ניתן לחיות ללא אמון בגוף. נשים עושות זאת מאז ומעולם. לעיתים אנו אפילו מעדיפות לחיות בצורה המנותקת מהגוף שלנו לאור חוויות עבר חודרניות וכואבות ולחיות מנותקות מהגוף. דבורה לדרמן-דניאלי מבקשת להחזיר לנו את האמון בעצמנו: דרך היחס אל הגוף, היחס לרחם והיחס ללידה. כתיבה מעובדת מתוך ספרהּ "הרחם יודעת"

הציווי "להתחבר" הוא ציווי שניתן לשמוע בהקשרים שונים מאז אמצע המאה הקודמת: להתחבר לעצמנו, להתחבר לגוף, להתחבר לטבע. זאת כמעט קלישאה אבל זה עדיין נכון. מי היינו לפני החיבור? למה האזנו ומה השתקנו בתוכנו? האם ניתן לעצמנו להלך במסע של חיבור מחדש ובניית אמון בעצמנו?

אני מבקשת להעניק כאן כמה מבטים על ניתוק וחיבור, על חולשה ועוצמה ועל תרגום הקשר האפשרי עם הגוף, כוחותיו ומעמקיו כשערים עבורך במסעות חייך. אולי תעזרי בדברי כאן לפני לידה ואולי לאחריה, אבל הדברים אמורים ביחס לכל מסע החיים והקשר עם הגוף הנשי שניתן לך.

הניתוק מהגוף

אישה נפרדה מידיעת גופהּ. היא חיה בתוכו, אך מתנכרת לו. היא נושמת דרכו, יולדת דרכו, אך באותה מידה גם זרה לו, לשפתו, למילותיו ולמסריו בה. דפוס הישרדותי זה נצרב בחומר התורשתי הנשי, ובזיכרון התאי המועבר מאישה לאישה, מדור לדור, מרחם אחת לרחם שנייה… אנו שותפות לכאב, שותפות לזיכרון הכאב, ושותפות להרס שהם זרעו וזורעים בנפש הנשית ובגופניות הנשית. כך אנו גם שותפות למנגנוני ההכחשה, ההשתקה והבריחה, אשר פועלים בנו את פעולתם המאלחשת.

כל אישה מאמצת את דרכה שלה לברוח מזיכרון הגוף – כמו אימה, כמו סבתה, כמו סבתה של סבתה.

דרכי הבריחה הן רבת: שטחיות, רדידות, טיפשות, היתלות מוחלטת באהבתו של הגבר, אימוץ ההתייחסות אל הגוף כאל אובייקט מנוצל, שכלתנות יתר, קשיחות יתר, כוחניות יתר, מניפולטיביות אובססיבית או דחיית כל קשר בין האדם שהיא לבין האישה הגופנית שהיא. וכך הפכנו לצל של מה שיכולנו להיות. שכחנו את קולו של הגוף. שכחנו את סימניה ואותותיה הפנימיים והנסתרים של הרחם.

הגוף הבשר-ודמי מבטא את נשמתה של אישה, את מהותה, את ידיעתה את עצמה ואת עוצמותיה הנשיות-נקביות. הגוף הוא הבית, המקור, יסוד כל היסודות. כשאישה בורחת מגופהּ, היא בורחת מידיעת מקור זו. היא מנתקת עצמה מאחיות יסודותיה, מהחומרים הבסיסיים היוצרים אותה, וממירה אותם בחומרים אחרים, פחות מאיימים ופחות טעונים, חומרים שלא יחשפו את הסודות הכאובים שלה.

אך כשאישה משתקת את גופהּ היא הופכת להיות ישות מושתקת. הגוף נתפס כמדכא וכמשעבד, והיא הולכת ומתנכרת לו כמהות המבטאת אותה. היא מתחילה להתייחס אליו כאביזר. אביזר להנאה המינית. אביזר פיתוי. אביזר הולדה.

ואם רחמה של האישה מייצגת יותר מכל את שאלת החיים, ואת עוצמת הבחירה בחיים, הרי ברגע שהאישה נפרדת מגופהּ ומרחמה כמהויות בעלות עוצמה, ומצמצמת את ההתייחסות אל נקביותה לכדי יחס שימושי-פונקציונאלי, כאביזר לשימוש בלבד, אזי היא ממיתה חלק מהותי מעצמה. תשובתה לקריאתם של החיים הינה תשובה חלקית, מצומצמת, דהויה וחצויה. דרך קיומה מנותקת מהוויית הגוף הנקבי, ממקצביו, פעימותיו, סודותיו ותבונתו. במקום לצאת לקראת החיים באומץ, במלוא עוצמה הגופנית האותנטית, היא סוגרת ומתכווצת לקראתם.

שאלות גוף – זיהוי מערכת יחסייך עם גופך

כדי לחזור ליחסים קרובים עם גופך, נסי לשאול עצמך את השאלות הבאות (ניתן להוריד בקובץ כאן).
כתבי את תשובותייך האינסטיקטיביות, ללא ביקורת או תיקון כלשהוא.

•   איך היית מגדירה את מערכת היחסים שלך עם גופך?
• מהו הגוף עבורך? 
•   איך היית מתארת את הגוף שלך?
•   אילו אמירות עולות בך כשאת חושבת על הגוף?
•   איזו דמות עולה במחשבתך כשאת חושבת על הגוף שלך? מדוע?
•   אילו תחושות צצות בך כשאת חושבת על הגוף שלך?
•   מהי הרחם עבורך?
•   כשאת חושבת על פעולתה של רחמך, אילו תכונות את משייכת לה?
•   מה יחסך לדם? מה מעוררת בך המילה "דם"?
•   האם הגוף הוא בית בטוח עבורך?
•   האם העולם הוא מקום בטוח עבורך?
•   מה את חשה כלפי תופעות שונות המתרחשות בגופך?

השאלות הללו הן רק גישוש ראשוני. קראי את תשובותייך ונסי לחקור את מערכת היחסים שלך עם גופך ועם רחמך. כל אחת ונסיבותיה שלה, ורק את יכולה להסיק מסקנות לגבי משמעות תשובותייך. ארמוז כאן בקווים כללים על המשמעות האפשרית של אופי התשובות, אך רק את יכולה לשפוט עד כמה משמעות זו נכונה או רלוונטית לגבייך: 

שימי לב לתיאורי גוף המבטאים תחושה של חוסר בריאות, חולי פנימי, תחושה שמשהו בגוף לקוי וחסר, או חוסר אמון בגוף וביכולתו לרפא את עצמו.

שימי לב כיצד את מתייחסת לגוף ולמה שמתחולל בו – כעצם, כאובייקט מרוחק, כזירה של אירועים בלתי נשלטים, או כמהות קרובה ומוכרת אשר מתחוללים בה תופעות משמעותיות לחייך. הגוף חי בעולם ומתפקד בו. כשהעולם נחווה כמקום לא בטוח, יתכן והחוויה של גופך הינה זהה.

הדם הוא חומר החיים. אישה פוגשת בדם החיים שבה בכל חודש. רתיעה מהדם עשויה לרמז על דחיית הגוף והרחם, וניסיון להתעלם ממה שהם מבטאים. אם את נרתעת ממראה הדם יתכן וחיה בך תפיסה של הדם כמסמל פגיעה, חוסר אונים או אובדן ומוות, וחשוב להכיר בכך כשאת מתחילה לבנות מחדש את יחסייך עם הגוף.

השיבה אל המיניות השלמה של הרחם

הרחם איננה נתפסת כאיבר מיני, כפי שתפקיד האימהות נתפס כמשולל כל גוון מיני. אולם, הרחם שותפה לעונג האורגזמתי, כשהתכווצויותיה מעניקות לאורגזמה הנשית מימד עמוק וטוטאלי, כשהיא מתפרצת, מתפשטת ומסעירה את כל הגוף.

עונג הרחם מזין את הגוף כולו בשמחה, כשהוא נחווה ללא רגשות אשם או עכבות. זוהי שמחה מזינה ומרווה, מרפאה ומשחררת. היא האהבה בהתגלמותה – אהבה הנחווית בתוך ומתוך הגוף, אהבה של כל פיסת עור, כל מרקם, תנועה, ריח וטעם.

המיניות היא חגיגת הגוף-רוח-נפש. כשאנו משוחררות לחוות אותה במלואה, היא מנצחת את כוחות הפחד. החיבור בין כוחות החיים שברחם לבין העונג המיני הנחווה דרכה, יוצר זרימה של שמחה, התלהבות וחיות מסופקת. להיות אישה מינית משמעו להיענות לשמחה שבחיים, וליצריות שבתוך הגוף, הכמה לרקוד את אהבתו ושמחתו. אישה שחיה את מיניות גופהּ היא אישה החוגגת את חייה. 

לידה המתרחשת מתוך ואגינה ושפתיים היודעות להיות משוחררות לקראת מגע ומעבר בתוכן, היא בעלת סיכויים טובים להיות רכה יותר. הגוף פחות מכווץ בהתגוננות, שרירי הרחם פחות מתנגדים, שרירי הפות פחות מאוימים ויותר מאפשרים. האזורים המיניים, שהם גם האזורים דרכם מתחוללת הלידה, אינם נחווים כאזורים מרוחקים ומנותקים ממך, אלא כחלק מבורך מתוך השלמות הטבעית שהיא את. חוויה כזו מאפשרת לפעולתם הטבעית-האינסטיקטיבית להתרחש ולהתבטא בחופשיות רבה יותר ובזרימה קולחת יותר.

לכן, ההכנה ללידה צריכה לעבור גם דרך שבילי המיניות שלך – על מעצוריה, בלמיה וחסמיה. עליה למוסס אותם, להרגיע את כאבם, לרכך ולפתוח אותם באהבה. האם תרשי למיניות לבוא לידי ביטוי בשעת לידה?

הגבר שאיתך ובחירות הלידה שלך

האיש שלך, אהובך, שותף לחייך, החבר הכי טוב, אבי הילד/ה שבבטנך, דואג גם לך, אשתו היקרה, שרק תצאי מההיריון הזה בריאה ושלמה. האם כשאת הרה ומתלבטת היכן וכיצד ללדת, עלייך בהכרח להתחשב בדעתו, המלצתו, סירובו או פחדיו של בן זוגך?

כשאישה מבינה שיש באפשרותה לבחור את תנאי הלידה בהם תלד, כשהיא הופכת מודעת לזכויותיה על גופהּ, כשהיא רוצה לאפשר לגוף לעשות את עבודתו ללא התערבויות והפרעות, וכשהיא מבינה שהיא זכאית לתמוך בעצמה, ולדרוש את ההתייחסות התומכת ביותר בלידה שלה, היא עשויה להתלבט בין אפשרויות לידה שונות: לידה עם מיילדת פרטית, לידה במרכז לידה טבעי או אף לידה בבית.

ישנם מקרים בהם היא תזכה בתמיכתו הבלתי מותנית של בן זוגה, אולם יש פעמים בהן האיש יתנגד בתוקף. האפשרויות האלטרנטיביות הללו עשויות להיראות לו מיותרות, לא הגיוניות, ובעיקר מסוכנות: "למה לא ללדת כמו כולן?" הוא אולי ישאל, "בבית חולים, בצורה בטוחה…", "ואם יקרה משהו לך או לתינוק? למה להסתכן? אני לא לוקח כזה סיכון", הוא עשוי לומר, ואת עשויה לומר לעצמך: "הרי זה גם הילד שלו. אינני יכולה להחליט רק על דעת עצמי…". ואת זקוקה לתמיכתו, וגם את מלאת חששות (גם אם את לא תמיד מודה בכך). כיצד תוכלי לקחת סיכון כזה?

פעמים רבות את פשוט מוותרת. מוותרת על ה"פנטזיות", שומעת לקול ההיגיון (כביכול), מחפשת את אישורו, ואם את לא מוצאת אישור כזה את משנה את בחירתך. מה מונח כאן על כף המאזניים? איזו מין בחירה את אמורה לבחור, והאם אפשר בכלל לבחור נכון בתנאי חוסר וודאות כל כך גדולים?

הקושי העצום כאן, על פי תפיסתי, טמון בחוסר היכולת שלנו, כנשים, להסביר ולהצדיק באופן "הגיוני" ולוגי, מדוע אנו כמהות ללידה מסוג אחר. למעשה, אין לנו מילים אף להסביר לעצמנו את מקור כמיהתנו.

הכמיהה ללידה טבעית

כנשים, רחמנו נוגעת במסתורין החיים ובחסד הקיום. היא אוצרת בתוכה ידע, עוצמות וכוחות בלתי נדלים אשר בלשון המעטה לא זוכים להכרה ולביטוי מלא במשך רוב חיינו. בתקופת ההריון והלידה, בה חלים שינויים פיזיולוגיים והורמונאליים כה גדולים בגופנו ובתאי רחמנו, מתעוררים החלקים המוכחשים ממקומם הנשכח. ידע הענקת החיים מתעורר, ועימו התשוקה להעניק חיים גם לרבדים שנקברו חיים, בתוכנו. ההיריון הוא הזדמנות גם לנו להרות את עצמנו מחדש, וללדת לעולם חלק מהותי מעוצמת נשיותנו שהושתקה ונבלמה. בעיקר, זוהי ההזדמנות ליצוק מחדש את התחושה השלמה של הגוף הנקבי כבעל יכולת, תבונה ועוצמה. 

נשים חיות במשך דורות עם תחושה בסיסית שהגוף שלהן לקוי, בעייתי, חלש, פגיע, לא מספיק טוב ולא מספיק אמין. לידה המתנהלת מעצמה, ללא התערבויות, משיבה את תחושת היכולת שחווה אישה בגופהּ. ברגע שמישהו אחר "עושה את העבודה" עבור הגוף, המסר המתקבל הוא שהגוף לא היה מסוגל להשלים את מלאכתו. ברגע שמוחדרים חומרים העוזרים לזרז את הלידה, המסר המתקבל הוא שגופהּ של האישה "לא ידע" ליצור בעצמו את חומרי התהוות הלידה. כשמבוצע חתך באזור החיץ, המסר הוא שאיזור הואגינה לא יכול היה להתרחב דיו כדי לאפשר את מעבר ראש התינוק. ברגע שהרופא מיילד את התינוק עבור האישה, דרך חיתוך הרחם, המסר החותך המתקבל הוא שגופהּ של האישה לא יכול היה ללדת את התינוק בעצמו, ולמעשה נכשל במשימתו.

הכמיהה ללידה טבעית הינה למעשה הכמיהה להשיב אלינו משהו חשוב ומהותי שנגזל מאיתנו – האמונה בתבונת גופנו, וההכרה בעוצמה הייחודית השוכנת בו. לידה שהתהוותה מעצמה והתבצעה מעצמה היא הוכחה מחזקת ומעצימה עבור האישה, לכך שהגוף שלה יודע, שניתן להאמין בו, ושהוא ראוי להכרה ולכבוד… עם זאת, תמיד חי בנו הספק הגדול שנשתל בנו מימים ימימה – הספק במסוגלותו וביכולתו של הגוף, ודחיקת ידע הדם וידע החיים הטמון בו, לשוליים הנחותים, לעומת אמינותו ומסוגלותו של הידע המושכל (זה המיוצג, בין היתר, על ידי מדע הרפואה והטכנולוגיה הרפואית).

ספק זה ודחיקה זו הם שימנעו מאיתנו, פעמים רבות, להיות נחושות בבחירתנו את תנאי הלידה. הספק עוד יתחזק ויתאשר כשהגבר שאיתנו יעדיף לשמור על כל הנהלים המקובלים ו"הבטוחים": המוניטור הרציף, זירוז הלידה כמעט מיד לאחר התאריך המשוער, קבלה מוחלטת של ההמלצות הרפואיות לפקיעת מי שפיר, הזרקת חומרים שונים או עריכת ניתוח. המסר שנקבל מהעדפות כאלו הינו שגם הוא, האדם המכיר את גופנו באופן האינטימי ביותר והקרוב ביותר, לא סבור שניתן לבטוח בידע וביכולת הטמונים בגוף זה. חוסר האמון מתגבר ומאפיל על אותו קול הבא מתוך בטננו, אשר נחלש יותר ויותר כשאנו מוצאות סיבות והצדקות לזניחת כמיהתנו, ולאימוץ העדפותיו הנורמטיביות של בן זוגנו.

אמון בגוף – נוכח או נעדר?

ניתן לחיות ללא אמון בגוף. נשים עושות זאת מאז ומעולם. מתרחקות מהגוף, מסתמכות על רופאים, על תרופות ועל שכלן. לעיתים אנו אפילו מעדיפות, לאור חוויות עבר חודרניות וכואבות, לחיות מנותקות מהגוף. אך מהו המחיר? היכן המקומות בהם אנו משלמות מחיר, ובגדול?

אין כאן תשובה ברורה, ולכל אישה אולי, תשובה אחרת. התשובה, כמו תמיד, נמצאת רק בך.

אין דרך אחת להלך בה על מנת להקשיב יותר לעצמך, לפגוש בך לבד ויחד עם הזוגיות, חיי המשפחה והחברות. את יכולה לבחור כיצד את מוליכה את עצמך, כיצד את בונה את עצמך. אני מזמינה אותך להאמין שאת יודעת, שהרחם יודעת, שגופך יודע ומתוך כך תשאי את עצמך במסעות החיים.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• ימי גוף, ימי נפש – עדינה בן-דוד
• בחזרה אלייך: שיבה אל הגוף באמצעות שיטת שרמן – מירב שרמן
  תנועות הגוף הנשי והלכות צניעות – תניה רגב
• שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
• למשש או לא למשש? זאת השאלה! – על בדיקה ידנית עצמית לגילוי סרטן השד – ד"ר אורלי פרידמן-אלדר
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
• הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין – צוות גלויה
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ

• הריון: שינויים ברגש, שינויים בחשק והצעות מסייעות – צוות גלויה
• מיניות בעת ההיריון ואחרי הלידה – טלי רוזנבאום
• 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
• סיפורי לידה: הדס גלעד, די כץ שחר ואפרת שחר קפלן
• אמהוּת מתמודדת: דכאון לאחר לידה –  ד"ר ליאור ברוך
• פוסט-לידה : מהן הבעיות הרפואיות השכיחות לאחר לידה? – ד"ר ליאור ברוך
• הגשר שבין הרחם למציאות – רבקה ויצ'נר
• מקומו של הגבר בלידה – שירה היימליך

• "בריאה": ריקוד הלידה – יעל ברמן
• לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
• סדר היולדת: פסוקים ותפילות לאמירה לפני הלידה, בזמן הלידה ולאחריה – אלכס ברגר-פולסקי
• לידה מתוך הבית – אדם כ״ץ והרבנית שרה סגל-כץ
• טקס 'סגירת עצמות': לחתום את הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש – אור סנדרוביץ'