"יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט

"תודעת הקורבן שניהלה אותי רוב חיי החליפה מקום. כיום, אני זה שמנווט ומחליט לאן ומתי לצעוד, לאן ללכת.  כמובן שהפגיעה לא נעלמה. היא גם לא תעלם לשום מקום." סיפורו האישי של עדיאל בר-שאול: סיפור של פגיעה, טיפול, רצון עז בריפוי ובחירה בדרך אמיצה לשם כך.

פרולוג: ״יש א/נשים שגרים לנו בתוך הראש, אך לא משלמים שכר דירה״

מאז שהתחלתי במסע שלי, יש בי רצון עמוק לחיות את חיי ולעשות הכל כדי להגיע לשקט פנימי במידת האפשר. יש משפט שמלווה אותי כבר שנים רבות:

"יש א/נשים שגרים לנו בתוך הראש, אך לא משלמים שכר דירה״

אני חושב שזה משפט שהרבה יכולים להזדהות איתו בכל מיני מקומות בחייהם. משמעות המשפט היא שמי שהשהות לידו, בקרבתו או רק המחשבה עליו, גורמת לנו לנוע בחוסר שקט ובאי נוחות, עד כדי כניסה למצב הישרדותי – משמע שהוא 'גר לנו בתוך הראש' בעקבות אי אלו דברים שעברנו מולו/ איתו/ דרכו. פעמים רבות, בלי לשים לב, הוא מנהל את צעדינו בחיים. 

כל כך רציתי שהוא לא יתגורר לי בתוך הראש יותר. ביקשתי שקט לחיי.

האומץ לבחור להיות אני, ורק אני, עבר דרך ההסכמה להוציא כעס וזעם שהיו עצורים בתוכי שנים, וכן דרך היכולת לפגוש את כל מנעד הרגשות שברחתי ממנו. 

שנים על גבי שנים של ניתוק רגשי ובריחה, יצרו רבדים של תוהו ובוהו נפשי ושריון עב כרס שעזר לי לשרוד, שאפשר לי לא להיות חלש יותר לעולם. בחרתי להתנתק כי לא יכולתי להחזיק את הזיכרון. לא היה לי מקום, פנימי או חיצוני, שביכולתו להכיל חמלה ואהבה ללא תנאי כלפי עצמי. פחדתי להיות נוכח בעולם וחשתי אימה נוכח המורכבות, היופי והחכמה שבו. רציתי לצעוק "די!" שכן הייתה בי כמיהה עמוקה לעתיד טוב יותר עבורי. לא רציתי להיות תקוע, לא רציתי להישאר בתודעת הפגיעות כל חיי. רציתי, ואני רוצה, לחיות.

הבקשה העמוקה להגיע לשחרור וחופש בחיי, הביאו אותי לפגוש את מי שפגע בי. ביקשתי לשבור את מחסום השתיקה של השנים, לעצור את תוואי הקורבנות שבתוכי ולקחת אחריות על חיי. פגשתי אותו פעמיים: המפגש הראשון היה בוסרי מידי עבורי. המפגש השני סימל רגע של גאולה. אף אחד לא כפה עלי את המפגשים הללו. אני בחרתי בכל והסכמתי להכל. 

אין ספק, שלשבת באותו החדר עם האדם שאנס אותי, ניצל אותי, פגע בי ושתק כל כך הרבה שנים, היא אחת ה-הסכמות של חיי. רציתי להיות מסוגל להסתכל לו בעיניים. רציתי לומר לו "תסתכל לי בעיניים". רציתי לשבת מולו ללא שריון של בריחה ולדבר את מה שיש בי, מתוך הסכמה להיות כל כולי באותו רגע, מתוך תשומת לב והקשבה לנפש ולנשמה.

אני מבקש להגיד בצורה ברורה שהבחירה לצאת מדפוסי הקורבנות תלויה בבחירה להסכים ולעבור טיפול רגשי כנה, אמיתי ועמוק, וכן ביכולת להתמסר למפגש עם העצמי בנקודה הכי עמוקה שלו, בה יש חיבור לגוף הרגש שקפא אי אז. עם ההסכמות הללו הצלחתי לצאת למסע שאט אט הפשיר את הקיפאון, להיפגש עם מנעד הרגשות שמעוררים את התשוקה לחיות את החיים הממתינים לי, ובמקביל לדעת להניח גבולות ולתקשר את האמת הפנימית שלי בכל רבדי חיי. שני המפגשים איתו לימדו אותי על המצב שלי במסע ושיקפו לי במדויק היכן אני נמצא.

אני בוחר לשתף את מה שהרגשתי ומה שהתרחש. אין בסיפור הזה נכון ולא נכון – מה שעשיתי אינו מדויק לכל אחד או אחת. אני משתף במה שהיה על מנת להאיר את העולם ולומר שהכל אפשרי, אם רק נבחר. 

הדרך לפגישה הראשונה

לפני שלוש שנים, אחרי 30 שנות שתיקה, שלחתי לו מייל. המעשה הזה היה בבחינת שבירה ופירוק של ברית השתיקה בין הפוגע – הוא, לבין הנפגע – אני. במייל היה כתוב (ואני מצטט את הנוסח האותנטי שכתבתי לו): 

״בחודשים האחרונים אני עובר טיפול לריפוי טראומות הילדות שלי, אני משתף אותך כדי להסיר את מחסומי השתיקה שהיו שנים.

כשהייתי קטן עברתי פגיעה וניצול מיני ממך, אתה אנסת אותי. גדלתי בשתיקה והסתרה, עם פצע נפשי עמוק וטראומות בעקבות הפגיעה. עברו כמה שנים ובכיתה ט׳ ׳נפל׳ לי האסימון והבנתי את עומק הפגיעה. עברתי תקופה מורכבת וקשה, הקאתי את נשמתי במשך חודשים, בכיתי המון, הרבה לילות בלי שינה. הפגיעה והפצע בנפש ליוו אותי בכל אירוע בחיי וזה השפיע בכל מישורי חיי.

יש בי עדיין כעס, יש בי כאב, יש בי פגיעות מכל מה שקרה ואני משתף אותך כדי לשבור את המחסום הזה של השתיקה שהיה שם שנים.

לפני מספר חודשים התחלתי לטפל בעצמי ובפצע הפתוח הזה. הטיפול עומק הזה עולה לי אלפי שקלים ושם אותי במצב לא קל מבחינה כלכלית.

עדיאל.״

עם הרבה דפיקות לב, לחצתי Send. בוםםםם – ברגע אחד פוצצתי את הבלון הזה, ניפצתי את השתיקה.

ביום שישי ולאורך השבת היה בי מעין שקט. לא הרגשתי עדיין את האדוות של המעשה שעשיתי. אולם, שעתיים לאחר צאת השבת הוא צלצל אלי. הסתכלתי על צג הטלפון, ראיתי את השם שלו ומיד חוויתי התקף חרדה – פחד, רעד, קוצר נשימה. הקורבנות שחוויתי כל השנים התעוררה בי בעוצמה ברגע אחד.

לא עניתי מיד. פניתי קודם כל למעגלי התמיכה שלי וקיבלתי עזרה. לאחר מכן, חזרתי אליו. הוא ענה, ובפעם הראשונה בחיי שוחחתי איתו ללא שריון, חשוף. ״מה אתה מתכוון לעשות?״ שאל אותי. שאלתו הכתה אותי בהלם: הוא מודה במעשיו, הוא מאשר את מה ששנים פחדתי להכיר בו. על ידי שאלה אחת קצרה, העולם שלי קיבל זווית חדשה.

עניתי, בקול חנוק אבל החלטי: ״אני מתכוון לרפא את עצמי״. 

הוא ביקש לפגוש אותי במרחב שאני אבחר, וכך השיחה הסתיימה. חשתי סחרחורת וכאב ראש. ניסיתי לעכל מה קרה. הגוף שלי כמו דיבר והעולם הפנימי שלי ביקש להתפרץ אל מעבר לגבולות שהנחתי לו. באותו הלילה לא ישנתי כמעט, כמו הרבה לילות ב-30 שנה האחרונות. 

למחרת, לאחר התייעצות, שלחתי לו הודעה לגבי פגישה אפשרית. מרגע זה ההתכתבות איתו העידה על כך שהוא מרגיש מותקף בפחדים וחרדות בגלל מה שנפתח מולו, וחשתי שהללו מושלכים עלי. באחת ההודעות ששלח לי, הוא כתב: 

״טוב. בשלב זה, כפי שאמרתי – מתאים לי מה שמתאים ויסתדר לך.״

התמלאתי כעס. ״בשלב זה"? יש שלב מסוים שלא יתאים עבורך?! שיתפתי את כעסי עם מי שליוותה אותי בתהליך הטיפולי שלי דאז, והיא הובילה אותי להכיל, להקשיב לריפוי שלי ולא להתייחס ל'קוצו של יוד' בדבריו. היום אני מבין שמדובר היה בטעות. היא בעצם האיצה בי וניסתה להוביל אותי ליעד מסוים, אליו לא הייתי בשל. הרגשתי כבר אז אי התאמה וחוסר דיוק, אבל לצערי הרב הייתי בעמדת 'ריצוי' מול המלווה שלי, מה שלא אפשר לי להביע עד הסוף את רגשותי הכנים כלפי הסיטואציה.

שיתפתי לראשונה במה שעברתי כמה נשמות קרובות אלי, ובמקביל ההתכתבות מולו המשיכה. אט אט התחילה להתארגן פגישה. באותו הזמן, הרגשתי מצד אחד כקורבן וללא כל יציבות אמיתית, אך מהצד השני חשתי שאני חזק לאור הבחירה לפגוש את הפוגע ושאני מעניק השראה למי שמלווה אותי. ובאמת, היה בי רצון אמיתי לעבור דרך הלא יאומן הזה, לעלות ׳להר האוורסט׳ שבלב שלי ולהישיר מבט אמיץ ישירות לפחד הגדול ביותר שלי.

כשכתבתי לו ששיתפתי אי אלו אנשים שהוא כנראה מכיר, קיבלתי מסרים זועקים ממנו. מצאתי את עצמי מבולבל ושוב חשתי כעס וזעם. המלווה שלי אמרה לי שוב להתרכז בעיקר, בדרך שלי ובריפוי שלי, ולא להתייחס לכל תנועה שלו. היא יעצה לי להבין שגם הוא עובר משהו. למרות הבלבול הרב, עדיין חתרתי למפגש איתו ולא הייתי קשוב לחוסר הבשלות הרגשית שלי. האמנתי לה שאני ׳בשל׳ לפגישה. 

הוא, בעקבות מה שכתבתי לו, מנתק מגע. נפגעתי. שוב. הבלבול שלי רק הלך והתעצם. לא הבנתי מה נכון ומה לא נכון. לא הייתי קשוב לעצמי באמת, אלא הייתי עסוק בלתת השראה למרחב שמלווה אותי. המרחב הזה ראה בי דמות עוצמתית והאיר זרקור על כוחות שלא היו בי בפועל. חוויתי תהליך האצה מסוכן שלא הצלחתי להבין. זו אמת כל כך כואבת, אבל זו האמת.

עברו כמה שבועות והוא יצר איתי שוב קשר. למרות תחושות הכעס והזעם שהרגשתי, ובגלל הרצון 'לרצות' את מי שליוותה אותי, נקבעה פגישה (ראשונה) איתו, במרחב אותו בחרתי ושבו היה לי נוח. עד כמה שניתן.

הפגישה הראשונה

הפגישה נקבעה ליום שני בשבוע, אי שם בחודש יוני 2018. 

מרגע שידעתי שבעוד מספר ימים אפגוש אותו, נעו בתוכי קולות של פחד ואומץ בדואט. קבעתי לבוקר הפגישה טיפול של שעה וחצי לפני שהוא יגיע. במובן הזה, הייתי תלוי במטפלת שלי לחלוטין. לא הייתי מסוגל לדמיין מצב שבו אפגש איתו בלעדיה. הטיפול שעברתי היטיב עמי מצד אחד, אך יצר בי תלות מן הצד השני. 

בימים שקדמו למועד שנקבע, כבר הייתי לא מרוכז. הוצפתי בפלאשבקים ופחדים. לא הייתה לי אפשרות לתקשר את התחושות הללו, הרי החלטתי לקפוץ למים ולהיות אמיץ. אבל האמת היא שלא הייתי כל כך אמיץ. רציתי להיות ולכן התעלמתי מתחושות הגוף. רציתי לשתף, אך לא רציתי לערער על היותי מקור להשראה עבור המרחב הטיפולי שלי. 

הגיע הבוקר של יום שני. לקחתי יום חופש מהעבודה. הייתי דרוך כמו קפיץ ומלא פחד. כפות הידיים והרגליים שלי היו קפואות. הגעתי לטיפול שקבעתי לפני הפגישה וגיליתי שאני פשוט לא בעניין, שהפחד שולט בי. המלווה שלי המליצה לי לא להשליך על מי שפגע בי אשמה ולא לחפש אצלו אישור למה שקרה לי, אלא פשוט לדבר ממקום של שיתוף רגשי. הסטטוס המרצה שלי הוזן ואני 'רציתי' לרצות.

כמה דקות לפני שהוא הגיע, התיישבתי על הספה וחשתי יובש בגרון, כל הגוף שלי רעד והיה לי קר. היא הסתכלה בנייד והכריזה: ״הוא הגיע, אני הולכת לפתוח לו״. הוא נכנס. מיד, התעורר בי ריח של זרע אל מול המראה שלו, הייתה לי בחילה וחשתי צורך להקיא. בראשי התרוצצו זכרונות ובגופי עלו וירדו גלי לחץ של חום וקור.

המפגש התחיל. שמעתי את המלווה שלי מדברת, אבל קולה היה נשמע כמו מלמול לא ברור. המציאות הרגישה כמו בהילוך איטי. הוא הסתכל עלי ואני מיד רעדתי. היה לי קשה לעמוד מולו ללא שריון, להיראות כשבר כלי של ממש. הרי ההישרדות שמרה עלי כל השנים, ההדחקה והמאמץ להאמין שכל זה לא קרה ושאולי המצאתי הכל. אך בסיטואציה הזאת, לא היה לי שריון שישמור עלי.

כל מנח הגוף שלי שידר קורבנות וכאב באותם הרגעים. פחדתי ממנו, לא היו לי מילים, הייתי מוצף והתחלתי לבכות. והוא – שתק. הרגעים האלו הרגישו כמו נצח. נצח כואב במיוחד. הרגשתי שאני נשרף מבפנים, באיטיות מְעַנֶּה. 

התחלתי לדבר ולספר מה אני מרגיש: ״כל השנים האלו כאב לי… פגעת בי״. המטפלת שלי שאלה אותו אם הוא רוצה לומר משהו. לא היה נראה שהוא באמת רוצה לדבר, אבל הוא סינן כמה שורות על כך שהוא מצטער. הייתי תלוי באוויר והיה לי לא טוב. האדם הזה, שניצב מולי, ניצל אותי באופן הכי ציני שאפשר. נתן לי מדבקות ואנס אותי כשהייתי בן 10. אולי הצלחתי לדבר ולהישמע כמו מבוגר בשליטה – אבל לגוף יש שפה משלו, ואני? הייתי באותו הרגע בפוסט טראומה. 

רציתי לסיים את הפגישה, אבל הוא המשיך לדבר וזרק אל חלל האוויר שכל השנים הפגיעה שהוא פגע בי מלווה אותו בחייו והוא מצטער על כך. הטחתי בפניו: "אז למה לעזאזל לא באת ובדקת מה שלומי? למה חיכית שאני אפתח את זה? שנים שאני מת בפנים!" התפרקתי ולא יכולתי להמשיך יותר. ביקשתי שהוא ילך. 

המטפלת שלי הסתכלה עליו והוא קם. הוא הוציא כסף ושילם על הזמן שהיה בפגישה. הרגשתי כאילו סכין חדה ננעצה לי בלב. אני משלם הון תועפות על טיפולים בגללו, והוא משלם רק על עצמו, לא לוקח אחריות עלי. ברמה האינטואיטיבית הרגשתי שהוא בא כדי להשתיק אותי. לא חשבתי שהוא באמת מצטער, אלא שהוא פחד ממה שיכול להיות אם הסיפור ייחשף. שיתפתי במחשבות אלו את המלווה שלי, והיא אמרה לי שהיא דווקא חשה ברצינות וברצון האמיתי שלו. היה לי קשה מאוד לקבל את דבריה, אבל למרות הקושי נשארתי שם וניסינו לעבד את מה שהיה. חשתי ש'נולדתי' בכח במפגש הזה, אבל פחדתי לתקשר שזה הרגיש לי לא נכון, בגוף ובנפש.

נהנתי מהמילים "אמיץ" ו"חזק", והתחלתי לחשוב שאני אכן כל הדברים הללו. הרי עשיתי משהו מטורף ולמרות חוסר הדיוק, המעשה שחרר מהנפש שלי משקלים מסוימים. אבל בסופו של דבר, ההחלטה והפגישה לא היו פעולות שנעשו מתוך קשב אמיתי לעצמי, ועל כן מנקודה זו והלאה נעשיתי אפתי כלפיו. ננעלתי.

עברו הימים, והחלטתי לפתוח את הסיפור שלי בפני העולם. פרסמתי אותו בפייסבוק סביב אמצע יולי 2018. החשיפה נבעה מתוך תחושת שליחות ומתוך רצון לדבר את עצמי בשפת הלב, לתעל את הכאב שעברתי לשליחות של לב, להגיע ולגעת בלבבות. לאור החשיפה הציבורית, קיבלתי ממנו מסרים שזה לא מקובל עליו. ככה עברו להם כמה חודשים – הוא מנסה ליצור איתי קשר, ואני מסרב. 

במקביל, החלטתי לעזוב את המלווה שלי. הבנתי שהמקום שהיה לי אצלה, לא היה יציב. במשך הזמן הצלחתי להכיר בעובדה שעברתי טיפול שפגע בי רגשית. התחלתי טיפול במרחב חדש ובתהליך בנייה של כוח פנימי. למדתי להשתמש בכלים שרכשתי בטיפול עם הזמן, ועברתי (ועדיין עובר) מסעות שפותחים בי אוצרות של חיים שהיו טמונים בי. הבנתי דברים: מה היה נכון, מה היה לא נכון. הצלחתי לבנות אמון אמיתי בעצמי, לסמוך על עצמי ומימלא לסמוך על המלווה המופלאה שזכיתי לה. חוויתי סוף סוף שקט ושלווה שאפשרו לי לפתח 'הורות' כלפי עצמי, אחריות אישית ומסוגלות עצמית. 

הפגישה השניה והדרך אליה

במשך השנתיים וחצי שעברו מאז אותה פגישה ראשונה, קרו הרבה דברים. כפי שהתחלתי לתאר, המסע שעברתי והתנועה שחלה במסגרתו, היו משמעותיים מאוד. המלווה הנוכחית שלי היתה ועדיין פשוט נפלאה, וידעה להכיל את הטראומה שעברתי כילד וגם בטיפול עצמו. יחד, נתנו מקום מלא לכל החלקים החשוכים והכואבים שבתוכי. הגעתי בעזרתה אל הנקודות העמוקות ביותר שבי, וממש פגשתי את עדיאל הילד שנפגע. הקשבתי לו וחיבקתי אותו דרך הגוף.

המרחב הטיפול החדש היה ראוי ומכיל. הייתה לי אפשרות לרפואה מתוך שקט והקשבה לעצמי, ללא שום תחושת ריצוי או צורך לעשות משהו 'בשביל' ו'כדי'. פשוט הייתי אני, עם כל מה שנוכח בי, ולמדתי לחיות ולהיות ברגע עצמו. הקול הפנימי שלי התעצם והחלק הקורבני שבי הומס שלב אחר שלב. התהליך הזה הניב פירות מבורכים בכל מיני היבטים ורבדים בחיי. הוא בנה בתוכי הורות פנימית ויכולת להבין דרך הגוף והנפש שיש לי אותי ואיני זקוק לאישור ותיקוף מאף אחד אחר. הבנתי שאני ראוי, בדיוק כפי שאני.

אחרי תקופה ארוכה, הוא פנה אלי בהודעה פשוטה וביקש להתחיל שוב בשיח. כבר ברגע שראיתי את המספר שלו על צג הטלפון, הקשבתי לעצמי וחשתי שקט. זה לא הפעיל בי כלום. 

עברו כמה ימים ובחרתי רק אז להגיב. תגובתי הייתה הודעה ארוכה ובה אני מתאר את מה שהוא עשה לי. לא חסכתי במילים והטחתי בו את מה שהלב שלי הציף. הוצאתי עליו כעס וזעם, את מה שמעולם לא העזתי להוציא עד הרגע הזה. עימתתי אותו עם העבר וכתבתי לו בפרוטרוט במילים בהירות וברורות, תוך תיאור מדויק, מה הוא עשה לי. המילים היו קשות, והמלל המלא היה מחריד.

אחרי שנגמרה ההתכתבות, קראתי שוב את מה שכתבתי לו. הייתי בהלם מעצמי וממה שעברתי. חיבקתי את עצמי. הייתי כל כך גאה בי. כתבתי בצורה אותנטית את כל אשר על ליבי ושיקפתי לו את המציאות שהתרחשה בינינו – כך שלא היה לו לאן לברוח יותר. כתבתי מתוך שקט עמוק ופנימי, וזה היה אירוע נדיר ומכונן. 

הוא שלח הודעה בתגובה: ״מעוניין לדבר ולהקשיב, פנים מול פנים, אם אתה בעניין – סמן סימון.״ הסתכלתי על ההודעה הזו והקשבתי לעצמי. בניגוד למפגש הקודם שאירע, הצעה זו לא היוותה עבורי טריגר. הייתי רגוע, ובעיקר הסתקרנתי לגלות מהו המקום המדויק שאני נמצא בו במסע שלי אל עבר הריפוי. הבנתי שיש צורך בעמידה אל מול האתגר על מנת לגלות את פניו של השינוי שעברתי, ושל המקום החדש בו אני נמצא.

הסכמתי להיפגש. קבענו יום, שעה ומקום. תיאמתי עם המלווה שלי שאם אזדקק למשהו אפנה אליה. אני רוצה לעצור רגע ולהבהיר עד כמה משמעותית נקודה זו: בפעם הקודמת, הייתי זקוק למלווה ההיא בכל שלב ושלב של ההתרחשות והרגשתי שאני חייב את הנוכחות והליווי שלה לפני הפגישה, במהלכה ולאחריה. לא היה לי בזמנו בסיס יציב מספיק על מנת להיות עצמאי בסיטואציה. אך בנקודה זו, לקראת הפגישה השניה, הרגשתי שיש לי את עצמי ושאיני זקוק לאף אחד מלבדי.

זה מדהים.

לקראת היום הזה נכח בי שקט. לא היו תנועות ותנודות רגשיות. חששתי שאולי אני בנתק כלשהו ושוחחתי על כך עם המלווה הנוכחית שלי. עיבדנו את הדברים והבנתי שאני מרגיש, אבל מרגיש באמת, ושאני מחובר למציאות. בכיתי מרוב התרגשות לאור הבנה זו – הנה, הריפוי המיוחל ולקיחת האחריות על חיי מקבלים ממשות לנגד עיני.

יום הפגישה הגיע. היו לי משימות ומטלות, והפעם לא דחיתי שום דבר. הייתי מרוכז, מחובר ללו"ז והצלחתי לתפקד. בצהריים, עדכנתי את המלווה שלי שהכל טוב ואין לי צורך בתמיכה. הרגשתי שיש לי אותי. הגעתי למקום שבו אני מרגיש את המסע שעברתי דרך הגוף, והגוף – לא משקר. הגוף יודע. היה לי חיבור לאני הפנימי שלי, ולרגעים ממש ראיתי את עדיאל, הילד בן ה10, כמו מחייך אלי, מחבק אותי, אומר לי תודה על התחושה המופלאה הזו ומספר לי שהוא חזר להאמין.

בערב נכנסתי לרכב ונסעתי, הקשבתי לשירים ובמקביל הייתי קשוב ללב שלי. הגעתי למקום הפגישה, נכנסתי והנה הוא שם, יושב, משפיל מבט, שפוף. הכנתי לי קפה בנחת והתיישבתי מולו. היה שקט. הקשבתי לעצמי וגיליתי שגם אני שקט. הרגשתי שאני עומד בנקודה מדויקת, שהכל מסביב מדויק ונכון, ושהבחירות וההסכמות שהביאו אותי לרגע הנוכחי היו לגמרי בשליטתי ובאחריותי. אני יושב מול מי שפגע בי. הוא עם עיניים אדומות ודומעות, ואני יושב בשקט ובשלווה פנימית. השקט הזה היה עבורי מכונן. 

ברגע הזה, כשישבתי מולו וחשבתי על הדברים הללו, התגבשה בראשי ההבנה הבאה: שברגע הזה, אני נפגש עם עצמי. אני לראשונה פוגש את עצמי. הנה אני, עדיאל. אני מנווט ואני מחליט. אני קשוב למה מתאים לי ומחליט מה טוב לי. 

ואז התחלתי לדבר ולדבר … ולדבר. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את הפחד שלו. זיהיתי את הצער בעיניו האדומות, אבל לא ריחמתי עליו. הנוכחות שלי הפכה להיות המוקד והוא, נהיה פתאום לא רלוונטי. לא הייתי זקוק למילים שלו, לא הייתי צריך אישור או תיקוף ממנו. אישרתי ותיקפתי את עצמי לעצמי. מי שמכיר מעט את השפה הטיפולית, יכול להבין איזו התקדמות עצומה זו לעומת המקום שהייתי בו בעבר. אם בהתחלה הפחד והספק שלטו בי, כיום אני זה ששולט.

השיח נהיה פשוט וזורם עבורי, ודיברתי את הכל. כל מה שבא לי. הישרתי אליו מבט בטוח ואמרתי לו שהגועל שנכח ונוכח לי בגוף, זה הוא, ושהוא – סיים לנהל לי את החיים. העלאתי הרבה נושאים לפרטי פרטים והנחתי אותם ביננו. הוא היה שפוף ואני הייתי בטוח בעצמי. הוא היה מלא פחד וחרדה ואני הייתי מלא ברוגע ובשלווה. הוא לא גר לי בתוך הראש יותר.

החלטתי שאין סיבה להמשיך את הפגישה. אמרתי לו שדי, מיציתי. יצאתי משם והרגשתי שהכוח בידיים שלי. הריפוי שלי לא היה 'מונח' עליו. הסכמתי להבין שמדובר בתהליך שתלוי בי בלבד. אין משמעות למי, מה ואיך הוא, אלא רק למי אני. 

הריפוי בידיים שלי.

אפילוג: הבחירה להיות, אני

תודעת הקורבן שניהלה אותי רוב חיי החליפה מקום. כיום, אני זה שמנווט ומחליט לאן ומתי לצעוד, לאן ללכת.  כמובן שהפגיעה לא נעלמה. היא גם לא תעלם לשום מקום. יהיו לי בהחלט ביקורים של זכרונות מן העבר, אפגש בטריגרים ואחוש כאב ופחד. ככה זה במצב של פוסט טראומה מורכבת. אני מתמודד עם גלי הפגיעה שניהלו את חיי ויש לי עוד דרך עם עצמי. אבל הוא, הפוגע, כבר לא רלוונטי.

ברור לי שבו האשם. אולם, מציאות חיי תלויה בי ורק בי. בבחירות שאבחר ובהחלטות שאקבל. אני רוצה לחיות את החיים במלואם, מתוך תשוקה ולא מתוך תקיעות. זה דורש מאמץ אדיר – אבל בשביל החיים שלי הכל שווה.

חשוב לי להבהיר שהדרך בה הלכתי לא מדויקת או נכונה לכל אחד ואחת, ובטח ובטח לא מדובר על עניין שהוא בבחינת 'ניסוי וטעיה'. במקרה בו זו הדרך שנבחרה, היא דורשת ליווי ראוי ומקצועי. אני למשל יודע שאשא כל תנועה רגשית שתבוא, ואביא אותה באהבה למרחב של המלווה שלי, שם אקבל מענה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שלבחור בחיים, זו דרך חיים. 

אני זוכר טוב טוב את השיר ששרתי לאורך כל המסע שלי, "יום אחד זה יקרה". אז הנה, יום אחד זה קרה ומשהו השתנה. משהו נגע בי ומשהו נרגע בי, ואין לי כבר ממה וממי לחשוש. וזה בא, כמו קו חרוט על כף יד זה בא, ואני בטוח בעצמי. זה מרגיש כאילו השקט שבי היה שם תמיד וחיכה לי, חיכה שאבחין בו. 

אני מודה לבורא עולם שהוא תמיד איתי, מודה לכל סובבי ואוהבי שתמכו בי, מודה למלווה הנוכחית והמופלאה שלי, מודה לעצמי על האומץ, ההסכמה, האמון והאמונה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• אֲשֶׁר עִנָּהּ: חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
• אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
  
  
• למרות הכל, בוחרים לִבְנוֹת: הכנה וליווי של זוגות דתיים במקרים בהם הכלה עברה פגיעה מינית – כנרת סמואל-פולק
• המפגש של נשים נפגעות מינית עם הטבילה במקווה – רחל שי
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
  
  
• פיתוח מוגנות בקרב ילדים והתמודדות עם פגיעות מיניות – יונתן ליפו
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
• הגבר המרגיש הוא הסחבק החדש – עדיאל בר שאול