פיתוח מוגנות בקרב ילדים והתמודדות עם פגיעות מיניות

יונתן ליפו, מטפל בילדים שעברו פגיעה מינית, מסביר על מרחב הפגיעה, מרחב הטיפול ומציג עצות וכלים לפיתוח מוגנות בקרב ילדים ועידוד תודעת מוגנות הורית וחינוכית.

כמטפל באומנות במרכז טיפולי לטיפול בפגיעות מיניות אצל ילדים, וכן בקליניקה פרטית, אני עובד עם ילדים בעלי חרדות, הפרעות קשב, ילדים שחוו משבר, שנפגעו מינית וכן בעלי התנהגות פוגענית בעצמם. לצד הטיפול, אני גם מאייר, ובשנים האחרונות חיברתי בין הטיפול לבין האיור והוצאתי ספר בשם ״סוֹדוֹ שֶׁל פֶּדוֹ-הַפִּיל״ העוסק במוגנות בקרב ילדים צעירים. 

במאמר קצר זה, אבקש לעסוק בנושא של מוגנות בקרב ילדים וכן בפגיעות מיניות אצל ילדים, על מנת להציג מספר היבטים שחשוב וראוי להביא לקדמת הבמה ביחס לנושאים אלו, להביא מספר הצעות ועצות מעשיות לקידום תודעת מוגנות ולהתמודדות במצב קשה שכזה, וכן להעלות את המודעות הכללית לתופעה ולהעצים את השיח על הנושא בקרב ילדים, הורים וגורמים חינוכיים כאחד. 

מרחב הפגיעה

מי לא מכיר את סיפור הילדים הקלאסי "כיפה אדומה"? מדובר בסיפור מוכר וארכיטיפי, בו מול דמותה הצעירה של כיפה אדומה, עומד לו הזאב הרע – דמות זרה, מאיימת ופוגענית. ואכן, מי לא מחנך את בניו ובנותיו להתרחק מזרים? איזה ילד או ילדה אינם מכירים את המנטרות החוזרות ונשנות של "לא פותחים את הדלת לאדם זר", "לא לוקחים מתנות מאדם לא מוכר ברחוב" או משפטים אחרים בדמותן? אלא שבתמונה המצטיירת מסיפורה של כיפה אדומה, ישנה בעיה גדולה מאוד – היא אינה תואמת את מציאות ימינו כלל וכלל. בניגוד לעלילת הסיפור, רוב הפגיעות מתרחשות על ידי אדם מוכר. 

עד כמה שקשה להגיד עובדה זו בקול רם ובצורה ישירה, בקרב מבוגרים ובעיקר בקרב ילדים, הפוגע הוא בדרך כלל אדם מוכר, קרוב, המצוי בסביבתו הקרובה או המיידית של הנפגע. הקרבה יכולה לנוע מאדם שנמצא מידי פעם בסביבת הילד, כחבר משפחה או דמות שיש לה נגיעה בחיי היום יום של הילד, ועד לבן משפחה של ממש או אפילו גורם מטפל. פגיעה שכזו, שמקורה בדמות קרובה ומוכרת, מייצרת בלבול גדול מאוד אצל הילד הנפגע, במובן של אמון בבני אדם ובטיבו של קשר. 

חשוב לציין שלצערנו תופעת הפגיעה המינית בקרב ילדים וילדות, היא תופעה רווחת. במגזר הממלכתי דתי, בנים צעירים (עד גיל 11) אף נפגעים יותר. נתון זה מעורר למחשבה, שכן בשיח הכללי על מוגנות ישנה נטייה לשמור יותר על הבנות, אבל כאמור – דווקא בגילאים הצעירים – ישנן אוכלוסיות בהן בנים נפגעים יותר מבנות, ואולי בגלל היעדר נורמות השמירה על הבנים והמוגנות בקרבם. הנתון הכללי הוא די מזעזע: אחד/ת מכל חמישה ילדים וילדות, נפגע/ת מינית. 

פגיעה מינית בקרב ילדים מתרחשת כשיש יחסי כוחות לא שווים. משחק מיני בין ילדים למשל, שנובע מסקרנות ומצורך בגילוי והבעה גופנית, אמנם יכול ליצור חוויות בעייתיות, אך לא מדובר בפגיעה. הפגיעה נוצרת כשישנו יחס לא הדדי, כשיש הבדל בכוח ובסמכות. 

כאמור, הפגיעה אינה רק פגיעה פיזית. היא פוגעת אנושות באמון של הילד הנפגע בבני אדם ומייצרת אצלו בלבול רב בנוגע לשאלה על מי בכלל אפשר לסמוך: "אם מישהו קרוב הוא זה שפגע בי, איך אני יכול לסמוך על אנשים קרובים אחרים?" הבלבול נוכח מאוד גם בעולם הנפשי של ילד וערעור על היכולת הפנימית שלו לסמוך על עצמו. נוסף על כך, ישנו גם בלבול מיני גדול, שכן בגילאים הצעירים העוררות המינית עוד אינה במקום מודע ועוד לא מובנת עד הסוף. תשומת הלב שהפגיעה מסבה לפאן המיני, מעוררת חוסר הבנה אצל הנפגע כלפי ההיבט המיני בזהותו האישית. הגוף, תחושותיו והיכולת הגופנית להנאה מינית, הופכים למשהו מבלבל ומערער שמקושר לפגיעה. 

מרחב הטיפול

קודם כל, חשוב להכיר את המרכזים הטיפוליים לטיפול בפגיעה מינית של ילדים, הפרושים ברחבי הארץ. ישנם 21 מרכזים שכאלו מטעם משרד הרווחה ובחסות המדינה, שעובדים עם ילדים שנפגעו מינית בצורה המשלבת טיפול סוציאלי (על ידי עובדות ועובדים סוציאליים), פסיכולוגי, טיפול באומנות ועוד. ניתן לפנות למרכזים אלו ולקבל מענה ללא המתנה וללא עלות, בצורה מותאמת למקרה הספציפי.

מרכיב חשוב שכדאי להכיר ביחס לטיפול במקרה של פגיעה בילדים, הוא הענקת הדרכה וליווי להורים עצמם. מדובר במרכיב חיוני, שכן הסיטואציה מזעזעת ומערערת לא רק את הנפגע, אלא גם את משפחתו. התמקדות בילד או בילדה שנפגעו היא כמובן הכרחית, אך אסור להתעלם מהסביבה המשפחתית הקרובה אשר חווה את הפגיעה בצורות אחרות, לצד העובדה שסביבה משפחתית זו היא אשר בידה לספק מסגרת תומכת ומשקמת עבורו/ה.

מה שעומד במרכז התהליך הטיפולי, הוא לשים את הדברים על השולחן. הנושא של פגיעה מינית הוא נושא שקל לטאטא אותו מתחת לשטיח, כי קשה לדבר עליו ומורכב להציף אותו. אחד המרכיבים בטיפול הוא חשיפת ה'סוד' והפיכת הנושא לעניין מדובר (בדגש על כך שלכל אחד ואחת יש קצב אחר ואישי, ועל כן מקצב התהליך הטיפולי אינו אחיד). ילדים שחווים פגיעה מרגישים הרבה פעמים שהם לבד, שהם היחידים שזה קרה להם. תהליך הטיפול משקף להם שהם לא לבד, שהם לא 'מוזרים' או 'חריגים' בעולם בעקבות הפגיעה שחוו, ובטח שהם לא יחידאיים בחווייתם. התהליך בונה את אמון הילד/ה מחדש, שכן כפי שהוצג, הפגיעה פוגעת באמונם של הילדים בסביבה שלהם ובעצמם. 

מוגנות בראי ההווה – הצעות מעשיות והפנמת תודעה מוגנות

תשתית של אמון

צריך לסמוך על בני אדם. זוהי אמירה שמתערעת מאוד נוכח העובדה שהפגיעה נעשית לרוב בתוך גבולות המרחב המוכר של הילד או הילדה ונוכח שכיחותה של תופעת הפגיעה, אולם, אמירה זו עומדת בעינה ולדעתי היא קו מנחה ובסיסי שחשוב להניח בפני ילדינו. רוב בני האדם בעולם הם טובים, רובם אמינים. אי אפשר לפתח תודעת מוגנות בקרב ילדים, אם לכתחילה מציגים להם את העולם כמר, אכזר ולא ראוי לאמון. הם צריכים להיות מסוגלים להאמין בעצמם, להאמין בסביבתם ולתת אמון במשפחתם ובאנשי שלומם. 

קשר ותקשורת בין הורים לילדים

אלמנט חיוני שבידו להעצים את תחושת המוגנות של הילד, וכן להווה גורם משמעותי במניעת סיטואציה סיכונית או בהתמודדות עמה במקרה והתרחשה, הוא הקשר והתקשורת בין ההורים לילדיהם. כשישנו קשר חזק ונורמות תקשורת ושיח רציפות וברורות, אזי אם חס וחלילה יקרה משהו – בין אם מדובר במשהו שמעורר את חשדו של הילד ובין אם מדובר כבר בפגיעה ממש – הילד יספר זאת להורה. בד"כ הילדים כל כך מתביישים במה שקרה, שהם פשוט שומרים את זה אצלם כסוד. קשר חזק בין ההורה לילד, קשר שבו נורמות של שיתוף והתעניינות בחייו של הילד, יכול לעודד אותו לשתף את סודותיו.

שיח על מיניות ועל פגיעה עם הילדים

לא ניתן ולא כדאי לשמור על הילדים בסביבה סטרילית ונקייה מכל. כמובן שאפשר לשים מיני מסננים באינטרנט, לשלוט על התכנים שהילד נחשף אליהם ולהציג בפני רק תכנים התואמים את התפיסות החינוכיות והנורמות שנבחרו במשפחה, אך מרחב השליטה מוגבל מיסודו. כיום, ילדים נחשפים לתכנים בעייתיים בין אם נרצה בכך או לא, וגם במידה ונגונן עליהם על ידי הפעלת כל המשאבים והכלים בידינו, לא נוכל לגונן עליהם לגמרי. הילדים אינם תחת שליטתנו ופיקוחנו תמיד. ההפך הוא הנכון. רוב הזמן, מצויים הילדים מחוץ לבית, במסגרות חינוכיות ולימודיות, מסגרות חברתיות וכך הלאה. וכאמור, אפילו אם הילדים היו מבלים את רוב זמנם בקרב התא המשפחתי והסביבה הקרובה המשפחתית, אין בכך מלגונן עליהם או למנוע את היתכנות הפגיעה לחלוטין. דברים אלו, מעידים על הצורך בשיח כנה ואמיתי עם הילדים על מיניות ועל הנושא הכאוב של פגיעה. 

של מי התפקיד לדבר על זה? קודם כל, התפקיד הוא של ההורים. על ההורים ליצור שיח על מיניות עם ילדיהם, שיח פתוח ומכיל. ברור שמדובר במשימה קשה, שכן קשה לדבר על מיניות בכלל ובטח שלדבר עליה עם ילדים בפרט. אך למרות הקושי, יש היבטים בתחום המיניות שצריך להתייחס אליהם כבר בגיל צעיר: פרטיות, שייכות הגוף שלנו לעצמנו, גבולות אישיים ונוחות אישית, מגע והסכמה וכך הלאה. ישנה קונספציה שכזו, הדוגלת בשיטת ההימנעות מתוקף המחשבה ש"אם נדבר על זה – זה יקרה". אלא שחשוב לנפץ קונספציה זו ולהבהיר בריש גלי שמצב של הימנעות הוא לא נכון ולא טוב. ההימנעות מחזקת נורמות של שתיקה ואת העדר דיבור על הנושא הזה, גם במצב של פגיעה לא עלינו. 

לצד המחויבות ההורית, ישנה מחויבות של הגורמים החינוכיים האחראים לילדים במסגרות החינוך השונות. במסגרות אלו, צריך להתקיים מרחב שבו ניתן לבוא ולדבר, שבו ניתן להשמיע את הקול, לשתף באירוע שנחווה או בחשש קיים. לא אכנס לעובי הקורה של מה צריך או ראוי בדיוק להתקיים בבית הספר, אך כאמור, ישנה חובה של מערכת החינוך ושל הקהילה להתייחס לנושא. מדובר גם בעידוד של ההורים מצד הממסד, כך שהנושא יקבל התייחסות מכמה צדדים בחייו של הילד/ה. ישנה חרדה גדולה לעסוק בנושאים הללו, ואין ספק שמדובר בעניין בעל מורכבות במסגרות החינוכיות, אך חינוך למיניות בריאה, חיבור לגופנו ולקולנו הפנימי, וכן הכרה באפשרותה של פגיעה ובמצבים מסוכנים, הם קריטיים למוגנות הילדים, לפיתוח כלים למוגנות ותודעת מוגנות, והם צריכים להיעשות במרחב ההורי והחינוכי בצורה ישירה ואמיצה. 

חשוב להכיר שישנה התאמה הפוכה – ככל שיש שיח על יחסי מין ומיניות בגיל מבוגר יותר, ישנה נטייה דווקא לקיים יחסי מין בגיל מוקדם יותר. יש משהו בהסתרה ובשתיקה שמעודדת התנהגות לא בריאה בהכרח סביב אותו הנושא, או לפחות התנהגות לא מודעת ולא מוגנת. החמור מכל, הוא שפוגעים ינצלו את המרחב הלא מוגן, הם יזהו את המקומות שבהן קיימות שתיקה ואי מודעות. פוגעים תמיד ידעו לזהות את אלו שנמצאים במצב 'חשוף יותר' – שמבקשים אחר הידע, שחסר להם משהו בתחום זה, שאין להם מערך תומך.

מה להגיד לילדים שלנו?

לאור הדברים שהצגתי עד כה, אי אפשר שלא לשאול את השאלה המעשית: אילו מילים כדאי שכל ילד/ה ישמעו כדי שיפנימו תודעה של מוגנות?
ובכן, מדובר כמה אמירות חשובות שכדאי שילדים ישמעו ויפנימו בגיל צעיר:

• יש סוד טוב וסוד רע (הכוונה כאן היא לסודות שאחרים 'סיפרו' לילד). סוד טוב הוא סוד זמני, למשל מקרה שבו האחים האחרים מתארגנים לחגוג לאמא יום הולדת, וצריך לשמור על זה בסוד כדי לשמור על ההפתעה. סוד שלא אמור להתגלות אף פעם, הוא סוד רע. סוד שלא 'אמור' להתגלות, הוא סוד שיש בו משהו שלילי בצורה אינהרנטית, ודווקא אותו צריך לגלות. 
• האיברים הפרטיים שלנו הם אך ורק שלנו. הם לא משהו שמישהו אחר יכול לבוא ולגעת בהם. אם מישהו מבקש דבר כזה, צריך להגיד לא! 
• להקשיב לגוף, לסמוך על החושים שלנו ולהאמין בהרגשה שלנו. יש ללמד את הילדים שאם הם בסיטואציה שבה הם מרגישים רע, חוסר נוחות, חוסר נעימות – שיסמכו על החושים שלהם. הם יודעים להרגיש, ההרגשה שלהם תקפה ורלוונטית, והם יכולים לסמוך על עצמם.
• חשוב לכבד מבוגרים, אך לא בכל מצב. אנחנו מלמדים את הילדים לכבד את האדם המבוגר, וכתוצאה מכך אם אותו אדם מבוגר עושה משהו לא ראוי, פוגע, מכאיב, מאוד קשה להתנגד או להגיב לכך. הקיפאון הוא תגובה אוטומטית לאור המצב (שלושת הFים: Flee, fight, freeze,  או בשפה העברית, שלושת הלמדים: לברוח, להילחם, לקפוא. הרבה פעמים בפגיעה מינית ישנו קיפאון). לצד הנכחת כבוד הבריות וכיבוד האדם המבוגר מאיתנו, אפשר במקביל ללמד ילדים שלכבד מבוגרים זה חשוב וראוי, אך לא בכל מצב. 

"סודו של פדו-הפיל" 

כאמור בפתיחת מאמר זה, חיברתי ספר בשם "סודו של פדו-הפיל", אשר יצא לאור לפני כמה שנים, בשנת 2016, והוא עוסק במוגנות ובפגיעה מינית אצל ילדים. בזמן ההכשרה הטיפולית שעברתי לטיפול בילדים עם פגיעות מיניות, התחלתי לשחק עם המילים הקשות ויצרתי את משחק המילים המהווה את כותרת הספר. לפני שבע שנים, עברתי הכשרה מקצועית בנושא פגיעות מיניות אצל פרופסור רחל לב-ויזל, מומחית בתחומה. הראיתי לה את איוריי, והיא עודדה אותי להמשיך לצייר ולאגד את הדברים כספר במקום לכתוב עבודה אקדמית. ואכן, הדברים הפכו לספר ילדים שיצא לאור דרך אוניברסיטת חיפה.  

במובנים רבים הספר מיועד הן לילדים והן למבוגרים. מן הפרספקטיבה של המבוגרים, הספר נועד לסייע בעיקר בהעלאת מודעות לנושא הפגיעות המיניות בקרב ילדים, ולכך שחשוב לדבר על נושא זה עם ילדינו. הפגיעה המינית קיימת ומצויה בקרבנו, והנושא צריך להיות מדובר ומסופר. יש השלכות חמורות לפגיעה מינית בילדים, וחייבים לתת על זה את הדעת כמבוגרים ולפעול בהתאם במסגרת ההורות שלנו ובדרך החינוכית שלנו. 

מן הפרספקטיבה של הילדים, לא מדובר בסיפור לפני השינה, אלא בסיפור שדורש תיווך של אדם מבוגר. אם של הורה, מורה או מטפל. אני בעצמי משתמש בספר כדי לתת מסגרת למה שקרה לילד/ה במסגרת הטיפול. אך הספר לא מיועד רק לילדים שנפגעו, אלא גם כדרך לדבר על הנושא עם ילדים באופן כללי ומקדים. זוהי דרך ללמד על הדבר הזה, שיכול לקרות, לא דרך אגדות על זר רחוק ולא מוכר, אלא על גורם שיכול להיות קרוב. וזה קשה מאוד, אך הכרחי. 

העובדה שמדובר בספר מאויר, הופך אותו לנגיש יותר עבור הילדים עצמם, וגם עבור המבוגרים – שקשה להם לגשת ישר לנושא. משהו בציורים מהווה גורם מתווך ואמצעי מנגיש ומעורר. החומרים הקשים מועברים בצורה מעודנת, אבל עדיין מדובר במשימה קשה מאוד.

מוגנות בראי העתיד

המציאות הנוכחית של פגיעות בקרב צעירים ונוער, מעידה על שינוי שחל במרחב הפגיעה. הרשתות החברתיות, המדיה החברתית על גווניה והאינטרנט המצוי בכל מכל, מהווים מוקד הולך וגדל של פגיעות רבות, בצורה ישירה או עקיפה (פגיעה מגורם ספציפי או חשיפה לתכנים, למשל פורנוגרפיה, שמהווים תכנים פוגעניים). הילדים מול המסך כל הזמן (במיוחד בתקופת הקורונה) והפגיעות ברשת הופכות ליותר ויותר נפוצות. הרשת הפכה למרחב בו נמצאים הילדים יותר מכל מרחב אחר, והם משוואים אחר חברה והופכים ל'טרף קל'. 

יש לנו אחריות להפנות את המבט למוקדים שבהם מתרחשת פגיעה בימינו, ולאלו אשר הופכים למוקדים גדולים יותר ויותר. היום, כמובן שישנה מודעות לפגיעה מן החוץ, מגורם זר, ולכן דווקא גדלות הפגיעות במרחבים מפנים. יש לגונן על הבנים בדיוק כפי שמגוננים על הבנות, למרות שהבנות נתפסות כיותר פגיעות. המציאות בקרב ילדים מוכיחה שזה לא נכון. 

יש לי תקווה לשינוי במדיניות הטיפול, האכיפה והענישה במדינת ישראל בפגיעות מיניות, לצד תקווה להתערבות יותר משמעותית מצד המדינה והגורמים הממסדיים בסיפור של פורנוגרפיה ותכנים פוגעניים. (הצעות לשינוי ולשיפור המדיניות כלפי אלימות ופגיעה מינית בישראל, ראו בתוכנית העבודה לממשלת ישראל ה-35, שנת 2020, 'התוכנית הלאומית למיגור האלימות המינית בישראל ולקידום זכויות נפגעות ונפגעים' מטעם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית). הילדים היום סקרנים, הם מחפשים אחר הידע, ומוצאים אותו – במקרים רבים מדובר בידע בעייתי מאוד. לטענתי צריך לעבוד ברמה המוסדית והמשפטית על מנת ליצור מרחב יותר בטוח ברשת, שיהיה נגיש וקל עבור הורים. הדבר נכון גם ברמת הענישה – עליה להיות מחמירה יותר, כוללת יותר, וכזו שאינה מחפה ושומרת על זהותם של הפוגעים (באמריקה למשל, יש מאגר של פוגעים מיניים מורשעים, שגלוי לכל, ואף יש חובה על העבריין לדאוג שהסביבה בה הוא גר תדע שהוא מורשע בעבירות מין.) 

השינוי צריך להתרחש בהסברה סביב הנושא ובחשיפה אליו – וכבר עסקנו רבות בהכרחיות השיח והדיבור, ובמה שיש להציב בתוך שיח זה ומול הילדים. 

שינוי נוסף, חשוב והכרחי, הוא ברמה של ההתייחסות החברה ובעלי הסמכות (רבנית ומוסדית) לנפגעים ולנפגעות. חייבת להיות תמיכה חסרת פשרות באלו שנפגעו ולא בממסד או בבעל השררה והעמדה המכובדת. אסור להכחיש את התופעה, אסור לדחוק את הנפגעים והנפגעות לקרן זווית, אסור לפקפק במציאות שהתרחשה ועודנה מתרחשת בחייהם/ן. ההכחשה היא קלה ופשוטה מידי, ולצערנו היא דוחקת את האמת וממשיכה לפגוע באלו אשר נפגעו כבר. הנפגעים והנפגעות גם ככה נושאים תחושת אשם כבדה כלפי עצמם/ן, וזו מועצמת כפליים במידה והקהילה והסביבה אינן תומכות בהם/ן או בעלות נורמות של שתיקה והתעלמות מהנושא. 

דברי סיכום – אין אפוטרופוס לעריות  

הרבה פעמים אנחנו תופסים את עצמנו והמרחב שלנו כ" אצלנו זה לא קורה…", ישנה הרחקה של הסיטואציה המסוכנת מהמרחב היום יומי שלנו. אך מדובר בטעות מרה. זה נמצא בכל מקום, בכל האוכלוסיות, בכל המרחבים הגיאוגרפיים, בכל מגזר דתי או עדתי. חשוב להדגיש שלתופעת הפגיעה המינית פנים רבות, ושהיא כאן, בקרבנו. התופעה מצויה אפילו במרחב הטיפולי עצמו. הנחת היסוד, היא כמובן תשתית של אמון בטיפול ובמטפלים – יש לסמוך עליהם ורובם הם אנשים טובים השואפים לעשות טוב בעולם ולעזור לאנשים, אבל אין זה אומר שמדובר במרחב בטוח לחלוטין. התופעה של מטפלים פוגעים קיימת, וגם מישהו בעמדה טיפולית עלול לנצל את הסיטואציה, ואף לשחזר את היחסים הלא מותאמים שנחוו.

לגבי מגע בזמן טיפול – אם מרגישים לא בנוח, לא נעים, לא רוצים – להגיד לא. מסגרת הטיפול לא אמורה להציב אף אחד או אחת במקום לא נוח, לא בטוח. הטיפול נועד לשבור את שרשרת השחזור שלפעמים נוצרת, בהתנהגות המינית ויחסי הנפגע עם סביבתו. מטפל לא אמור לעודד שחזור שכזה, ואם כן – מדובר במטפל פוגעני. 

לא צריך להסס לעשות בירור על מטפלים ועל גורמים מטפלים ובריאותיים – לשאול על הסמכות ועל הכשרות, לברר בשטח, לשים עין. צריך להימנע מפעולות מונעות חרדה, אך אין בעיה בבירור ובשאילת שאלות לשם ביסוס הביטחון והקשר. 

זה לא משנה עד כמה נתפסת הקהילה כמוגנת או כמוסרית, אסור לה להרחיק מקרבה את האפשרות ואל לה להתכחש להיתכנות של פגיעה. עמדה זו אינה סותרת את האמונה הבסיסית בטובו של העולם ובאמינותם של האנשים שבו, אבל בו זמנית אינה דוחה את המציאות ומתמודדת עמה במבט מפוכח ואחראי.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• "יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט – עדיאל בר שאול

• מיניות בריאה, להתחיל מבראשית: לפתח שיח עם ילדים ונוער על מודלים חיוביים ושליליים למיניות – יחיעם שרלו
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
• מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה? – חננאל רוס
• מיניות גברית כמהלך חיים – כיצד לחנך נערים להתנהגות מינית חיובית? – ד"ר ירון שוורץ