מגזין גלויה שמח לארח את חלי טל שלם לשיחה על שירה, איזון בתהליכי היצירה בהשהיית המבקר הפנימי עד שלב ההכרח של העריכה ועל פערים שדחפו כבר מילדות אל הכתיבה.
ספרי לנו קצת על עצמך.
נולדתי בבני ברק בשנת 1974. אני בוגרת לימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית בספרות עברית ולימודי התאטרון, ותואר שני ותעודת מטפלת בביבליותרפיה מאוניברסיטת חיפה. כיום, אני מתגוררת בבית זית.
שתפי אותנו, מה פירסמת עד כה?
פרסמתי שירים במוסף "תרבות וספרות" ובמוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", בכתבי העת "מאזניים", "הליקון", "משיב הרוח" ובבמות נוספות. חלק משירי גם הוצגו בתערוכות שונות. כתבתי את ספר הילדים עֵץ טְרֻבָּל: ספר על אהבת הטבע, האדם והשפה. הספר ראה אור בשנת 2015 (כיום ניתן גם להאזין לו באייקאסט).
"מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי לבד."
ספר השירים הראשון שלי, תעבירי את הסכין, ראה אור בשנת 2018, בהוצאת 'פרדס' וספר השירים השני, שלי את לא לבד, ראה אור ממש לאחרונה, בהוצאת עיתון 77.
ספרי מעט על תהליך ההפיכה שלך למשוררת. איך הגעת למקום שלך היום? מה היתה מערכת היחסים שלך עם המילה הכתובה בילדותך ובבגרותך?
השיר הראשון שכתבתי בכתה ב' או ג', היה על עקידת יצחק, לבקשת המורה לתנ״ך. ניכרה בו הקפדה על חריזה ומצלול – "…אז שאל הבן כשעיניו נעוצות בשמי התחלת – [הטעות שלי במקור] אבא, לשם מה המאכלת?". ביום פטירתה של רחל אמנו התבקשנו לכתוב מעין יומן שלה וכתבתי על הקנאה באחותה ועל הכמיהה לילד. המחנכת הנערצת עלי סימנה "וי" וכתבה על ידו משהו אבל התחרטה ומחקה. משניגשתי לשאול אותה מה היא כתבה היא ענתה "תראי רחלי, זה יפה מה שכתבת, אבל את צריכה להבין שלצדיקים לא היו רגשות".
פערים אלה בחיי הצעירים שהלכו ונפערו עם השנים, בד-בבד עם האזנה וקריאה של ובספרים הם שגרמו לי לכתוב. מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי לבד. עם ובלי קשר למציאות החיצונית. בהיותי ילדה אהבתי לשמוע בתקליט את "אני לבדי בבית" של לאה גולדברג. הזדהיתי עד מאד עם הילה שחיכתה ל"ארבלון מבית הברוש" של נורית זרחי, ומאוחר יותר עם האסופית, עם טום, מנקה הארובות היתום מילדי המים, פינוקיו עוד בטרם הפיכתו לילד אמיתי ואנני – היתומה הג'ינג'ית – היה הסרט האהוב עליי. נמשכתי אל המעשיות האמיתיות של האחים גרים והתמזל מזלי לפגוש בהן בטרם דיסני פיזרו עליהן אבקת סוכר. גם נונו מיש ילדים זיגזג, טלי ממכשפל'ה קטנה, השיר צמח בר של רחל שפירא, וכל השירים של יונה וולך, דליה רביקוביץ' ולאה גולדברג סיפרו לי על טעמה של בדידות. מילותיה של אנה הרמן (שרק מאוחר גיליתי שהיא בת גילי), עזרו לי לנסח את התחושה.
האם היתה נקודת מפנה בחייך בה התחלת להתייחס אל עצמך כ״משוררת״?
במהלך השנים כתבתי גם במסגרת סדנאות כתיבה מתמשכות וחד-פעמיות. כשתגובות המנחות ומשתתפי הסדנאות החלו להיות "איך זה שהדברים האלה עדיין לא בחוץ?", "יכולת להיות אומנית", "את בהחלט משוררת" ועוד. החוויה המצטברת הזו יחד עם היציאה לדרך חדשה בחיי בעקבות שבר הגירושין, הביאו אותי למפגשי עריכה מרתקים ומלמדים עם עורכת שיריי, המשוררת אנה הרמן, ולעבוד.
האם יש ספר שהשפיע עלייך במיוחד?
יש לא מעט. הם משוייכיים לתקופות בחיים ואני זוכרת היטב את הזמן והמקום בו התחלתי לקרוא בהם, ועד לתחושת ההישאבות הממכרת והחזרה אליהם במהלך השנים. כרגע עולה לי הספר "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר. הכתיבה המעין יומנית, החכמה, הרגישה והסוחפת, הצובעת בצבעים עזים את התחושות המבעבעות ועוטפת במילים הולמות ופועמות כל כך סיפור שלם ובין-דורי של חיים ומוות, הותירה בי רושם עז. גם אופן הכתיבה האותנטי, המתריס והבועט, המצביע על הפערים בערכי החברה הדו-פרצופיים, בדגש על "מה-יגידו", מתובל היטב בהומור עצמי, בכתביהם של גבי ניצן, יהונתן גפן ואתגר קרת השפיעו עלי במיוחד ולא השאירו אותי לבד.
האם יש שיר שמלווה אותך בחייך?
וואו, איך אפשר לבחור בכלל? אנסה, למשל "גולם" לאנה הרמן שגם כתבתי עליו, "עוד אבוא אל סיפך" האלתרמני, "הנחל שר לאבן" ו"אהבתה של תרזה דימון" של לאה גולדברג, "לא יכולתי לעשות כלום" של יונה וולך, "פורטרט" של דליה רביקוביץ', "שיר בין ערביים" ו"כשהיא הלכה" ליהונתן גפן. וכמובן, יש עוד.
האם יש לך צד מפתיע, תחביב מפתיע?
אני אוהבת ויודעת לשיר. כשהייתי ילדה כמעט ושרתי בפסטיבל שירי הילדים – עברתי את שלבי הקבלה הראשוניים ההמוניים והתקבלתי יחד עם עוד ארבע בנות לשיר את השיר של להקת סקסטה דאז "בחצר המלך סין" אבל אמא שלי אמרה שאם לא סולו – לא שווה, (וגם די התעייפה מלהסיע בכל פעם לתל-אביב לחזרות הרבות). לפעמים נכתבים בי לחנים לשיריי ובהשקת ספר שיריי השני הופתעו חבריי וחברותיי לשמוע אותי שרה שיר שכתבתי מתוך הספר והלחנתי יחד עם עינב גקסון כהן.
איזה עצות תעניקי לכותבות.ים צעירות.ים?
לקרוא (לשנן ממש ואפילו ללמוד בעל-פה, כך המוסיקה של הטקסט תדבק בכם) ולכתוב – בלי הפסקה, גם כשנתקע. להקדיש לזה זמן.
למצוא מישהו לכתוב איתו או איתה (גם בהתכתבות לפרקים). אם מי שאתם אוהבים את הכתיבה שלה עדיין בחיים – למצוא אותה וללמוד ממנה כל מה שאתם יכולים. יש דברים שאי-אפשר ללמוד מאחרים.
לשחרר את המבקר הפנימי לחופשה ארוכה. אל חשש, הנטייה להאכיל בכפית תיעלם עם הזמן וסכין העריכה בוא תבוא, אבל קודם – בואו אתם!
האם יש עוד תחומים בהם את פועלת?
אני ביבליותרפיסטית המטפלת ומדריכה בקליניקה פרטית ובמסגרות של משרד החינוך. באחת מהן יזמתי פרויקט בשם "מישהו שומע אותי" – סדנת כתיבה לנערות בסיכון בהנחייתי, בשיתוף עם מגמת ההלחנה ב"צוללת הצהובה". בנוסף, אני מלווה תהליכי כתיבה יצירתיים, לפעמים עד כדי הפיכתם לספר. "יילדתי" קרוב לעשרים סיפורי חיים ואחרים – הכי מבוגרת שליוויתי את כתיבתה בת 93, לוחמת פלמ"ח חזרה לכתוב שירים אחרי ששיריה האחרונים בגיל 19 נשרפו ב"שבת השחורה" והכי צעירה – בת 30 (עם סיפור חיים של שמונים שנים לפחות).
מתי את חשה חירות?
בזמן ובמקום בהם כל מה שמתבקש ממני הוא להיות אני ללא זיופים וחריקות וכשאני מצליחה להיות.
- מוזמנות ומוזמנים לקרוא בשיריה של חלי טל שלם, במגזין גלויה
- לרכישת ספרה של חלי טל שלם, את לא לבד>> לחצו כאן
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
