במשך שנה שלמה היחידה המשפחתית והזוגית הייתה עסוקה בהישרדות. עם העלמות המחלה מן המרחב הציבורי הישראלי זהו הזמן ללקק את הפצעים ולעבור תהליך של החלמה, בין אם במערכת היחסים של הילדים וההורים, שני בני הזוג או ביננו לבין עצמנו. שיחה עם אנשי מקצוע טיפוליים, כיצד לטפל בעצמנו לאחר תקופה כזאת?

הִסְבַּרְתִּי שֶׁנִּסִּיתִי לְהִתְקַשֵּׁר אֲבָל
אָמַרְתְּ, עַכְשָׁו זֶה לֹא הַזְּמַן
לְבָרֵר מַה קָּרָה,
הַכִּיּוֹר מָלֵא
שִׂיחוֹת שֶׁלֹּא נַעֲנוּ,
בַּחֲדַר הַיְלָדִים
מֵיְלִים עַד לַתִּקְרָה,
בַּסָּלוֹן מַמְתִּינוֹת עֶשְׂרִים
בַּקָּשׁוֹת חֲבֵרוּת.
אַתְּ מַזְכִּירָה לִי לְהוֹרִיד
מֵהַשֻּׁלְחָן טְיוּטַת טְוִיט
שֶׁלֹּא גָּמַרְתִּי. מְנַסִּים
בְּכָל זֹאת לְדַבֵּר,
מִסְרוֹן מְקַפֵּץ בַּמִּסְדְּרוֹן,
אֲנִי מְסוֹבֵב אוֹתוֹ
מִזָּוִית קָשָׁה לַחַלּוֹן.
אַתְּ צוֹפָה בִּי מֵהַמִּטְבָּח
בְּמַבָּט שֶׁל חַיָּבִים לַצֶּ'ט
מֵהַבַּיִת לְמָקוֹם שָׁקֵט, לְשׂוֹחֵחַ
מָסָךְ אֶל מָסָךְ.

השיר: תשושי תקשורת, מאת: גלעד מאירי

עם הסרת ההגבלות, ואפילו הסימבולית ביותר בהן – המסכה, אנו מתחילים לראות את ניצני החזרה לשגרה. עתה אנו מנסים ומנסות להבין מי אנחנו בסוף השנה הזאת? מי האדם, ההורה, או בן הזוג שהיינו כשנכנסנו לסגר הראשון, ומי אנחנו עכשיו? אף על פי שמחשבותינו אולי נתונות הלאה, לעתיד ולתוכניות, ולהערכות למצב החדש שנוצר מאז שמעטה דק של שיגרה נפרש על חיינו, אי אפשר להמשיך הלאה ולהעמיד פנים שהשנה האחרונה לא קרתה. יתרה מזאת, רק עתה אנחנו בכלל מתחילים להבין מה קרה לנו, מה היה לנו, ומי אנחנו הפכנו להיות במהלך המגפה העולמית הזאת. זהו זמן לנשום, ולא למהר לאתגרים חדשים, אלא להבין שהדבר החשוב ביותר לעשות עתה, הוא לעבד מה שעבר עלינו.

ביתי הוא מבצרי

"הינו במצב בו המשפחה נאלצה להסתגל למצב חדש ולהתאים את עצמה לנסיבות של לחץ ולא ידוע. קירבה חיצונית למשפחה מורחבת ולחברים לא הייתה כמעט קיימת והמשפחה "התבצרה" בתוך עצמה". כך מתאר אורן אלמוג, עו"ס קליני (MSW), מדריך ומטפל משפחתי וזוגי מוסמך, מומחה לטיפול קוגניטיבי והתנהגותי, את האתגרים הגדולים ביותר של השנה שעברה עלינו תחת השפעת הקורונה. "בעיות זוגיות שהיו התעצמו, בעיות ומתחים בין הורים לילדים התעצמו. היו מקרים בהם טיפלתי שהקושי שהיה התחדד עוד יותר".

דברים דומים אומרת גם תאיר חריף, מדריכת הורים ומנהלת קבוצת הפייסבוק "הורים אותנטים": "עלינו לזכור שהקורונה לא יצרה בחיינו דברים חדשים, אלא שמשה כמגבר. הקורונה הייתה קריאה. היא החזירה אותנו הביתה. בעולם המודרני גם ילדים וגם הורים לא נמצאים בבית רוב שעות היום, פתאום התכנסנו בחזרה. השאלה היא האם אנחנו כהורים, כבני זוג, נענים לקריאה ומחליטים לשנס מותניים ולטפל במה שלמדנו על עצמנו בעקבות הקורונה? עלינו לשאול את עצמנו, איזה מין הורה אני רוצה להיות עכשיו?"

הסוגריים של חיינו

"אנחנו לא יכולים לחזור לאחור, החיים שלנו השתנו ללא היכר", מדגישה חריף, שמתמקדת בעיקר במערכת היחסים בין הורים לילדים:

"יש המון רצון של הורים לחזור למה שהיה קודם, ממש לחזור אחורה בזמן. אבל זה לא יכול לקרות. הקורונה, השנה הזאת, לא יכולה להיות סוגריים בחיים שלנו. אנחנו לא יכולים למחוק אותה. אנחנו השתננו בשנה האחרונה, הבית השתנה. כך גם בטיפול בגבולות של ילדים בבית. במהלך הסגרים הרבה מהדינמיקה בבית השתנתה, גבולות נפרצו, אפילו המרחב שלנו השתנה. אנשים קנו יותר מחשבים וטאבלטים כדי לסייע ללמידה מרחוק של הילדים, עיצוב הבית השתנה כדי ליצור יותר פינות עבודה, אנשים קנו אופניים או מתנפחים, ועכשיו אנחנו צריכים לראות איך אנחנו משלבים את כל זה בחיים שלנו.
לכן, גם בשיקום של הגבולות שלנו, של השגרה שלנו, חשוב להבין שהשאיפה לא אמורה להיות לחזור למה שהיה בעבר – אלא ליצור משהו חדש. צריך להשתחרר מהרומנטיזציה של העבר וליצור משהו אחר שמתאים לאנשים שהפכנו להיות בעקבות הקורונה ובעקבות ההחלטות החדשות בחיים שלנו. משהו שמכיל את השינויים שעברנו ומודע אליהם ולהשלכות שלהם".

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור

קרן חדד-טאוב היא יועצת זוגית, והיא מפנה את הזרקור על מערכות היחסים שנוצרו תחת תנאי הלחץ של הקורונה: "מבחינת הילדים נוצר סוג של "כור היתוך" של האחים והאחיות, אי אפשר היה לצאת ולפגוש חברות/ים ואז מי שהיה בבית איתו היה צריך להסתדר, במקביל צריך היה למצוא פינה ולהתחשב בסגנון ובצרכי הלמידה האחד של השני, ובכלל לסבול יותר מידי שעות של אבא ואמא".

המעורבות ההורית במתרחש בין כותלי הזום עלתה מאוד בהשוואה לחיי השגרה של רבים לפני הקורונה. יש הורים וילדים ששמחו במציאות זאת, והשיחות והדיונים שנפתחו בעקבות זאת, אולם לפעמים המעורבות הגדולה הזאת לא לרוחו של הילד. השגרה החדשה מעלה שאלות גם מה היא הדרך בה יש לסייע לילדים ליצור את המעבר לפרידה מהעולם הוירטואלי וחזרה לעולם האמיתי.

תאיר חריף מסמנת את המסכים בתור האתגר הגדול ביותר של התקופה החולפת: "מחקרים מראים שילדים שנחשפים למסכים בתדירות גבוהה מתקשים לזהות הבעות פנים ואף הבעות הפנים שלהם עצמן נעשות דלות יותר". גם היא וגם קרן חדד-טאוב מדברות בשבח האיזון העדין, חזרה לשגרה לצד זהירות ורגישות לקושי של ילדים לשוב לשגרה שאותה כמעט שכחו.

כהורים אנחנו בעצם נמצאים במתח, מצד אחד אנו מרגישים שזה הזמן לחזרה לשגרה ולחיים שלנו. מנגד צריך להבין שהמעבר הזה עשוי להיות חד עבור הילדים. הרבה ילדים בשנה הזאת נזרקו מהמסגרות, אחוזי הנשירה גבוהים מאוד, והפערים והקשיים הלימודים בהתאם. אנחנו רוצים להוציא אותם, להחזיר אותם למפגשים עם חברים, לנתק אותם מהמסכים, ולחזור לפקוד את הגינות הציבוריות והמגרשים. גם עבורם וגם עבור עצמנו. כי אנחנו זקוקים לשקט שלנו. אבל חשוב מאוד להבין איך בדיוק לעשות את זה באופן מכיל וחומל.

"אני ממליצה לשדר לילדים שמכאן עד סוף השנה – לא מפספסים יום אחד", מציעה תאיר חריף. "הפסדתם הרבה ימי לימודים עד עתה – עכשיו לא מפספסים אף יום! זו יציבות ושגרה שנותנת להורים מענה וגם לילדים. הילדים יודעים שיש יציבות ושגרה. לצד זאת, לדעת לחמול גם עליהם וגם על עצמנו. לא לדחוף את עצמנו בחזרה באלימות להישגים שלנו, לא להלקות את עצמנו על כך שההספקים שלנו לא זהים למה שהיו בעבר, כמובן שלא יהיו זהים לאחר ששנה שלמה עמלנו מסביב לילדים שלנו. חשוב לשמור על קשר עם המסגרת שלו, לראות איך ביחד אפשר לתת לילד מענה. ניתן גם לסייע לילד הרבה לאחר שעות בית הספר, משום שכאמור, קריטי להחזיר אותם למסגרת. אפשר להשקיע בילד זמן לטיולים או בילוי אישי, אבל לא על חשבון בית הספר והגן".

מכבסת ותולה על בלי-מה

נשים רבות, בעיקר אימהות, היו בבתים שונים הנושאות העיקריות בעול הבית והילדים שלפתע איבדו כל מסגרת אחרת. "הרבה מאד נשים מצאו את עצמן בשנה האחרונה מכבסות תולות ומבשלות, אח"כ גם מורות או מנהלות בי"ס ובנוסף גם מנסות לנהל עסק/לעמוד בדרישות הבוס/ית. בתוך כל זה הן קצת הלכו לעצמן לאיבוד ואז ייתכן שגם הזוגיות הלכה לאיבוד, קצת כמו אחרי לידה. ואגב היו לא מעט שגם ילדו במזל טוב בשנה הזו", מתארת קרן חדד-טאוב.

מעניין לראות פער בין המטפלים איתם שוחחנו ביחסם לפער המגדרי בקורונה. אלמוג סבור שהקורונה הייתה הזדמנות ליצירת דינמיקה שיוויונית יותר בין בני הזוג בתוך הבית. הוא מעדיף ליצור הפרדה בין ההורות בה אכן הייתה הטייה מגדרית לבין הזירה הזוגית. זאת משום שעל אף שאנו חיים בתקופה משמעותית שיוויונית יותר מבעבר, עדיין תפקידים מסורתיים רבים נופלים על נשים. אולם בזוגיות בכל זאת ישנה תפיסה שיוויונית יותר, ושם שני הצדדים צריכים להתגייס כדי להשתקם ולשקם אחד את השני בעקבות השנה שהייתה.

כל המטפלים איתם שוחחנו מסכימים בחשיבות הגדולה של העיבוד הפרטי והזוגי, לשאול את עצמנו מה אנחנו צריכים כדי לחזור לעצמנו, בשלב השני לנהל על זה שיחה זוגית: מה עברתי בשנה האחרונה, מה אתה עברת בשנה האחרונה, לספר ולהקשיב ואז לחשוב יחד מה בזוגיות שלנו יכול למלא אותנו.

עכשיו זמן הורים

תאיר חריף מדגימה גישה זאת לא רק במערכת הזוגית אלא במערכת המשפחתית ובסמכות הורית. "שנה שלמה מחקנו את עצמנו וטיפלנו בילדים בלי הפסקה, מהפעלות זום ועד שלוש ארוחות ביום. חייבים לשנות את סדר העדיפויות הזה, ולחזור לטפל קודם כל בעצמנו ובזוגיות שלנו. זה הזמן להתרענן ולמלא את המצברים שלנו, בייחוד לאור העובדה שעוד חודשיים מגיע החופש הגדול. לכן זה הזמן לטפל בזוגיות שלנו, להשקיע בעצמנו ולמלא את המצברים. לא משנה אם אתם רוצים להתחיל תחביבים זוגיים חדשים, לצאת למסעדות וטיולים, או אפילו סתם להחליט לוותר על סידור הבית ולהרשות לעצמכם לצפות בסרט ביחד. המטרה העיקרית של הזמן הקרוב הוא להחזיר את עצמכם לעצמכם".

אורן אלמוג שותף וגם מדגיש את הצורך בשיתוף פעולה זוגי ולא מתוך זריקת אשמה זה על זו, "מניסיוני הזוגיות זה הדבר הראשון 'שזז הצידה'. גם בתוך כל מה שעבר עלינו אנחנו צריכים למצוא זמן זוגי (כל זוג לפי תחביביו, סרט בטלוויזיה, ארוחה רומנטית, סיבוב הליכה משותף, טיפוח עצמי לקראת מפגש זוגי וכד'). עלינו לחזק את המקום שממציא מחדש את הזוגיות. עלינו לשים אותה בחלק החשוב של סדר העדיפויות. זהו המתכון למכוונות כדי שנגיע למקום המיטיב. בעיני החובה פה היא זוגית ולא בהכרח נופלת על האישה או על הגבר. צריכה להיות מכוונות זוגית לעניין. זוגות שנמצאים במתחים וקשיים נמצאים בסיכון ויכולים להתעורר קונפליקטים רבים, אבל המוכוונות הזוגית, גם בתקופה שכזו היא המפתח לתקשורת פתוחה וטובה".

מה נספר לילדים שלנו על הקורונה?

לצד הטיפול בהווה שלנו ישנו גם הטיפול בעתיד שלנו, בנרטיב שלנו ושל הילדים שלנו. מומלץ לעבור תהליך חשיבה זוגי עם עצמכם על תקופת הקורונה ולאחר מכן לשתף עם הילדים ו"לצרוב" את הזיכרון של התקופה הזאת באופן חיובי. עבור ילדים, אפילו אירועים דרמטיים כמו מלחמות עשויים להיתפס כמהנים וכיפים כחלק מהחיים. אפשר לזכור ולהזכיר את הדברים שהיו טובים, לצד המורכבות. אפשר גם לעשות עבודת יצירה עם הילדים מהמסכות, באופן שיאפשר עיבוד ואיורור של הרגשות והתחושות בעקבות מה שחווינו ויסמל סגירה של התקופה.

גם ביננו לבין עצמנו, ישנו מרחב של עיבוד ושיחרור שאנחנו יכולים לעשות, ולשאול את עצמנו מה היא הדרך בה נספר על הקורונה לילדים שלנו? לנכדים שלנו? כיצד אנחנו הופכים אותה לחלק מהנרטיב של הסיפור שלנו.

חשוב להזכיר לעצמנו, שזו לא העת למהר קדימה, להעמיס על עצמנו התמודדויות ואתגרים מתוך רצון לפצות על חוסר המעש הרב של הקורונה. זוהי תקופת הסתגלות בחזרה לחיים, ועלינו להיות עדינים ורחמנים קודם כל כלפי עצמנו.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• הכל בסדר? אתגר האינטימיות בתקופת הסגר – צוות גלויה
• בסגר, בסגר: השפעת הקורונה על המיניות – צוות גלויה
• והזמן עצר מלכת: רַוָּקוּת בזמן הקורונה – צוות גלויה

• לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
• חוליה שמחברת שלוש משפחות – קרן חדד טאוב
• אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נוגה דודסון
• חלום על שפת אם ואב – חוה תמר דניאל

• בין הדרכה, טיפול וייעוץ – הרבנית שרה סגל-כץ
• כללים ותמרורי אזהרה לטיפול – סיון דרשן

• זה עניין של דינמיקה – בנימין מאלב
• בְּאַהֲבָתֵנוּ וּבְזִכְרוֹנֵנוּ: זוגיות בריאה והדדית בעזרת שיטת האימאגו – אורלי ורמן
• על אורות וכלים בזוגיות: איך להרחיב את הכלים לאורך שנות הזוגיות? – הרבנית שרה סגל-כץ
• הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח