לרגל צאת הספר "רווקות (שם זמני)“, מאת המשוררת והמעצבת החזותית נגה באומס, הזמנו אותה לשיחה עם צוות מגזין גלויה – על החיבור בין הפואטיות ליוזמה מעשית, על השילוב בין הדפסת שירה לבין פרשנות עיצובית לשירים, על מקורות הצמיחה והרוח הגבית ועל תכניות קדימה.

נגה, ספרי לנו קצת על עצמך.

אני בת 25, גרה בגבעת שמואל, בוגרת מדרשת דניאלי ובעלת תואר ראשון בתקשורת חזותית וחינוך.
לאחרונה יצא לאור ספר שכתבתי- "רווקות (שם זמני)“ שגם היה פרויקט הגמר שלי, וזכה בפרס אאא לשנת 2022. בנוסף, אני העורכת הראשית של כתב העת 'דברים בעלמא; אישה, תורה, יצירה'.

ספרי מעט על תהליך ההפיכה שלך למשוררת. מה הייתה מערכת היחסים שלך עם המילה הכתובה בילדותך ובבגרותך?

קשה לי לקרוא לעצמי משוררת. אני כותבת כי זה מה שאני יודעת לעשות, זה מה שעוזר לי להתמודד עם החיים, ואני גם חושבת שאני עושה את זה יפה. מה שאני כן יודעת על עצמי זה שאני יוצרת. זה מה שנולדתי לעשות, וזה מתבטא גם בגרפיקה ובמוזיקה, אבל במיוחד במילים. המילים הן מרחב בטוח עבורי, וגם מגרש משחקים.

תיעוד ראשון לשיר שכתבתי יש לי מכיתה ט', אבל התבטאתי בעיקר בכתיבה מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהייתי קטנה היה לי מאוד קשה לדבר, אז את כל מה שרציתי להגיד- כתבתי. הייתי כותבת מכתבים, משאירה לחברות פתקים על השולחן. בשלב מסויים הצלחתי ללמוד לדבר יותר בחופשיות, ובשלב הזה גם הכתיבה שלי עברה שינוי; אם בעבר כתבתי בשביל להיות 'מובנת'- היום אני כבר לא זקוקה לכתיבה בשביל זה, וכך היא הפכה להיות יותר מורכבת ומדויקת, יותר שלי.

הנדבך הבא בכתיבה שלי הגיע עם הכניסה לעולם העיצוב הגרפי, שבזכותו התחלתי להסתכל על הטקסט לא רק מצד התוכן שבו, אלא גם מצד הצורניות. עוד לפני שאני כותבת, אני יכולה לדמיין איך השיר יראה בסוף על הנייר, וזה ישפיע על איך שאכתוב אותו. בשירה יש אלמנט שהוא סוד, ולפעמים לא צריך לספר אותו, ואפשר להעביר אותו דווקא בצורה ויזואלית. אחד הדברים האהובים עליי בעיצוב, היא היכולת  להכניס מסר מהדלת האחורית- דברים שנראים במבט ראשון בצורה מסויימת, מתגלים במבט שני ושלישי כמשהו אחר.

אילו תחנות בדרך שלך היו משמעותיות במיוחד עבורך?

הקפיצה המשמעותית ביותר בצורך להביע את עצמי בעל פה, שכאמור, השפיעה מאוד גם על הכתיבה שלי, קרתה במדרשה. זה מקום שהדיבור נוכח בו כל הזמן: בחבורות לימוד, במעגלי שיח, בפעילויות בערב, בשיחות עם חברות. לקח לי זמן להצליח לעשות את הקפיצה הזאת. בכתיבה אני יכולה לחשוב ולתכנן מה בדיוק אני רוצה להגיד, ולשכתב את עצמי כמה פעמים שארצה, ובדיבור אין את החירות הזאת. גם היום כשאני מדברת אני מרגישה את המילים שבורחות לי והייתי רוצה להחזיר חזרה, ובכל זאת- אני מדברת. הביטחון העצמי, ואיתו הבהירות והידיעה מה אני רוצה להגיד, נבנו במדרשה.
בנוסף, מאז המדרשה, המקורות התחילו לעמוד בבסיס הנושאים שאני כותבת עליהם ואלה עולמות התוכן מהם אני שואבת. בשנים שעברו מאז המדרשה אני השתניתי, צורת החשיבה שלי היא לא זאת שהייתה לי במדרשה; אני גם חושבת שלהישאר עם אותה תורה שלמדתי לפני חמש שנים ולהמשיך להחיל אותה על כל חיי זו טעות. אבל המפגש עם הלימוד ועם עולמות התורה פתח בפני את האפשרות הזו, ונטע בי את הביטחון שזה שייך לי. כיום התורה נמצאת בחיי דרך הדברים שאני בוחרת להשקיע בהם- שיעורים שאני בוחרת ללכת אליהם, ספרים שאני בוחרת ללמוד, וכך היא ממשיכה להחיות אותי ואת השירים שלי.

איך היית מאפיינת את ה׳קול׳ שלך?

מעבר לזה, אני מזהה שאני כותבת את מה שחסר לי שיהיה כתוב. מאז שהספר שלי יצא, לא כתבתי שוב על רווקות, למרות שלכאורה שום דבר לא השתנה- כי נכון לעכשיו, אני יכולה לקרוא את השירים בספר ולמצוא את עצמי כל פעם בשיר אחר, והתחושה היא שיש לי פה את כל מה שאני צריכה. אולי יום אחד התחושה הזו תשתנה, ואני ארגיש שיש לי משהו חדש לספר ואחזור לכתוב גם על רווקות. ואולי לא, ואני אמצא את הדבר הבא שחסר לי.

האם יש תחום אמנותי אחר שמשפיע על הכתיבה שלך?

אני אוהבת לשלב בין מדיומים שונים בשביל להכניס רובד נוסף ליצירה, ואני חושבת שזה המאפיין המשותף לתחומים האמנותיים שאני מתעסקת בהם ואוהבת. למשל, ספוקן וורד הוא תחום שאני מאוד נהנית ממנו. בדומה לעיצוב הגרפי שמה שאני אוהבת בו זו האפשרות להאיר ב'סיפור' צד שונה בצורה ויזואלית, גם הספוקן וורד מאפשר את הפרשנות הנוספת הזאת, מצד השמע שלו. יש תקופות שאני מתחילה לדבר בחרוזים בצורה בלתי נשלטת, ופעם אחת אפילו בכיתי לחברה שלי ארבעים דקות בחרוזים!
גם לחן יכול לשנות לחלוטין את החוויה שעולה מהמילים. יש לי שיר שהטקסט שלו די חלש בעיניי, אבל בתוספת הלחן אני חושבת שהוא אחד השירים הטובים ביותר שכתבתי. השירים המולחנים הם צד פחות מוכר ביצירה שלי, אבל גם זה תחום שאני עוד מתפתחת בו. אני מרגישה שעדיין לא הגיע זמנם לצאת החוצה, שאני צריכה עוד זמן להבשיל איתם; להשמיע את הקול שלי בתוך יצירה זה מקום מאוד חשוף, שכרגע אני מעדיפה שאנשים יתוודעו אליו אחרי שיכירו אותי באמת.
בנוסף, כמו שאמרתי, העיצוב הגרפי משפיע על הכתיבה שלי, ואפילו יותר על חווית הקריאה של השיר. בספר 'רווקות (שם זמני)' זה מאוד בולט: מצד אחד השירים עומדים בפני עצמם, אבל מצד שני הם מקבלים את הפרשנות העיצובית שלי. יש עיצובים מסויימים שעשיתי בספר, שכשהראיתי אותם לחברות שלי הן אמרו- "וואו, אני חשבתי על המילים האלה משהו אחר לגמרי", ומבחינתי זה כל כך ברור שזו הפרשנות של השיר!

האם את חושבת שיש גם מחיר להוספת פרשנות ויזואלית או קולית לטקסט?

זאת נקודה מעניינת שהגעתי אליה כחלק מתהליך המחקר שעשיתי סביב הספר. כשהתחלתי את המחקר, נקודת המוצא שלי הייתה שספרי שירה הם דבר משעמם. המטרה שלי הייתה להפיח חיים בחזרתיות של ספרי השירה, בשירים שנראים כולם אותו הדבר. במהלך הדרך עשיתי כמה נסיונות עיצוביים, וגיליתי שהם יוצאים קיצוניים, אולי אפילו גרנדיוזיים מדי. שם הבנתי את הקסם שיש דווקא ב'שעמום' של הטקסט הנקי, שמאפשר לפגוש את השיר כמו שהוא. בסופו של דבר הספר הזה הוא הפרשנות האישית שלי על תקופת הרווקות, ולכן היה לי חשוב להכניס גם את הפרשנות העיצובית שלי בחלק מהמקרים, אבל הבנתי שלא צריך 'לצעוק' אותה בשביל שהיא תישמע. אני מרגישה שהפרשנויות שהגעתי אליהן בסופו של התהליך לוחשות את התחושה שרציתי להעביר. בכל מקרה, כדי לאפשר גם את חווית הקריאה של הטקסט הנקי, לצד השירים המעוצבים שמתי את השירים גם "נקיים", כמו שהם.

מי מהווה את הרוח הגבית ליצירה שלך?

מעבר לעזרה בלהוציא את הרעיונות לפועל, הם נותנים לי ביטחון שהרעיונות שלי טובים. זה מאפשר לי לקחת סיכונים ולנסות, גם כשעדיין קשה לדעת אם הפרוייקט באמת יצליח.

חוץ מהמשפחה שלי, יש גם הרבה חברות מדהימות שחיזקו אותי לאורך הדרך. גם זה התחיל לקרות במדרשה. שם הייתה הפעם הראשונה שהראיתי לכמה בנות דברים שכתבתי, והן התלהבו, ובפעם הראשונה הבנתי שאני עושה את זה טוב. זו הייתה דחיפה גדולה שקיבלתי בדרך. בתחילת השנה במדרשה כתבתי למגירה ובקושי דיברתי, ובערב הסיום של השנה עליתי לבמה עם קטע ספוקן וורד שכתבתי, מול כל המדרשה וההורים. זה דבר שכמה חודשים קודם לכן נראה כמעט בדיוני, והוא קרה הרבה בזכות האמונה שהרגשתי בי וביצירה שלי.

איזה ספר השפיע עלייך במיוחד?

אני יודעת שזה קלישאתי, אבל השירים שלי מאוד מושפעים מהתנ"ך. מאותה נקודה של החיבה לצורניות של המילים, אני אוהבת גם להוציא דברים מהקשרם, וזה משהו שאני עושה הרבה עם מקורות ועם פסוקים. יש לי למשל שיר שמבוסס על הסיפור של חנה. בסיפור, כששמואל גדל, כתוב: "וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר" (שמואל א, א, כד). בשיר שכתבתי בהשראת הסיפור, אני שיניתי את זה ל: "והצער צער". השיר מאוד קשור לתפילת חנה, אבל גם מאוד לא; מי שמכיר את הסיפור ימצא הרבה נקודות השקה בין השיר לסיפור, גם במצלול וגם בתמות. אבל בסופו של דבר, הוא רק הפרשנות שלי לסיפור, וככזאת, היא יכולה להתקשר גם להמון דברים אחרים. היחס שלי לתנ"ך בכתיבה נע בין חיבה למשחקי מילים, לבין רצון להנכיח את עולמות התוכן שלי, שמהם אני שואבת. גם מי שלא מכיר את המקורות יכול להבין את השיר ולקרוא אותו כשיר העומד בפני עצמו, אבל אני כן נהנית כשמבינים על מה הדברים מבוססים ומודעים גם לקריצה שנמצאת בשיר.

האם יש דמות שהשפיעה עלייך ועל הכתיבה שלך?

אני כותבת מתוך החיים שלי, מתוך הקשרים והעיסוקים שלי, כך שאמנם אין דמות אחת מסויימת, אבל יש הרבה מפגשים שנכנסים לכתיבה שלי. כשאני שומעת שיעור תורה למשל, לא תמיד אני מצליחה לעקוב אחרי כל מילה ואני לא מסכמת אף פעם, אבל אני יודעת שהיה שיעור טוב אם בסופו אני כותבת שיר. קורה לי לא מעט שמשפט חזק משיעור, מפודקאסט או משיחה עם חברה מוצא את דרכו ללבו של שיר חדש.

במובן היותר רחב, אני מרגישה מחוברת אל הדמויות של רחל ושל חנה. כשחנה כועסת, כתוב שהיא כועסת. כשרחל נמצאת בכאב ובהשתוקקות לילד, היא לא מתביישת להגיד: "ואם אין, מתה אנכי" (בראשית ל, א), ואת הרגשות הקשים האלה שהן מביעות בכזאת ישירות, התורה לא מייפה ולא מסתירה. במדרש על מגילת איכה, מסופר שכל הגדולים והצדיקים מגיעים לבקש מהקב"ה רחמים על עמ"י, ולאף אחד הוא לא נענה, ורק לרחל הוא כן. כי בדברים שלה יש אמת עמוקה. גם הרגשות והדברים הקשים שהיא מביעה, הם עדיין תפילה.
מהמקום הזה, אני מרגישה שרוב השירים שלי הם תפילות. יש חוט שמקשר בין השירה שלי לבין התפילה. בזמנים שבהם אני לא מצליחה לכתוב, גם התפילה שלי חסומה. ולהפך, לפעמים אני לא מתפללת מהסידור, אבל יש לי שירים שהם כולם שיח ובקשה.

לסיום, יש לך טיפ או עצה לכותבות.ים צעירות.ים?

לכתוב, לכתוב ולהמשיך לכתוב. למי שמרגיש מוכן ורוצה להשתפר, אני ממליצה מאוד להראות את הטקסטים לאחרים, ולהסכים לקבל ביקורת. כששיתפתי את השירים שלי עם אחרים, זכיתי בהבנה שמרגע שהשיר יוצא החוצה- הוא כבר לא שלי. זה יכול להיות קצת קשה; לפעמים אנשים מנסים לחפש איפה אני נמצאת בשיר וההתמקדות הופכת להיות בי, ובפרשנות שלי עצמי. זה לא כל כך נעים, אבל זה לא בשליטתי. מצד שני, החשיפה הזאת יכולה גם לזכות אותך בתחושה המדהימה שיש מישהו שרואה אותך. כשאת מפרסמת משהו שכתבת, את מנכיחה מחשבות ורעיונות שלפני כן היו רק שלך. כשמישהו אחר מתחבר לזה, זה נותן לדברים ממשות, וזה גם חשוב, וגם מאוד משמח. בשנות ההתבגרות שלי, הייתה לי תחושה חזקה שמה שעובר עלי, עובר רק עליי. הרגשתי שמי שאני רואה סביבי לא מתנהגות כמוני, וחשבתי שבטח אף אחת גם לא מרגישה כמוני. כשהתחלתי לשתף עם אחרים דברים שכתבתי, ופתאום אמרו לי- 'וואו, גם אני מכירה את זה'- זה היה בלתי נתפס עבורי. זה מדהים לכתוב ספר על רווקות שיוצא מתוך החוויות האישיות שעברתי, ושכל כך הרבה נשים וגברים, רווקים ולא רווקים, קוראים ואומרים- אני רואה את עצמי פה. זה עוזר גם לי להיות פחות לבד, וגם לאחרים.

לרכישת הספר "רווקות- שם זמני", ניתן ליצור קשר עם נגה בטלפון: 052-583-3653

שירים של נגה באומס במגזין גלויה:

• * ("וכל דבר יש לו לב")
• רענון נהיגה
• וידוי
• איפה אתה עכשיו
• לגלות לך
• מה עכשיו
• עקדה
• נחמה
• בנשימה אחת

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• ״הכל טוב ויפה, אבל מה עם הזוגיות?״ – התפתחות אישית אל מול מציאת זוגיות, האמנם זו סתירה?– רינה איבלמן
• רווקות או יחידאות– הרבנית שרה סגל-כץ
• זוגיות כמשימה, זוגיות כהזדמנות– עמרי שרת
• דייט ועוד דייט ועוד אחד– אביטל גולד
• אשה מגיעה לפרקה: מסה על הרווקות– הדר משיח
• על היחידאות: מאמרים, שירים ותפילות לליל שביעי של פסח ולכל עת רצון– הרבנית שרה סגל-כץ
• ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה– רעות גמליאל
• ה' ישמור צאתך ובואך: מוגנות בדייטים– צוות גלויה
• "בגוף אני מבינה": לפגוש את המיניות – ללא תלות בסטטוס הזוגי– טל נוימן
• על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין– הרבנית רחל קרן

• יער של סמלים– רות נצר
• עולם עשיר ומטלטל – על שירתה של חוה פנחס-כהן ז״ל– ד"ר ענבר רווה