שיחה גלוית עיניים עם הרבנית רחל קרן על מנהיגות נשית, חינוך לביקורתיות, וצורך השעה בשינוי. הראיון מתפרסם כחלק ממיזם ״ברית אמונים״. הרבנית רחל קרן עמדה בראש ארגון קולך בשנים בהם הציבור הדתי נחשף לצורך בעיסוק בפגיעות מיניות, וכאשר נעשו נסיונות למסד טיפול ראוי בחוצי הגבולות והפוגעים – על מנת לקיים עולם טוב יותר.

להעביר במילים את דמותה המרשימה של הרבנית רחל קרן זה אתגר לא קטן (וגם לקבוע איתה פגישה בלו"ז העמוס שלה). אישה, אמא, סבתא, אשת חינוך, אשת הלכה, המשלבת בתוכה את הדמויות כולן, רכות נשית בצד נחרצות של אשת הלכה.

פגשתי לא מעט נשים שאפשר לומר עליהן שהן מחלוצות הפמיניזם הדתי, אבל אין ספק שרחל נמנית על דור המייסדות.

היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב ומייסדת תכנית 'תהילה' – תכנית הסמכה למורות הלכה בשיתוף עם מהר"ת, שיוצאת לדרך השנה. היא חברה ב'בית הלל', ב'קולך' ו"איפה שרק אפשר לעשות טוב", כדבריה. היא נשואה לגדליה שהקים בית למבוגרים על הרצף האוטיסטי, הם הורים לשלושה ילדים וסבים לשישה נכדים, "מקסימים כולם".

ספרי לי, מאיפה הפעילות שלך התחילה מבחינתך?

"הכל התחיל בבית שגדלתי בו. מההורים שלי. אבי, פרופסור אפרים אלימלך אורבך ז"ל היה מגדולי תלמידי החכמים בדורנו. אמי חנה ז"ל, היתה למדנית ויודעת תורה ואף למדה לקרוא טעמים בילדותה. גדלתי בבית של תורה המעורבת בחיים. מחוייבות לחברה, למדינה לציונות. לימוד תורה ומחוייבות לתורה היו הטבע של הבית, המובן מאליו. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לומדת, לומדים איתי. בילדותי חשבתי שכך נוהגים כולם. בגיל אחת עשרה אבי דיבר איתי על דרשת בת המצווה, למדנו את נושא מצוות עשה שהזמן גרמן, שנשים קיבלו על עצמן ועל נושא זה דרשתי בבת המצווה. הייתי הצעירה ביותר בכיתה ובחגיגות בת המצווה של חברותי התברר לי שזה לא מובן מאליו. זו אחת הפעמים שהרגשתי 'וואו איזו זכות גדולה יש לי שגדלתי בתוך השפה הזו', אהבתי את זה. למדתי בבית הספר מעלה בירושלים, למדו אצלנו גמרא, ידעתי שזה יוצא דופן אבל היתה לי תחושה שכך צריך להיות".

כשאת אומרת שכך צריך להיות את מתכוונת ללימוד גמרא? לדרשה בבת המצווה?

את יכולה לשים את האצבע על רגע משמעותי שבו הפכת את אהבת התורה לשליחות?

רחל לוקחת נשימה עמוקה: "בהיותי בת שלוש עשרה, אחי הבכור נהרג בצבא, אברהם יהודה אורבך ז"ל. זה היה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. נפילתו זעזעה מאוד את החיים, את כל החיים. במובן מסויים נפילתו של אחי עיצבה את המשך החיים שלי. אחי היה אדם מדהים בכל מימד, קצין מצטיין, איש מדע שמעולם לא הניח את ידו מלימוד תורה. נוצר רף, שאולי לא הוצב בשבילי, אבל אני הצבתי לעצמי – לדרוש מעצמי יותר, לחיות חיים של משמעות.

תמיד אהבתי לעסוק בחינוך. הייתי מדריכה, קומונרית, בחרתי לעסוק בהוראה מאהבה, לא הרגשתי שאני מוותרת על מה שאני רוצה. בהמשך ללימוד בבית, הלכתי ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית. לא למדתי בבית מדרש או בישיבה, לא היתה אפשרות כזו. לימודי היהדות באקדמיה הם מעמדה ביקורתית, ואני שמחה שזו נקודת המוצא שלי".

על אף התיאור של העולם החינוכי בבית הוריך, על מחוייבות לתורה, ביקורתיות ופתיחות, העולם הדתי באותן שנים לא דיבר בשפה פמיניסטית. מתי מתרחש הטוויסט הפמיניסטי בחייך? מהיכן נולד הצורך שלך לתקן?

"בשולחן השבת בבית היה מובן מאליו שהשיח והלימוד משותפים לחלוטין לנשים ולגברים, לסבתא, לאמא, לכולם. לא הרגשתי שאני במאבק. בשלב מסויים הבנתי שזה לא מה שקורה בעולם. לקח לי עוד זמן לפקוח עיניים ולראות את העיוותים״. 

"אספר לך סיפור", היא אומרת, "בשנת 1990 יצאנו, אישי גדליה ואני לשליחות בבריה"מ לשעבר. עסקנו בציונות והוראה. פגשנו אנשים שנאבקו על הציונות שלהם, על היהדות שלהם, אנשים שהיו מוכנים לסכן את חייהם בעבור הערכים שלהם וכשעלו לארץ נתקלו במחסומי דרישות הגיור. התעוררו אצלנו שאלות קשות. שאלנו את עצמנו איזו שפה יש לנו כקהילה וכמדינה יהודית כלפי האנשים האלו? מה עמדת הרבנות ביחס אליהם? איך אנחנו מדברים את השפה האחרת?"

"מאוחר יותר היינו שלוש שנים בשליחות בהולנד, שם פגשתי את פרופ' חנה ספראי ז"ל. היא היתה פמיניסטית בוערת מאז ומעולם, לימדה נשים והיתה חכמה וחריפה מאוד, ומאוחר יותר גם היתה בין מקימות 'קולך'. באחת השבתות הראשונות היא שאלה את גדליה, איך קיבלו אותו בבית הכנסת בהולנד. הוא ענה שמדהים, פינו לו מקום לשבת, מיד קיבל עלייה לתורה, הסבירו לו פנים. היא ענתה לו בכאב שהיא כבר למעלה משנה כאן ואף אחד לא ניגש אליה, לא שאל אפילו לשמה. דברים כאלו טלטלו אותי. זה לא רק שצריך לפתוח את שערי בית המדרש, זה הרבה יותר מזה. אירועים כאלה פקחו לי את העיניים ואת ההבנה שיש עוד הרבה מה לעשות בעולם הדתי ההלכתי לנוכח אתגרי הדור".

"בחינוך יקודם מקומן של הנשים"

את ראש בית המדרש בעין הנצי"ב, המדרשה הראשונה לבנות שקמה בארץ ב1986. מה הרקע להקמה של המדרשה?

"המדרשה צמחה מתוך השטח. חבורה של בנות ששירתו בצבא ורצו ללמוד בישיבה, הן קיוו שבישיבת הקיבוץ הדתי יקבלו אותן ללימודים. תנועת הקיבוץ הדתי, על אף הפתיחות שלה, סירבה להכניס בנות לישיבה אבל הסכימה לפתוח ישיבה לבנות בעין הנצי"ב, בראשות הרב דוד ביגמן. פנו אלי ללמד בישיבה ומאז אני שם. בהמשך החליפו את השם מישיבה למדרשה. לא צמחתי בעולם בתי המדרש, גיליתי את העולם הזה דרך ההוראה במדרשה, דרך הלימוד האחר, לא האקדמי ולא זה שבא מהבית, לימוד של בית מדרש. רבנים ואנשי הממסד הדתי יצאו נגדנו בעוצמה, רבים מהאנשים שהיו בין המתנגדים מלמדים היום במדרשות. באותה תקופה כבר הייתי מודעת לצורך העצום בפמיניזם, והרגשתי שזה המקום שאליו אני צריכה להפנות את כל כוחותי, מתוך ההבנה שבחינוך יקודם מקומן של הנשים".

סיפרת קודם על השיחה עם חנה ספראי ז"ל, שם עלה נושא חוסר השיוויון בבית הכנסת, לאו דווקא במרחב החינוכי.

דברים התגלגלו לפתחי ולקח זמן עד שהבנתי את מושג העגינות ומסורבות הגט, אבל כשנכנסתי לזה נכנסתי במלוא כוחי. כתבתי עבודת מאסטר על מסורבות גט שהציע הרב אהרון בן שמעון ממצרים. כשהפכתי להיות ראש המדרשה, הבנתי שהתפקיד שלי ושל המדרשה הוא לא רק להצמיח תלמידות חכמות, אלא גם להצליח לטפח מקום שמשמיע קול נגד עוולות מול נשים".

הרבנית רחל קרן מתארת תקופה של ראשוניות וחלוציות בעולם לימוד התורה לנשים. אחרי עין הנצי"ב הוקמו מדרשות נוספות ברחבי הארץ ולדבריה "הן צצו כפטריות אחרי הגשם".
כיצד הפך הפמיניזם הדתי מתנועה קטנה במרחב הדתי למהפכה של ממש?

"בשנת 1990 באירוע משפחתי אבא שלי אמר שהדבר הגדול הבא בעולם הדתי הוא נשים לומדות תורה. ניבא ולא ידע מה שניבא. אני חושבת שהאמירה שלו מבטאת את התמונה הכללית של ראשית הביטוי לפמיניזם הדתי בארץ – לימוד התורה. התרחש כאן משהו מאוד משמח, אמנם לא זכינו להכרה, אבל הרגשנו שאנחנו עושות דבר טוב. ההבנה היתה שצריך לתקן מבפנים. בשנת 1999 השתתפתי בכנס היסוד של 'קולך' והפכתי להיות יו"ר הועד בארגון. היו כנסים עצומים בהשתתפות מאות נשים. בכנס קולך השני כבר דיברתי על אמירת קדיש לנשים, נושא שהוא כבר הרבה מעבר ללימוד תורה, הוא מחולל שינוי. באותו כנס חנה קהת אמרה לנו שאנחנו פריווילגיות מדי, בעוד אנחנו עוסקות בלימוד תורה, בחוץ יש נשים שסובלות מאלימות, מפגיעות מיניות, הן לא שומעות אותנו. אנחנו צריכות להרחיב את האוהל. האמירה שלה פתחה את כל התחום ויצרה מחוייבות שלה ושל חברות נוספות לנשים שנפגעו מינית על ידי אנשי שררה ורבנים".

כנס "ברית אמונים" שהתקיים לאחרונה, עסק ביצירת סביבה מוגנת מניצול ופגיעה מינית, בעיקר אל מול דמויות של סמכות. איך את תופסת את הנושא של המוגנות, ואילו כלים את, כאשת הלכה, יכולה להציע במרחבים החינוכיים?

דבר שני, הוקעה. אם נאמר על מישהו שהוא פגע וזה התברר כנכון, לא משנה לאיזה הסדר הוא הגיע עם פורום תקנה, אסור בשום פנים ואופן לקרוא לו רב. במקרה שקיים סימן שאלה לגבי הפגיעה, אני חושבת שהזהירות של פורום תקנה היא נכונה, צריך לעשות בירור, אי אפשר לתלות אנשים ברחובה של עיר, אבל כשמצטברות תלונות והמשטרה גוררת רגליים – חברה דתית צריכה להוקיע את האנשים האלה מתוכה, אתה לא יכול להיות איש ציבור אם יש תלונות נגדך.

דבר נוסף, צריך לתת לגיטימציה לידיעה שייתכן קשר פוגע, להגיד לילדים ולילדות, לבחורים ולבחורות, שייתכן שאדם שמעריכים מאוד פוגע, להיות יכולים לומר שהקשר שהם מצויים בתוכו הוא קשר פוגע, לחזק בתוכך את הידיעה שעצם העובדה שהרב מזמין אותך לשיחות אישיות שאת לא מרגישה בהן בנוח, זו פגיעה.

אנחנו כהורים, לא מספיק מדברים עם הילדים שלנו. אנחנו רוצים שהם יחיו בעולם ששום דבר רע לא קורה בו, ויש הורים שבונים על זה שהילדים שלהם יעוצבו על ידי דמויות בעלות סמכות, ומתוקף הסמכות, בוטחים מאוד בבעלי התפקידים. צריך להוריד את הווליום של להסתכל כלפי מעלה על אנשים, להיות ביקורתיים כלפי דמויות סמכות. להעריץ הערצה עיוורת זו סכנה, וצריך לחנך את ההורים להעביר את המסר לילדים שלהם.

דבר משמעותי נוסף, ולו ימנע דבר אחד- בסערת גיל ההתבגרות מכיוון שאין לגיטימציה לדבר על מיניות בכלל לא מתקיים שיח על מיניות בריאה. אך עם זאת, ילדינו חשופים כל הזמן, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר איתם גם על דברים לא נכונים שמתרחשים בתוך החברה. צריך שתהיה כתובת בכל מוסד, בכל יישוב, בכל תנועת נוער, צריך להסמיך אנשים שיהוו הכתובת לכל שאלה, לתת לגיטימציה לכך שגם מצד התורה זה נכון לפנות. זה עולם מפחיד, זה לפתחנו, אנחנו מאבדים נפשות".

מה קורה במדרשה בתחום הזה?

"יש לנו סדרה של שיחות על זוגיות ומיניות בריאה. אנחנו מדברים על היכרות עם הגוף הנשי, על גברים, על חבר, אני חושבת שחבר זה דבר חיובי מלכתחילה. אנחנו מאוד עסוקים בתחום והבנות פונות ובאות"

את מרגישה שיש שינוי חברתי בתחום המוגנות?

"אני מרגישה שיש שינוי לרעה. יש שיפור מבחינת השיח, היכולת לדבר. השינוי לרעה הוא בכך שהילדים לא יכולים לשמור על עצמם, מה שכותבים ברשתות הוא בלתי נסבל, הילדים והנערים מוצאים את עצמם בסיטואציות נוראיות. גם אצלינו, גם נערות מאולפנות. אני לא מקנאה בצעירים של היום ובצורת החשיפה שהם מתמודדים איתה".

אילו כלים את מציעה להתמודדות עם המציאות ברשתות החברתיות?

"אני מציעה לחנך עמדה ביקורתית, לא כל דבר מקובל הוא טוב, בואו נבחן את זה. תמיד אני חוזרת למקום הראשוני, היציב. לחינוך שקיבלתי מהורי. יש תורת אמת, צריך לחיות את החיים ולהתייחס אליהם, יש לנו אחריות לשלב את התורה ואת החיים".

"זו הדרך מלכתחילה"

אנחנו משוחחות ומתוך המילים עולה גודל המהפיכה שהתחוללה פה בעשורים האחרונים. החלומות שלך מתגשמים, מדרשות הן כבר דבר מובן מאליו, בנות לומדות גמרא, עולות לתורה, מלמדות ופוסקות הלכה. זהו? הגענו?

"יש לי דאגות גדולות". היא נאנחת. "עם ישראל מאבד את עצמו לדעת, נישואי התערבות בעולם הם במספרים בלתי נתפסים, אנחנו לא יכולים להתעלם או להיות אדישים לכך. יש לנו שליחות עצומה לשים אצבע בסכר כדי שתהיה המשכיות, זו שליחות של כל יהודי, ולו רק מבחינה זו אסור לוותר על הנשים, שהן חמישים אחוז מהעם. התפקיד שלנו לקחת אחריות על הקיום של עם ישראל, על תורת ישראל. לפתח שיח עם כל הגוונים של האנשים שתורת ישראל ועם ישראל חשובים להם, ולהפסיק להתקטנן. אני מוסמכת לפסיקת הלכה, הלכה חשובה לי, אבל בסדרי העדיפות אנחנו נמצאים רגע לפני אובדן של מרבית חלקי העם היהודי גם בארץ וגם בחו"ל. בארץ קיימת בורות וחוסר רצון ללמוד , אנחנו צריכים לדאוג שהישראליות תהיה כרוכה ביהדות. נציגי היהדות בעולם הפוליטי הורגים אותה, כל מה שהם אומרים זה לא אמת, זה מחריד אותי. הייתי רוצה לשכנע את כל התלמידות שלי שהדבר החשוב ביותר זה להיות מורות . לחנך לוויתור, לביקורת, לפעול ולעשות, לדרוש ולקיים עולם של יהדות פתוחה, מסבירת פנים, סובלנית, מאזינה, דיאלוגית, לומדת ומעמיקה. זה האתגר הגדול העומד בפנינו".

"הדבר השני שדורש תיקון הוא המציאות הבלתי נסבלת של מסורבות גט, של ממזרות, של דחיקת נשים ממרחבים ציבוריים. אין בעיה שיהיה בבני ברק קונצרט לנשים בלבד, מדאיגה אותי הדרת נשים וההקטנה שלהן במרחבים הציבוריים. כפמיניסטיות דתיות הגענו להישגים מדהימים אבל תגובת הנגד גם מאוד חזקה. יש לנו בעיה בציבור, כחברה שהיא גם דתית וגם ציונית קיימת תחושה שזו דרך של פשרה, לא! זו דרך מלכתחילה. קיצוניות היא דבר נוראי, אנחנו רואים את זה כל הזמן, אנחנו צריכים לחנך את התלמידים שלנו להשמיע קול שאומר שדרך החיים שלנו היא מלכתחילה והיא אינה פשרה".

המלצות לקריאת מאמרים של הרבנית רחל קרן במגזין גלויה:

• אֲשֶׁר עִנָּהּ: חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות
• על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
• ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• "אצלנו נשים אינן מספידות" – המאבק נגד הדרת נשים בבתי העלמין – טו״ר רבקה לוביץ
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• תנועות הגוף הנשי והלכות צניעות – תניה רגב
• קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה בן שחר