רצון וחשק הם מושגים שמלווים את כולנו בחיי היומיום. זוגות שחיים חיי הלכה פוגשים בהם גם בזמנים שקשורים בחיובים הלכתיים – חיוב הרצון שיתקיים וחיוב הרצון שישהה עצמו. ההתמודדות עם הרצון לחיי אינטימיות מלאים עולה בדיונים הלכתיים שונים, לצד העיסוק במחויבות אל הרצון ובמקביל לחיי מחויבות הלכתית.

במבט ראשון נראה שהלכות נידה מכתיבות לוח זמנים נוקשה לקיום יחסים. אולם לצד הדינמיקה של השבועיים הקצובים, עולה שאלת הרצון וההשתוקקות של הגוף והנפש. איך חוזרים אחד לשניה? ומה המקום של הרצון במפגש המחודש בין בני הזוג? שאלת נוכחות מושג הרצון בזוגיות מלווה זוגות לכל אורך חייהם המשותפים, אך שאלה זו מלווה בעצם כל בריה בחייה. כיצד ניתן להיות קשובות וקשובים אל הרצון, לזהות את התעוררותו, את תנומתו ואף את המרחב שבין לבין? כיצד ניתן להתמודד בכבוד ובהכלה עם הרצונות השונים והסנכרון הלא בהכרח תמידי בין שתי בריות החיות חיים מלאים יחד?

הטבילה במקווה, טהרה וטומאה, ויחסי האישות קשורים זה בזה באופן הדוק. ההלכה היהודית מתווה מסגרת ברורה ללוח הזמנים ולאפשרות לקיים יחסי אישות או להימנעות מהם. הלכות נידה מגדירות את זמני האיסור ואת הרגעים בהם האיש והאישה אסורים זה לזה, כאשר רגע הטבילה מסמל את היטהרותה של האישה ומסמן על העתיד לבוא – התרתם של בני הזוג זה לזו למגע והאפשרות למימוש יחסי האישות.

בעקבות העובדה שזוגות דתיים אסורים זו לזה לתשמיש בחלק מהחודש, וברגע אחד פתאום נהיים מותרים – ליל הטבילה המטהר מקושר ישירות לליל האישות, כשברור לכאורה שבני הזוג מעוניינים לממש מיידית את שהיה אסור עד כה. האמנם?

המפגש המחודש מנקז לתוכו ציפיות רבות, אישיות, זוגיות וכן הלכתיות. ציפיות אלו לאו דווקא תואמות את המציאות בשטח או את תחושתם של מי מבני הזוג, והפער עלול לייצר לחצים רבים. הזמן ה'מותר' לא בהכרח מעיד על הזמן ה'רצוי', ולפעמים 'שעת רצון' הופכת ללא כוונה לשעת ריצוי.

על מושג הרצון לפני חיי הזוגיות

הרצון הוא מושג יסודי בחווית החיים שלנו וכן בתרבות בתוכה אנו חיים. שאלת הרצון ניצבת בפנינו תדיר בתחומים רבים, ולה זוויות ורמות רבות שאינן תמיד בשליטתנו. כמובן, שישנה הרמה הפשוטה של חיי היום יום – מה אני רוצה לאכול? מה אני רוצה לעשות היום? האם אני צריך/ה את הבגד הזה או רק רוצה אותו? האם אני רוצה להתחתן איתוה/איתה? וכהנה וכהנה. מדובר בדוגמאות פשטניות, אך הנקודה היא ברורה – שאלת הרצון מצויה בבסיס התנהלותנו בעולם מן המחשבה הזעירה ביותר ועד לרגעים קריטיים ולאירועים הרי משמעות. 

עם התבגרותנו, שאלה זו הולכת והופכת למורכבת יותר ויותר, כאשר היא מתחילה להתנגש עם צרכים אחרים או עם דרישות וציפיות מן החוץ. פתאום, לא תמיד נעשה את מה שנרצה, אלא את מה שצריך לעשות. במקביל, נתחיל לשים לב לרצונותיהם של אחרים בסביבתנו, ולפעמים נמצא עצמנו במצב בו הרצון שלנו אינו תואם את רצונו של אחר ואף סותר אותו. לפעמים על מנת לכבד או לממש את רצונו של מישהו אחר, עלינו להניח בצד את הרצון שלנו עצמנו. 

עבור נשים שאלת הרצון הינה דוחקת אף יותר. בחברה בה אנו חיים עדיין מקובל יותר לחנך נשים להעמדת רצונותיהם וצרכיהם של אחרים לפני רצונותיהן שלהן. עד כדי כך שלפעמים ישנו קושי עבור האישה לזהות ולהבחין ברצונות הפרטיים והקמעים שלה עצמה. אין מדובר חלילה בסממן של חוסר מודעות או אדישות, אלא שבנפשנו מונחים רצונות סותרים לצד הרצון לשמח ולדאוג לשלוות הזולת עד כדי כך שלפעמים קשה להגות ולראות את הצרכים שלנו עצמנו.

אותו פער מושתק ומשתק בביטוי הרצון עולה באופן מובהק יותר כאשר אנו מעוניינות לדון בשאלת הרצון או חוסר הרצון שלנו ביחסים. חלקנו עדיין נושאות חינוך והנחות יסוד המדברות את הצורך לרצות ו"להרגיע" רצונות אחרים, עד שהאימון והיכולת להבחין בצרכים והרצונות שלנו נשחק בייחוד סביב לנושא האישות והקרבה.

מבט הלכתי – שאלת הקשר בין הטבילה לתשמיש ומושג הרצון

העמדה ההלכתית הרווחת היא שלא דוחים את ליל הטבילה. קיום מעשה הטבילה במועדו, מוודא את היטהרות האישה ומעניק את טווח הזמן ה'מותר' המקסימלי עבור בני הזוג. הקו המנחה שעומד בבסיס השיח ההלכתי, הוא מימוש התשמיש בליל הטבילה מתוך הקפדה על קיום מצוות עונה, כלומר קיום חובתו של הגבר לאשתו ושמירה על זכויותיה, וכן קיום מצוות "פרו ורבו". 

במקומות רבים נראה כי ברור לאנשי ההלכה והפסיקה כי ליל הטבילה וליל התשמיש חד הם.

רש״י למשל, מפרש על האמור בברכות כד, א:

"יום טבילה הוה – יום שטבלה אשתו, דהוה ליה ליל תשמיש".

בצורה דומה, כותב בעל הטורים (הטור רמ, א):

"וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה".

וכתב ר׳ יוסף חיים מבגדאד – הבן-איש-חי (שו"ת תורה לשמה קמב): 

כי טבילת מצוה אם אירע בחול, אפילו רבינו (האר"י) זצ"ל בעצמו היה מקיים אותה בזמנה, ולא היה דוחה אותה עד ליל שבת. ואף על גב דלדידיה אסור הזווג בחול, עכ"ז בליל טבילה אז החול דינו כשבת, וכן איתא בזוהר על ליל טבילה ועל לילה שהוא בא מן הדרך, שיש מעלה לאותה לילה בענין הזווג, כמו הזווג הנעשה בליל שבת.
ולכן ודאי שצריך לקיים מצות עונתה בזמנה, ואפילו אם אשתו תתרצה בזה ותמחול – לא אריך למעבד כן לדחות המצוה, ועיין מ"ש בצוואות רבינו יהודה החסיד ז"ל סי' מ"א וז"ל: לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו ליל שטבלה בה, ע"ש, לכן יש ליזהר.

הבן איש חי מביע את חשיבותו של ליל הטבילה ומציין כי בלילה זה יש מעלה בזווג, ועל כן יש לקיים את מצוות העונה בזמנה ולא לדחות אותה, אפילו אם האישה מסכימה לכך. בכך יש גם לשים לב כי דבריו מופנים אל האיש שצריך להיות קשוב לרצונה של האישה בכדי שלא לאכזבה ולא להחמיץ עת רצון ביניהם. כמובן שיש להרהר האם בדבריו פנה גם לאישה היוזמת אולי ומבקשת להשתהות.

בדברי הרב יוסף יוזפא אוסטרייכר בספרו ׳לקט יושר׳ (או"ח עמ' מו), ניתן למצוא עדות מרחיקת לכת אף יותר לגבי חשיבות מימוש עונתה של האישה בליל הטבילה : 

ואמר לי (בעל תרומת הדשן): מי שאין לו כח לקיים שתי עונות בשבוע אחת, בליל טבילתה ובליל שבת אח"כ, יתקיים של ליל טבילתה משום דאין לדחות המצוה, אף על פי שנשים שלנו אינן טובלות בזמנן.

הוא פוסק כי אם רוצים לוותר על אחת מן העונות, זו שמקיימים בליל שבת או זו שיש לקיים בליל הטבילה, יש לוותר על עונת השבת ולהקפיד לקיים את עונת ליל הטבילה. למרות כל הנאמר בבסיס השיח ההלכתי מונח גם הרצון. ניתן למצוא במסורת התייחסויות מפורשות למושג הרצון ביחס לליל הטבילה:

"דסברא היא דעל ידי שנתרחקו זה מזה משתוקקים זה לזה, וממילא הוי מצוה"

שאילת יעקב א, קיג

הנחת היסוד שבאה לידי ביטוי במקור מתבהרת ככזו שעמדתה היא שלא רק שמדובר במצוה, אלא כיוון שהיו בני הזוג אסורים זה לזו וזו לזה, הם משתוקקים האחד לשניה והאחת לשני וברור ששניהם רוצים בתשמיש.

במסכת נידה ישנה התייחסות מפורשת אף יותר למושג הרצון, אלא שבניגוד להדדיות המופיעה במקור הקודם, כאן מוצגת הפרספקטיבה של רצון הגבר בלבד: 

היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? – מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה

נדה לא, ב

ההרחקה והאיסור נועדו לשמור על חיבתו של הגבר את האישה שלצידו, ומניעת מיאוס בין השניים. רגע ההתרה הופך לאיחוד זוגי משמעותי, ככניסה תחת החופה, בכל חודש מחדש.

הבן איש חי כותב בשו"ת רב פעלים (חלק ב, יורה דעה, ל״ד) על אודות מושג הרצון ביחס לליל הטבילה וקיום התשמיש, ואגב כך עונה לשאלה שהצבנו לעיל בדבר שאלת הרצון של האיש וגם לרצון של האישה:

שאלה: "מי שחל טבילת מצוה לאשתו באיזה לילה, אם מותר לו לדחות מצות תשמיש מאותה לילה ללילה אחרת, או אפילו לשתים ושלש לילות, בשביל איזה מצוה שהיא אינה חובה עליו, אלא היא ממדת חסידות, שבעבורה הוא דוחה מצות תשמיש ללילה אחרת, או"ד אינו רשאי לדחותה וצריך לשמש בליל טבילה, יורינו ושכמ"ה.

תשובה: "נראה כל שהוא עושה כן ברצון אשתו שרי, ואע"פ שזה הענין אשר בעבורו דוחה מצות תשמיש אינו אלא מידת חסידות, רשאי להאחר מצות תשמיש שתים ושלש לילות. ונ"ל בס"ד להביא ראיה לזה, ממ"ש בגמרא דנדה דף ל"ח, חסידים הראשנים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו שנותיהן לידי חלול שבת… דאם בטבילת מצוה אין דוחין מה הועילו בתקנתם, דשמא תתעבר בליל טבילת מצוה, אלא ודאי הם דוחין תשמיש דליל טבילה בעבור מדת חסידות זו שלא תלד בשבת, ודוחין איתה שלשה לילות אם חלה בליל א', והנה בודאי חששה זו היא מדת חסידות גמורה… הרי גם בעבור ענין של חסידות משהין מצות תשמיש של ליל טבילה אפילו שלשה ימים, מיהו אפשר דהם היו עושין כן ברצון הנשים שלהם, לכך כתבתי דשרי לעשות בנידון השאלה, אם הוא ברצון האשה.

ניתן להבין כי הדיון מורכב מכמה חלקים ודבריו מביעים תהליך של שיקול דעת בנושא, אך ניכר כי המסקנה הסופית די פשוטה וברורה: ניתן לדחות את מצוות התשמיש בכמה לילות ולא לקיימה בליל הטבילה, באם ההצדקה היא לשם מידת החסידות ובהינתן וקיבל הגבר את רשותה של האישה לעשות כן. כלומר, רצונה של האישה הוא הגורם הקובע בסופו של דבר את היתכנותה של הדחייה המדוברת.

ניתן לראות שאישורה של האישה הינו הכרחי לדחיה של התשמיש. ישנו אם כן טווח תנועה מסויים בו בני הזוג מרשים ומוחלים זה לזו על קיום התשמיש. רצונם ואישורם המשותף הוא זה שמקיים את המפגש, ואין הקישור בין הטבילה וקיום המצווה הכרחי ועומד בפני עצמו, אלא הוא תלוי משמעותית ברצונם למימוש או ברצונם למחול ולדחות את המפגש.

כתר תתנו לכם: נוכחות הרצון בתוך רצף חיי הזוגיות

עם האיחוד בין שניים, גבר ואישה, כזוג נשוי כדת משה וישראל, נכנס הרצון לתחום הממשי של קיום יחסי האישות, מימוש המיניות הפיזית וחווית העונג של כל אחד מבני הזוג.

כל הרצון הטוב שבא לידי ביטוי בשיח ההלכתי – להקפיד על עונתה, לשמור על חיבתו, לקדש ולייחד את האיחוד הזוגי הפיזי, לממש את מצוות הפריון ולהקפיד על התשמיש – עלול להביא ליד הפיכתו של ליל הטבילה ורגע ההתרה למלחיצים מאוד עבור האישה, וכן עבור בני הזוג יחדיו. הרצונות יכולים להתנגש, ולעיתים כבר לא ברור מה הוא קולו של הרצון הפנימי והאישי ומהו קולו של הרצון הבא מן החוץ.

ההליכה למקווה נושאת על גבה את פקעת ה'רצונות' ואת משקל הציפיות, והיא עלולה להפוך למלחיצה ולמעוררת פחד וחשש ממה שיבוא לאחר מכן. כמתואר, השיח ההלכתי מניח לפתחו של ליל הטבילה את קיומו של התשמיש, והוא עומד כאידיאל זוגי שיש להקפיד בו ועליו. אך מי אמר שעם ליל הטבילה יבוא גם החשק המיני וההשתוקקות לאיחוד? העובדה שההלכה מניחה כך, לא אומר שהמציאות פועלת על פי הנחה זו. הגוף והנפש שלנו לא פועלות על פי סכמה קבועה מראש, ובטח שלא על פי הנחותיהם של פוסקים בתקופה המהווה היסטוריה רחוקה. אנו מושפעים ומושפעות מאירועי חיינו, ממחשבות ומחוויות שיש להן תוקף ונוכחות בגופנו ושבידן להוות חסם עבורנו ברגעים רגישים ואינטימיים. אך המשקל כבד וההנחה קיימת, ועל כן לא פלא שבימינו נשים מוצאות את עצמן במצב בו הן פועלות בניגוד לרצונן, לשם ריצוי בן זוגן או לשם התאמה ל'נורמה' ההלכתית ולקול המסורת.

הקישור המצוי ספק כפוי בין ליל הטבילה לקיומו של הרצון לתשמיש בלילה זה, הוא רחב מאוד ומצוי לא רק ב'עוגן' החודשי של ההיטהרות לאחר הנידה. לצד השגרה היומיומית, בחייו של זוג נשוי ישנן כמה נקודות שגם בהן נוכח קישור זה ומצויים הלחץ והציפיות המרחפים מעל. ליל הכלולות, תקופת ההריון, וכמובן התקופה שלאחר הלידה, מהווים רגעי 'שיא' שבהם הפער שתואר, בין המצופה לבין המצוי ובין הרצון לבין הריצוי, יכול להיות גדול אף יותר.

זוגות דתיים לפעמים חווים לחץ לקיים יחסים מפאת רצון למימוש פרו ורבו, או מפאת הרצון בקרבה בעת זמן ההתרה, למרות שגופה של האישה לאו דווקא במצב בו היא יכולה להנות מיחסי האישות. למשל, במקרה של לידה, ישנה הוראה רפואית לביקורת לאחר לידה, שרק לאחריה ולאחר קבלת האישור הרפואי, ניתן לחזור לקיים מגע מיני מלא. הוראה זו מהווה סמן לכך שגוף האישה עבר חוויה פיזית ומנטלית שיש לתת עליה את הדעת ולהקדיש לה את הזמן הראוי. גם אם המשמעות היא להניח בצד ציפיות אחרות מצד בן הזוג, הגוף, והמסורת.

רגע מובהק עוד יותר הוא ליל הכלולות של הזוג. ישנה קונספציה עקשנית סביב לילה זה המציבה את קיום יחסי המין בליל הכלולות כחובה. אלא שאם האישה חוששת, מפחדת או עייפה – גופה יגיב בהתאם ולא יהיה מסוגל להנאה ולעונג של התשמיש, ואף חמור מכך – יגיע לידי כאבים ותחושות קשות באם יבוצע התשמיש למרות חוסר המוכנות שלה. במקום רגע מקודש של איחוד ראשוני וגילוי, תיתכן טראומה ופגיעה של ממש.

התנהלות מעשית מתוך דיאלוג וקשב לרצון

הזמן ה'מותר' דורש בחינה ובירור מצד שני בני הזוג ביחד ולחוד, והוא צריך לעמוד במוקד של דיאלוג מתמשך. מה בין הרצון שלה לרצון שלו, בין העונג שלה לעונג שלו ולעונג המשותף.

במובנים רבים, הזמן שבו בני הזוג אסורים זה לזה, הוא זמן רוחני שמאפשר לשאול שאלות, לייצר מחויבות פנימית בין עצמנו ובין בני זוגנו.

יש זוגות שיעידו כי הסדר המוכתב של זמני האיסור וההתרה לצד מימוש ברור בליל הטבילה – דווקא עוזר להם. אולם יש זוגות שמבנה זה פחות מתאים להם, ובטח שלא ה'חובה' למימוש מיד עם ליל הטבילה ופתיחת השער למגע ולתשמיש. יש צורך לבירור הרצון, ובעיקר – להענקת מקום לרצון ולמוכנות – ללא תלות במה אמורים או לא אמורים לעשות ברגע זה.

אחד האמצעים שעולים לרוב הוא שימוש בחומרי סיכה כמאפשרים את החיבור למרות שאולי האישה פחות מכוונת לעת המפגש. אולם עלינו לזכור שכוונת הלב וההשתוקקות, אין להם תחליף טכני או מכני, ולמרות שחומרי סיכה מקלים במקרה בו יש רצון אבל אין דרך – אין הם יכולים להחליף את הרצון.

במקום למצוא אמצעים לעקוף את הרצון עדיף ליצור מרחב של חיזור, ומרחב של מחשבה על אותו הערב. האם בני הזוג יכולים לבצע יחדיו פעילויות שיקרבו אותם זה לזו, יצרו גשר והתקרבות איטית שממילא יסללו את הדרך להשתוקקות הדדית? אם האישה לא מעוניינת במפגש בגלל שמחשבותיה טרודות בנושא של עבודה או ילדים, האם שיחת קירוב ופריקה של רגשותיה עשויים לעזור? האם העייפות של טרדות היום מכבה אותה? איך בן הזוג יהיה פעיל ושותף כדי לאפשר לה לטפח שוב בתוכה את העניין?

אולם למרות כל ההצעות המצויות לעיל, לפעמים החשק לא מסונכרן עם הטבילה, ואין זו אשמת איש מהצדדים. באופן כללי, ראוי להימנע משיח של אשמה בנושאים עדינים אלו, וקל וחומר בתחום בו נשים רבות מתקשות לנסח את רצונותיהן אפילו לעצמן. עלינו לזכור שקיום יחסים מתוך רצון לרצות, עשוי לגרום נזק ארוך טווח, או אפילו נזק פיזי או נפשי שעשויים להתגלגל לנזקים גדולים יותר. במקרה זה, ניתן לחשוב איך לעשות את ערב הטבילה לזמן קרוב, זמן אישי וזוגי, אפילו אם אינו מסתיים בקיום יחסים מלאים.

יתכן שזהו זמן ראוי לצפות יחדיו באיזו סדרה או סרט, או לחלופין להעניק אחד לשני זמן והקשבה בשיחה מלב אל לב. לא כל ערב טבילה מחוייב להסתיים ביחסי אישות, אולם ראוי שבכל זאת יהיה זמן שלכם, זמן שמוקדש לכם, ואל הזוגיות שלכם. העניקו לעצמכם זמן להתרגל זה אל זה בשנית בנחת, מתוך חיזור ומשחקיות, שהרווח העיקרי ממנו הוא ההתקרבות אף אם אינו יגיע להשלמה מוחלטת באותו הערב.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
• קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לדבר לקראת ביאת חיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
• על הסכמה ורצון – ד״ר מיכל פרינס בפודקאסט של מרכז יהל (פרק 11)
• חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
• האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
• ביאה דרך איברים – חננאל רוס
• זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
• עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
• אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
• מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי

• מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע –שולמית שפרבר
• מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
• הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
• כללים ותמרורי אזהרה לטיפול – סיון דרשן
• בין הדרכה, טיפול וייעוץ – הרבנית שרה סגל-כץ

• אנטומיה ופיזיולוגיה של יחסי אישות –טלי רוזנבאום
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
• הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר – צוות גלויה
• העינוגית (דגדגן): תגלית בת אלפיים – צוות גלויה
• שם ידעתי חמדה: על האורגזמה – צוות גלויה
• שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ: לדבר גלויות על העונג הגברי כתהליך מלא של עומק והשתהות – אליעוז ברקוביץ'
• כל מה שרצית לדעת על חומרי סיכה – צוות גלויה
• הניחו לאורגזמה – סיון דרשן
• אולי הלילה? פערים בחשק המיני כחלק מחיי הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• התמודדות נשים דתיות עם כאבים בעת קיום יחסי אישות – סיון דרשן
• כאבים בחבירה – הרבנית שרה סגל-כץ
• על חוויית הכאבים בעת קיום יחסי מין – שלומצי דאר פיינשטיין

• מוזמנות ומוזמנים לקרוא באתר שירים ותכנים נוספים על אישות, חיי מיניות, עונג מיני, גוף ורווחה גופנית. 

כלות וזוגות ממליצים על מרכז גלויה

הידע העשיר של שרה נתן לי להרגיש בטוחה ולא הלחיץ אותי. הפגישה הזוגית הייתה טובה, ולמרות הנושא האישי לא הייתה מבוכה או רתיעה. שרה יצרה רוגע והשיחה יצרה חוויה שהיא לא רק טכנית אלא גם של מהות.

אלישבע

המפגש הזוגי הוא חשוב מאד ויוצר שפה משותפת לבני הזוג ומוסיף גם פתיחות וחיבור נוסף לקשר הזוגי בינינו. זה הפך את התכנים לשלנו ולא רק שלי ונתן לו גם מקום להביע את עצמו. במפגש עוברת חוויה של חיים בריאים שהם על פי ההלכה, ברכות ומתוך שמחה.

רבקה ריקלין

המפגש שלי ושל בן הזוג שלי עם שרה היה משמעותי, החוויה המשותפת שבה דיברנו בפתיחות, בקלילות ובהומור על דברים שלעיתים נתפסים כרציניים. התחושה ששרה נתנה הייתה שכל מה שלמדנו הוא חלק מהחיים, והמיזוג של כל זה עם ההלכה היה טבעי ופשוט. שרה הדגישה את היכולת לבחור בחיי הלכה מתוך שמחה ואוטונומיה.

הדס

לא כל כך רציתי לעבור הדרכת כלות בכלל, והגעתי לשרה דרך חברה שאני בוטחת בה. זה הפך למקום בטוח ורגוע שאפשר לדבר בו על הרבה מאד דברים לקראת החתונה, באופן כיפי ונעים. המבט הלא שיפוטי שלה מאפשר לשאול כל שאלה. ההדרכה הייתה אחת המתנות היותר מוצלחות שנתתי לעצמי לקראת החתונה, בלי להתכוון בכלל.

אפרת שגיא

הקודם

הבא

גלו עוד המלצות