'אישה לרעותה תאמר חזק' - ראיון עם הרבנית מיכל נגן
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

״צריך לייצר מסגרות של ביחד, של 'אישה לרעותה תאמר חזק'״ – ראיון עם הרבנית מיכל נגן

ז׳ בתשרי תשפ״ד 22.9.2023
קו מפריד גלויה

שיחה גלוית עיניים עם הרבנית מיכל נגן על פגיעות, כוחה של קהילה ותפקידה בתהליך הריפוי וכינון מרחב מוגן ועל הבעירה הפנימית להפוך אותנו לטובים יותר. ראיון נוסף, כחלק מסדרת הראיונות במסגרת מיזם "ברית אמונים".

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

הרבנית מיכל נגן היא מה שאפשר לכנות 'אישה חזקה'. לפני עשרים שנה היא הקימה את מכינת צהלי ומאז היא עומדת בראשה, ובחזית העשייה למען שילוב בנות דתיות בצבא. היא זכתה בשנת 2021 בפרס בגין על פעילותה.  

"אפשר לקרוא לזה 'יזמות רעיונית'", היא אומרת. "אני חושבת שאפשר לראות את טביעות האצבע שלנו, לא לבד כמובן, בתוך הציונות הדתית והפמיניזם הדתי. גם ברמת האוריינות הדתית, וגם בתפיסת מקום רחב יותר בתוך החברה הישראלית. וגם ביחס לצבא, אנחנו משפיעים על ההבנה של הצבא את הצרכים של החיילת הדתייה כדי לקלוט אותה בצורה המיטבית."

מה הוביל אותך להקים את צהלי?

"זה מעניין, אני חושבת שזה שזור לכל הדרך, שאני נדרכת לטובת מי שעובד לבד. רק לימים הבנתי עד כמה זה חלק מהסיפור הביוגרפי שלי. לפני 20 שנה, נערות דתיות שהתגייסו לצבא היו מאוד מאוד לבד. לפעמים היו להן שתי חזיתות – אחת מול הצבא, ואחת בבית. הרגשתי שצריך לייצר שם מסגרות של ביחד, של 'אישה לרעותה תאמר חזק'. וזה כמובן ממשיך גם בעיסוק שלי בשנים האחרונות."

"אני נדרכת לטובת מי שעובד לבד"

האמת היא, שכנראה היה אפשר למלא חיים של עשייה במסגרת העבודה בצהלי. אבל לפני כמעט שנתיים, לפעילות הציבורית של הרבנית מיכל נגן נוספה עוד חזית חשובה. היא החליטה לכתוב בפייסבוק ובבלוג 'ראשונות' על הפגיעה המינית שעברה בילדותה, ומאז, היא פועלת גם בתחום הפגיעות המיניות. היא מלווה מאות נשים ונערות, כותבת בלי הפסקה, ומשקיעה זמן ומאמץ בפעילות אקטיביסטית בתחום. היא מגיעה לדבר מיד על הנושא בישירות מפתיעה, שתאפיין את כל המשך השיחה.

"לפני חמש שנים התפרצה אצלי פוסט טראומה חזקה, שנוכחת מאוד. היא הכריחה אותי להישיר מבט לאירועי ילדותי שהיו עד אז עפופי ערפל עשן הדחקה ופוסט טראומה. וזה יצר עוד מרחב גדול של עשייה ציבורית שאני עסוקה בה המון, המון משעות היום שלי. בין אם זה נערות או משפחות שפונות אלי, קהילות שפונות לפעמים, ואני מלווה. אני גם כותבת הרבה, יש הרבה מה לכתוב והרבה טקסטים שצריך לייצר. וגם חשיבה מאוד אקטיבית מה נכון לעשות – לאיזה מסגרות חברתיות אנחנו זקוקים כדי לרפא את הדברים האלה."

הרבנית מיכל נגן - ברית אמונים, מגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

"להתחבר להתחבר להתחבר"

 מה עורר אצלך את הפוסט טראומה הזו?

"אני חושבת שמה שעורר את זה היתה החתונה של הבן הבכור שלי, ואני חושבת שאחרי שהוא התחתן משהו לא מודע בתוכי נרגע. כאילו הרגשתי שעשיתי את זה, הצלחתי לגדל ילד בריא, נורמטיבי, מהמם, עם אישה נפלאה ונהדרת. אחרי זה יכולתי להתפנות לתהום שהיתה נוכחת בתוכי כל הזמן, ברמות כאלה ואחרות של מודעות. ואז בום, זה הגיע."

ואת בחרת לספר את הדברים האלה, להיחשף…

הרבנית מיכל קוטעת אותי מיד.

"לא לא לא, הבחירה שלי לא היתה להיחשף. זה נורא חשוב. אנחנו מתקנים ארבעת-אלפים שנות שתיקה של התרבות האנושית. אנחנו לא יודעים איך להגיב כקהילות, אנחנו לא יודעים איך להגיב כהורים, אנחנו לא יודעים איך להגיב לעצמנו, ואם אפשר להרפא מזה. וגם חסרה לנו הבנה של הדבר הזה.

"אנחנו בדרך כלל נותנים לפסיכולוגים ללמד אותנו. הם יודעים חלק קטן מאוד מהסיפור. אחר כך אנחנו נותנים בצורה מאוד מאוד חזקה לתקשורת ללמד אותנו, והם יודעים חלק אחר של הסיפור. אנחנו לגמרי שבויים בתוך נרטיבים כאלה, שהם לא הדבר האמיתי. וזה לא שאני יודעת מה הדבר האמיתי. אני מכירה את הדבר האמיתי שלי. אבל אחד החסרונות הכי הכי קשים זה שאין לנו שפה דתית, בכלל, להתייחס לשבר הזה."

"אנחנו מתקנים ארבעת-אלפים שנות שתיקה של התרבות האנושית"

כל זה היה כדי לומר שהסיפור הוא לא להחשף. ואני לא רוצה להישמע כמי שיש לה את כל התשובות, אבל על עצמי אני יודעת, ואני מגלה את זה על עצמי. כמובן שיש פה חשיפה, אבל הסיפור הוא לא החשיפה. כי זה לא שבחרתי שכולם יראו אותי. זה אולי מה שקורה, אבל זה לא העניין. לב העניין הוא חיבור.

התגובה לכל טראומה היא שזה דבר נורא, ואתה לא מתייחס אליו. אתה קודם צריך לוודא שאתה חי. לי זה לקח שנים עד שהרגשתי שאני מספיק איתנה לטפל בזה. זה כמובן לווה גם בצורה חזקה בשתיקה של החברה. אגב, הנערות הצעירות שאני מלווה פותחות את זה הרבה יותר מוקדם. הן יודעות שהן ישרדו, וזה נורא מעניין. אז זה הדבר הראשון, שנוגע לפיצול ולהדחקה של כל טראומה. 

עכשיו, פגיעה מינית בפרט פוגעת במיוחד ביכולת ההתקשרות שלנו עם אנשים אחרים. זה מין בעצם, החיבור בין גוף ונפש. וזה נדפק לנו, נדפק לעומק. מה שקרה לי לפני חמש שנים, זה שהייתי כבר דמות ציבורית, מוכרת, שעושה דברים בעולם, והבנתי שאני חייבת לחבר. אני כבר לא יכולה לחיות בפיצול הזה, שבו כשמדברים איתי מדברים עם איזה דמות ציבורית. אני רוצה שכשמדברים איתי ידברו עם כולי.

כנס ״ברית אמונים״
מנהיגים.ות ראשי.ות בתי מדרש בהקראת שירה שנכתבה בעקבות פגיעה הרבנית מלכה פיוטרקובסקי הרב ד״ר בני לאו הרבנית ד״ר אסתר פישר הרבנית שירה מרילי מירוויס הרב בצלאל כהן הרב סיון מלכין מס הרב ארי חסיד חפצי כהן-מונטגיו הרב אהרן ליבוביץ׳. מתוך כנס ״ברית אמונים״.
צילום: הילה שילוני-רוזנר

כדי להחלים, אני צריכה לחזור להיות אחד. לא הצד המרשים והמהמם שאני יודעת לעשות, ובחדרי חדרים לבכות את צערי. לכן הסיפור הוא חיבור, לא חשיפה. 

עכשיו, מה באמת המקום שבו אני צריכה את הקהל? למה זה נעשה דרך הציבור? הפגיעה המינית שקרתה לי ולילדים נוספים, היא קורית עם מנוול אחד, וחברה שלמה שעצמה עיניים ואיפשרה לזה לקרות. החיבור הוא אותו דבר – עם אדם אחד, שזקוק לאנשים שיראו אותו. אני צריכה אותך, אני לא יכולה להחלים לבד. כשהבנתי את זה יצאתי לכתוב. בדיעבד זה גם באמת עשה הדים בעולם. אבל המקום שממנו זה הגיע לא היה של חשיפה אלא של חיבור."

מה התגובות שאת מקבלת? כי בכל זאת, לצערנו זה עדיין לא צעד נפוץ במיוחד.

"נכון, זה מהפכני לגמרי. כי כשתסתובב מסביב, כל מי שאתה מחשיב כמנהיגות בציונות הדתית לא מספרים על דברים כאלה. אני משערת שיש לא מעט מבין חברי שעברו דברים, כי אני לא חושבת שאחוז הפגיעות אצלנו קטן יותר משאר האוכלוסיה, ויכול להיות שדווקא גדול יותר. אבל הם לא מדברים על זה, כי אנחנו מפוצלים. כי הכוח לא הולך עם חולשה, כי הובלה לא הולכת עם סוג של פריכות. אנחנו משלמים על זה מחירים כבדים מאוד. אז כן, היה לי חשוב להגיד את זה, והרגשתי שאני נורא לבד במערכה. זה כמובן לא נכון, ברור שאני לא לבד – אני פשוט לא מכירה את שותפיי.

לגבי התגובות אני באמת יכולה לכתוב ספר שלם. החל מאנשים שאומרים לי – 'טוב, אם זה קרה לך ובמשפחה שלך אז כנראה שזה באמת קורה', ואנשים שאומרים לי שזה שינה אצלם את היכולת להתבונן על העוון הזה, על הדבר הזה שמושתק אצלנו. מאות, גלים גלים של נשים צעירות יותר, שאומרות לי שהן מרגישות שהגבהתי להן את השמיים, כי הן רואות שאפשר. אף אחד לא מספר לנו שאפשר להחלים.

"פגיעה מינית זה שבר שמשפחה לא יודעת להגיב עליו לבד"

אני יכולתי להישבע אפילו אתמול בערב שאי אפשר להחלים מהדברים האלה. אבל גם אפשר לחיות חיים נורא טובים. מי סיפר והסביר לנו את זה?

תגובה משמעותית נוספת הגיעה מהילדים שלי. הילדים שלי הם כבר אנשים נפלאים בעולם, והם מספרים לי דברים כל כך כנים על עצמם, שאני שואלת את עצמי במה זכיתי. מה הסיכוי שתהיה לי כזו הורות? אני חושבת שזה קשור לזה. כנות נענית בכנות. יש מין רקמה שמחזקת את הפרטים בה. נדמה לי שזו תשתית רקמתית חדשה, שאני מרגישה גם במקומות הנוספים בהם יש לי קשר לנוער."

מה עזר לך באופן אישי להתמודד עם הטרואמה כשהיא התפרצה?

כשאני הייתי בלב המאפליה שלי, היו שני קווים מנחים שמאוד עזרו לי, וברוך ה' שהם היו שם. הקו הראשון היה 'בלי סודות ובלי שקרים'. ידעתי שזה הדרך להחלמה. לא מדובר פה על משהו שהוא קונטרוברסלי או שמועמד בספק. זו האמת, ואני צריכה לדבר אותה ועליה. זו הדרך אל האור.

הקו השני קשור לזה שהייתי עמוק בשפה של קודש. ידעתי שהניתוק הוא רע, והחיבור הוא טוב. זה היה הקו המנחה שלי. ידעתי שאני צריכה כמה שיותר להתחבר. ידעתי שאני צריכה כמה שיותר מהר לדבר עם יעקב במעגל הראשון, לדבר עם הילדים שלי כל אחד לפי כוחו, לדבר עם ההורים שלי לפי כוחם, שזה דבר שלא היה פשוט. הייתי צריכה להלחם על חיבור, כמה שיותר וכמה שאפשר. היום הייתי אומרת שכל דבר שיש בו ניתוק, יש בו נגיעה של הרוע, ואפילו של הרוע ההוא, של הפגיעה. זה מה שהוא רצה. הוא רצה לנתק אותי כמה שאפשר: אותי מהגוף שלי, אותי מהזהות שלי, אותי מההורים שלי, שברור שזו היתה מטרה מרכזית שלו. אז גם תהליך הריפוי שלי היה כזה – להתחבר להתחבר להתחבר. זה דבר שהיה מאוד דרמטי עבורי בתהליך הזה.

הרבנית מיכל נגן - ברית אמונים, מגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

"אנחנו צריכים שיהיו לנו טקסים"

אמרת שפגיעה היא של אדם יחיד, אבל של חברה שמאפשרת את זה מסביב. האם בחברה הדתית יש משהו מיוחד סביב הדינמיקה הזו?

"עזוב החברה הדתית. כל עוד ברדיו יש שירים של הזמר הזה שאפילו את השם שלו אני לא מוכנה להגיד, אז מה אתה רוצה? אנחנו ממשיכים להעריך ולכבד כח, וכח הוא תמיד נגד חלש, והחלש הוא הילד או האישה, או גם הגר או היתום והאלמנה. אנחנו לא נצא בקלות מהמנגנונים האלה. 

אני בטוחה שהטיפול שיש לנו כרגע והכלים שהחברה מספקת לנפגעים לא מתחילים להיות מספיקים. המרדף אחר הפוגע זה דבר חשוב, נחוץ, והלוואי שיהיה יותר יעיל, אבל זה בכלל לא בשדה. השדה הוא לא על הפוגע וזכויותיו, השדה צריך להיות היכולת שלנו לתת לנפגע את מה שצריך כדי להחלים."

מה הוא יכלול?

"אני חושבת שאנחנו צריכים שיהיו לנו טקסים, שבהם משפחות ידעו איך להגיב כשמשהו כזה קורה. כי אנשים לא יודעים איך להגיב ואז עושים שטויות. גם אנשים טובים. יש לנו הרבה טקסי אבל, מאוד ברורים, ואנחנו עושים אותם כשמתנו מונח לפנינו. פגיעה מינית זה שבר שמשפחה לא יודעת להגיב עליו לבד. לא רק הנפגע עצמו, כל המעגל המשפחתי. השבעה הזו, שהקהילה באה לנחם, שהיא חלק מהאבל, היא דבר כל כך חשוב. 

אני אתן דוגמא קטנה – אני הייתי במצב באמת איום ונורא, ממש מרחפת בין החיים ובין המוות. לגמרי לגמרי לגמרי לבד, למרות שיעקב (בן זוגה) היה נפלא לצידי. באותו הזמן אישה מהיישוב שלי נפגעה בתאונת דרכים ונשברו לה כמה צלעות, ועשו עצרות ברחוב להגיד תהילים לרפואתה. אמרתי 'אלוהים ישמור, מה קורה פה? איפה הפרופורציות?' לא שהייתי יודעת מה לעשות אם היו עושים לי תפילות להחלמתי סביב הבית, אבל האלם וההלם הזה. אנשים שלא יודעים כלום, או אנשים שיודעים ועוברים לצד השני של הרחוב כי הם לא יודעים מה להגיד. מה עם המנהגים הפשוטים, של להביא סיר מרק? הרי אנחנו יודעים לעשות את זה אם מישהו נכנס לבית חולים. 

ושלא לדבר על זה שההורים לא יודעים איך להגיב, איך לתמוך בילדיהם. אנחנו צריכים להיאבק בארבעת אלפים שנה, להסיר במין חפירה ארכיאולוגית המון המון אלם ופחד ובהלה. 

אני אתן דוגמה, של רב, איש מתוק ונפלא ומסור, ועיניו פקוחות לנושאים האלה. הוא פעם שאל אותי, על אישה בקהילה שבאה לספר לו על פגיעה שהיא עברה לפני שנים רבות. והוא אמר 'היא סיפרה לו את זה לפני שנתיים, ומאז אני לא יודע מה לעשות'. רבאק, מה זה אתה לא יודע מה לעשות?! אם היא היתה שוברת רגל, היית יודע מה לעשות? היית מתקשר אליה, נכון? אז תתקשר אליה! הוא אומר לא נעים לי, מה זה לא נעים לי. אין יום שהיא לא חושבת על זה בכוחות עצמה, הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להושיט יד לתוך האלם." 

אולי זה כי אנחנו לא מכירים את זה מספיק, לא רואים את זה? לתאונות דרכים הרי אנחנו נחשפים כל הזמן, למשל.

"אבל אנחנו מכירים את זה טוב מאוד, אנחנו פשוט לא מעיזים לקרוא לילד בשמו. אם נעז לדבר על זה, תראה שאתה מכיר, אולי אפילו מעצמך ומסביבתך. אתה רק לא יודע שזה מה שאתה מכיר. 

יש לי חבר שנפגע מינית כשהיה ילד, וסיפר לי שלילדים שלו יש שם לזמן לפני שהוא הולך להתקלח – הם ממש קוראים לזה 'אבא מתקלח', והם יודעים שכשזה קורה כל הבית בעצבים. אז הם ידעו שמשהו קורה, אבל לא ידעו מה הם יודעים. זה מונח, החתיכות של הפאזל נמצאות שם. אנחנו פשוט לא יודעים איך להתנהג מול זה. ושוב, ברור שאנחנו צריכים אחד את השני כדי להתמודד עם זה. ברור שככל שנדבר על זה יותר וניצור חיבורים סביב זה, יהיה לנו קל יותר לדעת ולהבין מה לעשות ואיך לעזור לנפגעים."

כנס ״ברית אמונים״
עדויות ושיחה בעקבות פגיעה במרחב אמוני – על מקום בעלי הסמכויות, על מקום הקהילה ועל ציפיה. מתוך כנס ״ברית אמונים״.
בתמונה, משמאל לימין: אורי לחמי (מנחה), יעל אריאל, מיכל הכהן-דנינו, ישראל מאורי.
צילום: הילה שילוני-רוזנר

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

אנחנו מדברים רק במישור של ההתמודדות עם הפגיעה, בכלל לא על מניעה שלה. 

"כן, זה הדבר הכי חשוב. הלוואי ונצליח לעצור את הפגיעות, אבל אולי ככל שנצליח להחלים כחברה ונדע לדבר על זה, גם הפוגעים יבינו איזה אסון הם עושים. אותו חבר שדיברתי עליו סיפר לי על פוגעים שמדברים איתו, והוא מספר שהם אומרים שהרבה פעמים זה בערות. הם לא הבינו מה הם עושים לילדים שלהם. אז תראה כמה עמוק זה, עם איזה תהום של חוסר הבנה אנחנו צריכים להתמודד. וככל שנעסוק בחיובי, נרפא גם את השלילי. הם יבינו מה הם עושים, הם יבינו שהם חייבים לטפל בעצמם, שלא יכול להיות שזה יברח להם 'פה ושם'. אין דבר כזה 'פה ושם'. אם פה ושם פגעת בילדה שלך, אתה מנוול לכל החיים. זה הדבר שחייבים לתקן – בשיח שלנו, בטקסים שלנו. אם אדם כזה, שעדיין לא נולדו לו ילדים, ילך מספיק פעמים ל'שבעה' כזו, אולי משהו ייחרט. הרי אם נלך לשבעה טרגית על מישהו שנהרג בתאונת דרכים, אנחנו נהיה זהירים איזה חודש. אז גם אצלו זה יחזיק למשהו. אם הוא לא שמע על זה אף פעם, איך הוא יידע?

זה גם אולי יגרום לבושה לעבור צד. היום אנחנו עוסקים כל היום בפוגעים. אנחנו נותנים להם בזה את כל מה שהם רוצים, שזה חשיפה. אני רוצה שהקהילה תבוא, תביא פרחים, מרק, שתתפללו עליי בבית הכנסת, שתשאלו אותי מה שלומי. שתבינו שאני בתהליך החלמה, ולא תידונו אותי לחיות בבית הקטן ליד בית הקברות."

וזה תלוי ביכולת של הנפגע לדבר על הפגיעה, וזה רק קצה של תהליך שבו מבשילה היכולת לדבר על זה.

"זה תהליך שמתקצר. אמר לי אחד האנשים הבכירים היום בתחום, שעובד עם קהילות יהודיות בארצות הברית, שמתחיל קו ירידה, שאנחנו מצליחים להקטין את המספרים של הנפגעים. כששאלתי אותו מה גורם לזה הוא השיב שטווח הזמן מתקצר. אנשים מבינים מהר יותר שהם נפגעו, ולכן מגיעים מהר יותר גם לטיפול וגם לרשויות. הסיבה השנייה היא שגם הפוגעים יודעים מזה. הם מבינים שהם במסלול של פגיעה, ושהדברים האלה הם לא נורמטיביים."

איך המנגנונים הקהילתיים משפיעים על הדבר הזה?

"אז בוא נדמיין שהקהילה מלווה מקרים של פגיעה מינית כמו שהיא מלווה אובדן. בשכול אזרחי למשל, הקהילה יודעת לבוא לייארציט, לבוא לשבעה, לשלושים, היא עושה לימוד משניות, הילדים לא נמצאים לבד בבית ספר, יהיו ארגונים שיתמכו כלכלית. זה מעגלים על מעגלים של תמיכה.

בוא נדמיין מעטפת קהילתית כזו. לא אחד לאחד, מה שמתאים. אתה יודע כמה משפחות נקרעות מסיפורים קשים של פגיעה במשפחה, אח באחות למשל? אין להורים מושג איך להתמודד עם זה, הם עומדים במשפט שלמה ברמה הכי קשה שלו. אנחנו לא נותנים שום תמיכה למשפחות האלה. כי אנחנו כועסים, אז אנחנו תופסים צד. אפשר בלי לתפוס צד? אני רוצה שהמשפחות האלה יהיו מלוות, לא רק על ידי פסיכולוגים, כי זה לעשות פיצולים. הם צריכים להיות מלווים על ידי כולם. גם הפוגע שיש תקווה שישתקם. בוודאי ובוודאי הנפגעת, שהיא חייבת להשתקם. אם כל הדבר הזה יקרה אנשים פחות יתפצלו, פחות יהיה מביך. נוכל להתמודד עם זה. זה דבר מהפכני."

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

מה היכולת לעשות את זה בחברה הדתית?

"אני כדרכי אופטימית ללא תקנה. יכול להיות שהמאפיינים הקלאסיים של החברה הדתית הם אלה שיאפשרו לנו לעשות את השינוי הזה, לא רק יקשו עליו. יש המון איכויות אצלנו במבנה הקהילתי. הקהילות מאוד גרעיניות, הריכוז הוא סביב ערכים, השיח הוא של קודש, איך ראוי שנתנהג, מה נכון לעשות. השיח הוא של תיקון עולם, וזה יושב על ה-DNA הזה. יש לנו יותר ויותר מנהיגות נשית שמתפתחת בקהילות האלה. 

רוב הרבנים המבוגרים הם אנשים שהוכשרו לפני שבכלל דיברו על הדברים האלה, אז מה לנו שנלין שהם כאלה. אבל תסתכל על הרבנות הצעירה – אלה אנשים מאוד קשובים. אני בטוחה שהשינוי יבוא מהם. לא מזמן, שמעתי בפעם הראשונה מישהו בירושלים דורש בבית הכנסת, על 'החטא המיני'. שפשפתי עיניים בתימהון, רציתי להגיד שהחיינו על האירוע הזה. עבודה זרה, כולם מדברים על זה כל הזמן, רצח, אפשר למצוא מי שמדבר על זה. אבל גילוי עריות? לא, לא יכול להיות שזה נמצא אצלנו. והוא דיבר על זה, הוא דיבר על זה יפה, שזה קיים ושאנחנו צריכים להיות מודעים. רצתי אליו בסוף התפילה ואמרתי לו תודה. 

אז אני חושבת שאם ניתן את דעתנו על הדברים האלה הם יקרו. אנחנו חברה שאוהבת טקסים, שמעריכה מסורות. אנחנו צריכים רק לייצר את המסורות האלה. אנחנו צריכים להיות מאוד פעילים כדי לדובב את המקורות שלנו, להשתמש בפרשנות יצירתית שיכולה למצוא איפה הדברים כתובים ונאמרים, מה יכול להיות רלוונטי אלינו. צריך לעשות מאגר של מספיק מקורות, כי אנשים יחפשו את זה. פסוקים שאפשר לפרש כך או אחרת, מדרשים שיש בהם ניצוץ של הדבר הזה, זוהר, קבלה. מה הבעיה לדבר על זה בבית כנסת? זה קל מאוד. צריך לייצר את השפה פשוט.

אני חושבת שצריך לייצר מעגל סיפורי התמודדות. אני רואה עם נשים שמדברות איתי, הן יכולות לדבר איתי שעתיים. שלושה משפטים על הפגיעה, וכל השאר זה היא. על הכוחות שלה, האיתנות, המשפחה, המעגלים שלה. זה מייצר את האיזון הנכון. אבל הסיפורים האלה חייבים להתפרסם, שאנשים יוכלו לקרוא את זה. זה לא חייב להיות בשם. אתה שומע את סיפורי ההתמודדות והגאולה, וזה צריך לקרות בשפה דתית."

 מה המקום של מנהיגי הקהילה בדבר הזה?

"לא יכולים להיות מנהיגים בעולם הזה. זו הבעיה הכי קשה של פורום תקנה. אי אפשר לתקן את הפגיעה שבה החזק מנצל את החלש דרך זה שאתה משמר את החזק. זה בכלל לא עובד. היום, זו כמעט התקלה בפני עצמה. הרב, המנהיג, לא מעניין אותי כרגע. הייתי שמחה שהוא היה אומר עלי מי שברך בבית כנסת, אבל הוא לא הנקודה הארכימדית שממנה הכל יוצא. הייתי רוצה הורים שמתפקדים נכון, שכנים שמפקדים נכון, אנשי טיפול, והעולם בכלל. אז זה גם יגיע למנהיגים.

אני צריכה שכולם ישתנו. אני לא אוותר על זה. בעולם הזה, שבו הידע עובר כל כך מהר ובקלות מאחד לשני, אפשר להביא שינויים מהר מאוד. מתחת לגיל 30 אנחנו נצליח, וזה אומר שהעולם של הדור הבא כבר יהיה מתוקן, ומי שמבוגר יותר, בסדר, זה אולי יגיע אליו לאט יותר."

הרבנית מיכל נגן - ברית אמונים, מגזין גלויה
גלוית עיניים - ראיונות אישיים במגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

שאלון זיהוי למצבי סיכון

שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול
כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

סטודנט באוניברסיטת תל אביב וכותב פודקאסטים, בוגר גל"צ וישיבת מעלה גלבוע.

פוסטים נוספים מאת יותם פוגל

ה׳ בסיון תשפ״ג 25.5.2023
גלויה מראיינת את
הרב יששכר כ"ץ
שיחה גלוית עיניים עם הרב יששכר כ"ץ על היחס של הקהילה האורתודוקסית לנשים וללהטב", על מבנה החברה הדתית בארצות הברית ובישראל, ואיך לדעתו מייצרים שינויים בעולם דתי.
י׳ בסיון תשפ״ג 30.5.2023
גלויה מראיינת את
ד"ר יהונתן פיאמנטה
שיחה גלוית עיניים על פגיעות מיניות בגברים, על השיח הדתי בחדר הטיפול, ועל ההשפעה של המבנים הקהילתיים על ההתמודדות עם פגיעות מיניות.
ב׳ בטבת תשפ״ד 14.12.2023
גלויה מראיינת את
רוני אלדד
"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" - ראיון עם המשוררת רוני אלדד גם על מקומה של השירה אצלה לאחר השבעה באוקטובר: ״העורק של השירה היה דווקא מאד דחוס ומלא תנועה״.
כ״ח באלול תשפ״ג 14.9.2023
גלויה מראיינת את
הרב דוד ביגמן והרבנית אריאלה ביגמן
שיחה גלוית עיניים על פתיחוּת וביטחון, זהות וגיוון, שאלות הלכתיות והמרחב הישיבתי.
י"ג בכסלו תשפ"ד 26.11.2023
גלויה מראיינת את
אבי דבוש
שיחה גלויית עיניים עם הפעיל החברתי אבי דבוש, על אירועי השבעה באוקטובר ומה שבא בעקבותיהם - על כוחה של קהילה, חשיבותה של שותפות חוצת מגזרים, ועל מקומה של המסגרת הדתית והרוחנית.
ז׳ בתשרי תשפ״ד 22.9.2023
גלויה מראיינת את
הרבנית מיכל נגן
שיחה גלוית עיניים על פגיעות, כוחה של קהילה ותפקידה בתהליך הריפוי וכינון מרחב מוגן ועל הבעירה הפנימית להפוך אותנו לטובים יותר. ראיון נוסף, כחלק מסדרת הראיונות במסגרת מיזם "ברית אמונים".

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

קראת את הראיון ונהנית?

קו מפריד גלויה

לדעתך כדאי שנראיין דמות נוספת
לגלוית עיניים?

נשמח לשמוע על כך,
עם נימוקים כמובן :)

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם