הרַבָּה תמר גור קראוזה מראיינת את ד"ר מוטי זעירא על הזמר והניגון הישראלי, על תפילה, ועל מיזם "אותיות לנשמה" שלו המשתמש בשורות שירים ישראליים לטקסי אזכרה.

הרַבָּה תמר גור קראוזה: ד"ר מוטי זעירא, מה המקום של הניגון בחיים האישיים שלך?

ד״ר מוטי זעירא: כדי לענות על השאלה הזו אני אספר קודם על ההיסטוריה האישית שלי. אני חושב שבמובן מסוים אני מסמל או מדגים מהלך שהרבה ישראלים עוברים. הזמר הישראלי, השירה בציבור, הישיבה מסביב למדורה, כל הדברים האלה הם חלק מהביוגרפיה שלי ושל ההורים שלי, ילידי הארץ, אנשי תנועות נוער, הפלמ"ח וכאלה. לכן האינטימיות של להיות עם זמר, שירים ופזמונים, היא משותפת לי יחד עם עוד ישראלים רבים. הנתון הזה הוא נתון פתיחה. הוא מועצם בדור שלי, עם השרידים של תרבות הצוותא. החוויה של תנועת הנוער, של טיולים, של ארץ ישראל "ההיא", שחלחלה לעשורים הראשונים של מדינת ישראל, הדבר הזה היה מונח בכל מקום. אני למדתי בבית ספר עירוני רגיל בחיפה. היו לנו שיעורי זמרה ושירה בציבור בהפסקות. זה היה נוכח כנתון, כמשהו ששומעים ברדיו, בפעולה בתנועה, כשעולים על ההר בטיול השנתי, וגם בתקופת הצבא. אלה שירים שמחזקים, נותנים מרץ, עידוד, תחושה של יחד. הדברים האלה הם נתון שאני לא יודע לאבחן עד כמה מי שגדל היום בדור הטיקטוק חווה את זה אותו הדבר. אבל אין לי ספק שלאוכלוסייה רחבה, הדבר הזה ישנו.

על בסיס זה התחיל להיבנות לאורך השנים משהו שאפשר להתבונן עליו. רק כשהתחלתי להיוודע בחיים האישיים שלי לחסר שאני מרגיש בתחום הרוחני, היהודי, דווקא מתוך העמדה החילונית הגאה בעצמה, של שמאל-אשכנזי-קיבוצניקי. בכל זאת היה בביוגרפיה שלי חסר כזה, ששלח אותי עוד בשנות ה-70 סביב מלחמת יום הכיפורים, להתחיל לחפש עוד משמעויות, והגעתי אל העולם היהודי. יחד עם חברים פילסנו את הדרך המיוחדת שלנו במהלך הזה. זאת אומרת לא להיכנס לרובריקות הישראלית שמכניסות אותך למשבצות, חילוני, דתי, אורתודוקסי, רפורומי. אני חושב שממרחק של 30-40 שנה אחורה אפשר לראות איך סירבנו אני וחבריי לקבל את החלוקות האלה, מה שאיפשר לנו להתייחס לזה קצת אחרת.

איך זה מתחבר לניגון? אני אדגים בסיפור. השיר "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, הוא עבור כל מי שגדל במדינת ישראל בשלושה-ארבעה עשורים ראשונים שלה, מזוהה עם השואה. למה? חנה סנש, הצנחנית. ההיכרות הציונית החילונית הישראלית מאוד, שהנגיעה שלה בשואה היתה צריכה לעבור הרבה שלבים עד שהיא התחילה להשתנות, כללה התנשאות כזו, כלפי ה"צאן לטבח" וכל הסגנון הזה. אז הליכה לקיסריה היה שיר מזוהה עם השואה, הוא נוגן רק ביום הזה. חנה סנש היתה דמות שהציונות יכלה לאמץ ביחס לשואה, כי היא היתה פעילה, נשלחה מארץ ישראל להציל יהודים, ונפלה בעצם על משמרתה כיהודה וציונית גאה. אז זה נכנס מאוד נכון לנרטיב שאני גדלתי עליו. לכן מצד אחד היתה לי היכרות אינטימית עם השיר הזה, ומצד שני הוא היה מזוהה.

׳פאסט פורוורד׳ שרים שלושים שנה קדימה, ואני מוצא את עצמי בבית כנסת בניו יורק, במנהטן. חברים שלי הם הרבנים המובילים של החבורה הזו. הם הזמינו אותי לבוא לערב שבת לתפילה, ובאתי. למותר לציין שבין הבר מצווה שעשיתי בנווה שלום חיפה, ועד שנכנסתי לאותו בית כנסת בניו יורק, לא הייתי באף בית כנסת, כישראלי אופייני. אז התחילה קבלת השבת, ופתאום כל הקהל היהודי-אמריקאי הזה נעמד ומתחיל לשיר אלי אלי. אני זוכר שהתחושה הראשונה היתה לי "מה אתם נדחפים לשיר הזה? באיזה זכות אתם שרים אותו? אנחנו ציונים, אנחנו צנחנו, אנחנו הצלנו יהודים. אתם?" אני זוכר שאחרי שהייתי מודע שאני היחיד שם שעסוק בלכעוס ולקטלג, אחרי שנרגעתי מזה, יכולתי לחוש רבדים אחרים בתוך הסיפור. פתאום יכולתי לחוש את מה שהתרחש בעוצמה גדולה סביבי – אנשים שאין להם שום קשר לסיפור הזה, שלא חיים בארץ ישראל, שלא גדלו על אתוס הצנחנים, שרים את הפזמון הזה, הזמר, הניגון הזה, בעברית שהם לא מבינים את מילותיה, ומתרחש משהו נורא עמוק. הם מתפללים בעזרת הזמר הזה.

השיר המאוד מזוהה, שבקונסטלציה מסוימת ובמצב רוח מסוים, בתודעה מסוימת, הופך להיות משהו מאוד עמוק. הוא הופך להיות תפילה. אני חושב שזה סיפור שעבורי היה המחשה למהלך שאנחנו עושים. הזמר הישראלי, ואני אומר את זה גם כחוקר, מראשית הציונות ועד ימינו, מחזיק בתוכו הרבה מאוד משמעויות. זו אחת היצירות המופלאות של התרבות העברית, והיחודיות שבה. נושא השירה בציבור זה דבר שלא כל כך קיים בתרבויות אחרות, ואצלנו זה חלק מהאתוס. כיוון שהוא כזה, הוא מלווה את העשייה פה, את הכאבים, הפחדים, את רגעי השיא. הוא מלווה, כי אנשים כותבים, ומלחינים, ומבצעים ושרים. וכשזה פוגש את הישראלים שיר יכול לתפקד הרבה מעבר לכוונת כותביו ולכותרת שעומדת מעליו. לכן אני בסך הכל די כופר בחלוקה בין הניגון כסממן דתי, עם הכשר אורתודוקסי כזה או אחר, ולעומתו זה שיר ישראלי. אני חושב שהשיר הישראלי יגיע עוד חמש מאות שנה לסידורים. אפשר לראות את זה מתרחש מול העיניים, המעבר מהזמר הכביכול יומיומי, שלפעמים מתחבר למשהו שהוא מעבר לו, אל הנצח אם תרצי.

לכן, עבור ישראלים יהודים שלא גדלו בעולמה של תפילה בבית הכנסת, והדבר הזה זר ומוזר להם, הרבה פעמים השיר והשירה, הזמר הישראלי, עונה על פונקציות שמביאה התפילה. ואל תגיד לו את זה, אבל בעצם, הוא מתפלל. כשהוא שר 'אין לי ארץ אחרת' הוא מתפלל, וכשהוא שר 'שחקי שחקי' הוא מתפלל. הס מלהגיד את זה, מה פתאום, כי התפילה שייכת רק למי שיש מנדט על התפילה. לכן אני רואה ביצירה המופלאה של השירים הישראליים לדורותיהם עוד רובד של היצירה היהודית. אני אומר ישראלי כדי שאנשים לא יפחדו מזה, אבל מבחינתי זה גילוי נוסף של כוח יצירה יהודי שבא לידי ביטוי בזה. לא תמיד זה מצליח, במיוחד לא כשמתכוונים לעשות משהו כזה. אבל כשנעמי שמר כותבת 'לו יהי' במלחמת יום הכיפורים, אי אפשר לקחת ממנה ומכולנו שזו תפילה זכה. לכן המהלך הזה שאני עברתי, אני מרגיש שיש בו הרבה פונטציאל כדי לחבר אנשים נוספים.

הרַבָּה תמר: אני גם גדלתי בבית מאוד שר, הלכתי לערבי שירה בציבור והמוח שלי בנוי מהרבה מילים של שירים. ועדיין אני זוכרת את הגילוי שלי של זמירות. גם אני הייתי פעם ראשונה בבית כנסת בחו"ל, והלכתי אחר כך לסעודת שבת עם משפחה והם שרו. אני זוכרת ששאלתי את עצמי איך יכול להיות שאלה שירים שאני לא מכירה ואיזו בושה זו עבורי, וגם – הדבר הזה הפעיל אצלי מקומות בנפש שלא מפעילה השירה בציבור, ומאוד קשה לי להסביר את זה. אני מרגישה שיש הבדל מאוד גדול בין חוויה של לשבת ולשיר ביחד, שיכולה לעורר דברים מאוד גדולים בנפש, ובין לשיר שיר בתודעת תפילה. אני יודעת להרגיש את זה בנפש שלי – אני מאוד אוהבת לשיר, אבל כשאני מתפללת, כשיש שם איזשהי מוכוונת, זה אחר.

ד״ר זעירא: אני מבין מה את אומרת, אני חושב שאצלי החלוקה היא אחרת, אבל אני אספר לך עוד סיפור. בשבת הגעתי עם רעייתי לכיכר החטופים בתל אביב. היו שם כל מיני מיצגים, והרגע הכי מצמרר ומחבר היה כשהונח שם איזה פסנתר, ובחורה שרה משהו מהשירים האלה – 'לו יהי', 'אין לי ארץ אחרת', משהו משם. זה שיר שאם היינו שרים בתנועה ומוחאים כפיים סביבו, הוא לא היה מרגיש ככה. אבל משהו שם בשירה, בנגינה, מפעיל מימדים של הנפש שהם תפילה לכל דבר.
תפילה היא מושג מאוד טעון ומאיים, שצריך לשים רגע בצד. הוא גם ממוסד מאוד, מכוון לשעות ומעמדים ולסטינג ספציפי. אני מקלף את זה משם, ואומר שבכיכר זה היה זך לחלוטין. פתאום אנשים מצאו את עצמם סביב הפסנתר והם שרו – אבל הם לא שרו במובן של יאלה כפיים, זה היה המבע הכי אותנטי של הנפש, משהו שאי אפשר לבטא במילים. אני קורא לזה תפילה. הבעיה היא במונח, בהגדרה, אבל בהתרחשות זה קורה. ובצד השני של זה, יש אינספור תפילות ממוסדות שאין בהם תפילה. כולנו יודעים, וחבריי הדתיים הראשונים שאומרים את זה – ממלמלים. גם ב'תפילה' התפילה ממש לא קורית כל הזמן.

עכשיו, האם אפשר לצמצם להגדרה מדויקת את ההבדל בן שירה ובין תפילה? זו באמת שאלה שאני לא בטוח שיש לה תשובה. אני חושב שכדי ליצור תפילה צריך חיבור בין כמה תנאים שצריכים להתקיים כדי שהיא תקרה. זה לא משהו בחומר, בצליל או במילים. אלא באנשים, אם הם נמצאים פתוחים לאופציה שמישהו יגיד להם משהו.
הרבה פעמים הציבור הישראלי כפי שאני מכיר אותו, אין לו מקום ופניות בלב. הוא עסוק במה הוא בעד ומה נגד ומי אכל ומי שתה לו. אין לו את הרווח הפנימי לאפשר לדברים להיכנס. אז באמת יש משהו בתנאים האם את באה לעשות שירה בציבור, או שאת מגיעה בהתכוונות אחרת, והשאלה היא אם גם הקהל נמצא בהתכוונות כזו, ואם זה נפגש. זה צירוף של כמה אלמנטים. המצב הנוכחי מזמן לנו את זה כל הזמן. הכוונה שם, וחוסר האונים, וגם חוסר הידיעה. כל הדברים שמציבים אותך חשוף מול העולם, ומחפש כוחות. למסד ולעשות את זה בצורה מכוונת לפעמים יכול לפגוע, אבל לפעמים זה גם קורה. אין פה מתכון מדויק.

הרַבָּה תמר: עשו לא מזמן מחקר על אנשים ששרים יחד, ומה קורה להם פיזית ונפשית. מצאו שהדבר היחיד שקורה להם זה שפעימות הלב שלהם מסתנכרות. שזה מאוד הגיוני, כי אם שרים אז צריך לנשום יחד. אבל זה דבר שכשאני שמעתי הדהים אותי. זה ממש הדיוק של מה קורה ברגע הזה.

ד״ר זעירא: כן. האדם חורג מהבדידות שלו ונוגע באחרים. לפעמים האחרים האלה הם האנשים הקונקרטיים שעומדים סביבו במעגל, ולפעמים זה לשלוח משהו לילד בעזה. אבל משהו קורה שם. יש כאלה שיקראו לזה מגע עם ישות נעלמת.

הרַבָּה תמר: אני רוצה לשאול לפרויקט של אותיות לנשמה, שזה פרויקט נפלא עם שם מדויק ביותר. אני אשמח אם תתן לנו קצת רקע עליו.

ד״ר זעירא: בעצם מבחינה נפשית או רוחנית זה נולד ממה שאנחנו מדברים. אני כבר המון שנים מסתובב עם התחושה שנובעת בעיקר מהסיפור האישי שלי – אח שלי נהרג במלחמת לבנון הראשונה, לפני 41 שנה. אנחנו עושים מדי שנה אזכרה עם רב צבאי. המסע שלי לעולם היהודי היה אורך והתרחש לכל אורך השנים האלו. אחד הדברים שהכי פחות הצלחתי להתחבר אליהם הוא קריאת פסוקי התהילים שיוצרים את שמו של הנפטר ואת אותיות נשמה. אני מקבל מעומק ליבי את זה שיש אחרים שזה עושה להם משהו, לי לא.
שנים הסתובבתי עם התחושה הזו, שזה החלק היותר מנוכר שיש לי בתוך הטקס שהוא גם ככה לא פשוט. הדבר השני שהסתובבתי איתו זה ששנים רציתי לעשות את התהילים שלנו רק מיהודה עמיחי. זה היה החלום שלי. מיהודה עמיחי אני תמיד מוציא שורות כאלה ואחרות, פסוקים, שמבטאים אותי בצורה מאוד מדויקת. אז השתעשעתי במחשבה שאני אעבור שיר שיר ודף דף, ואוציא את השורות המתאימות ויהיה כזה מיהודה עמיחי. זה היה רעיון שלא מימשתי.

ואז, לפני כמה חודשים, כשהלכה לעולמה טללית שביט שהיא רבה רפורמית מהמדרשה וחברה, החברה הטובה שלי, הרבה חן בן אור צפוני, באופן ספונטני לחלוטין המירה את אותיות השם שלה לציטוט מכל מיני שירים. היא עשתה את זה לא כדי לייצר איזה מפעל.

שתי החוויות האלה, או השלוש – פסוקי התהילים המסורתיים, יהודה עמיחי שמנקר לי בראש, וההתנסות הפשוטה עם הרבה חן, פתאום זה התחבר לי ואמרתי אוקיי, עכשיו אני עושה את זה, ואני עושה את זה על כל מה שאני יכול, מכל מה שאספתי לעצמי בעולם הזמר הישראלי. יש לי בפתקים אלף שירים מהזמר הישראלי שמנוקדים אצלי ושהשתמשתי בהם בעבר, אז אמרתי שאתחיל מהם. עברתי שיר שיר והכנסתי את עצמי לתוך המעמד הזה, וחשבתי מה יכול להתאים. מה יכול להיות מגוון, לאו דווקא לעסוק במוות. קראתי את השירים בעיניים האלה, ומתוך השירים גרפתי המון המון פסוקים. התחלתי לסדר אותם לפי הא-ב, ואז הלכתי לעוד מאגרים, בסך הכל עברתי על 1500 שירים, ויש עוד.

זו היתה חוויה נורא מיוחדת, כי זה אני עם עצמי והאהבה שלי לעניין הזה, ועם המחשבה שיש כאן משהו לפחות לעצמי. אז אספתי את הכל, והתגלתה לי עובדה מעניינת, שיש אותיות שיש להן מעט פסוקים למרות כל המאמצים שלי, ויש אותיות שיש בהן המון. באות א' יש 40-50 רק מהדברים שאני אספתי, ובאות ג' לא, ובאות פ' לא. למה? ככה. לא יודע.
ברגע שהבנתי שמצטבר כאן משהו, חיברתי את זה למדרשה באורנים ולתנועה הקיבוצית שאני חלק ממנה ושספגה מכה מאוד קשה. אני חושב שהדבר הכי מרגש שקרה זה שהעלינו את זה לאוויר ביום חמישי, לפני עשרה ימים, וביום שישי, יום אחרי זה, כבר השתמשו בזה בשלוש אזכרות. מאז אני מקבל הודעות מדי יום, מהעוטף ומכל מיני מקומות. לא ציפיתי לזה. אני עשיתי מסע עם עצמי, וזה יצא כל כך מהר, ומסתבר שזה עונה על איזשהו צורך.

אני חושב שזה מצד אחד עונה על כך שיש מילים שמישהו אחר כתב, אני לא צריך לכתוב אותן מחדש, ומצד שני אני מפעיל או מפעילה אקט של בחירה. כשאני מפעיל אקט של בחירה אני מנהל שיחה עם הטקסט מצד אחד ועם האדם מצד שני.

הרַבָּה תמר: זה אקט מדרשי. ומצד שני, זה לא אלטרנטיבה או חלופה לפסוקי התהילים, אלא משהו אחר, שנוגע בצורך עמוק של בחירה ועיצוב האבל.

ד״ר זעירא: ממש! אתה רואה את האדם עולה מול עיניך, ואתה רואה את הקהילה והמשפחה, כל המעגלים נמצאים שם, והטקסט גם. ועכשיו אני עושה תהליך של ברירה ובחירה. אבא של אישתי נפטר בשיבה טובה בגיל 97 יומיים אחרי הפרסום, והיא לקחה את מאגר השירים ובחרה מתוכו. והיה ממש אפשר לראות ישר שנוצרת אינטרקציה, כי זה לא רק לקרוא שורות ולמלמל אותן, היא שואלת את עצמה בתהליך 'למה השורה הזו? למה זה מתחבר?' וזה מעורר איזו שיחה, אינטימיות שנותנת את הצד שמגביה, קורה משהו טיקסי, חגיגי, אבל אחרי זה גם אומרים איך זה מתחבר לעולמות שלנו. אז זה הופך להיות משהו נורא עמוק ומשמעותי. אני חושב שאלה התגובות שמגיעות כרגע מכל העולם.

אני גם ביקשתי רשות מכמה שיותר כותבים שהצלחתי להגיע אליהם, זה היה עשרות. והאופן שבו הם הגיבו – הם הודו לי שהשתמשתי בשירים שלהם – משהו שעבד פה באופן יוצא דופן.

הרַבָּה תמר: אני מרגישה שאני לא מצליחה לדבר, אבל אני כן מצליחה לשיר. זה נשמע שזה יושב על המקום הזה, שאין מילים, אבל טוב שאנחנו יכולים להיאחז במילים של מישהו אחר.

ד״ר זעירא: נכון, והניגון גם מהדהד שם מאחורה. אני אמנם מקריא או קורא את המשפט, אבל בראש האחורי שומעים את הלחן, ואת הזמר או הזמרת ששרים את המשפט.

הרַבָּה תמר: האם נמנעת או דווקא חיפשת בכוונה שירים שיש בהם איזכורים של אלוהים, או של הדת?

ד״ר זעירא: לא הייתי עסוק בשאלה הזו בכלל. יש שם גם הרבה פסוקים שאני לא הייתי מכניס לצפילה שלי, אבל אנשים אחרים כן מתחברים. אני החלטתי שאני לא עוסק בעולמות השירה המקודשת, כי היא מגיעה עם הרבה מטענים. אני רציתי ללכת למקום שהציבור הישראלי לא תופס כמאיים, או כמשויך למקומות מסוימים. להיפך, רציתי ללכת מהבנאלי והמוכר, ולראות איך הוא יכול להיות פיוטי, מגביה ומעורר את הנפש. האם השירים האלה דווקא יכולים להפוך לתפילות? תיאורטית בוודאי שכן. זה כבר קרה בהיסטוריה, שירים שקודשו לאורך השנים. האם אני יודע מה המתכון שהופך פזמון ישראלי לתפילה? לא. אני חושב שמימד הזמן הוא שיקבע פה. עוד מאתיים שנה יגידו.

הרַבָּה תמר: ואם אני חוזרת לתחילת השיחה, מבחינתי, דור אחריך, 'אלי אלי' הוא כבר ממש תפילה. הזמן הפך אותו לכזה.

ד״ר זעירא: כן. וכתבה אותו חילונית־ציונית־סוציאליסטית, הלחין אותו חבר קיבוץ חילוני מהנוער העובד, דוד זהבי, ושרו אותו צנחנים. אבל זה יותר חזק מאיתנו.

הרַבָּה תמר: האם אתה מרגיש שיש עת רצון עכשיו בחברה? אולי הפרויקט זכה להצלחה בגלל זה?

ד״ר זעירא: אני חושב שיש משהו בימים האלה שפותח משהו. אני לא יודע מה יצא מזה, אבל אני בטוח שיש תחושה של אנשים שהם צריכים להאחז במשהו – באנשים אחרים, בעצמם, בהיסטוריה, במשהו שהם לא מבינים – המצב הזה קורה עכשיו לנוכח המציאות הבלתי אפשרית שאנחנו מתקפדים בתוכה והדילמות הבלתי אפשריות שלה. אני חושב שקורה כאן משהו אמיתי. זה התנאי הראשון שיקרה כאן משהו.

אמן. והלוואי שמתוך השבר הזה יצמח גם מקום רוחני ישראלי עמוק. תודה על המקום שלך ועל הדבר הזה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
• 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – צוות גלויה
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• על חוויית אמירת הקדיש שלי – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
• אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו
• יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה – יוסקה אחיטוב ז"ל
• הפיוט כגורם מקשר בין אירוע פרטי, בני המשפחה וא-לוהים – רחל אילון כוכבא
• בכי המים ושירתם – שרה פרידלנד בן ארזה
• מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת – טקס חנוכת הבית – הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל עמי ומרב למברגר
• סדר נשים – קערת החירות – טו"ר רבקה לוביץ

המלצות לקריאת שירה במגזין גלויה הנוגעת באובדן:

• שלושה שירים על אובדן – חרות לוביץ'
• בודפשט – קארין קצב
• * (אמא של ילדה מתה היום) – קרן אדוריאן
• מתגעגעת – דפנה ארמן
• כל מה שאני מגדלת נובל – בר ג'וזפין
• במסתרים – רוחמה גבל-רדמן
• יהא הגוף – חגית מנדרובסקי
• השתיקה – אריק וידר
• כמעט שלושים יום אחרי – ליאור שפירא
• עקה שקטה – סלעית
• שלושה שירים על אובדן – חרות לוביץ׳
• להבדיל קינה מקינון – חוה פנחס-כהן ז״ל
• לשחות בים הכאב – נעמה מרקס אבקסיס
• ילדה מתה בתוכנו – אלון תמרי

ראיונות נוספים ב״גלוית עיניים״:

• 
  "הכוח של קהילה הוא כח מנחם, מחבר מארגן" – ראיון עם אבי דבוש
• "צלם אלוהים שבנו הוא האפשרות לבחור בטוב" – ראיון עם רעיה אפנר
• "העשייה בתוך הקהילה מאפשרת חוסן" – ראיון עם הרבה ד"ר ענת שרבט
• ״יש לנו שליחות עצומה שתהיה המשכיות, ולו רק מבחינה זו אסור לוותר על הנשים, שהן חמישים אחוז מהעם״ – ראיון עם הרבנית רחל קרן
• "היי השינוי שאת רוצה לראות בעולם״ – ראיון עם הרבנית דבורה עברון
• "המטרה שלי היא לא ללוות מישהו, אלא שהמישהו הזה ילך וילווה מישהו אחר" – ראיון עם הרבה תמר אלעד-אפלבאום
• "הם מתעקשים שהם רוצים להיות בפנים, וזה לא קל עבורם. אנחנו חייבים להם" – ראיון עם הרב יששכר כ"ץ
• ״צריך לייצר מסגרות של ביחד, של 'אישה לרעותה תאמר חזק'״ – ראיון עם הרבנית מיכל נגן
• "רוב הנוער הדתי בארץ לומד ומתחנך על הלכה שהיא שחור ולבן" – ראיון עם הרב דוד ביגמן והרבנית אריאלה ביגמן
• ״היה לי ברור שאני לא יכולה להישאר בלי הידע – לא בשביל עצמי ולא בשביל התלמידות שלי״ – ראיון עם הרבנית שלומית פלינט
• "אני מגיע ממקום עניו ומקשיב למציאות, כדי לגלות עולמות שונים משלי" – ראיון עם הרב ד"ר עדו פכטר
• ״דווקא ממקומות החוסר ניבטת נצחיותה של התורה, כי מתוכם היא מתחדשת בכל דור״ – ראיון עם הרבנית שלומית פיאמנטה
• ״אדם לא צריך להיות נתון בסבל נפשי בצורה מתמדת בכדי לקיים הלכה״ – ראיון עם הרב יוני רוזנצוויג
• ״ככל שיש מקום ליותר דגמים, יותר בוחרים להישאר בפנים״ – ראיון עם תמר ביטון
• ״להיות כתובת נגישה ורגישה״ – ראיון עם הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל
• ״ליווי רוחני בשבילי הוא חיזוק ההכרה בצלם הא-לוהים שיש באדם״ – ראיון עם המלווה הרוחני הרב מייק שולץ
• ״אם קיים בעולם גֵּן של אהבת תורה, אז כנראה נולדתי עם הגן הזה״- ראיון עם הרבנית בתיה קראוס
• ״פמיניזם זה שם קוד להוספת טוב בעולם״ – הרב אביע"ד סנדרס
• ״אנחנו עֲרֵבוֹת למרחב כולו, לא רק לעצמנו״ – ראיון עם חפציבה כהן-מונטגיו
• "קבוצות הן כמו ישות עם חרדות שמניעות אותה. צריך לעזור לקהילה להרגיש שהיא לא נלחמת על קיומה" – ראיון עם ד"ר יהונתן פיאמנטה
• "יש מתח בין הרצון של האנשים לפרטיות כשהם מדברים עם הרב לבין הרצון לייצר מוגנות" ראיון עם הרבנית אביטל אנגלברג
• "הלוואי שתחושו בין המילים את האהבה לגוף, לבריאה, לאנשים ולתחום הזה שהפך עבורי למסע חיים" – ראיון עם דפנה פלר
• "אין דבר כזה אדם שאין לו קול – יש אדם שהקול שלו לא נשמע" – ראיון עם חמוטל גורי
• ״אני תמיד יוצרת, בכל תקופה בחיי״ – ראיון עם המשוררת נגה באומס
• ״השליחות שלי בעולם היא חיבור בין תרבות חזותית להגות יהדות״ – ראיון עם המאייר והמעצב יניב טורם
• ״לקח לי זמן להצליח לומר בבטחון שיופי מרפא את הנשמה״ – ראיון עם נעמה סדן
• ״להפוך את ההורים והאחים השקופים- לזקופים״ – ראיון עם פיני וברוריה רבינוביץ'
• ״״אפשר לומר שהדברים היו אצורים ועצורים בי״ – ראיון עם המשורר אהרלה אדמנית
• "יש בי אמונה חזקה בזוגיות וביכולת שלה לרפא" – ראיון עם כנרת סמואל-פולק
• ״עלינו ללמד את ילדינו לראות את המיניות מנקודת מבט של קדושה ושל כבוד הדדי עמוק״ – ראיון עם ד״ר יוכבד דיבו
• ״מיניות זה החיים. כמו שבכל תחום אחר יש עליות וירידות, רגעים של גאות ושפל, ככה גם בתחום זה״ – ראיון עם ד״ר מיכל פרינס
• ״אין לי אג'נדה לתקן אף אחד, אני רוצה להעניק בחדר הטיפולים שלי מרחב בטוח ומכיל״ – ראיון עם המטפלת טלי רוזנבאום
• ״אין דבר המקרב יותר בין הורים וילדים מאשר שיח בריא על גוף ועל מיניות״ – ראיון עם יפה צוקרמן
• ״היה לי חשוב להביא את עולם הזיקנה לקדמת הבמה״ – ראיון עם המשוררת חגית זוהרה מנדרובסקי
• "כתיבה היא בסך הכל עוד הופעה של חיים" – ראיון עם המשורר אורי פרץ
• ״יש דברים שאי-אפשר ללמוד מאחרים״ – ראיון עם המשוררת חלי טל שלם
• ״הכתיבה הפכה בשבילי ל׳קרש הצלה׳״ – ראיון עם המשוררת אריאלה נידם-פרץ
• "השירה היתה בתוכי וחיכתה לשעתה להיחלץ" – ראיון עם המשוררת אדוה מגל-כהן