעבר בעוטף והן כאם ששכלה את בנה באסון המסוקים.
כ״ד בכסלו תשפ״א 10.12.2020
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
רצון וחשק הם מושגים שמלווים את כולנו בחיי היומיום. מושג הרצון מהווה שיקול דעת בקיום מצוות עונה וביצירת מרחב שבו ההלכה מחייבת אבל גם מאפשרת קשב לרצון של שני בני הזוג.
י"ז בכסלו תש"ף 15.12.2019
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
הספר שער הרחמים בעריכת נילי ארבל מכיל בתוכו תפילות ושירים לפי שמצויים במסע הפוריות בדרך להורות

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

קראת את הראיון ונהנית?

קו מפריד גלויה

לדעתך כדאי שנראיין דמות נוספת
לגלוית עיניים?

נשמח לשמוע על כך,
עם נימוקים כמובן :)

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם