האבולוציה של הנידה: מנין הגיעו וכיצד השתלשלו הלכות נידה?

כיצד התפתחו הלכות אלה מכמה פסוקי מקרא בודדים ועד לקובץ המסועף של הלכות ודינים המקובל בימינו? 
כלות וחתנים רבים משתוממים נוכח המפגש עם סעיפי הסעיפים של הלכות נידה, הנלמדות לקראת החתונה. בשל העובדה שבני הזוג לא נצטרכו לשמור את ההלכות הללו קודם לכן, לימוד ההלכות בסמיכות לחיי המעשה מעלה שאלות רבות שאינן מלוות שמירת מצוות שנשמרות מגיל הינקות.
הרשומה שכאן מבקשת לענות ולפרט עבור שלב האירוסין וראשית הנישואין, על תהליכיות התקבלות הלכות נידה במחשבת ההלכה.

הקדמה: נעשה ונשמע או נשמע ונעשה?

כל כלה ערב חתונתה עוברת הדרכת כלות בה מפורטות, בין השאר, הלכות טהרת המשפחה – הן הלכות נדה – אותן היא תיישם מדי חודש. מקובל גם שהחתן ערב חתונתו עובר הדרכת חתנים ולומד את פרטי ההלכות הרלוונטיות לחיי זוגיות. עבור רובנו, חוויית הלימוד הזו שונה באופן משמעותי מחוויית ההיכרות עם שאר תחומי ההלכה, ככל הנראה בשל העובדה שעד לחתונה המצוות הללו אינן בנות ביצוע, וכביכול אינן רלוונטיות. נוסף על כך, בשונה מתחומי הלכה אחרים, את הלכות הנידה סובבת שתיקה, כך שהכניסה בשערי הלימוד והמעשה מתרחשת בסמוך לחתונה, ועד אז ׳שמועות רחוקות׳ רבות מזינות את הדמיון.

הבה נתחיל במציאת המכנה המשותף: ככל הנראה אחת מהחוויות המשותפות ביחס לחיי הלכה בקרב מי שגדלו בבית דתי היא לרוב, מימוש ברור של ״נעשה ונשמע״. מי שגדלו בבית שחיי המעשה שלו משולבים בחובות הלכתיות, הפנימו שעולם המצוות נשען על החובה המעשית: הילדים רואים את המבוגרים מקיימים מצוות בחיי היום יום, לומדים מהם ומחקים אותם, ואחר כך הם שומעים ומבינים את טעמי המצוות. שלב הילדות הוא שלב החיקוי וההפנמה – שבת ומועד, שנת שמיטה, תפילה ולימוד תורה ונתינת צדקה – ורק אחריו מגיע השלב הקוגניטיבי של הלימוד. שונה מהם היא דרך ההפנמה והלימוד של הלכות נידה.

זוג דתי מאורס המגיע לשלב תכנון החתונה, נחשף לראשונה להלכות שאינו מכיר ושנחוות על ידו כחדשות לגמרי. גיל הנישואין כיום רחוק ממה שהיה לאורך ההיסטוריה, ובין ההתפתחות המינית לבין חיי אישות יש מרווח של כמה שנים. נוסף על כך, נושא זה אפוף שתיקה, אם בשל הצניעות או שמירת הפרטיות, ואם בשל שבר מסוים בשרשרת ההעברה הבין־דורית. וגם אם החתן או הכלה התעמקו בלימודיהם במסכת נידה במשנה ובגמרא – הלכה איננה נפסקת מהן ישירות ויש פער בין הכתוב שם לבין מה שמורה למעשה ההלכה בימינו.

אמנם במערכת החינוך הדתי נלמדים הפסוקים על נידה, זב וזבה ויש תכניות לימודים לנערות (ולעתים גם לנערים) על הלכות הנוגעות לחיי הנישואין, אך הדברים מהווים מעין ׳שמועה רחוקה׳ ולא הדבר עצמו. בשלב זה עוד לא בשלה העת והלימוד הוא רק מבוא כללי ללא חיוב מעשי, ואילו בשלב שכבר בשלה העת, לא תמיד הדעת צלולה לחובת הכניסה לפרד״ס ידע חדש ומחייב, שחרב הכּרֵת תלויה מעליו, בשל העומס הרגשי והמעשי בתקופת האירוסין וההכנות לחתונה.

ללא תקופת החניכה וההפנמה מילדות לשמירת המצוות הללו, נוצר מעבר חד מן הרווקות אל הנישואין. ברגע אחד נוצרת אינטימיות המבקשת את הצנעה והפרטיות, והנרתעת מעירוב עיניים אחרות, חיצוניות, למה שקורה במרחב הפרטי. התפנית החדה שבין דיבור לשתיקה, בין הגלוי לכמוס, בין רווקות המשוחררת מחובות הלכתיות לחיי נישואין העמוסים במצוות וחובות – לא מאפשרת לקיים מרחב לימינלי של חונכות ויצירת תהליך של לימוד והפנמה.

לתוך חלל זה נכנסת ההדרכה לקראת נישואין, שמטרתה להעניק ידע מקיף לצד כלים מעשיים ליישום ההלכות, אמנם, עדיין בגדר לימוד תיאורטי, אך קרוב יותר מבעבר לשלב המעשי. 

ואולם, יש והשאלות הקיומיות והרצון להבין לעומק נושאים אלה עולים בקרב הזוגות לא מיד בתחילת הנישואין, אלא כעבור כמה שנים. לעתים מתגלע פער בתפיסה או בידע ביניהם וגובר הרצון, של נשים או גברים, להשלים ידע הלכתי רחב, להעמיק את הלימוד הנוגע לגוף ולנפש. 

במאמר זה ננסה לפוגג מעט את הערפל השורה מעל דינים אלו ולפשט ככל האפשר את העקרונות הבסיסיים של הלכות נידה וההתפתחויות שהן עברו לאורך השנים. ההלכות רבות, ולימוד מעמיק שלהן דורש זמן רב. מאמר זה מתמקד ביסודות, מתוך הנחה שהבנה שלהם תאפשר שליטה מסוימת בחומר, בדיוק כפי שאנו שולטים בעקרונות דיני השבת והכשרות, אף על פי שאיננו מוסמכים ומוסמכות לפסוק בהם.

הלכות נידה במקרא

כִּנְתִינָתָן מִסִּינַי: מצווה שמעית ולא מצווה שכלית

רצף הפסוקים המתייחסים אל הנידה, כמו גם אל הזבה ואל הזב, מובאים בספר ויקרא המכונה (מאוחר יותר בעת התלמודית) כספר ״תורת כוהנים״ וכולל בתוכו בעיקר מצוות, תיאורי קרבנות ועבודת הלויים וכמעט ולא מכיל סיפורים על קורות עם ישראל אלא אקסיומות ערכיות על דרישת לחיות חיי קדושה ולפרוש מן הטומאה לסוגיה. בספר ויקרא ישנו רצף העוסק בטומאות ובטהרות – מאכלות, נגעים, ברית מילה, יום הכיפורים, קרבנות, היבדלות מן האלילים ועוד. אף איסורי העריות נכללים בתוך רצף זה כחלק מן החובה לפרוש מן הטומאה ולבחור בטהרה.

תוכנו של ספר ויקרא מהווה תשתית לדיונים של תנאים ואמוראים בסדר טהרות ואף מסכת נידה כלולה בסדר זה (ולא בסדר נשים). חלקים ניכרים מפרטי המצוות הנוגעות למקדש אינם מובנים לנו די צרכם כיום, ממרחק הזמן מאז קיומו של בית המקדש. להלכה, יש המזהים גם כיום הלכות הנובעות לכתחילה מן החיים עם מקדש קיים, כהלכות שעתידות לשוב במהרה ובשל כך יש לקיימן מתוך תודעה זו. עמדה אחרת (ורווחת יותר), מזהה את החובה בקיום מצוות שמתבססות על המקדש ומכירות בהעדרו, כחובות הלכתיות המשתייכות לתודעה של ׳איסור והיתר׳ – מה שאסור ומה שמותר בחיי הלכה, במסורת הפרושית שתמיד נשענת על שנאמר ונעשה בעבר.

כך או כך, לא נמצא במילות המקרא הסבר למצוות הנוגעות לטומאת הנידה, הזב והזבה. אלו מצוות המחייבות במסגרת נתינתן עם התורה כולה ואין הסבר שכלי המובא בפסוקים, לקיומן ומכאן משתמע שהדברים מהווים חלק מחוקי התורה שלא ניתן לשאול ולערער על אופן התקבלותם ועל הרציונל הניצב ברקע כתיבתם. נכון הדבר שרוב המצוות אינן שכליות ואת החלוקה שבין הישמעות לצו המצוות לבין הבנת טיבן הציעו הוגים בימי-הביניים (ולא קודם לכן). בשל העובדה שהמצוות הללו רלוונטיות בימינו בדרך כלל רק מן העשור השלישי או הרביעי לחייהם של בני זוג, הרי שישנו מימד ׳מפתיע׳ כמעט בהבנת סדר היום וסדרי הימים בשבוע ובחודש בהתאם להן.

במבט מ׳בפנים׳, אפשר לומר שבמובנים מסויימים, הלכות נידה מהוות מעין ׳מצוות-וינטאג׳; שהרי היישום של מצוות אלו דומה במאד ליישום שהיה בימי קדם ואין פער אלא בין התורה לגמרא, אבל שוני עצום לא התרחש בהכרח מן הראשונים ועד האחרונים אלא בדקויות הלכתיות, אך לא בשינויים דרמטיים של אופן יישום הלכות אלו. במקרה של נידה למשל, אין פרוזבול, היתר עסקה, היתר מכירה, מכירת חמץ, שימוש ב׳מצע מנותק׳, שעון חשמל, ׳הבלעה׳ ושאר כלים הלכתיים המאפשרים לקיים חיי מחויבות בתודעה פרושית/אורתודוקסית. מבט מ׳בחוץ׳ על עולם ההלכה מזהה פעמים רבות את הכלים ההלכתיים כ׳שטיק׳-התחכמות, מעין ׳בלוף׳. למעשה, כלים אלו מבקשים להנכיח מתינות ורצון לקיים את ההלכה גם בשנים רחוקות מאד מרגע נתינתן, מתוך שיקול דעת הלכתי (ואף גם רפואי, פסיכולוגי, יישומי ועוד).

הכרות עם ה׳אבולוציה של הלכות נידה׳ מסייעת להבין מה הראשית ומה האחרית וכיצד הדברים עברו מן התורה, אל הביצוע בימינו. כאמור, מה שיודעים מי שגדלו בחינוך דתי בדרך כלל על שבת ומועד, שמיטה, צדקה, עין-תחת-עין ותהליכים הלכתיים אחרים – נעדר מתחום זה. שאלות שמגיעות בחיים דתיים בגיל ההתבגרות, אחרי יותר מעשור של קיום מצוות מתוך חיקוי וקבלת הסברים בהתאם לגיל, לא מופיעות באותו זמן הבשלה ביחס לנידה. באם נשים וגברים יחכו כעשור, עשור וחצי לשאול את השאלות – הרי שאולי הם יהיו קרובים כבר לגיל המעבר והביצוע יהיה קרוב להתפוגגות, ואולי בכלל נקודת הראשית תינזק והמחויבות תיסדק. לימוד המבקש להכיר ולהעמיק בנושא מעניק ידע הלכתי ממשי וגם תשובה על מחשבת ההלכה ודרכי הפסיקה.

פסוקי התורה העוסקים בדיני טומאה וטהרה של נשים, מופיעים בארבעה נושאים:

יולדת

המילה 'נידה' נזכרת לראשונה בחומש ויקרא פרק יב, בהקשר של יולדת, הפותחת רשימה של טמאים אחרים, כמו זב, בעל קרי ועוד, שלגבי כל אחד מהם מפורטות ההשלכות ודרכי ההיטהרות.  

נידה

אישה המקבלת וסת נטמאת לשבעה ימים, בלי קשר לאורך הדימום. בזמן זה, שבו היא 'נידה', היא מטמאה במגע, במושב ובמשכב, ומי שנטמא ממנה באחד מאלו טמא עד הערב ונדרש לרחוץ ולכבס את בגדיו. איש ששוכב עם אישה בימי הנידה נטמא כמוה, לשבעה ימים:

"וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא, וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ, יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא."

ויקרא טו, יט-כד

זבה

אישה שזבה דם אחרי עת נידתה מטמאת כנידה. אחרי שנפסק זובה היא סופרת שבעה ימים ונטהרת בסופם. ביום השמיני היא מביאה למשכן שני תורים או שני בני יונה כקורבן, בדומה ליולדת, זב, מצורע ועוד.

"וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא: כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ: וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ".

ויקרא טו, כה-ל

נשים לב שהמונח 'זבה' מופיע בשני הדינים. בהמשך ייחדו חז"ל יכנו את המושג 'נידה' למי שזבה דם בעת נידתה, ואת המונח 'זבה' למי שזבה דם שלא בעת נידתה.

עריות

בהמשך, בפרשת העריות, נאמר שבעילת אישה נידה אסורה: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח, יט).
העונש על קיום יחסים כאלו הוא כרת, החל על האיש ועל האישה: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ, יח).
האיסור מופיע גם בנבואת יחזקאל: "וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב" (יח, ו).אם כן, שני עניינים כרוכים זה בזה בהלכות הנידה-זבה: דיני טומאה וטהרה (אל מול הקודש), ודיני עריות (האיסור בין בני זוג). איש ששוכב עם אישה נידה או זבה מתחייב בכרת, ובנוסף נטמא לשבעה ימים.

הלכות נידה בספרות התנאית

בספרות התנאית קיבלו דיני הנידה מקום מרכזי, כדברי רבי אליעזר בן חסמא:

"קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות – פרפראות לחכמה".

משנה, אבות ג, יח.

'פתחי נידה' הוא ככל הנראה כינוי לראשית ימי הנידה, ולדעת רבי אליעזר, הם עיקר הלימוד ההלכתי^[1]. 

מסכת נידה במשנה מוקדשת לפירוט הדינים הנובעים מפסוקי המקרא, ובנוסף לה מוזכרים דינים שונים לאורך המשנה וספרות התנאים. מיקום המסכת בסדר טהרות דווקא, ולא בסדר נשים, וכן הדגש הניתן בהלכות, מלמדים שהתַּנאים התייחסו לטומאת הנידה כמו לטומאות אחרות^[2], המכוונות בעיקר לענייני הטומאה והטהרה מול הקודש ופחות לאיסור הזוגי של קיום יחסים. מסכת נידה נפתחת במחלקות הלל ושמאי – מה שמעיד על קדמותן של אותן הלכות.

ראינו שהמקרא מתייחס לשני מצבים של דימום: דם הווסת [הסדיר], שבגינו האישה עוברת למצב 'נידה' למשך שבעה ימים; דם המופיע [באופן לא סדיר], "יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ", שלגביו אין הגדרה מדויקת של משך זמן הנידה, וחכמים קבעו אותו על פי מסורת 'הלכה למשה מסיני':

"אחד עשר שבין נידה לנידה הלכה למשה מסיני".

ספרא, צו, פרשה ו, פרק יא, הלכה ו

מהם אחד עשר הימים הללו שבין נידה לנידה?  

הספרא לומד מלשון הפסוק 'בלא עת נידתה', שאם אישה רואה דם במהלך אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנידה, היא נחשבת זבה. דם המופיע לאחר מכן כבר נחשב לווסת הבאה והיא תהיה נידה. כלומר, החודש מחולק לזמנים אפשריים לזיהוי כדימום של נידה, ולזמנים המזוהים כימים של זבה גדולה (שלושה ימי דימום מינמום ושבעה ימים נקיים, ובתחילת היום האחד עשר יכולה להיטהר):

״…אין לי אילא סמוך לנידתה, מופלג מנדתה מנין? תלמוד לומר: 'או כי תזוב על נידתה' – אין אילא מופלג לנידתה יום אחד. מנין שנים, שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה? … מנין לרבות את אחד-עשר? תלמוד לומר: 'בלא עת נידתה' … מרבה אני את אחד-עשר, שהוא בספירת 'בלא עת נידתה', ומוציא את שנים-עשר שאינו בספירת 'בלא עת נידתה'".

ספרא, מצורע – זבים, פרשה ה פרק ב

המשנה במסכת נידה לומדת שאחד עשר הימים הללו הם "בחזקת טהרה", כלומר, האישה לא אמורה לקבל בהם וסת ולכן לא מוטל עליה לבדוק את עצמה, ואם היא רואה במהלכם דם במשך "ימים רבים", היא זבה ולא נידה:

"כל אחד עשר יום – בחזקת טהרה. ישבה לה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה – טהורה. הגיע שעת וסתה ולא בדקה – הרי זו טמאה".

משנה, נידה ד, ז.

משתי המובאות האלה עולה שההגדרות השונות של ימי הנידה וימי הזיבה נועדו להבחין בין מושגי התורה "עת נידתה" ו"בלא עת נידתה". גם אם זמן המחזור כולו נמשך יותר משמונה עשר ימים אלו, הימים שבין ימי הזיבה לווסת הבאה קרויים 'ימים הראויים לנידה', וראיית דם בהם תתחיל את ספירת שבעת ימי הנידה הבאים והאישה לא תיחשב ל'זבה'.

נמצא שהתנאים חילקו את המחזור החודשי של האישה לשלוש תקופות: 

ימי נידה: שבעה ימים מרגע ראיית הדם (גם אם משך הדימום עצמו קצר יותר) המוגדרים "עת נידתה". 

ימי זיבה: אחד עשר הימים מתום ימי הנידה, המכונים "בלא עת נידתה", שבמהלכם האישה בחזקת טהורה ואם תיטמא תהיה בגדר זבה. 

ימים הראויים לנידה: הימים שאחרי ימי הזיבה, הנחשבים "ראויים לנידה". מספרם אינו מוגדר מראש, וכשתתחיל במהלכם הווסת ייספרו שוב שבעת ימי הנידה, וחוזר חלילה. 

אם כן, לדעת חכמים משך מחזור מינימלי הוא שמונה עשר יום, והוא יכול להימשך אף יותר מכך. להלן נראה שלחלוקה זו השלכות מעשיות על החובות המוטלות על האישה ועל חזקת הטהרה שלה.

זבה גדולה וזבה קטנה

לפי המקרא, אישה שראתה דם "ימים רבים" בתקופת ימי הזיבה ("בלא עת נידתה") – ופירשו חכמים שהכוונה שלושה ימים^[3] – היא זבה. כלומר, אם הדימום חל בתוך שבעת ימי הנידה, גם יום אחד בלבד, האישה נטמאת לשבעה ימים; ואם הדימום חל במשך שלושה ימים באחד עשר הימים שאחרי הנידה, האישה נחשבת זבה ועליה להמתין שבעה ימים נקיים אחר טומאתה ורק אז להיטהר. 

חכמים הוסיפו הבחנה שאינה מפורשת בתורה, בין 'זבה גדולה' ל'זבה קטנה', וקבעו שדין הזבה מהתורה הוא רק לגבי 'זבה גדולה' – כאשר האישה רואה דם במשך שלושה ימים. ומכיוון שהתורה לא מתייחסת למצב ביניים שבו אישה רואה דם רק יום אחד או יומיים מתום ימי הנידה (למשל כאשר הווסת נמשכת שמונה ימים) – קבעו חז"ל שזאת 'זבה קטנה', ויש לשמור בה – "יום כנגד יום", כלומר, היא ממתינה יום אחד בו היא אסורה לאישהּ, ואם היא נשארת נקייה בו – היא יכולה לטבול ולהיטהר מיד. רק אם היא ממשיכה לראות דם במשך שלושה ימים רצופים, היא הופכת ל'זבה גדולה' ועליה להמתין שבעה נקיים כאמור.^[4]

בדיקות וכתמים

בניגוד לצמצום המקראי, דיני הנידה אצל חז"ל רבים ומסועפים, וקשה להקיף את כולם במאמר אחד. בקצרה, לחלוקת ימי המחזור יש כפי שהזכרנו משמעות מעשית. האישה מחויבת לבדוק את עצמה מפעם לפעם כדי לוודא שהיא טהורה, למעט באחד עשר ימי הזיבה שבהם היא "בחזקת טהורה" ופטורה מבדיקה. בשאר הימים, העיקרון המנחה הוא: "כל היד המרבה לבדוק בנשים, משובחת", ודיני הבדיקות תופסים מקום נרחב בספרות התנאית. ייתכן שבתחילה לא היה מדובר בעניין שבחובה אלא בנוהג, שהתפתח בהמשך למערכת מחייבת, ובכל מקרה חכמים נחלקו על תדירות הבדיקות הנדרשת.^[5]

במקביל אנו עדים גם למגמת הקלה בדיני כתמים: 

"ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות… מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי עקיבא, אמרה לו, ראיתי כתם. אמר לה, שמא מכה היתה ביך. אמרה לו, הן, וחיתה. אמר לה, שמא יכולה להגלע ולהוציא דם. אמרה לו, הן. וטהרה רבי עקיבא. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה. אמר להם, מה הדבר קשה בעיניכם, שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, שנאמר (ויקרא טו) "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה", דם ולא כתם".

משנה, נידה ח, ב-ג.

במשנה (שם, ז, ד) יש עדות על כך שכחלק מההקפדה על ענייני הטהרה, נשים לא נשארו בביתן בזמן הנידה, מחשש שיטמאו את שאר בני הבית, וישבו ב'בית הטומאות', מנהג המזכיר את 'בית הנידה' בעדה האתיופית ובקהילות מסורתיות נוספות (ואף בקרב השומרונים).

התנאים דנים במספר מקומות גם בסוג הדם האוסר. מהפסוק "וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ" לומד הספרא, שהדם האוסר הוא רק דם המקור, כלומר דם המגיע מהרחם, ומריבוי הכתוב "דמיה" ולא "דם" הוא לומד שיש מספר סוגים של דם:

"…מלמד שדמים הרבה טמאים בה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג, בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הילל מטהרים".

ספרא, מצורע – זבים, פרשה ד [וייס, פרק ו], אותיות ב-ג

גם המשנה מפרטת צבעים שונים:

חמשה דמים טמאים באשה: האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג
בש"א אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, וב"ה מטהרים.
הירוק – עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין.
אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה.
רבי יוסי אומר: לא כך ולא כך.
איזהו אדום? כדם המכה
שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור
וכקרן כרכום כברור שבו
וכמימי אדמה מבקעת בית כרם ומיצף מים
וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני:

משנה נידה ב ו

למעשה, המשנה מבחינה בין שלושה מצבים שונים של דימום, שמכל אחד מהם נגזרות הלכות שונות: דם נידה, דם זבה, ודם מכָּה, שלגביו חלוקים התנאים האם הוא מטמא. בתוספתא עולה האפשרות שסוגי הדמים נבדלים זה מזה גם בטבעם, כלומר שניתן להבדיל ביניהם: "…אם היתה דם נדתה משונה מדם מַכָּתָהּ – הרי זו אינה תולה".^[6]

נאמנות האישה – בהלכות נידה

עיקרון חשוב העולה מהספרות התנאית הוא שיש נאמנות לאישה בענייני נידה. כלומר, רוב הנשים נהגו כעיקר הדין, וסמכו עליהן, גם אם לא דקדקו בכל הפרטים. כך, האישה בודקת את עצמה, ואחראית על הדינים הנוגעים לה. עם זאת, ישנם גם מקורות שמעלים חשד לגבי הקפדתה, בעיקר מתוך קלות ראש שאולי אחזה בה.

נאמנת אשה לומר יש בי מכה מן המקור ואין בי מכה מן המקור דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ דם היוצא מן המקור אע"פ שבידוע שהוא דם המכה טמא. ורבותינו אמרו דם המקור טהור. היתה בודקת בימין והיא טמאה. בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל. בחצר והיא טהורה. בטרקלין והיא טמאה. לא תבדוק אלא בחצר. בעצמה והיא טמאה. בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

תוספתא נידה ח, ב

מעט מאוד עדויות מזכירות שאלת חכם בענייני נידה בתקופת התנאים. האחריות היתה, אם כן, ביד האישה, ולעתים גם בידי נשים נוספות מבנות משפחתה.

הצד השני של נאמנות האישה מתבטא במימרה המפורסמת:

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר

משנה, שבת ב, ו.

הנאמנות המיוחסת לאישה באה עם אחריות מלאה, וכתוצאה מכך היא זו שמשלמת את המחיר על אי-זהירות וחוסר הקפדה. כך משתקף גם בקנס שהטילו חכמים על אישה נידה שמשמשת עם אישהּ, אשר מפסידה את כתובתה: 

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית.
ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת.
ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם.
אבא שאול אומר, אף המקללת יולדיו בפניו.
רבי טרפון אומר, אף הקולנית.
ואיזו היא קולנית, לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין קולה.

משנה, כתובות ז, ו

ביטול 'זבה קטנה'

לקראת סוף תקופת התנאים תיקן רבי (=ככל הנראה רבי יהודה הנשיא^[7]) תקנה שביטלה למעשה את דין זבה קטנה והחמירה על דין הנידה המקראי, מתוך החשש שמא האישה התבלבלה בספירת ימי הנידה והזבה:

התקין רבי בשדות [רש"י: מקום שאין בני תורה, ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נידה מתי הן ימי זוב]:
ראתה יום אחד תשב ששה והוא; שנים תשב ששה והן; שלשה תשב שבעה נקיים 

תלמוד בבלי, נידה סו, ע"א

כך, אישה שראתה דם רק יום או יומיים – אשר לפי ההלכה הראשונה צריכה לשמור יום כנגד יום – משלימה ספירה של שבעה ימים, מחשש שהייתה נידה; ואישה שראתה דם שלושה ימים ויותר, סופרת שבעה נקיים בדומה לזבה מן התורה, אף שייתכן שהייתה נידה ויכלה להיטהר כבר ביום השמיני לראייה הראשונה. תקנה זו כוונה לכתחילה רק ל'אנשי השדות', ככל הנראה כינוי למי שאינם בקיאים בדיני הנידה (או שהיה זה שם מקום ספציפי), ולא לכלל הנשים, ואין לה מקבילות בספרות התנאית או הארצישראלית. 

הלכות נידה בתלמוד

בניגוד למשנה שהדגישה את הלכות נידה לענייני טומאה וטהרה מול הקודש, בתלמוד, וללא מקדש, ניכרת מגמה של הכפפת דיני הנידה לעניין האיסור וההיתר והדגש הזוגי. כך למשל, אשת שמואל הייתה מוזגת לו את הכוס ביד שמאל – מצד הטומאה אין הבדל בין יד ימין ליד שמאל במזיגת הכוס, אך כאן מדובר כנראה בהרחקות אינטימיות שנועדו להזכיר לבני הזוג שהם אסורים זה על זה (ובכך להיצמד לדרישות דאורייתא לטהרה ולרחק מן ההיטמאות האפשרית של שני בני הזוג יחד).

מגמה נוספת שמתרחשת בספרות האמוראית היא העברת האחריות והסמכות מהאישה אל החכמים (המשך הסוגיה דלעיל, בבלי נידה סו, ע״א). בניגוד למשתמע מהמשנה, אנו עדות כעת לריבוי שאלות המופנות לחכמים. ר' חנינא מוזכר כמה פעמים כמומחה בתחום (וכך משתקף גם בברייתא דנידה שבתוספתא עתיקתא). ואולי זה קשור להיותו חסיד ועושה ניסים, כלומר, יכולת ראיית הדם איננה בהכרח תפקיד לרב אלא לחכם מיוחד. גם בבבלי^[8] אנו שומעות על מומחיות חכמים בבדיקת כתמים וכן על חכמים שנמנעו מלדון בנושא בטענה שאינם 'מומחים'. אין לנו מקורות לגבי הריאליה שנהגה, ואיננו יודעים אם נשים נהגו כדרך שגרה לשאול רב על הדם, אבל אפשר להסיק מהסיפורים השונים על נקודת המבט הרצויה מצד חז"ל. במקביל, התרחש תהליך נוסף של העברת האחריות לגבר להתרחק בזמן הנידה, לאחר שהאישה קבעה את נידתה.

מערכת הבדיקות, שבימי התנאים הייתה קרובה יותר לנוהג, הפכה בימי האמוראים לרשמית ומחייבת יותר: 

אמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית.. הואיל ולא בדקה – הפסידה עונה

תלמוד בבלי, נידה ד, ע"ב

מאידך, במקום אחר מכונה "עדן של צנועות", כך שייתכן שעדיין לא נהגה על ידי כולן.

האמוראים מרחיבים גם את דיני 'ההרגשה' של האישה^[9] הרחבה שהקֵלה למעשה, משום שהיא מנעה אפשרות של 'טומאה למפרע'. 

ימי פרישה

מערכת הלכות נוספת שהתפתחה בספרות האמוראים, היא קביעת ימי הפרישה/ הפרישות בסמוך לווסת, כדי להימנע מהחשש שאישה שוויסתהּ קרובה, תראה דם בזמן שמשמשת עם בעלה. מאוחר יותר נחלקו הראשונים בשאלה אם הלכה זו היא מהתורה או מגזירת חכמים:^[10] 

תניא: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא טו, לא).
מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבה: עונה

תלמוד בבלי, נידה סג, ע"ב

התשובה של רבה 'עונה' היא ההגדרה ליום או לילה (מחצית יממה), ויש מספר דרכים לקבוע את זמן הפרישה לנשים שיש להן וסת קבועה ולנשים עם וסת שאינה קבועה. בזמן עונת הפרישה בני הזוג אסורים בתשמיש, אך לא מחויבים לנהוג בשאר ההרחקות.

התפתחות הלכתית נוספת התגלתה בדורו של רבי זירא, הדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל. בגמרא מובאת עדות שלו למנהג שנהגו בנות ישראל, שהחמירו בכל מראה דם כאילו היה דם זבה גדולה:

אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים

תלמוד בבלי, נידה סו, ע"א

במקום אחר בבבלי (ברכות א, ע"א) מובאת המימרא של רבי זירא על ידי אביי כדוגמה ל"הלכה פסוקה" שאינה מפריעה בתפילה. גם בתלמוד הירושלמי מובאת הלכה זו בהקשר ההרהור בתפילה בשם רב חונה, רבו של ר' זירא בסורא, אך הוא לא מייחס את הדברים לבנות ישראל:

"רב חונה אמר: הרואה טיפה כעין החרדל יושבת ומשמרת עליה שבעה נקיים. וקאים ומצלי [=ועומד ומתפלל]"

ירושלמי ברכות ה, א [ח, ע"ד]

על כל דם, בין אם מדובר בדם הווסת או בדימום אקראי, ובין אם ראתה "ימים רבים" או יום אחד – צריכה האישה לשבת שבעה ימים נקיים אחר הדימום, ורק בסופם נטהרת.

מדוע התפתחה החמרה זו? הנימוקים המובאים על ידי חכמים הם שנשות ישראל לא היו בקיאות בספירת ימי הנידה והזבה שלהן, או שהחכמים לא היו בקיאים במראה הדם ולא ידעו לומר אם הוא מטמא או לא ועל כן החמירו. מהמשך הסוגיה שם עולה, שלכתחילה, ההחמרה שקיבלו על עצמן בנות ישראל לא נתפסה כהלכה מחייבת, בוודאי שלא מיד ולא בכל מקום. 

לכאורה ניתן לראות במקרה הבא עדות נוספת לקיומה של הלכת שבעה נקיים בנידה, בתנא דבי אליהו^[12].

תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד א' ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם: כתיב בתורה 'כי הוא חייך ואורך ימיך', בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר.
פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך, מה הוא אצלך?
אמרה לי: חס ושלום, אפי' באצבע קטנה לא נגע [בי].
בימי לבוניך, מהו אצלך? אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר.
ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'.

תלמוד בבלי, שבת יג ע"ב (וכן במקומות נוספים)

מהסיפור משתמע שהזוג הקפיד על הרחקות רק בימי הנידה, אך לא בימי הליבון, ובשל כך נענש הבעל. אולם ייתכן שהכוונה איננה לימים הנקיים שאחרי הנידה, אלא לימים שבתוך ימי נידה המקראיים, שבהם האישה כבר לא רואה דם, למשל אם הווסת נמשכת רק חמישה ימים ונותרו לה שני ימים נקיים שבהם היא עדיין בחזקת נידה. 

כך או כך, לפנינו עדות לכך שלא כולם נהגו אותן הרחקות בימים שאחרי הדימום, ויש שנמנעו מקיום יחסי אישות בלבד. בעל המדרש דחה את עמדתם וסבר שיש להשוות בין הימים.

בין אם החומרא שמזכיר ר' זירא נתקבלה כבר בימיו ובין אם לאו, הפוסקים שאחרי התלמוד קיבעו את ההלכה באופן הזה, כפי שגם אנו מכירות כיום.

זמן הטבילה

חכמים למדו על זמן הטבילה מן הכתוב בתורה שנידה טובלת בליל היום השמיני, וזבה יכולה לטבול כבר ביום השביעי (ולא בלילה). לכאורה, בימינו, כשכל הנשים נידונות כזבות, ניתן היה לטבול גם כן ביום, כדין זבה:

…אמר ליה רב פפא לרבא ולאביי: מכדי האידנא [=בזמן זה] כולהו ספק זבות, שוינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דשביעאה!
משום דרבי שמעון, דתניא: […] ר' שמעון אומר: 'אַחַר תִּטְהָר' (ויקרא טו כח) – אחר מעשה תטהר.
אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תבא לידי ספק

תלמוד בבלי, נידה סז, ע"ב

נראה שמתוך החשש שיבואו לידי ספק (לפי רש"י הכוונה היא שמא האישה תטבול ביום, תשמש עם בעלה, ורק לאחר מכן תראה דם שעלול למעשה לסתור את טבילתה), נגזר שגם כשנוהגות בדין זבות, נשים טובלות בערב בלבד. מאוחר יותר התפתחה גם הלכת "פולטת שכבת זרע", לפיה אישה מנועה מלהתחיל בספירת הימים הנקיים כל עוד היא פולטת שכבת זרע וזאת אף אם חדלה מלראות דם. וחכמים נחלקו במשך הזמן שיש למנות משעה שקיימה יחסי אישות עם אישהּ – שלוש עונות (יממה וחצי) או שש עונות (שלוש יממות). בימינו, יש הנוהגות לעשות הפסק טהרה ביום החמישי לראיית הדם,^[13] ויש הנוהגות לספור ארבעה ימים משעת התשמיש.^[14] כל זה, כמובן, רק משעה שפסק הדם. 

הלכות נידה אחרי התלמוד

הראשונים נחלקו בהבנת החלוקה של המשנה לשני פרקי זמן במחזור החודשי: שבעת ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה. הרמב"ם סבר בדעת יחיד, ששבעת הימים הראשונים הם ימים הראויים לנידה, גם אם לא ראתה בהם דם. כלומר, מיום שהאישה מקבלת וסת לראשונה, עליה לחשב סבבים רציפים של שמונה עשר יום – שבעה ימים הראויים לנידה ועוד אחד עשר ימים הראויים לזיבה, ומיד אחריהם מתחיל סבב נוסף של שבעה ימי נידה נוספים, גם אם לא ראתה בהם דם. אם אישה איבדה את ספירתה, עליה לנהוג כזבה ולהקפיד על שבעה נקיים בכל מראה, למקרה שהיא בימי זיבתה.^[15] 

הרמב"ן חלק עליו בחריפות וסבר שהוא משבש את ההלכות.

בקהילות שונות לאורך השנים, באשכנז ובספרד, נהגו חומרות נוספות סביב ענייני הנידה, והיו שחלקו עליהן וביקרו אותן.

בבגדד, למשל, מציין הבן איש חי שנהגו להמתין שישה ימים שלמים לפני שהתירו להתחיל בספירת השבעה נקיים.
בתנחומא מופיע מנהג (שגם הרמב"ם הכיר והתנגד אליו) של ספירת שבעה ימי נידה ובנוסף לכך – שבעה ימים נקיים, וכך נהגו למשל בקהילות אוסטרייך במאה הארבע עשרה, לפי בעל 'תרומת הדשן'.
ההתנגדות למניית הימים כך נובעת לרוב מכך שהמנהג מצמצם משמעותית את הזמן שבו יכולים בני הזוג להיות יחד, ויש לכך מן הסתם גם השלכות בענייני פוריות.

חומרות נוספות נוגעות לפעולות שמותר או אסור לנידה לעשות בתוך חיי הזוגיות, כחלק אינהרנטי מתקופת האיסור של בני הזוג; כך מובא באירופה "מעשה גאונים" לפיו לאישה בנידתה אסור להתאפר, לענוד תכשיטים, לבשל או לאפות לבעלה.^[16] ה'אור זרוע' מזכיר איסור להתפלל מאחורי נידה, והרמב"ן מזכיר איסור לשאול בשלומה. איסור נוסף שנפוץ בקהילות אשכנז בימי הביניים הוא האיסור לנידה להגיע לבית כנסת.^[17] ואף לברך או לשאת את שם ה' כשהיא בביתה. 

לפעמים נוצרה חלוקה בין הדינים הנוהגים בימי הדימום לימי הליבון, או בין שבעת הימים הראשונים לאלו שאחריהם. ספר הפרדס לרש"י (ומקורות נוספים) מתאר נשים שנהגו לרחוץ בסיום ראיית הדם, ולשרת את בעליהן כרגיל בימים הנקיים, כולל מלאכות שהתלמוד עצמו מציין כאסורות (הצעת המיטה ומזיגת הכוס, למשל), ואולי אף כולל מגע שאינו קרבת בשר ויחסי אישות. 

מנהגים אלו, בחלקם, סותרים במפורש את דברי התנאים והאמוראים. לפעמים מי שביקש לנהוג כך היה הציבור העממי, וחכמים ביקשו לתקנם.

סיכום

הלכות נידה נחוות פעמים רבות על ידי בני הזוג כ'ארץ חדשה' במרחב חיי המצוות, והם עשויים לחוש שאינם מכירים את נתיבותיה. שוב ושוב מתגלה כי ללא הפנמה של חינוך למצווה ב׳גיל חינוך׳, הידע התיאורטי תמיד יכיל פער מול חיי המעשה. עם זאת, מובן מדוע בעידן בו גיל הנישואין מגיע בדרך כלל בעשור השלישי והרביעי לחיי זוגות, הרי שבשני העשורים הראשונים עיסוק שיביא לבקיאות יטרים במאד ועשוי להעניק ידע שלא בטוח שמותאם ליכולת ההפנמה והעיבוד של כל אחת ואחד, מעבר לכך להטרמה זו יכולה להתלוות תחושה של תלישות וחוסר רלוונטיות, וממילא רק בסמיכות לנישואין יתחדד הרצון להבין הלכה למעשה את פרטי המצוות הנוגעות לחיי אישות ומשפחה. ברשומה זו לא הצענו פתרון גורף לשתיקה מחד ולעודף דיבור מאידך, וביקשנו להניח את הדברים כבקרן זווית, על מנת שכל החפצים ייטלו אותם בזמן הנכון עבורם אל חייהם.

המורכבות וריבוי הפרטים במצוות גורמים לזוגות לעתים להחמיר שלא לצורך או להחמיץ חיובים קיימים. היכולת לנוע מתוך חירות בין הטהור והטמא, האסור והמותר, הכשר והטרף – דורשת זמן של הסתגלות והבנת התמונה המלאה. זוגות טריים עשויים לחוש מנעד רגשות ומחשבות הדומים לאלו שחווים חוזרים בתשובה וגרים בשנים הראשונות – מפגש עם ידע חדש, דרישה לביצוע, לימוד של שילוב הדברים בחיי היומיום, נטייה להחמרה או החמצה מבלי דעת, ולבסוף מגיע איזון, וחיי הנינוחות תופסים את מקומם.

היכרות עם ה׳אבולוציה של הלכות נידה׳ מסייעת להבין כיצד הן התפתחו מהתורה ועד ימינו. לימוד זה מבקש להכיר ולהעמיק בנושא ולהעניק ידע הלכתי ממשי וגם מבט על מחשבת ההלכה ודרכי הפסיקה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• מצוות עונה: על מענה בתוך הזוגיות, לפי הרצון והצורך – הרבנית שרה סגל-כץ
• תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
• קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מצוות האם על הבת: הזמנה לשיחה וללימוד משותף לקראת כלולות – הרבנית שרה סגל-כץ
• אמא, סבתא, דודה, מדריכת כלות – מיכל מינצר
• שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
• ביאה דרך אברים בבני זוג – חננאל רוס

• עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: איך להודיע על ביאת ימי הנדודים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• מתח זוגי בקיום הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי: שותפות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• הקלות והחמרות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• אבחון וטיפול באי פריון הלכתי – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• בודקות טהרה: צורך הלכתי או בדיקה שנויה במחלוקת – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• הלכות נידה לא נועדו להרחיק אותךְ מגופךְ – הרבנית שרה סגל-כץ
• האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
• ימי הגבלה בתשמיש המיטה: תאריכים מיוחדים עם איסורים בחיי האישות – צוות גלויה
• שנינו ביחד וכל אחד לחוד: הלכות נידה בזוג דתי-חילוני – הרבנית שרה סגל-כץ
• פתוח סגור פתוח: על אמצעי מניעה – המגוון והמבט ההלכתי – הרבנית שרה סגל-כץ

• ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
• להכיר במורכבות של ליל הטבילה – ד"ר מיכל פרינס
• תן לי דקה להתרגל אליך שוב – הרבנית שרה סגל-כץ
• על חוויית הטבילה – אלה קנר
• דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? – הרבנית שרה סגל-כץ
• כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• לצאת חוצץ כנגד החמרות בדיני חציצה בעת הטבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
• יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
• ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• כאבים בחבירה – הרבנית שרה סגל-כץ
• התמודדות נשים דתיות עם כאבים בעת קיום יחסי אישות – סיון דרשן

• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ

• תפילות לחיבור זוגי,
• שירים על זוגיות, על הגוף, על המחזור החודשי ועל נידה וטבילה.

הפניות ביבליוגרפיות והצעות לקריאה נוספת:

^[1] ראוי למשל בפירוש קהתי למשנה, ערכין ב, ב.

^[2] משנת ארץ ישראל עם פירוש ספראי: סדר טהרות מסכת נידה (בעריכת זאב ספראי, חנה ספראי ודניאל רוזנק), הוצאת תבונות 2019, עמ' יא.

^[3] ספרא, מצורע – זבים, פרשה ה, פרק ז, הלכה ט.

^[4] ספרא, מצורע – זבים, פרשה ה, פרק ח׳.

^[5] ספראי (לעיל, הערה 2), עמ' 72.

^[6] תוספתא נידה ח, ב [צוקרמנדל, עמ' 649].

^[7] ייתכן אף שמדובר בר' יהודה נשיאה, נכדו של רבי, מה שמעביר אותנו מסוף ימי התנאים אל ראשית ימי האמוראים. ספראי (לעיל, הערה 3), עמ' 47.

^[8] נידה כ, ע"א-ע"ב, ומקורות רבים נוספים.

^[9] תלמוד בבלי נידה, יב, ע"א.

^[10] תוספות על בבלי, יבמות סב, ע"ב, ד"ה: 'חייב', שגורס שזה דין דאורייתא, לעומת, למשל, הריטב"א על בבלי, שבועות יח, ע"א, לפיו מדובר באיסור תורה שחכמים הרחיבו שמא יבואו לידי איסור. ובבית יוסף מובא שזה מדרבנן (ויש לכך משמעות על הפסיקה לקולא או לחומרא).

^[11] תראו תרצה זכורה מיטשם, 'משנת מסכת נידה עם מבוא: מהדורה ביקורתית עם הערות בנוסח, בפרשנות ובעריכה ופרקים בתולדות ההלכה ובריאליה', עמ' 183.

^[12] יש לציין שה'תנא דבי אליהו' הוא מקור מעניין מאוד, אך גם בעייתי. לכאורה הוא מקור תנאי ('תנא'), אבל בפועל, ייתכן שהוא מאוחר יותר ואולי אך מכיר את חומרת ר' זירא. בנוסף, לכאורה זהו מקור אגדי, שכמו רוב 'תנא דבי אליהו' – לא פוסקים ממנו הלכה, ובכל זאת בסוגיה הזו ניתן לו מקום הלכתי מאוד משמעותי.

^[13] לפי הרמ"א, יורה דעה, הלכות נידה, סימן קצו, סעיף יא.

^[14] לפי השולחן ערוך, שם.

^[15] רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק ו.

^[16] ספר הרוקח, סימן שיח; ובאופן חלקי גם בספר הראב"ן, סימן שיט, ובמקומות נוספים.

^[17] ראו שמחה עמנואל, 'נידה בבית הכנסת: מקורות חדשים', דרכי דניאל: מחקרים במדעי היהדות לכבוד הרב פרופסור דניאל שפרבר, תשע"ז, עמ' 287.