"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" - ראיון עם המשוררת רוני אלדד
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" – ראיון עם המשוררת רוני אלדד

ב׳ בטבת תשפ״ד 14.12.2023
קו מפריד גלויה

ראיון גלוי עיניים עם המשוררת רוני אלדד על שירה שנולדת תשומת לב לעולם, על ילדים ואמהות, ועל התפתחות שלה ככותבת. ראיון שהתקיים בראשית הסתיו והמשיך עם תוספת לאחר השבעה באוקטובר כשהאילמות פשתה עד מאד ואילו אצל אלדד ״העורק של השירה היה דווקא מאד דחוס ומלא תנועה״, כתיאורה.


"שירה היא הדבר שהכי מיידי ופשוט לי"

רוני אלדד הוציאה כבר שני ספרי שירה. היא כותבת לילדים, מבקרת ספרות, ועורכת. כשאני מבקש ממנה להציג את עצמה, היא לא עונה מיד.

זו שאלה קשה. בדרך כלל מסווים אותה כשאלה פשוטה כזו, אבל לא קל לענות עליה. 

למה?

זו שאלה קשה כי אני נורא מקנאה באנשים שיש להם מקצוע שאפשר להגיד בשורה: אני נגר, אני רוקחת. לי אין את זה, ואני תמיד נורא מסתבכת עם זה. המינונים שלי נורא משתנים והיום שלי מאוד משתנה. להגיד שאני משוררת זה דבר שאני בחיים לא אעז. אני יודעת שזו מצוקה שיש להרבה כותבים, כי זו תחושה שאתה מכתיר את עצמך בתואר נורא גדול, שאני כמעט אף פעם לא ראויה לו.

איך בכל זאת התחלת לכתוב שירה?

התשובה הקלאסית היא שאני כותבת מאז ומתמיד. עוד לפני שידעתי לכתוב היו סיפורים שהכתבתי לאמא שלי. אז כבר בפעולות המאוד מאוד ראשוניות שלי, יש לי היכרות עם הפעולה הזו. ניסיתי לעשות דברים אחרים – למדתי בכלל בבצלאל אמנות, חשבתי שיהיו לי מגוון שפות ושאני אשכלל אותן, וששירה היא לא בהכרח שפת האם שלי. אבל לא נשארתי בשום מקום אחר, ולשם אני חוזרת תמיד. זה הדבר שהכי מיידי ופשוט לי.

ומתי התחלת לפרסם את הדברים שכתבת?

תמיד אמרתי שאני לא אפרסם, ושמי שמפרסם ספר שירה עושה מעשה נורא אמיץ, או מטופש מצד שני. על ציורים שלי לא הרגשתי ככה. באמנות אפשר להתחבא מאחורי כל מיני דברים, ויש איזשהו ריחוק, לא תמיד אנשים מבינים אותה. אבל עברית, כל מי שדובר עברית מבין. אתה מניח משהו נורא מפורש, גם אם הוא מסתתר מאחורי מטאפורות, בסוף אפשר לפענח ולהבין. אין אינסוף מובנים לשיר. יש מעט. אז צריך המון ביטחון במה שאת אומרת, והמון רצון להגיד אותו בקול רם. 

לא הרגשתי שיש לי את זה, ונורא פחדתי מזה. אבל עומרי, בן הזוג שלי, אמר לי לשלוח אחד, כמו בלון ניסוי. לשלוח אחד ולראות איך אני מרגישה. אז פרסמתי שיר אחד במקור ראשון, העיתון שכל דודותי בחומר וברוח מנויות אליו. זה היה מין ניסוי כזה, ובנס או במקרה, לי ממן, העורכת של פרדס, ראתה את השיר וכתבה לי לשלוח לה כל מי שיש לי. ברגע שזה קרה כבר הרגשתי שאין לי רשות פנימית להתלבט. יכולתי כבר להקשיב לקול שמדבר איתי מבחוץ וללכת איתו. כל זה קרה לפני שבע שנים.

"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" - ראיון עם המשוררת רוני אלדד

קצת סיפור סינדרלה.

צריך בשביל זה כל מיני צירופי מקרים. זה לא היה השיר הכי טוב שכתבתי בחיים, והיה צריך שהוא יפול על אוזניים מאוד חדות וקשובות. אני ממש מודה לאלוהים גם שלי היתה שם בשביל לשמוע, וגם על זה שיש לי כמה עורכים-חברים כאלה, שממש הצמיחו את מה שידעתי לעשות. זה ממש היה כמו ללמוד אצל בעלי מקצוע מעולים בשנים האחרונות.

מי קרא את השירים שלך לפני כן?

מי שקראה את השירים שלי הייתה המורה שלי בתיכון, בפלך. קראו לה לאה קוגוט, והיא נפטרה לפני שלוש שנים. היא הייתה  הראשונה שקראה את השירים שלי ואמרה שזה משהו שיש לו כח וערך ושכדאי שאני אמשיך לעשות אותו. היא היתה המורה שלי לספרות, אז היא גם לימדה אותי את כל השירים הכי יפים, שעד היום אני מסתובבת איתם כמו שקית של אבני חן ממקום למקום. היא הקול הראשון שאני חושבת עליו כשאני חושבת על השירים שלי.

אחריה למדתי אצל אורית גידלי, שערכה את ספר השירים הראשון שלי. אנחנו חברות ואני אוהבת אותה ולמדתי ממנה הרבה מאד. ובשנים האחרונות , מי שערך ועורך את השירים שלי, ואליו אני שולחת כל שיר חדש הוא חברי היקר, המשורר אריאל זינדר, שלימד אותי באוניברסיטה לפני שתים עשרה שנה, ונעשינו חברים קרובים עם השנים.

"בכל אדם אני יכולה לראות את הילד שהוא היה"

גם ילי שנר, המשוררת וחברתי הטובה, היא מבט עקבי מאד וקול צלול שאני נסמכת עליו. אני בת מזל אמיתית.

אני לא יודעת איך אנשים אחרים עובדים, ואני יודעת שאחרים לא בהכרח עובדים ככה. אבל אני צריכה שהשירים שלי קודם יישמעו במין אינקובטור מאוד מסוים, ובלעדיו אני לא מרגישה בטוחה לדעת שהבינו אותי, שיש לי כח, שהם שווים את הדיו.

"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" - ראיון עם המשוררת רוני אלדד - מגזין גלויה
צילום: שרה סגל-כץ

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

"הבנתי שיש לי הצדקה לכתוב"

איך תהליך הכתיבה שלך הושפע מפרסום השירים שלך?

אני מרגישה שזו פעולה שאני פועלת בעולם, ושיש למקבלים שלה תפקיד נורא משמעותי. לכתוב למגירה זה דבר שעושים עם ערך תרפויטי, שיש לו משמעות פנימית ושנועד להתפתחות אישית שקטה, שאדם עושה עם עצמו. אני לא מתייחסת לשירים שלי ככה בכלל. השירים שלי הם שיחה, הם משהו שממשיך תנועה. השיר הוא לא ההתחלה. הוא משהו שנובע הרבה פעמים מדבר שקראתי, או מדבר שראיתי. בדיוק הבוקר כתבתי שיר על איזשהי צרעה שנורא ניסתה ולא הצליחה להיכנס אלינו הביתה. הרגשתי שהשיר פשוט ממשיך את התנועה שלה. לא עשיתי משהו שחידש דבר בעולם, הייתי עוד יד במירוץ השליחים הזה, בזרם החשמלי שעובר בעולם. אם אני לא אגיש אותו למישהו אז עצרתי משהו, לא נתתי לכח הזה את החיות שהוא תובע. כשהבנתי את זה הבנתי שיש לי הצדקה לכתוב. הרבה פעמים אני חושדת באגו שמתלווה לזה, או תאוות פרסום, או סתם רצון לתפוס הרבה מקום. אבל זה לא. זה פעולה. וכמו שאני מרגישה ששירים אחרים הם החשמל הזה שעובר בי, אם יש בי כח כזה אני יכולה לתת אותו למישהו אחר. זה חיוני.

מה מעסיק אותך בכתיבה שלך? מהם זרמי האנרגיה שאת מנסה להעביר?

זו שאלה גדולה מאוד. נראה לי שכמו שבציור אני מעדיפה ציור שנובע מתוך התבוננות ולא ציור קונספטואלי, אני מעדיפה משהו שנובע מתוך מבט בעולם, אמיתי ומאומץ ומחויב לאיזשהי אמת. המציאות היא כל כך עשירה ומופרעת ומרובת רבדים שאם היא לא מספיקה לי אני מרגישה שמשהו לא בסדר בי. אז אני לא צריכה להמציא. 

אני מנסה ליצור איזה קשב, קשב דרוך שאני מחפשת. נכנסים לשם כל הדברים. כל היום שלי נכנס פנימה. הילדים שלי, הבית שלנו, האיש שישב כאן ברחוב לפני כמה חודשים וכתבתי עליו שיר בספר האחרון. כל מיני דברים ואנשים נכנסים לתוך הפריים הזה, והוא צריך להיות הפריים הכי צלול ונקי כדי שמה שיגיע ייכנס אליו.

"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" - ראיון עם המשוררת רוני אלדד

בשירים של אלדד אי אפשר לפספס את הנוכחות של ילדיה, ואת ההשפעה שלהם על המבט השירי שלה. כשאני שואל אותה עליהם ועל המקום שלהם בשיריה, היא צוחקת, כאילו היא ציפתה לשאלה הזו.

"זה היה צריך לבוא מתישהו, לא? אני יכולה לשחק אותה כאילו אני לא כותבת עליהם, אבל הם נכנסים בכל שורה רביעית בערך.

הילדים שלי קודם כל הבהירו לי שאין לי אינסוף זמן. שאני צריכה לכתוב, ושזה לא שמתי שרק אני ארצה אני אכתוב, והשיר הכי מושלם יגיע. לא. אני צריכה לכתוב כמו פועל מאוד מאוד חרוץ, שמגיע לעבודה, וחוזר הביתה ויש לו זמנים קצובים. זה מאוד השפיע עלי מהבחינה הזו, אפילו ברמה של התפוקה. אני מצליחה לכתוב הרבה יותר, למרות שיש לי פחות זמן. מין פרדוקס כזה שילדים מביאים לעולם.

חוץ מזה, הם פתחו אצלי עורק, שיכול להיות שהיה תמיד פתוח אבל לא מודע, של אימהות מאוד מאוד כלל-עולמית. בכל אדם אני יכולה לראות את הילד שהוא היה, ולזכור שהוא נולד. הדבר הזה הוא כר פורה לאינסוף שירים. כי באמת יש משהו בחיפוש שלנו אחרי אמא, שהוא תמיד קיים. גם כשאנשים נפטרים מהעולם בשיבה טובה אתה מרגיש איזה אמא גדולה שמרחפת מעליהם, אבל זה גם בדברים יותר פשוטים, במחוות, ברגעים שאתה מרגיש שזה נעלם, כשיש אלימות מאוד סמיכה שפוגשים. הידיעה שכולם היו ילדים פעם היא ידיעה שאני מחזיקה בה מאוד. היא ידיעה שעוזרת לי לחצות ימים שלמים במידה של אמפתיה

והילדים שלי עצמם, הם פשוט מקור בלתי נגמר לתזכורת הזו. הם ארבע גחליליות כאלה שמסתכלים בהם ונזכרים, שיש מקור מאוד מאוד טהור של אור בעולם, שמרצד. ושההבהוב שלו הוא לא כי הוא נגמר, אלא כי זו התנועה שלו. 

בגלל שאני סביב גיל 40, אני מרגישה שיש משהו שקרה לי בשנים האחרונות. פעם מאוד אחזתי באמונה עיקשת בסוף טוב של העולם, והיא הולכת ומתעמעמת. גדלתי על איזושהי תודעה של גאולה, ראיתי המון סרטים אמריקאיים – אבל סוף טוב היה דבר שמובטח לי, ומובטח לכולם גם, וזה מה שיהיה. ואיכשהו, או אני, או העולם, או משבר האקלים, או בינה מלאכותית שמדירה שינה מעיניי בזמן האחרון, או קרוב יותר, דברים קשים שקרו לאנשים שאני אוהבת, ועננים סמיכים בחיים שלי – משהו בשנים האחרונות חייב אותי לכוון את המבט למשהו אחר. לא הרגשתי שאני יכולה לוותר על הסוף הטוב ולחיות בעולם הזה בסוג של שלום. זה היה נורא קשה, וזה משבר נורא גדול להכיר בזה. אני חושבת שמה שהילדים שלי עשו ועושים עדיין, זה הכרה שאולי אין סוף טוב, אבל יש אהבה. ויש צמא לאהבה נקייה, טהורה, אמיתית כזו שאנשים כל הזמן מחפשים ומבקשים. הילדים שלי הם תזכורות כאלה, אבל גם כל אדם בעולם שאני מזהה את הילד שיש בו הם תזכורת לזה. והשירים שלי מאוד עסוקים בזה."

צילום: Paul Green

אחד המקומות שבהם הנוכחות של הילדים מאוד מורגשת היא בשיר "חישוק". את יכולה לספר על הכתיבה שלו?

"בדרך כלל שירים לא קורים לי כמו שהשיר הזה קרה. הוא נבע מהבנה עמוקה שלי, בחופשת לידה של עמליה, הבת הרביעית שלי. הבנתי שאני כל הזמן מחכה, שהשלב הבהול הזה של התינוקות הקטנה, שהאינטנסיביות הזו קצת תעבור. מבטיחים לך שאחרי שלושה חודשים זה משתפר, ואז אחרי שנה זה משתפר, ואחרי ארבע שנים בכלל. ופתאום הסתכלתי על עצמי והבנתי שזה לא יהיה אף פעם אותו הדבר. הרוני שהייתי לא תחזור. זה לא יקרה. זה לא כמו הג'ינס שכמהים לחזור אליו. אני לעולם לעולם לא אהיה ההיא שמקודם. אז גם הייתה לי תחושה שקרה לי משהו ממש גדול, וגם איזו פרידה. פתאום הרגשתי שאני צריכה להכיר בזה שהיא פשוט איננה, מתה. במובן הכי פשוט: לא יהיה אותה. זה אולי מובן להרבה אנשים, אבל להרבה אנשים כמוני, לא. היה בזה משהו נורא קוטבי, משמח ומבעית ביחד. אז השיר הזה נכתב מתוך בוקר כזה, בוקר סוער של הילדים בקורונה שהיה בלאגן שלם בבית. ואני הייתי בתוך הכרה עמוקה ופנימית שלי, והפער היה כל כך עמוק שהייתי חייבת לכתוב על זה משהו."

יש משהו קשה בתפיסה הזו, שמנוגד לראייה רגשית וסנטימנטלית יותר של ילדים. מה ומי השפיעו עלייך בתפיסה הזו? 

"קודם כל המציאות. אני יכולה להגיד משהו קשה – השפיעו עליי מאוד שירים סכריניים כאלה על אימהות. קראתי אותם והרגשתי שזה לא הגיוני שמישהי תקרא את זה בבית ורק תרגיש רע על זה שהאימהות שלה לא ככה. בכנות, גם אני כתבתי שירים כאלה, על השגב של האימהות, על החן, על הילדים בתור קופידונים קטנים. ובאמת יש רגעים שהם כאלה, אבל אז יש את הרגע שאחרי, שכל השמלת קופידון שלהם מתמלאת בקצף, ואז זה קצת פחות מתוק ומלאכי.

המחשבה שיש פער גדול בין מה שמוכנים להגיד על זה ובין מה שיש היא מחשבה שקשה לשאת, כשמנסים להיות מחוייבים לאיזשהי אמת. וגם, זה נובע מהבנה שאהבה היא לא רק 'טוב', אהבה היא המון דברים. אורית גידלי כתבה "שנים בפרך של האהבה", ככה היא מתארת את העמל האימהי.

"בשביל להיות מסוגלים לאמת צריך הרבה אומץ"

זה באמת פרך, וזה המון דברים שונים. זה לא מקטין את האהבה, זה הופך אותה לגדולה פי כמה. אני חושבת שבאיזשהו שלב כשמרגישים פער כזה, הוא מייצר מין קליפה, שמקשה לנשום."

איך את מצליחה בכל זאת לכתוב שירים מסביב ל"עבודת הפרך" הזו?

"אחרי שספר השירים הראשון שלי יצא, הרגשתי שאין לי הצדקה לכתוב יותר. הרגשתי שאם אלו לא יהיו השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם בשפה העברית, אז אין טעם לכלות את הזמן שלי ושל המשפחה שלי. זה היה מין קול של סופר-אגו שמאוד מאוד הקשה עליי לכתוב. מתישהו הבנתי שאם אני לא אתייחס לזה כמו מפעל, שאני רק פועלת אחת בתוכו, ושיש בו גם משוררים טובים ממני, משוררים פחות טובים ממני, דורות קודמים של משוררים ודורות שעוד לא נולדו, ושאני רק באה בבוקר לעשות את העבודה שלי, ולפעמים יוצא שיר מעולה, ולפעמים יוצא שיר מעפן – אם אני לא אתייחס לזה ככה, אני לא אכתוב אף פעם. זה נורא הקל עליי, אני רק צריכה לבוא, להכניס את הכרטיס, ולחזור בסוף היום הביתה. גם מבחינת הפומפוזיות של המעשה – זה כולה עוד מפעל. מפעל נורא חשוב, שאני ממש סומכת עליו לפעמים. יש רגעים שקריאה של שירים מצילים אותי, שגורמים לי לראות משהו חדש, רגעים כאלה של נס. אז זה באמת מפעל שנורא חשוב לי, אבל אני בסך הכל עוד אחת שם."

צילום: Kelly Sikkema

"בשירים שלי יש מוזיקה"

איזה משוררים השפיעו עלייך?

"אני קוראת המון את נורית זרחי, אני מאוד אוהבת אותה. בבית שלי גדלתי בידיעה שיש רק משורר אחד בעולם, אורי צבי גרינברג. כשהתחלתי ללמוד ספרות בתיכון ממש הופתעתי שלא לומדים רק את אורי צבי גרינברג, ובעצם שלא לומדים אותו בכלל – שיש עוד כל מיני אנשים אחרים שטוענים שהם משוררים. אני כמובן צוחקת, אבל כן הגעתי מבית מאוד מאוד אידיאולוגי ושאוהב שירה מסוג מאוד מסוים. וגם אם מאוד התרחקתי מזה, אני מרגישה שזה עדיין נמצא בדופק שלי, ושמשהו בשירים שלי לא יכול להימלט משם – אולי במחשבה על מה שיר עושה בעולם, דברים מאוד יסודיים בשירה שיש לי ממנו. אני חושבת שהוא משורר מדהים, שאין כמוהו, אבל אני באמת כבר לא שם בכתיבה שלי."

האם את יכולה לנסות לאפיין את הכתיבה שלך? את הקול שלך כמשוררת?

"טוב, זו שאלה קשה מכמה בחינות. אני חושבת שכמו שלהורים נורא קשה להגיד למי הילדים שלהם דומים, זה דבר שדורש מרחק.
אני יכולה לדבר על הפעולה, על ההרגשה שלי, אבל לאפיין את השירים שלי זה דבר שקשה לי לראות. אני מרגישה שיש לי שטח עיוור שם, ושאולי עדיף שהוא יישאר ככה, כי המודעות היא מזיקה. אם אני יודעת מה הקול שלי, אני אנסה לחקות את הקול של עצמי, ואז יצא שם משהו לא צלול ולא נקי. כשאני מסתכלת על שירים של אחרים, אני יודעת שבשירים שלי יש איזה מוזיקה שאני מזהה, מוזיקה מובחנת. אני הרבה פעמים כותבת מתוך המוזיקה הזו לפני שאני יודעת מה אני רוצה לכתוב. יש משהו שמתנגן לי בראש, ועליו יושבות המילים, כמעט כמו איזשהו פיזמונאי. המוזיקה הזו עוזרת לי לחשוף בדיוק את מה שאני רוצה להגיד. כמו ניתוח מעקפים כזה, הוא עוזר להגיע ללב שלי בדרך אחרת, ואז אני מבינה שזה מה שאני רוצה להגיד עכשיו, זה הדבר שסוער בי בלב."

יש לך דוגמאות לשירים בהם המוזיקה מורגשת?

"בשיר "אור", המילה "או" נשמעה לי כמו מין פה פעור גדול, שהמון דברים יכולים להישאב אליו או להיפלט ממנו. זו ממש היתה התנועה. "או" היא כזו מילה יומיומית, שאנחנו משתמשים בה לדעתי באחוזים מאוד גבוהים בשפה. פתאום המילה הזו נשמעה לי כמו מין יצור, כמו ריאה נורא גולה כזו, שאפשר לקלוט בה דברים ולפלוט ממנה דברים. זה הבסיס של השיר."

וגם יש את ההשלמה בסוף, של "או" ל"אור".

"כן, זו היתה בחירה כמעט אתית כזו, כי השיר הזה הוא קצת אפל. הרגשתי שאני, עם כל הרצון שלי לתת לאופל מקום, בסוף אני ארצה שהשיר ייגמר באור ולא באופל.

"יש עוד כמה שירים כאלה, שהתנועה הפנימית שלהם היא מילה חוזרת. יש כמו הוריקן קטן בתוך השיר שאוסף אליו עלים וענפים. זו התחושה. לפעמים זה משהו שאני שומעת. לפני כמה זמן ראיתי מישהו הולך ברחוב, והיה חם נורא, והוא אמר בטלפון למישהי: "כזה דבר עוד לא היה, כזה דבר עוד לא היה", והוא חזר על זה שוב ושוב, שהרגשתי שאם רק אני אקשיב לו עוד יהיה לי מחזור שירים. אלה צירופים שלוכדים בעצמם עוד משהו."

צילום: Yi ZhU

איזה עוד דברים את עושה חוץ מכתיבה?

"התחלתי עכשיו לערוך ספרים. זה דבר שאני אוהבת אהבת נפש. לפעמים אני בהלם שמשלמים לי על זה, כי זה דבר שאני גם כל כך אוהבת וגם לומדת ממנו המון – מהיכולת להתמקם אחרת מול טקסטים, שהאחריות היא אחרת, התנועה והכוח של הנפש מאוד אחרים. זה כמו להיות דולה של מישהו – אני מצטערת, כי אני בדרך כלל לא אוהבת דימויי לידה – אבל כן, אני מרגישה שאני עוזרת ליילד את הדבר הכי יפה שאפשר מתוך חומר גלם. אני מרגישה מאוד בת מזל שאני עושה את זה."

איך זה משפיע על הכתיבה שלך?

"בתקופות שאני עורכת באינטנסיביות השירה שלי נדחקת למקום אחר, אני לא מצליחה לכתוב. פעם הייתי נבהלת מזה, אבל היום אני יודעת שזה ממשיך לעבוד, שעדיין יש תנועה תת-קרקעית של כתיבה. אמנם לא נכתבים שירים, אבל זה שם. כמו הרגשה שאי אפשר ששני רמקולים יפעלו אחד ליד השני. יש איזושהי חרדה שבגלל שהקרבה לטקסטים היא נורא אינטימית, אולי איפשהו בראש אני זוכרת שורות של מישהו והן יכנסו לי לשיר. אני כל הזמן בודקת את עצמי, כי ההשפעה היא מאוד חזקה, והיא כמעט בלתי נמנעת."

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם העתיד, אני ממש מנסה לא לחשוב עליו. חוץ מהברכות שיש לי לברך את כל מי שאני אוהבת, אני מאוד מקווה שהשירים שלי יהיו בבואות צלולות לקוראים שלהם. זה מה שאני חושבת ששירים צריכים לעשות בעולם הזה. כדי לעשות את זה צריך להיות מאוד מסורים לאמת, ולסגל איזה אומץ, שאני מרגישה שאני מנסה לפתח, אבל עוד לא שם. בשביל להיות מסוגלים לאמת צריך הרבה אומץ, כי האמת היא לא הדבר הכי פשוט לומר. זה מה שאני משתדלת לעשות עכשיו, לצד שכלול של כלי הכתיבה ושל מבעים שונים. בעצם מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד. אני מרגישה שזה השירות הכי גדול ששירה עושה. בזה שהיא עושה את זה היא גורמת לאנשים להרגיש שהם פחות לבד, שמה שהם רואים הוא אמת." 


את הריאיון שקראתם עד כה ערכנו לפני השבעה באוקטובר. אחרי השבת ההיא, היה ברור שאי אפשר לפרסם אותו כפי שהוא, למרות – ואולי בגלל – שהנושאים שעלו בו קיבלו יתר חשיבות ומשמעות מאז. ובכל, זאת ביקשנו מרוני אלדד לכתוב לנו כמה משפטים נוספים על ההשפעה של האירוע ההוא על הכתיבה שלה, ועל החשיבות שהיא מייחסת לשירה מאז.

קשה לומר שהיה לי חשוב לכתוב. הרגשתי שאני בסוג של גאות- של מלים. מסביבי כולם חזרו ואמרו, "מה יש לומר", או "אין מלים", ובדיבור הרגיל, היומיומי, כמו בנסיון לענות על השאלה "מה שלומך", גם אני הרגשתי ככה. אבל העורק של השירה היה דווקא מאד דחוס ומלא תנועה. אני חושבת שזה אולי קשור לבית שגדלתי בו, לסוג השירה שקראו לי וקראתי בנעוריי, לקריאה האינטנסיבית שעוברת בה, לחומרים שמהם היא עשויה. אבל מעבר לזה, אני חושבת שזה קשור לזה ששיר, בשונה מהרבה סוגות אחרות, הוא כמו כוכב לכת זערורי, עיגולי, שמאפשר לי לשהות בו, לנוע בו לאורך ולרוחב והלוך חזור, והתנועה הזאת מאפשרת למשהו בכל זאת להיאמר.

את השיר "מה את רואה" כתבתי בשבוע הראשון, ארבעה ימים אחרי השבעה באוקטובר. זה היה שבוע שכל יום בו נחווה כמו חודש. רוב מי שהיה סביבי, וגם אנחנו בבית שלנו, נשאבנו למין עשייה בלתי פוסקת, אחוזת בהלה וצער ודאגה ואבל ועוד. כמו רבים, גם אני לא הצלחתי לישון, ובאחד הלילות נזכרתי במשהו שחברה פעם סיפרה לי, מין תרגיל פשוט, שאמור לעזור מאד במצבים של התקף חרדה.
קוראים לזה התקרקעות, והרעיון הוא שיש למנות דברים קונקרטיים במציאות, שנקלטים בחושים: חמישה דברים שאני רואה, ארבעה דברים שאני שומעת, שלושה דברים שאני מריחה, וכן הלאה. לא חוויתי התקף חרדה, אבל הכל גאה כל כך, עד גדותיו, והתחלתי למנות. זה אמנם לא עזר לי להירדם, אבל כתבתי שיר. ובבוקר, כשפרסמתי אותו אצלי בפייסבוק, התגובה אליו היתה חזקה כל כך ומהירה כל כך, שהחוסר במלים, בצירופים, ואולי גם ביופי , התגלה בחריפותו.

מה את רואה / רוני אלדד

מָה אַתְּ רוֹאָה:
בָּלוֹניִם פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,
עוֹפוֹת צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,
אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה

מָה אַתְּ רוֹאָה:
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה,
בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים
קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים
אִישָׁהּ צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה

מָה אַתְּ רוֹאָה:
אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹֹֹכִים
מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים
רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְּנָפֶיהָ
רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת
בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה

מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה
הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶׁמֶשׁ אֵפֶר מַלאָכִים
תַּנִּים חַרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים
לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים

גלוית עיניים - ראיונות אישיים במגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

שירים נוספים של רוני אלדד במגזין גלויה:

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

סטודנט באוניברסיטת תל אביב וכותב פודקאסטים, בוגר גל"צ וישיבת מעלה גלבוע.

פוסטים נוספים מאת יותם פוגל

ה׳ בסיון תשפ״ג 25.5.2023
גלויה מראיינת את
הרב יששכר כ"ץ
שיחה גלוית עיניים עם הרב יששכר כ"ץ על היחס של הקהילה האורתודוקסית לנשים וללהטב", על מבנה החברה הדתית בארצות הברית ובישראל, ואיך לדעתו מייצרים שינויים בעולם דתי.
י"ג בכסלו תשפ"ד 26.11.2023
גלויה מראיינת את
אבי דבוש
שיחה גלויית עיניים עם הפעיל החברתי אבי דבוש, על אירועי השבעה באוקטובר ומה שבא בעקבותיהם - על כוחה של קהילה, חשיבותה של שותפות חוצת מגזרים, ועל מקומה של המסגרת הדתית והרוחנית.
כ״ח באלול תשפ״ג 14.9.2023
גלויה מראיינת את
הרב דוד ביגמן והרבנית אריאלה ביגמן
שיחה גלוית עיניים על פתיחוּת וביטחון, זהות וגיוון, שאלות הלכתיות והמרחב הישיבתי.
ב׳ בטבת תשפ״ד 14.12.2023
גלויה מראיינת את
רוני אלדד
"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" - ראיון עם המשוררת רוני אלדד גם על מקומה של השירה אצלה לאחר השבעה באוקטובר: ״העורק של השירה היה דווקא מאד דחוס ומלא תנועה״.
י׳ בסיון תשפ״ג 30.5.2023
גלויה מראיינת את
ד"ר יהונתן פיאמנטה
שיחה גלוית עיניים על פגיעות מיניות בגברים, על השיח הדתי בחדר הטיפול, ועל ההשפעה של המבנים הקהילתיים על ההתמודדות עם פגיעות מיניות.
ז׳ בתשרי תשפ״ד 22.9.2023
גלויה מראיינת את
הרבנית מיכל נגן
שיחה גלוית עיניים על פגיעות, כוחה של קהילה ותפקידה בתהליך הריפוי וכינון מרחב מוגן ועל הבעירה הפנימית להפוך אותנו לטובים יותר. ראיון נוסף, כחלק מסדרת הראיונות במסגרת מיזם "ברית אמונים".

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

קראת את הראיון ונהנית?

קו מפריד גלויה

לדעתך כדאי שנראיין דמות נוספת
לגלוית עיניים?

נשמח לשמוע על כך,
עם נימוקים כמובן :)

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם