״צריך לייצר מסגרות של ביחד, של 'אישה לרעותה תאמר חזק'״ – ראיון עם הרבנית מיכל נגן

שיחה גלוית עיניים עם הרבנית מיכל נגן על פגיעות, כוחה של קהילה ותפקידה בתהליך הריפוי וכינון מרחב מוגן ועל הבעירה הפנימית להפוך אותנו לטובים יותר. ראיון נוסף, כחלק מסדרת הראיונות במסגרת מיזם "ברית אמונים".

הרבנית מיכל נגן היא מה שאפשר לכנות 'אישה חזקה'. לפני עשרים שנה היא הקימה את מכינת צהלי ומאז היא עומדת בראשה, ובחזית העשייה למען שילוב בנות דתיות בצבא. היא זכתה בשנת 2021 בפרס בגין על פעילותה.  

"אפשר לקרוא לזה 'יזמות רעיונית'", היא אומרת. "אני חושבת שאפשר לראות את טביעות האצבע שלנו, לא לבד כמובן, בתוך הציונות הדתית והפמיניזם הדתי. גם ברמת האוריינות הדתית, וגם בתפיסת מקום רחב יותר בתוך החברה הישראלית. וגם ביחס לצבא, אנחנו משפיעים על ההבנה של הצבא את הצרכים של החיילת הדתייה כדי לקלוט אותה בצורה המיטבית."

מה הוביל אותך להקים את צהלי?

האמת היא, שכנראה היה אפשר למלא חיים של עשייה במסגרת העבודה בצהלי. אבל לפני כמעט שנתיים, לפעילות הציבורית של הרבנית מיכל נגן נוספה עוד חזית חשובה. היא החליטה לכתוב בפייסבוק ובבלוג 'ראשונות' על הפגיעה המינית שעברה בילדותה, ומאז, היא פועלת גם בתחום הפגיעות המיניות. היא מלווה מאות נשים ונערות, כותבת בלי הפסקה, ומשקיעה זמן ומאמץ בפעילות אקטיביסטית בתחום. היא מגיעה לדבר מיד על הנושא בישירות מפתיעה, שתאפיין את כל המשך השיחה.

"לפני חמש שנים התפרצה אצלי פוסט טראומה חזקה, שנוכחת מאוד. היא הכריחה אותי להישיר מבט לאירועי ילדותי שהיו עד אז עפופי ערפל עשן הדחקה ופוסט טראומה. וזה יצר עוד מרחב גדול של עשייה ציבורית שאני עסוקה בה המון, המון משעות היום שלי. בין אם זה נערות או משפחות שפונות אלי, קהילות שפונות לפעמים, ואני מלווה. אני גם כותבת הרבה, יש הרבה מה לכתוב והרבה טקסטים שצריך לייצר. וגם חשיבה מאוד אקטיבית מה נכון לעשות – לאיזה מסגרות חברתיות אנחנו זקוקים כדי לרפא את הדברים האלה."

"להתחבר להתחבר להתחבר"

 מה עורר אצלך את הפוסט טראומה הזו?

"אני חושבת שמה שעורר את זה היתה החתונה של הבן הבכור שלי, ואני חושבת שאחרי שהוא התחתן משהו לא מודע בתוכי נרגע. כאילו הרגשתי שעשיתי את זה, הצלחתי לגדל ילד בריא, נורמטיבי, מהמם, עם אישה נפלאה ונהדרת. אחרי זה יכולתי להתפנות לתהום שהיתה נוכחת בתוכי כל הזמן, ברמות כאלה ואחרות של מודעות. ואז בום, זה הגיע."

ואת בחרת לספר את הדברים האלה, להיחשף…

הרבנית מיכל קוטעת אותי מיד.

"לא לא לא, הבחירה שלי לא היתה להיחשף. זה נורא חשוב. אנחנו מתקנים ארבעת-אלפים שנות שתיקה של התרבות האנושית. אנחנו לא יודעים איך להגיב כקהילות, אנחנו לא יודעים איך להגיב כהורים, אנחנו לא יודעים איך להגיב לעצמנו, ואם אפשר להרפא מזה. וגם חסרה לנו הבנה של הדבר הזה.

כל זה היה כדי לומר שהסיפור הוא לא להחשף. ואני לא רוצה להישמע כמי שיש לה את כל התשובות, אבל על עצמי אני יודעת, ואני מגלה את זה על עצמי. כמובן שיש פה חשיפה, אבל הסיפור הוא לא החשיפה. כי זה לא שבחרתי שכולם יראו אותי. זה אולי מה שקורה, אבל זה לא העניין. לב העניין הוא חיבור.

התגובה לכל טראומה היא שזה דבר נורא, ואתה לא מתייחס אליו. אתה קודם צריך לוודא שאתה חי. לי זה לקח שנים עד שהרגשתי שאני מספיק איתנה לטפל בזה. זה כמובן לווה גם בצורה חזקה בשתיקה של החברה. אגב, הנערות הצעירות שאני מלווה פותחות את זה הרבה יותר מוקדם. הן יודעות שהן ישרדו, וזה נורא מעניין. אז זה הדבר הראשון, שנוגע לפיצול ולהדחקה של כל טראומה. 

עכשיו, פגיעה מינית בפרט פוגעת במיוחד ביכולת ההתקשרות שלנו עם אנשים אחרים. זה מין בעצם, החיבור בין גוף ונפש. וזה נדפק לנו, נדפק לעומק. מה שקרה לי לפני חמש שנים, זה שהייתי כבר דמות ציבורית, מוכרת, שעושה דברים בעולם, והבנתי שאני חייבת לחבר. אני כבר לא יכולה לחיות בפיצול הזה, שבו כשמדברים איתי מדברים עם איזה דמות ציבורית. אני רוצה שכשמדברים איתי ידברו עם כולי.

כדי להחלים, אני צריכה לחזור להיות אחד. לא הצד המרשים והמהמם שאני יודעת לעשות, ובחדרי חדרים לבכות את צערי. לכן הסיפור הוא חיבור, לא חשיפה. 

עכשיו, מה באמת המקום שבו אני צריכה את הקהל? למה זה נעשה דרך הציבור? הפגיעה המינית שקרתה לי ולילדים נוספים, היא קורית עם מנוול אחד, וחברה שלמה שעצמה עיניים ואיפשרה לזה לקרות. החיבור הוא אותו דבר – עם אדם אחד, שזקוק לאנשים שיראו אותו. אני צריכה אותך, אני לא יכולה להחלים לבד. כשהבנתי את זה יצאתי לכתוב. בדיעבד זה גם באמת עשה הדים בעולם. אבל המקום שממנו זה הגיע לא היה של חשיפה אלא של חיבור."

מה התגובות שאת מקבלת? כי בכל זאת, לצערנו זה עדיין לא צעד נפוץ במיוחד.

"נכון, זה מהפכני לגמרי. כי כשתסתובב מסביב, כל מי שאתה מחשיב כמנהיגות בציונות הדתית לא מספרים על דברים כאלה. אני משערת שיש לא מעט מבין חברי שעברו דברים, כי אני לא חושבת שאחוז הפגיעות אצלנו קטן יותר משאר האוכלוסיה, ויכול להיות שדווקא גדול יותר. אבל הם לא מדברים על זה, כי אנחנו מפוצלים. כי הכוח לא הולך עם חולשה, כי הובלה לא הולכת עם סוג של פריכות. אנחנו משלמים על זה מחירים כבדים מאוד. אז כן, היה לי חשוב להגיד את זה, והרגשתי שאני נורא לבד במערכה. זה כמובן לא נכון, ברור שאני לא לבד – אני פשוט לא מכירה את שותפיי.

אני יכולתי להישבע אפילו אתמול בערב שאי אפשר להחלים מהדברים האלה. אבל גם אפשר לחיות חיים נורא טובים. מי סיפר והסביר לנו את זה?

תגובה משמעותית נוספת הגיעה מהילדים שלי. הילדים שלי הם כבר אנשים נפלאים בעולם, והם מספרים לי דברים כל כך כנים על עצמם, שאני שואלת את עצמי במה זכיתי. מה הסיכוי שתהיה לי כזו הורות? אני חושבת שזה קשור לזה. כנות נענית בכנות. יש מין רקמה שמחזקת את הפרטים בה. נדמה לי שזו תשתית רקמתית חדשה, שאני מרגישה גם במקומות הנוספים בהם יש לי קשר לנוער."

מה עזר לך באופן אישי להתמודד עם הטרואמה כשהיא התפרצה?

כשאני הייתי בלב המאפליה שלי, היו שני קווים מנחים שמאוד עזרו לי, וברוך ה' שהם היו שם. הקו הראשון היה 'בלי סודות ובלי שקרים'. ידעתי שזה הדרך להחלמה. לא מדובר פה על משהו שהוא קונטרוברסלי או שמועמד בספק. זו האמת, ואני צריכה לדבר אותה ועליה. זו הדרך אל האור.

הקו השני קשור לזה שהייתי עמוק בשפה של קודש. ידעתי שהניתוק הוא רע, והחיבור הוא טוב. זה היה הקו המנחה שלי. ידעתי שאני צריכה כמה שיותר להתחבר. ידעתי שאני צריכה כמה שיותר מהר לדבר עם יעקב במעגל הראשון, לדבר עם הילדים שלי כל אחד לפי כוחו, לדבר עם ההורים שלי לפי כוחם, שזה דבר שלא היה פשוט. הייתי צריכה להלחם על חיבור, כמה שיותר וכמה שאפשר. היום הייתי אומרת שכל דבר שיש בו ניתוק, יש בו נגיעה של הרוע, ואפילו של הרוע ההוא, של הפגיעה. זה מה שהוא רצה. הוא רצה לנתק אותי כמה שאפשר: אותי מהגוף שלי, אותי מהזהות שלי, אותי מההורים שלי, שברור שזו היתה מטרה מרכזית שלו. אז גם תהליך הריפוי שלי היה כזה – להתחבר להתחבר להתחבר. זה דבר שהיה מאוד דרמטי עבורי בתהליך הזה.

"אנחנו צריכים שיהיו לנו טקסים"

אמרת שפגיעה היא של אדם יחיד, אבל של חברה שמאפשרת את זה מסביב. האם בחברה הדתית יש משהו מיוחד סביב הדינמיקה הזו?

"עזוב החברה הדתית. כל עוד ברדיו יש שירים של הזמר הזה שאפילו את השם שלו אני לא מוכנה להגיד, אז מה אתה רוצה? אנחנו ממשיכים להעריך ולכבד כח, וכח הוא תמיד נגד חלש, והחלש הוא הילד או האישה, או גם הגר או היתום והאלמנה. אנחנו לא נצא בקלות מהמנגנונים האלה. 

אני בטוחה שהטיפול שיש לנו כרגע והכלים שהחברה מספקת לנפגעים לא מתחילים להיות מספיקים. המרדף אחר הפוגע זה דבר חשוב, נחוץ, והלוואי שיהיה יותר יעיל, אבל זה בכלל לא בשדה. השדה הוא לא על הפוגע וזכויותיו, השדה צריך להיות היכולת שלנו לתת לנפגע את מה שצריך כדי להחלים."

מה הוא יכלול?

"אני חושבת שאנחנו צריכים שיהיו לנו טקסים, שבהם משפחות ידעו איך להגיב כשמשהו כזה קורה. כי אנשים לא יודעים איך להגיב ואז עושים שטויות. גם אנשים טובים. יש לנו הרבה טקסי אבל, מאוד ברורים, ואנחנו עושים אותם כשמתנו מונח לפנינו. פגיעה מינית זה שבר שמשפחה לא יודעת להגיב עליו לבד. לא רק הנפגע עצמו, כל המעגל המשפחתי. השבעה הזו, שהקהילה באה לנחם, שהיא חלק מהאבל, היא דבר כל כך חשוב. 

אני אתן דוגמא קטנה – אני הייתי במצב באמת איום ונורא, ממש מרחפת בין החיים ובין המוות. לגמרי לגמרי לגמרי לבד, למרות שיעקב (בן זוגה) היה נפלא לצידי. באותו הזמן אישה מהיישוב שלי נפגעה בתאונת דרכים ונשברו לה כמה צלעות, ועשו עצרות ברחוב להגיד תהילים לרפואתה. אמרתי 'אלוהים ישמור, מה קורה פה? איפה הפרופורציות?' לא שהייתי יודעת מה לעשות אם היו עושים לי תפילות להחלמתי סביב הבית, אבל האלם וההלם הזה. אנשים שלא יודעים כלום, או אנשים שיודעים ועוברים לצד השני של הרחוב כי הם לא יודעים מה להגיד. מה עם המנהגים הפשוטים, של להביא סיר מרק? הרי אנחנו יודעים לעשות את זה אם מישהו נכנס לבית חולים. 

ושלא לדבר על זה שההורים לא יודעים איך להגיב, איך לתמוך בילדיהם. אנחנו צריכים להיאבק בארבעת אלפים שנה, להסיר במין חפירה ארכיאולוגית המון המון אלם ופחד ובהלה. 

אני אתן דוגמה, של רב, איש מתוק ונפלא ומסור, ועיניו פקוחות לנושאים האלה. הוא פעם שאל אותי, על אישה בקהילה שבאה לספר לו על פגיעה שהיא עברה לפני שנים רבות. והוא אמר 'היא סיפרה לו את זה לפני שנתיים, ומאז אני לא יודע מה לעשות'. רבאק, מה זה אתה לא יודע מה לעשות?! אם היא היתה שוברת רגל, היית יודע מה לעשות? היית מתקשר אליה, נכון? אז תתקשר אליה! הוא אומר לא נעים לי, מה זה לא נעים לי. אין יום שהיא לא חושבת על זה בכוחות עצמה, הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להושיט יד לתוך האלם." 

אולי זה כי אנחנו לא מכירים את זה מספיק, לא רואים את זה? לתאונות דרכים הרי אנחנו נחשפים כל הזמן, למשל.

"אבל אנחנו מכירים את זה טוב מאוד, אנחנו פשוט לא מעיזים לקרוא לילד בשמו. אם נעז לדבר על זה, תראה שאתה מכיר, אולי אפילו מעצמך ומסביבתך. אתה רק לא יודע שזה מה שאתה מכיר. 

יש לי חבר שנפגע מינית כשהיה ילד, וסיפר לי שלילדים שלו יש שם לזמן לפני שהוא הולך להתקלח – הם ממש קוראים לזה 'אבא מתקלח', והם יודעים שכשזה קורה כל הבית בעצבים. אז הם ידעו שמשהו קורה, אבל לא ידעו מה הם יודעים. זה מונח, החתיכות של הפאזל נמצאות שם. אנחנו פשוט לא יודעים איך להתנהג מול זה. ושוב, ברור שאנחנו צריכים אחד את השני כדי להתמודד עם זה. ברור שככל שנדבר על זה יותר וניצור חיבורים סביב זה, יהיה לנו קל יותר לדעת ולהבין מה לעשות ואיך לעזור לנפגעים."

אנחנו מדברים רק במישור של ההתמודדות עם הפגיעה, בכלל לא על מניעה שלה. 

"כן, זה הדבר הכי חשוב. הלוואי ונצליח לעצור את הפגיעות, אבל אולי ככל שנצליח להחלים כחברה ונדע לדבר על זה, גם הפוגעים יבינו איזה אסון הם עושים. אותו חבר שדיברתי עליו סיפר לי על פוגעים שמדברים איתו, והוא מספר שהם אומרים שהרבה פעמים זה בערות. הם לא הבינו מה הם עושים לילדים שלהם. אז תראה כמה עמוק זה, עם איזה תהום של חוסר הבנה אנחנו צריכים להתמודד. וככל שנעסוק בחיובי, נרפא גם את השלילי. הם יבינו מה הם עושים, הם יבינו שהם חייבים לטפל בעצמם, שלא יכול להיות שזה יברח להם 'פה ושם'. אין דבר כזה 'פה ושם'. אם פה ושם פגעת בילדה שלך, אתה מנוול לכל החיים. זה הדבר שחייבים לתקן – בשיח שלנו, בטקסים שלנו. אם אדם כזה, שעדיין לא נולדו לו ילדים, ילך מספיק פעמים ל'שבעה' כזו, אולי משהו ייחרט. הרי אם נלך לשבעה טרגית על מישהו שנהרג בתאונת דרכים, אנחנו נהיה זהירים איזה חודש. אז גם אצלו זה יחזיק למשהו. אם הוא לא שמע על זה אף פעם, איך הוא יידע?

זה גם אולי יגרום לבושה לעבור צד. היום אנחנו עוסקים כל היום בפוגעים. אנחנו נותנים להם בזה את כל מה שהם רוצים, שזה חשיפה. אני רוצה שהקהילה תבוא, תביא פרחים, מרק, שתתפללו עליי בבית הכנסת, שתשאלו אותי מה שלומי. שתבינו שאני בתהליך החלמה, ולא תידונו אותי לחיות בבית הקטן ליד בית הקברות."

וזה תלוי ביכולת של הנפגע לדבר על הפגיעה, וזה רק קצה של תהליך שבו מבשילה היכולת לדבר על זה.

"זה תהליך שמתקצר. אמר לי אחד האנשים הבכירים היום בתחום, שעובד עם קהילות יהודיות בארצות הברית, שמתחיל קו ירידה, שאנחנו מצליחים להקטין את המספרים של הנפגעים. כששאלתי אותו מה גורם לזה הוא השיב שטווח הזמן מתקצר. אנשים מבינים מהר יותר שהם נפגעו, ולכן מגיעים מהר יותר גם לטיפול וגם לרשויות. הסיבה השנייה היא שגם הפוגעים יודעים מזה. הם מבינים שהם במסלול של פגיעה, ושהדברים האלה הם לא נורמטיביים."

איך המנגנונים הקהילתיים משפיעים על הדבר הזה?

"אז בוא נדמיין שהקהילה מלווה מקרים של פגיעה מינית כמו שהיא מלווה אובדן. בשכול אזרחי למשל, הקהילה יודעת לבוא לייארציט, לבוא לשבעה, לשלושים, היא עושה לימוד משניות, הילדים לא נמצאים לבד בבית ספר, יהיו ארגונים שיתמכו כלכלית. זה מעגלים על מעגלים של תמיכה.

בוא נדמיין מעטפת קהילתית כזו. לא אחד לאחד, מה שמתאים. אתה יודע כמה משפחות נקרעות מסיפורים קשים של פגיעה במשפחה, אח באחות למשל? אין להורים מושג איך להתמודד עם זה, הם עומדים במשפט שלמה ברמה הכי קשה שלו. אנחנו לא נותנים שום תמיכה למשפחות האלה. כי אנחנו כועסים, אז אנחנו תופסים צד. אפשר בלי לתפוס צד? אני רוצה שהמשפחות האלה יהיו מלוות, לא רק על ידי פסיכולוגים, כי זה לעשות פיצולים. הם צריכים להיות מלווים על ידי כולם. גם הפוגע שיש תקווה שישתקם. בוודאי ובוודאי הנפגעת, שהיא חייבת להשתקם. אם כל הדבר הזה יקרה אנשים פחות יתפצלו, פחות יהיה מביך. נוכל להתמודד עם זה. זה דבר מהפכני."

מה היכולת לעשות את זה בחברה הדתית?

"אני כדרכי אופטימית ללא תקנה. יכול להיות שהמאפיינים הקלאסיים של החברה הדתית הם אלה שיאפשרו לנו לעשות את השינוי הזה, לא רק יקשו עליו. יש המון איכויות אצלנו במבנה הקהילתי. הקהילות מאוד גרעיניות, הריכוז הוא סביב ערכים, השיח הוא של קודש, איך ראוי שנתנהג, מה נכון לעשות. השיח הוא של תיקון עולם, וזה יושב על ה-DNA הזה. יש לנו יותר ויותר מנהיגות נשית שמתפתחת בקהילות האלה. 

רוב הרבנים המבוגרים הם אנשים שהוכשרו לפני שבכלל דיברו על הדברים האלה, אז מה לנו שנלין שהם כאלה. אבל תסתכל על הרבנות הצעירה – אלה אנשים מאוד קשובים. אני בטוחה שהשינוי יבוא מהם. לא מזמן, שמעתי בפעם הראשונה מישהו בירושלים דורש בבית הכנסת, על 'החטא המיני'. שפשפתי עיניים בתימהון, רציתי להגיד שהחיינו על האירוע הזה. עבודה זרה, כולם מדברים על זה כל הזמן, רצח, אפשר למצוא מי שמדבר על זה. אבל גילוי עריות? לא, לא יכול להיות שזה נמצא אצלנו. והוא דיבר על זה, הוא דיבר על זה יפה, שזה קיים ושאנחנו צריכים להיות מודעים. רצתי אליו בסוף התפילה ואמרתי לו תודה. 

אז אני חושבת שאם ניתן את דעתנו על הדברים האלה הם יקרו. אנחנו חברה שאוהבת טקסים, שמעריכה מסורות. אנחנו צריכים רק לייצר את המסורות האלה. אנחנו צריכים להיות מאוד פעילים כדי לדובב את המקורות שלנו, להשתמש בפרשנות יצירתית שיכולה למצוא איפה הדברים כתובים ונאמרים, מה יכול להיות רלוונטי אלינו. צריך לעשות מאגר של מספיק מקורות, כי אנשים יחפשו את זה. פסוקים שאפשר לפרש כך או אחרת, מדרשים שיש בהם ניצוץ של הדבר הזה, זוהר, קבלה. מה הבעיה לדבר על זה בבית כנסת? זה קל מאוד. צריך לייצר את השפה פשוט.

אני חושבת שצריך לייצר מעגל סיפורי התמודדות. אני רואה עם נשים שמדברות איתי, הן יכולות לדבר איתי שעתיים. שלושה משפטים על הפגיעה, וכל השאר זה היא. על הכוחות שלה, האיתנות, המשפחה, המעגלים שלה. זה מייצר את האיזון הנכון. אבל הסיפורים האלה חייבים להתפרסם, שאנשים יוכלו לקרוא את זה. זה לא חייב להיות בשם. אתה שומע את סיפורי ההתמודדות והגאולה, וזה צריך לקרות בשפה דתית."

 מה המקום של מנהיגי הקהילה בדבר הזה?

"לא יכולים להיות מנהיגים בעולם הזה. זו הבעיה הכי קשה של פורום תקנה. אי אפשר לתקן את הפגיעה שבה החזק מנצל את החלש דרך זה שאתה משמר את החזק. זה בכלל לא עובד. היום, זו כמעט התקלה בפני עצמה. הרב, המנהיג, לא מעניין אותי כרגע. הייתי שמחה שהוא היה אומר עלי מי שברך בבית כנסת, אבל הוא לא הנקודה הארכימדית שממנה הכל יוצא. הייתי רוצה הורים שמתפקדים נכון, שכנים שמפקדים נכון, אנשי טיפול, והעולם בכלל. אז זה גם יגיע למנהיגים.

אני צריכה שכולם ישתנו. אני לא אוותר על זה. בעולם הזה, שבו הידע עובר כל כך מהר ובקלות מאחד לשני, אפשר להביא שינויים מהר מאוד. מתחת לגיל 30 אנחנו נצליח, וזה אומר שהעולם של הדור הבא כבר יהיה מתוקן, ומי שמבוגר יותר, בסדר, זה אולי יגיע אליו לאט יותר."

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• אֲשֶׁר עִנָּהּ: חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
• אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• תפילה לאשה שנאנסה – ד״ר יעל לוין
• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
• שתלטנות קיצונית בזוגיות: "את הצלקות שלי אי אפשר להסתיר עם מייק אפ" – ד"ר אילנה קוורטין
• למרות הכל, בוחרים לִבְנוֹת: הכנה וליווי של זוגות דתיים במקרים בהם הכלה עברה פגיעה מינית – כנרת סמואל-פולק
• המפגש של נשים נפגעות מינית עם הטבילה במקווה – רחל שי
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• פיתוח מוגנות בקרב ילדים והתמודדות עם פגיעות מיניות – יונתן ליפו
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
• מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע – שולמית שפרבר
• מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
• הגבר המרגיש הוא הסחבק החדש – עדיאל בר שאול