"הפגיעה היא עוד אחת מהאפשרויות אבל היא לא חזות הכל" - ראיון עם האמנית מוריה אשכנזי
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

"הפגיעה היא עוד אחת מהאפשרויות אבל היא לא חזות הכל" – ראיון עם האמנית והמשוררת מוריה אשכנזי

ז׳ בתשרי תשפ״ד 22.9.2023
קו מפריד גלויה

רחל רז בשיחה אישית מאוד עם מוריה אשכנזי – אמנית רב תחומית, זמרת, פסלת וציירת המציגה בתערוכות ברחבי הארץ.  בימים אלה יצא לאור ספר שירים שכתבה ,"קומי", המביא שירים וקטעי זיכרון מתוך הפגיעה שחוותה. זהו ראיון נוסף כחלק מסדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים".

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

המפגש עם מוריה אשכנזי היה שונה. כבר תקופה שצוות גלויה עוסק בנושא המוגנות לקראת ובעקבות כנס ברית אמונים שהתקיים בתחילת יוני. פגשתי אנשי טיפול, אנשי חינוך ואנשי הלכה, כל אחד מהמפגשים היה חזק ולעיתים גם מטלטל, אבל הפעם זה היה אחרת. את מוריה פגשתי מהצד השני, אשה שעברה בעצמה פגיעה מינית קשה בילדותה. כששאלתי היכן תרצה להפגש היא כתבה לי "במקום עם עצים", והזמנתי אותה להפגש בביתי. מוריה הסכימה להפקיד בידי את הכמוס ביותר, ואני מצידי נדרשתי למשנה רגישות כדי להביא את מילותיה מדויקות ומכוונות לצליל הנכון. הסיפור של מוריה מכיל כאב קשה מנשוא בצד המון כוח והשראה. זו הסיבה שבחרתי לפתוח את הכתבה דווקא עם השאלה האחרונה ששאלתי אותה, רגע לפני שנפרדנו.

לדעתך, יש תקווה לתיקון עולם?

"חייבת להתקיים תקווה בעולם, זה הדי.אן.איי. של קיום העולם. התקווה הגדולה מצריכה להרחיב את המבט על נשיות ועל גבריות בעולם ועל מה שמתקיים ביניהם. בעולם היהודי יש שיח מאוד עמוק על המרחב הנשי והגברי, על השכינה. הזוהר מתייחס לזה כסוד הקיום ולכן במרחב שבין הנשיות לגבריות מתרחשת הפגיעה הקשה ביותר אבל שם גם קיים פוטנציאל התיקון הגדול ביותר".

ראיון עם מוריה אשכנזי, במדור ״גלוית עיניים״, מגזין גלויה
צילום: יונית מטילסקי צדוק

מוריה (40) מתגוררת בהושעיה, היא אם לחמישה ילדים בגילאי חמש עד ארבע עשרה. היא גדלה בקיבוץ מעלה גלבוע כילדה מאומצת. היא נמסרה בגיל תשעה ימים בלבד לזוג הורים "מדהימים", כפי שהיא מעידה, עולים חדשים מארצות הברית, שציפו שנים ארוכות לילד. שלוש וחצי שנים לאחר לידתה נולדה אחותה הצעירה, בת ביולוגית.

"האימוץ יצר הבנייה בסיסית של שונות בחיי, גם בתוך המשפחה", מספרת מוריה, "זה מתחיל במראה, אני כהה והם בלונדיניים עם עיניים כחולות. אי אפשר היה להתעלם מהשוני, גם ההורים שלי שהיו אמריקאים, היו שונים בקיבוץ, נוצרה סיטואציה של שונות על שונות. כל החיים שלי הם מעברים בין עולמות. זה הבנה אצלי מקום שמתבונן בעולם מעמדה נבדלת שסופגת, קולטת, מבחינה".

היכן באה לידי ביטוי בחייך השפעת העובדה שאת מאומצת?

"האימוץ הוא תהליך מתמשך. ההשפעה שלו מופיעה בדרכים שונות כאשר נקודת השיא היא המפגש הראשוני עם הילדים שלי, שנולדו לי. הימים שאחרי הלידה היו כמו שעון חול עבורי, ספרתי תשעה ימים בכל פעם מחדש. ההבנה שהייתי תינוקת שרק נולדה ומיד נמסרה היא בלתי נתפסת עבורי. החוויה הזו מופיעה בצורות שונות לאורך החיים". 

בגיל שמונה עשרה מוריה בחרה לפתוח את תיק האימוץ ולפגוש את אמה הביולוגית. אמה הקימה משפחה, נשאה לגבר (שאינו אביה), ולמוריה שלושה אחים מהאם.

"לאורך השנים יצרתי קשר איתה ועם חצאי האחים. המפגש אפשר לי לראות מה היה קורה אם… יש כאן דלת מסתובבת שמראה לי את סך האפשרויות. החיבור עם האחים הביולוגיים הוא ממקום פיזי, התרבות שהם גדלו בה שונה לחלוטין מהתרבות בה אני גדלתי. גדלתי בקיבוץ, בתרבות אשכנזית. אנחנו מחזיקים עולמות תרבותיים שונים והחיבור הפיזי נוצר באופן מיידי, ללא מילים. כל מפגש בינינו מייצר התרגשות גדולה".

יצירתה של מוריה אשכנזי - מתוך ראיון במדור ״גלוית עיניים״, מגזין גלויה
יצירתה של מוריה אשכנזי, צילום: שרון לוי

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

"יש לנו יכולת להיות אחד עבור השני ברמות הרבה יותר עמוקות ממה שאנחנו מתארים לעצמנו"

הפגיעה המינית התרחשה כשמוריה היתה בת שלוש וחצי בלבד. במשך שנים ארוכות הפגיעה הוצפנה בזכרון ורק סביב גיל 30, עם לידת בתה השלישית, הזיכרון התחיל לחזור כשהוא מטלטל את כל עולמה.

היום, לאחר שהזיכרון נוכח בחייך והתמודדת עם הטראומה, את יכולה לשחזר את מה שקרה אז – בגיל שלוש וחצי?

"זה היה לקראת לידת אחותי. אמי התאשפזה סביב סיכון בהריון. אבא שלי ואני עברנו להתגורר זמנית בקיבוץ סמוך למקום האישפוז. במהלך החודש ששהינו שם הייתי רשומה לגן של הקיבוץ ובשעות שאחרי הגן הייתי אצל זוג חברים של ההורים. בכל פעם שהייתי אצלם אב המשפחה היה לוקח אותי למקומות שונים בקיבוץ. הוא פגע בי מינית בצורה אגרסיבית וסדיסטית. מה שהעצים את האירוע הנורא הזה הוא העובדה שאשתו הייתה עדה לחלק מהפגיעות והייתה עסוקה בלרדוף אחריו ולהעניש אותי – עונשים פיזיים, קללות, השפלות. כשאבא שלי היה מגיע היא דאגה להסתרה, מתן הסברים למה אני בוכה. נכון להיום אני זוכרת אחד עשר אירועים שונים של פגיעה, שכתבתי עליהם בספר שלי".

חווית פגיעה קשה בגיל צעיר כל כך. איך נראים החיים שלך משם והלאה?

 "הלכנו לקבל את פני אחותי שנולדה. אבא שלי אמר לי שלא נחזור לשם, בלי שידע באופן מודע למה הוא מבהיר לי את זה. מבחינתי החודש הזה נגזר ונחתך מהתודעה ומהזיכרון והוטמן בתוך תאי הגוף. מדי פעם היה מבליח בחלומות, בסיוטים, בלי תמונה ויזואלית ברורה. לא היה לי שמץ של מושג שזה קרה".

מתי את פוגשת את הזיכרון?

"בשלב מסוים המחיצה בין המודע לתא הזיכרון קורסת, לא מתוך החלטה או באופן מכוון. זה התחיל בתמונות בודדת, בהבזקים, שעדיין אני לא מבינה, בתקופת ההיריון השני שלי.  לאחר לידת בתי השלישית, עם תינוקת בת חודש עלי ומטופלת בעוד שני ילדים, מתחילים לשטוף אותי קטעים כמו בסרט, תמונות, תחושות פיזיות, גלים, הכל הופך להיות טריגר".

'פסל נייר תפור', יצירתה של מוריה אשכנזי - מתוך ראיון ראיון במדור ״גלוית עיניים״, מגזין גלויה
'פסל נייר תפור', יצירתה של מוריה אשכנזי

התמונות שמגיעות אליך, את מבינה מאין הן מגיעות? את מצליחה להבין שחווית פגיעה?

"בהתחלה לא. התמונה הראשונה שעלתה היתה מאוד תמימה ולא הצלחתי להבין מה קרה בה, אני רואה ילדה, שהיא אני, יושבת בסלון שאני לא מכירה ובונה מגדל בקוביות צבעוניות, בצד ימין שלה יש נוכחות שאני לא רואה אבל יש לי תחושה של סכנה. בתמונה הבאה אני כבר בדיסוציאציה, מנותקת מהגוף, רואה מלמעלה דמות של איש ודמות של ילדה שאני לא בטוחה מי היא.

באותה תקופה אמי כבר חלתה בדמנציה. שאלתי את אבי אם יכול להיות שהיינו בבית אחר כשהייתי ילדה. הוא הופתע מן העובדה שאני זוכרת את זה וסידר לי את הסטינג של האירוע, הנסיבות, הלידה של אחותי, שמות האנשים שהיו שם. ההבנה שאני עוברת משהו משמעותי מתחילה לחלחל ואני מתחילה תהליך טיפולי. לאחר שלושה חודשים יש לי כבר רצף של זיכרון.

יצרתי קשר עם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ובעזרת מתנדבות המרכז נתתי עדות במשטרה מול חוקרת מומחית בתחום. את העדות מסרתי ברצף ובשליטה מלאה. בסיום העדות ראיתי את המתנדבות ואת החוקרת נסערות ובוכיות, דרכן הבנתי מה התגובה הרגשית שאמורה להיות לאירועים האלה. השיקוף שלהן באותו רגע הוא נקודת ההתחלה של החיבור הרגשי שלי לאירועים, ליכולת להתמודד איתם, לחוות אותם רגשית ופיזית . שלוש נשים שישבו איתי החזיקו בעבורי את התמונה הרגשית. יש לנו יכולת להיות אחד עבור השני ברמות הרבה יותר עמוקות ממה שאנחנו מתארים לעצמנו".

"בסיום העדות ראיתי את המתנדבות ואת החוקרת נסערות ובוכיות, דרכן הבנתי מה התגובה הרגשית שאמורה להיות לאירועים האלה"

איך אביך הגיב לחשיפה של הזכרונות?

"פגיעה מינית היא פגיעה רב מערכתית, היא פוגעת גם במשפחה ובסביבה. זה לא היה קל. התגובה הראשונית היתה את בטוחה? איך את יכולה לזכור? הוא ניסה להגן על העולם הבטוח שבנינו לנו, ועכשיו נאלץ להתמודד עם העובדה שהילדה שלו, במשך שנים, החזיקה בתוכה עולם מקביל. הוא דאג לי, הוא חשש מהאפקט החברתי, אבל למרות הקושי הוא תמיד אמר לי 'אני איתך גם אם אני לא מבין'". 

הגשת תלונה, הסוד התגלה. מה קורה עם הפוגע, או ליתר דיוק – הפוגעים,  בתקופה הזו?

"אחרי קרוב לשנה נודע לי, בעזרת המרכז לסיוע, שהתלונה נסגרה ואפילו לא נחקרה בגלל התיישנות. סגירת התלונה לא הגיעה בהפתעה, ובכל זאת היא הפגישה אותי עם המקום של הספק הפנימי המאפיין טראומה, שגם כך מתקיים אל מול הזיכרונות שצפים. היא הפגישה אותי עם הקושי לקבל את העובדה שהייתי קורבן לרצח גוף ונפש, במקביל לניסיונות של הפוגעים להכחיש, למחוק, להפחיד ולהאשים אותי, על מנת שלא אאמין לעצמי שהפגיעה התרחשה, לגרום לי לבושה, אשמה ושתיקה. התחולל בתוכי מאבק פנימי – זה התקיים זה לא התקיים? היתה בי תקווה לקבל אישור חיצוני לפגיעה וסגירת התיק דרשה ממני לפעול בעצמי על מנת לתקף את הזיכרון שלי."

בתוכי מאבק פנימי – זה התקיים זה לא התקיים?

"לראשונה מאז האירוע, נסעתי לקיבוץ שבו התרחשה הפגיעה. מתוך הזיכרון של ילדה בת שלוש ושמונה חודשים התחלתי לשוטט ברחבי הקיבוץ, הזיכרון לא התיישן, החוויה היתה כמעט חוויית זמן הווה. התחלתי לזהות מקומות בקיבוץ: הנה החורשה, הנה המקלט, הנה המשרד, הכל היה מוכר, הגוף שלי הרגיש את זה. אני שם ואני זוכרת מה שמעתי ומה ראיתי, חלון צר בקיר המשרד, קולות ילדים משחקים בגן השעשועים, הכל היה מאוד חזק. אם היו לי ספקות עד אז, שם היתה ודאות שהדבר קרה. ניגשתי לבית של הפוגע, האישה חלפה על פני ומיד ידעתי שזו היא, התחלתי לרעוד בכל הגוף. התעמתתי עם האשה בעדינות רבה, היא הכחישה ושאלה 'למה באת?' חשבתי רגע ועניתי שאני רוצה בקשת סליחה. אחרי שתיקה היא אמרה: 'אם זה קרה, אני מצטערת', בהמשך היא הכחישה הכל. היא התקשרה לאבא שלי וצעקה עליו. אבא שלי אמר לה 'אני עומד לצד הבת שלי ואני מאמין לכל מילה שלה, הקשר איתכם מנותק'. התגובה שלו היתה מאוד חזקה בשבילי, התמיכה שלו, העמידה לצידי נתנה קיום למילה שלי גם כילדה וגם כמבוגרת. הייתי רוצה לומר לכל הורה, עמידה לצד הילד, בכל נושא, היא לכל אורך החיים, אבל בעיקר באירוע כזה". 

"היא הכחישה ושאלה 'למה באת?' חשבתי רגע ועניתי שאני רוצה בקשת סליחה"

הזמנה להשקת ספרה של מוריה אשכנזי - ראיון עם מוריה אשכנזי, במדור ״גלוית עיניים״, מגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

בימים אלו, סביב אירועי שבוע הספר, מתקיים אירוע השקה לספרה החדש של מוריה – "קוּמִי" (הוצאת אפיק 2022). הספר מכיל בתוכו קטעי עדות מהפגיעה שחוותה ושירים, פרי עטה של אשכנזי, שנכתבו לאורך התקופה בה הזכרון נפתח.

"הכתיבה היתה פעולה של הצלה עצמית", היא מתארת, "ניסיון להגיע לחורים השחורים בזיכרון. דרך תחושות ותמונות חצבתי מילים שיתנו שם לחוויה שלי. עם סיום העריכה העורך, דרור בורשטיין,  ביקש שאכתוב כמה מילים לגב הספר, שלחתי לו קובץ עם קטע עדות. הוא קרא את הטקסט ואמר לי 'שבי ותכתבי את הכל'. כתבתי את כל מה שזכרתי והטקסט הזה הצטרף לספר. העבודה עם דרור העורך היתה מאוד משמעותית, היכולת לגעת איתו בחומרים האלו היתה מפגש מתקן עם דמות גברית, חוויה חזקה". 

הכוחות שאת מוצאת בתוכך ליצור, לכתוב, להתבטא, להתמודד. מהיכן את שואבת אותם?

"הכוחות קשורים לגישה וליכולת ההבעה האומנותית שליוותה אותי בהתמודדות. היכולת של היצירה מבחינתי היא ברמה הכי בסיסית כלי לשרידות. אני זוכרת את עצמי כילדה שרה, מציירת, כותבת, היה בזה היבט מרפא, אפילו בחוויה הגופנית. בבגרותי למדתי בבצלאל, שם האומנות החזותית הפכה להיות מרכז הבמה. למדתי פיסול במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, זכיתי למורים מדהימים. בדיעבד, הרבה מאוד חומרים תת הכרתיים באו לידי ביטוי בתוך העבודות שיצרתי בלי שהבנתי על מה הן מדברות. כששמים את המשקפיים הנכונים על היצירות אפשר לראות את כל מה שהיה שם. בעבודת הפיסול אני עובדת עם מגוון חומרים בהם חומרים של יום יום, של פשטות, הפעולה שאני עושה בהם יוצרת התמרה המבקשת לגעת בנשגב, מחברת בין גוף לבין האינסוף, מקום הפורץ את המחיצות ומרחיב".

מתוך השקת הספר עורי - מאת מוריה אשכנזי
צילום: יונית מטילסקי צדוק

את מרגישה שהפגיעה מגדירה אותך כאישה?

"הפגיעה היא עוד אחת מהאפשרויות אבל היא לא חזות הכל, העובדה שהיא הודחקה אפשרה לי להתקיים כאדם שלם ולפתח את כל היכולות והשפות. רק כשהתגבשו אצלי מספיק כלים הזכרון נפתח. מרחב היצירה רחב הרבה יותר, ביצירה, בכתיבה וגם בתוך השירה יש קריאה לפרוש כנפיים ולהתרומם ולראות את העולם במבט רחב. יש אפשרות לומר לילדה ולאישה שהיא עכשיו שהפגיעה היא רק קטע בתסריט.

אנחנו אמהות של בנים ובנות ואנחנו מחוברות לאילן ענק של אמהות שבעצמן חוו את הפגיעות שלהן והיו צריכות להתרומם מעליו. הזכרונות האלו הם ידע קדום שמועבר אלינו, זכרון הכאב בצד הידע העתיק של היכולת לקום, לדאוג לעצמי, לדאוג לילדים".

ראיון עם מוריה אשכנזי, במדור ״גלוית עיניים״, מגזין גלויה
צילום: שרון לוי

מוריה לוקחת נשימה עמוקה. גם אני.
מהמקום הגבוה שדיברת עליו, אני רוצה לחזור לחיים כאן, אילו כלים פרקטיים אפשר להציע על מנת שילדינו לא יעברו את מה שאת עברת?

"חינוך מתוך המקום האוהב וההורי, לתת כלים, לדבר על מיניות בריאה ומיטיבה, לחזק את הגבולות. השיח כלפי נשים חייב לעבור תיקון. זו עבודה, זה תהליך. כל אישה שמשמיעה את הקול שלה מנכיחה נוכחות נשית בעולם, אם את מוזיקאיות, רופאה או מורה, השמעת הקול מרחיבה הקיום הנשי בעולם".

הילדים שלך. את חוששת להם?

"אני אמא שראתה את הצד השני וחוותה אותו על גופה. ודאי שהערנות שלי גבוהה יותר ואני לא לוקחת כמובן מאליו סטנדרטים מקובלים. יחד עם זה, אני והילדים שלי פגיעים כמו כל אחד אחר, הם בריות שנולדו על מנת לצמוח בעולם הזה, להיות בהקשבה לעצמם ולהכיר את הכוחות שלהם. אני משתדלת לתת להם את כל הכלים המאפשרים צמיחה. מתקיים אצלנו שיח מותאם לגיל, הגדולים יודעים שהדברים קיימים וקרו לי, הם יודעים שזה חלק מדברים שקורים בעולם. יש סבל בעולם, זו עוד אחת מצורות הסבל. אני רוצה לקוות שהם חווים את החיות שלי ואת הבחירה העיקשת להפיק יופי מהחיים שלנו ולהעריך את המתנה שניתנה לנו.

איך את מצליחה לשמור על עצמך ביום יום מפני המפגש עם הכאב?

"מסע הטיפול הוא מסע לכל החיים, מי שדואגת לרפא את הילדה שהייתי היא אני. למזלי יש מלאכים ומלאכיות דרך שהם פה ובמפגש בינינו מתרחש משהו. היכולת שלי לחשוף את המטפל, שעומד מולי, לכאב שלי, מאפשרת לו להגיע אליו, מאפשרת ריפוי.

יש רגעים שאני רואה את החיים שלי נפרשים בפני ומאפשרים קיום בו זמנית של כל המקטעים שבהם. אני חווה חוויה של התפעמות אל מול הידיעה שכל הדברים האלו מתקיימים בו זמנית, הילדה שהייתי, האשה שאני והזקנה שאני עתידה להיות".

גלוית עיניים - ראיונות אישיים במגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

שירים של מוריה אשכנזי שמופיעים במגזין גלויה:

שירים ותפילות נוספים העוסקים בפגיעה, מוגנות וריפוי:

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

שאלון זיהוי למצבי סיכון

שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול
כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

מנהלת עצמאית ב"נגה", הפקת תוכן לאירועי זהות יהודית-ישראלית, מנחה לשינוי אישי ועסקי בשיטת NLP.
פרסמה כתבות רבות במגזין "נשים" ואף במגזין גלויה במדור גלוית עיניים>>

פוסטים נוספים מאת רחל רז

ז׳ בתשרי תשפ״ד 22.9.2023
גלויה מראיינת את
מוריה אשכנזי
רחל רז בשיחה אישית מאוד עם מוריה אשכנזי - אמנית רב תחומית זמרת, פסלת וציירת המציגה בתערוכות ברחבי הארץ.  בימים אלה יצא לאור ספר שירים שכתבה "קומי", הספר מביא שירים וקטעי זיכרון מתוך הפגיעה שחוותה. זהו ראיון נוסף כחלק מסדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים".
כ״ב באדר תשפ״ג 16.3.2023
גלויה מראיינת את
חפציבה כהן-מונטגיו
רחל רז מראיינת את חפצי כהן-מונטגיו, על פעילותה עם חברותיה בבית המדרש ״עֲרֵבוֹת״ - בפעולה נשית שמבקשת להאיר את העשייה הנשית בהיסטוריה היהודית, באמצעות טקסים חדשים ששומרים על רצף רעיוני עם מסורת חכמי ספרד והמזרח.
י״ב בסיון תשפ״ג 1.6.2023
גלויה מראיינת את
הרבנית אביטל אנגלברג
שיחה גלוית עיניים עם הרבנית אביטל אנגלברג על אהבת התורה, על חינוך, על הבית וגם על רווקות מאוחרת.
כ׳ בתשרי תשפ״א 8.10.2020
גלויה מארחת
רחל רז
הוּא הֶעְמִיס אֶת הָאַרְגַּזִּים עַל הָעֲגָלָה./ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה/ הוֹצִיא אֶת שְׁאֵרִיּוֹת חַיֵּינוּ מֵהַבַּיִת./
י״ב בסיון תשפ״ג 1.6.2023
גלויה מראיינת את
אורי שרמן קנוהל
שיחה גלוית עיניים עם אורי שרמן קנוהל על פגיעות מיניות בגברים, על הטיפול במרכז אורשינא שהוא שותף להקמתו, ועל האחריות של הקהילה הדתית.
כ׳ בתשרי תשפ״ד 5.10.2023
גלויה מראיינת את
הרבנית רחל קרן
שיחה גלוית עיניים עם הרבנית רחל קרן על מנהיגות נשית, חינוך לביקורתיות, וצורך השעה בשינוי. זהו ראיון נוסף כחלק מסדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים".

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

קראת את הראיון ונהנית?

קו מפריד גלויה

לדעתך כדאי שנראיין דמות נוספת
לגלוית עיניים?

נשמח לשמוע על כך,
עם נימוקים כמובן :)

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם