דיונים טכניים בשאלות כגון מתי וכמה פעמים על בני זוג לקיים יחסים, נשמעים לנו צורמים ומשונים. מבט נוסף על גדרי מצוות עונה יכול ללמדנו על יתרונות העיסוק בגדרים הטכניים, הרלוונטיים גם לימינו.
אנחנו רגילים לתפוס את המפגש המיני בין בני זוג כרגע מיוחד, מרגש ונכסף. אנו מזהות ומזהים בזמננו את יחסי האישות כדבר אינטימי ועדין שצומח מתוך תשוקה הדדית, באופן ספונטני ורומנטי. דיונים טכניים בשאלות כגון מתי וכמה פעמים על בני זוג לקיים יחסים, נשמעים לנו צורמים ומשונים: הם נוגדים את תפיסתנו הטבעית, נשמעים מוגזמים ואולי גם מיושנים ונטולי רגש, אך העיסוק ההלכתי במצוות עונה נוגע גם בגדרים הטכניים הללו.
ניתן לפתור את הקושי בהצבעה על הפער שבין התקופות הקדומות לימינו. עליית ערך הרומנטיקה, האינדיבידואליזם ומושגי הזוגיות והאהבה בני-זמננו, כל אלה אינם נחלת ימי קדמונינו. בנוסף, בתקופות קדם מקובל היה ריבוי נשים. פערים אלו ונוספים יכולים לספק הצדקה לצורך לעגן את הזכות לקירבה מינית בתוך לוח זמנים מוגדר וקשיח.
שארה, כסותה ועונתה
בחיוב של איש על אשתו, בעת הקידושין, הוא מתחייב ב"שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ". על האיש למלא ולספק את צרכי אשתו בשלושה תחומי יסוד: מזון, לבוש ומין. זוהי שלשה מעניינת שיש מקום להעמיק במחשבה אודותיה: מדוע דווקא אלו זכויות היסוד של האישה? מה כל אחד מהתחומים הללו מסמל ומבטא? לענייננו כעת, נבחין כי הסיפוק המיני נתפס כזכות יסוד של אישה במערכת הנישואין. זוהי הבנה בסיסית אמנם, אך היא מפתיעה בכל פעם מחדש. אנו רגילים לתפוס זכויות נשים כתופעה מודרנית ביותר, ושיח על הזכות לסיפוק מיני נתפס גם הוא כבן-זמננו. כמובן כי במציאות פוליגמית חשיבות הבטחת זכויות של אישה במערכת נישואין היתה שונה בהשוואה לימינו. יש כמובן גם צורך להרחיב את המבט, לדייק ולחדד כי זוהי כמובן זכות הדדית, שהלא הגבר בא גם הוא על סיפוקו בקיום היחסים עם אשתו. במציאות בת זמננו השיח מנוסח אחרת לחלוטין, ולא מדובר בהכרח על זכות של אחד הצדדים, כי אם בנשיאה הדדית של החובות והזכויות על ידי שני בני הזוג, זו לזה וזה לזו. אך על כל פנים, מצוות עונה היא יסוד בסיסי העומד בתשתית הנישואין.
מי זאת עונה
מדוע מכונה מצווה זו "עונה" דווקא? מסתבר להציע כי כמו בלוח השנה, העונה היא דבר התלוי בזמן. בעולם הקדום – בתקופת המקרא, חז"ל ולמעשה עד שהופיע לוח השנה הגרהייתגוריאני – משך העונה לא היה ידוע אלא השתנה. ובכלל, עונות השנה משתנות לפי המיקום על פני כדור הארץ, ומתאפיינות בתופעות אקלימיות שונות באיזורים שונים. "עונה" היא, אם כן, מועד וזמן קבוע מצד אחד. מצד שני, גבולותיה אינם קשיחים כל כך, והיא משנה את צורותיה. כך גם מצוות עונה – משך זמני ההיתר והאיסור, הזמנים המותרים בתשמיש, תדירות קיום יחסי המין.
כדאי להרהר בקשר שבין המושגים "עונה", "עינוי" ו"מַעֲנֶה" (=תשובה) –
הזיהוי של מצוות עונה כתלויה בזמן מוסבת בדיונים הלכתיים על הזמן הזוגי האינטימי שהאישה זכאית לו במסגרת הנישואין (ובטח בעולם שבו ריבוי נשים היה מקובל להלכה), אך מוסב על זמינותו של האיש והימצאותו בבית ובקורלציה לזמני הטהרה של האישה. בימינו, הודות לחיי מונוגמיים, היחס אל מצוות עונה היא מתוך הברית הקיימת בין שני בני הזוג (וללא איום של אישה שניה מהווה "צרתה") ומצד הזמן האפשרי מצד ימי הטהרה. על כן, מצוות עונה מעלה את שאלת הרצון ולא רק את ההימצאות בבית (שכלל הנראה מרובה יותר מאשר עולם קדום יותר של לינה לפרקים ארוכים מחוץ לבית, בשל מסחר).
הימנעות מחיי אישות נתפסת לא רק כפרישה והתרחקות אלא כעינוי. את זאת אנו למדים בעת במושג זה בדברי לבן ליעקב (בראשית לא, מט-נ): “יִוְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱ-לוהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ”. יתרה על זאת, מעשה מיני בכפיה שמזוהה כאונס מהווה עינוי של ממש (בראשית לד, ב): “וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ”.
בגמרא השימוש במונח העינוי המקראי, מקבל תוקף נוסף; כך גם מובן מתוך מסכת יומא שחלק מדרכי ההתענות ביום הכיפורים הוא מפרישה מתשמיש המיטה כפי שמופיע בתלמוד במסכת יומא ((עז ע"ב) – "תשמיש גופה איקרי ענוי" וכן במסכת כתובות (מז ע"ב) "דמניעת תשמיש המטה קרוי עינוי ויש לומר דה"נ קאמר קרא עונתה לא יגרע דבר שהוא כעינוי כשמונעו ממנה דהיינו תשמיש" .
אם כן, מובן כי החובה של מצוות "עונה" היא של זמן התייחדות וחיבור יכולה להיות בהחמצה עצומה ואף באופן לא תקין ועל כן תהווה עינוי, בעוד שקיום המצווה מתוך קשב ורצון הדדי יביא למתן מענה עבור שני בני הזוג.
מֵאֲחוֹרֵי כָּל חַלּוֹן מוּאָר מִסְתַּתֵּר סִפּוּר חַיִּים
נחלקו הפוסקים בשאלה מה הן משמעויות המילה "שארה, כסותה ועונתה" עליהם מתחייב האיש לאישה בכתובה. רמב"ן פירש "שְׁאֵרָהּ, היינו שבעת הייחוד יהיו בקירוב בשר. כְּסוּתָהּ, היינו השמיכה והמיטה המשמשת אותם בעת החיבור. וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו". לעומת רש"י שפירש "שְׁאֵרָהּ היינו מזונה, כְּסוּתָהּ אלו בגדיה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור". שני הפירושים שמים את מרכז הכובד של חיי הנישואין על מימוש היחסים בין בני הזוג. מעניין להבחין שאף שהם מפרשים את המילים באופן שונה, שניהם מעניקים חשיבות לחיי החומר הסובבים את הזוגיות. במילים אחרות ניתן לומר "אם אין לחם, אין אהבה". שניהם מדגישים על החשיבות של הרוגע והמודעות הכלכלית כדי לאפשר לזוגיות להיפתח ולפנות אל החיבור בין שני בני הזוג. שניהם לא מבקשים סטנדרטים כלכליים גבוהים, אלא דווקא את הפשוט, אבל המחוייב כדי להיפנות אל המצווה מתוך שמחה, ולא מתוך חרדה. משום שלא יתכן שאנשים האוהבים אחד את השני לא ידאגו לשאר הצדדים של חייהם המשותפים.
ניתן לראות את הביטוי "כסותה" באופן לא רלוונטי לחיינו, בהן נשים עצמאיות ולרוב בעלות בסיס ובטחון כלכלי משל עצמן, אולם ניתן גם להעניק לה פרשנות אחרת. שדרך לקרב אל המעשה, היא להרחיק את הדאגות מן הזוגיות ברגעים יקרים אלו. בין אם על ידי שיחה שמפרקת מטענים ודאגות מחיי היום יום הטורדים, ובין אם המעשים אחרים שמטרתם להתכנס פנימה, אל תוך הרעות והביחד של בני הזוג.
זהו חלק מהיחס ההלכתי לדרך המובילה למפגש בין בני הזוג. ההכנה לקראת המפגש, החיזור ההדדי, שנעשה עדין יותר בזוגיות ארוכה. בין אם בשיחה, בדברי אהבה, ובין אם בהתקשטות והפניית תשומת הלב זה לזו. ישנו איסור מפורש לבוא על אישה כאשר הם בשעת מריבה או כעס, ואף התייחסות פרקטית בהנחיה "להרבות בחיבוק ונישוק", כדי שבני הזוג יגיעו לחיבור בניהם באהבה ופיוס, ולא מתוך עינוי או צער.
החשיבות של קרבתם ואהבתם של בני הזוג גדולה, עד כדי כך, גם במקרים בהם בני הזוג נאסרו זו על זה, הם עדיין מחוייבים לדור באותו החדר, ולהשתדל לשמח איש את רעותו כמיטב יכולתו ובטווח שההלכה מאפשרת.
על זמנים ומינונים
חז"ל, במשנה ובגמרא, עוסקים בדיון המעשי על ה"עונה": כמה זמן נמשכת תקופת ההיתר של בני הזוג? מתי עונת הזיווג שלהם? הדיון במשנה (כתובות ה, ו) נפתח בהגדרת "המדיר את אשתו מתשמיש המיטה", כלומר ביוצא הדופן, במקרה הפתולוגי: מי שאיננו מצוי מספיק עם אשתו. הדיון בנושא מציג תפיסות שונות: בית שמאי מניחים שה'מדיר' הוא מי שאיננו מקיים את מצוות עונה עם אשתו שבועיים, ובית הלל אומרים שמדובר בשבוע. אנו רגילים לכך שבית שמאי מביעים דעה מחמירה, ובית הלל מקלים. אך כאן ההפך הוא הנכון: בית הלל מחמירים בחיבה היתרה, ובעצם מגדירים כי כבר לאחר שבוע ללא קיום יחסים נחשב האיש ל'מדיר'. כך או כך, חכמים מסמנים אותו ומתוך כך מבקשים להשיבו אל הבית, לתת לו נוכחות לצד אשתו ולזמן מפגש ביניהם.
עם זאת, המשנה מגדירה יוצאי דופן: לתלמידי חכמים יש אישור להרחיק הרחק מתחומי העיר, ועליהם לשוב רק פעם בשלושים יום (נרחיב על כך בהמשך). בהמשך לכך מרחיבה המשנה ומגדירה את דרישות העונה לפי התורה: "העונה האמורה בתורה, הטיילין, בכל יום. הפועלים, שתים בשבת. החמרים, אחת בשבת. הגמלים, אחת לשלושים יום. הספנים, אחת לששה חדשים, דברי רבי אליעזר". זהו פירוט דיפרנציאלי, המבחין כל מקרה לגופו, ומכיר במתח שבין הקריירה לחיי הבית. כל קונסטלציה משפחתית והדינמיקה שלה – מכאן צומח העיסוק בתכיפות המינימלית הנדרשת בין בני הזוג ובתדירות קיום יחסי אישות שאין לפחות מהם. מצד אחד, נראה כי חכמים מגינים על חיי הבית, מבקשים לרסן את השתלטות העבודה על חיי האדם ולדאוג שיזכה לשהות ביתית, שלום בית ומימוש זוגי. אך לצד זאת ישנה הכרה בתובעניות של חיי העבודה, ולגיטימציה (מוגבלת אמנם) להיעדרות מהבית בשל נסיבות מקצועיות. המשנה מבקשת לאזן בין השניים, ולשמור על המידה הנדרשת בכל אחת מהזירות.
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא?
הזכרנו את ההיתר המיוחד שניתן לתלמידי חכמים: לצורך לימוד תורה ניתן להרחיק ולחזור הביתה פעם בשלושים יום. אך הגמרא מעידה כי זוהי דעת מיעוט, דעתו של רבי אליעזר, ומספרת כי בפועל חכמים התירו לתלמידים לשוב מלימודם הביתה פעם בשנתיים או שלוש. זהו פער זמנים דרמטי בהשוואה לרשימה שראינו במשנה. ואכן, לצד "העדות היבשה" כי כך נהגו חכמים, מופיעות מספר אגדות העוסקות במחירים הכבדים של חיים הרחק מן הבית. האגדה הפותחת מפורסמת למדי:
רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא [רב רחומי היה מצוי לפני רבא, רבו, בעיר מחוזא].
הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי [היה רגיל שהיה בא לביתו בכל ערב יום הכיפורים].
יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד נמשך בלימודו].
הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי [היתה מצפה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא].
לא אתא. חלש דעתה [לא בא. חלשה דעתה].
אחית דמעתא מעינה [נשרה דמעה מעינה].
הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה [היה יושב בגג, נשר הגג מתחתיו, ונחה נפשו (מת)].תלמוד בבלי, כתובות סב, ע"ב
תלמוד בבלי, כתובות סב, ע"ב
זהו סיפור איום וכואב. לימוד התורה הוא ערך עליון והוא דוחה ערכים רבים מפניו. אך כפי שמעיד הסיפור, כל אחד מבני הזוג משלם מחיר כבד בשל ההיעדרות הממושכת והאכזרית. לאור זאת הגמרא מסיקה שניתן ללמוד על עונתם של תלמידים חכמים בכלל:
"עונה של תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל מערב שבת לערב שבת. "אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א), אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת"
בבלי, כתובות, שם
בבלי, כתובות, שם
חכמים משבחים את ההגעה השבועית הביתה, ולמעשה את קיום היחסים בערב שבת. מאוחר יותר בציר הזמן היהודי, בחיי הקבלה והחסידות, התקבע ערב שבת כזמן המשובח והראוי לקיום יחסים זוגי וסגפני.
יש לשים לב, הדיון כולו עוסק במינימום הפעמים, ולא נוגע ברף המקסימום. רק מאוחר יותר ישנן התבטאויות על גברים שהיו "מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים", כלומר באופן חסר פרופורציות הנחשב כמידה רעה. אך מעיקר הדיון נראה כי דאגתם של חכמים נתוה לחשש שימעיטו בתשמיש, ולא שיפריזו.
חשק מיני נורמלי
כְּמוֹ הַרְבֵּה צְלָלִים, כְּמוֹ הַרְבֵּה שְׁבִילִים
מטבע הדברים ההגדרה מה נחשב "נורמלי" בימנו אנו תלויה בשגרה, במקום ובזמן של כל זוג וזוג. בוגרי החינוך הדתי המגלים את הקרבה הגופנית על נפלאותיה וטובותיה, עלולים לחשוב שהן "מכורים" או שיש להם "בעיית עודף חשק", ולא כך הוא. שתי סיבות עיקריות לכך:
ראשית, משום שהמסרים שאנו מקבלים מהסביבה ביחס לשיח על מין מביאים אותנו להגדיר במילים קשות כהתמכרות או כאובססיה דברים שאינם נופלים להגדרות אלו.
שנית, שההנאה הנפשית והגופנית מהחיבור היא טבעית ונורמלית ובריאה ומשמחת, וכך גם הרצון בה, ודאי כאשר ההנאה חדשה והאדם חדש. ההיפך הוא הנכון: המגמה שעולה מן הפוסקים היא שיש חשיבות גדולה מאוד להיענות לרצון של בן או בת הזוג כאשר הם מבקשים את אהבתם. הדימויים שנאמרים לגבי ההענות זאת קשורים באופן הדוק ל"ואהבת לרעך כמוך", כלומר, שדווקא בחיבור בין איש ואישה, כאשר אחד מבקש לשמח את השני, מתבצעת המעלה הגבוהה הכולל ישום פיזי, נפשי ורוחני כאחד.
הבסיס העיקרי של תקשורת מקרבת וגלויה בין בני הזוג, בנוגע לצרכים שלהם, ואף בנוגע לדרכים בהם מבקשים או מחפשים את הזולת, הינו קריטי בסוגיה רגישה שכזאת. ישנם אנשים שדורשים מפגשים מעטים יותר ואילו אחרים זקוקים לרבים, לא בהכרח בהתאמה מגדרית לדימוי שאנו מכירים מביטויים עממים ידועים. יתרה מזאת, ההבנה שלעיתים גם בני הזוג משתנים, וצרכיהם משתנים לאורך השנים. המקום המבקש להשוות לזולת אין לו כאן פתחון פה.
הלשון שנוקטים בה הפוסקים בנוגע למונעים קרבה בין בני הזוג חריפה ביותר, ללמדך מה עצומה החשיבות שהעניקו לחיבור בין בני הזוג. גבר או אישה שלא דואגים לבני זוגם מכונים "מורד" ו"מורדת", והדבר משמש כעילה לגירושין ואף סנקציות בדמי הכתובה. אולם אין צורך להרחיק עד למקרי קצה אלה, אלא מתוך שזוהי "דרך ארץ", שאין צורך להסביר מה שאדם חש באופן טבעי ומוסרי, שזוהי חובתו בתוך הזוגיות. זוהי חובתם ושמחתם של בני הזוג לדאוג אחד לעונג של השני, שאם לא ידאגו אחד לשני – הרי שהם עושקים אחד את השני, שאין אף אדם אחר בעולם שמסוגל לדאוג להם.
כמה פעמים מותר לקיים יחסי אישות?
קָצָר / רחל חלפי
אַנִי עַדַיִן מִתְקַשָּה לְעַכֵּל
שֶמֵאַחוֹרֵי כֹּל חַלוֹן מוּאָר
מִסְתַּתֵּר סִפּוּר חַיִּים
לֹא פָּחוֹת
עָמֹק
מִשֶּלִּי
הגדרת גבולות הגזרה של המצווה, הן מכיוון התדירות הן מכיוון הדברים המותרים במיטה בין בני זוג, לא נועדו למשטר או לנהל את המפגש האינטימי והספונטני בין בני הזוג. גבולות הגזרה נועדו לראות במימוש הזוגיות תהליך דינמי, בו שני בני הזוג משתנים לאורך השנים, תחת שינויים ולחצים של עול פרנסה, גידול ילדים ושיגרה שוחקת. כשם שהם משתנים גם הצרכים המיניים שלהם משתנים, ולכן בהתאמה ישנה דאגה לסף המינימום של בני הזוג, כדי לוודא שהזוגיות מתממשת ומתפקדת בבסיס החשוב והראשוני ביותר שלה.
חז"ל במבחר הזדמנויות שונות מדגישים עד כמה היצר וההשתוקקות בין בני הזוג הוא ראוי, ונעלה וקדוש ממש. כקודשי קודשים. בתורה הוא כונה בלשון נקיה "ידיעה", המקושר לדעת וחכמה. מתוך הכרה בצרכים וביצר של נשים וגברים כאחד, מעוגנות זכויותיהם באופן שמבקש להזכיר לבני הזוג את החשיבות שבדאגה לסיפוק של שניהם. הם נדרשים להיענות אחד לשניה, מתוך דאגה ואהבה הדדיים, ומתוך הבנה שזוהי הסיבה שכלה נכנסת לחופתה, ושאם לא תתוחזק האהבה באופן יומיומי, הרי היא תבטל מאליה. שנזכה לענות ולהיענות מתוך אהבה שלמה, מתוך ראיית בן או בת הזוג כאדם שלם, וליהנות מזוגיות שלמה.
הגמרא דנה בשאלה כמה פעמים מותר לקיים יחסי אישות רק מכיוון הרף התחתון. היא אינה מגדירה רף עליון לתדירות קיום היחסים. מתוך כך, ומתוך פוסקים שבאו בעקבות הגמרא, ניתן להבין שאין רף עליון. שבני זוג המותרים זה לזו וזה לזה, מותרים בקיים יחסי אישות בכל תדירות הרצויה לשניהם ובלבד שהם עושים זאת מתוך רצון ושמחה.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- לדבר לקראת ביאת חיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
- חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
- ביאה דרך איברים – חננאל רוס
- זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
- מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
- עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
- אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
- מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
- על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
- כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי
- מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע –שולמית שפרבר
- מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
- הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
- כללים ותמרורי אזהרה לטיפול – סיון דרשן
- בין הדרכה, טיפול וייעוץ – הרבנית שרה סגל-כץ
- בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
- אנטומיה ופיזיולוגיה של יחסי אישות – טלי רוזנבאום
- איורי השראה נשיים – מיטל פאר
- החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
- הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר – צוות גלויה
- העינוגית (דגדגן): תגלית בת אלפיים – צוות גלויה
- שם ידעתי חמדה: על האורגזמה – צוות גלויה
- שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ: לדבר גלויות על העונג הגברי כתהליך מלא של עומק והשתהות – אליעוז ברקוביץ'
- כל מה שרצית לדעת על חומרי סיכה – צוות גלויה
- הניחו לאורגזמה – סיון דרשן
- אולי הלילה? פערים בחשק המיני כחלק מחיי הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- התמודדות נשים דתיות עם כאבים בעת קיום יחסי אישות – סיון דרשן
- כאבים בחבירה – הרבנית שרה סגל-כץ
- על חוויית הכאבים בעת קיום יחסי מין – שלומצי דאר פיינשטיין
- ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
- לא תבואי שישי שבת? טבילה ביום שישי כשאין מקווה קרוב – הרבנית שרה סגל-כץ
- מוזמנות ומוזמנים לקרוא באתר שירים ותכנים נוספים על אישות, חיי מיניות, עונג מיני, גוף ורווחה גופנית.
כלות וזוגות ממליצים על מרכז גלויה
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם