גלויה שמחה לארח את הרב אביע"ד (אברהם עדיאל) סנדרס, ר"מ במדרשת לינדנבאום ואחראי על פיתוח והשמה בכולל דעה ע"ש סוזי ברדפילד.

ספר קצת על עצמך.

גדלתי בפתח תקווה אבל בעצם אני תושב ירושלים מגיל 15, מאז שהגעתי לישיבת "נתיב מאיר" בכיתה ט'. אחרי התיכון עברתי בישיבת "עתניאל", אבל מהר מאוד הגעתי לישיבת "הכותל", שם למדתי שמונה שנים.
התחתנתי עם לאה בגיל צעיר. יש לנו ארבעה ילדים, בין הגילאים 7-16. אחרי הלימודים בישיבת "הכותל", נסענו לשליחות של "אור תורה" במשך שלוש שנים בעיר דטרויט, מישיגן. כשחזרתי לארץ, התחלתי ללמד כר"מ בישיבת פתח תקווה. זו היתה שנתה האחרונה בפתח תקווה וכאשר הישיבה עברה לכפר בתיה, עברתי גם והמשכתי ללמד בה עוד שנתיים נוספות.
לפני שמונה שנים חזרנו לירושלים. אני התחלתי ללמד במדרשת לינדנבאום ומאז אני שם.

למדתי לתואר ראשון בחינוך במכללת הרצוג. למבחני הרבנות למדתי בתקופת הלימודים בישיבה, וחוץ מזה למדתי אצל רבנים ירושלמים שונים, שבחנו אותי להסמכה פרטית.
בשלוש השנים האחרונות לצד תפקיד הר"מ במדרשות לינדנבאום בירושלים ובלוד, אני אחראי השמה ופיתוח בכולל דעה – המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד. בעצם זה אומר לפתוח תפקידים חדשים ודרכים חדשות לנשים שמסיימות את הלימודים בכולל. אני עובד תחת הרבנית דבורה עברון ולומד ממנה על שילוב הלימוד והעשיה.

האם בנוסף לפעילותך כדמות הלכתית יש עוד תחומים בהם אתה פועל?

במקביל להוראה במדרשה, הייתי בין המייסדים של מה שהפך להיות פרויקט "מחנכים מגוונים" בתנועת "נאמני תורה ועבודה". עבדתי גם בארגון השגחה פרטית כחלק מהצוות שסייע להתרחבות הפיקוח, לקראת "האקזיט" לארגון "צהר".

האם יש לך צד מפתיע או תחביב מפתיע שלרוב אנשים לא מצפים לו מדמות הלכתית?

אני קם כל בוקר בארבע בבוקר ורץ לפחות 15 ק"מ כל יום.
תחביב מפתיע שלי הוא שאני ממש אוהב סיפורים של פוליטיקה פנים-חרדית, ומתעדכן קבוע באתרי חדשות חרדיים בנושאים האלה.

איך החלטת שאתה רוצה להיות רב? למה היה לך חשוב לעשות עוד הסמכות אצל רבנים באופן פרטי ולא רק את המבחנים הסטנדרטים של הרבנות?

מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני אהיה רב. אבא שלי עבד בהייטק, אבל תמיד למד תורה לצד העבודה. הוא עונד טבעת נישואים. אני זוכר שהוא ואמא שלי אמרו לי בגיל צעיר שאם אני אענוד טבעת נישואים, כמוהו, לעולם לא אמצא עבודה בעולם הדתי. אז כן, מגיל צעיר אני יודעת שאני רוצה להיות רב. אבל מבחני הרבנות לא הספיקו לי.
כשהגעתי לישיבת פתח תקווה, שאלתי את הרב שרלו אם זה בסדר שכר"מ בישיבה אלך עם טבעת נישואים. הוא בכלל לא הבין את השאלה. אז הבנתי שאני כנראה הגעתי למקום הנכון. מצד שני, אני לא יודע אם הייתי הר"מ הראשון בישיבת הסדר שהלך עם טבעת נישואים, אבל מסביבי לא ראיתי עוד כאלה.

צריך אולי קצת מבחני אישיות, לימודי פסיכולוגיה או טיפול גם; וחשוב לא פחות ללמד רבנים ורבניות במה אסור להם לגעת. מה לא התחום שלהם. את הדברים האלה אי אפשר לדעת בלי שאתה לומד את זה. מהבחינה הזו, אני מאמין במודל הישן של הסמכה לרבנות, על ידי רב שהוסמך קודם, שמכיר אותך ואתה לומד אצלו ואיתו. אדם שמכיר אותך, ויכול גם להגיד לך שלא טוב שתהיה רב, לא טוב שאתה או את תהיו בעמדת כוח, כי זה לא טוב לך או לעולם. אני מרגיש שבאופן שבו מסמיכים לרבנות במדינת ישראל כיום, יש קצת הסרת אחריות. זה כן נמצא במוסדות בעומק. אם מקבלים מישהי או מישהו ללמד, אז האחריות היא על המנהל או על ראשת המוסד, על מי שקיבל וקיבלה את אותו אדם. הם סמכו את ידיהם עליו/עליה. אם לא יקחו על זה אחריות, אני צופה שיהיו יותר ויותר מקרים של ניצול כוח ושררה.
אגב, אני חושב שכדאי לנו ללמוד יותר ממקומות וממודלים שבהם הרבנות לא מתוקצבת על ידי המדינה, כמו ארצות הברית. בגלל ששם אין לתחום זה תקצוב מדינה, זה מטיל הרבה יותר אחריות על המסמיכים, והרבה יותר חיבור לשטח ולא רק שזה לא רע – לדעתי זה אפילו טוב יותר.

איך הגעת לתפקיד הנוכחי שלך?

כמו שאמרתי, אני עובד בלפתח עוד אפיקים להשמה לבוגרות הכולל, אלו שלמדו שלוש וחמש שנות לימוד של הלכה. וזה תפקיד מאוד מיוחד בעיני כי הוא משלב בין עולם התורה לאקטיביזם. ברמה האישית, אני תמיד עומד על שתי רגליים. רגל אחת של לימוד תורה ורגל שניה שהיא יותר אקטיביסטית. אני לא אוהב מאוד את הרגל האקטיביסטית. אם להודות על האמת, הייתי מעדיף כל היום ללמוד וללמד תורה. אבל אין ברירה והמציאות צריכה את זה.

כשהקמתי את הפרויקט של מחנכים מגוונים בתנועת "נאמני תורה ועבודה", חלק מהתפקיד שלי היה למצוא את האנשים המתאימים שיגישו מועמדות וירצו להצטרף למערכת החינוך להביא מודל מגוון של חינוך. לכן, כשניגשתי לתפקיד, חשבתי שזה מתבסס על עקרונות דומים, אבל במובנים רבים זה עולם שונה לחלוטין. אני חושב שעכשיו אחרי שלוש שנים בתפקיד של אחראי על ההשמה בכולל דעה, אני מתחיל להבין מה באמת צריך ומה מצופה מאיתנו ומה הדרך הנכונה לקדם את הדברים. אבל אני רואה גם את המשותף בין הדברים, וזה שבסוף המטרה שלנו היא להוסיף טוב.

מהו ה"אני מאמין" בעבודתך?

היהדות בעומק שלה היא בעלת אופק בלתי נדלה של טוב להציע לעולם. אני מחפש רעיונות, גישות שבאות להוסיף טוב לעולם. קחי לדוגמא את הפמיניזם הדתי. פמיניזם זה שם קוד להוספת טוב בעולם, וזה ראש החץ של הוספת טוב למציאות. בינתיים, בימי חיי, עוד לא ראיתי משהו אחר שמוסיף כל כך הרבה טוב לעולם.

הפמיניזם מבחינתי הוא חלק מיהדות פתוחה, יהדות שמרחיבה את המציאות מן הצד האחד, ושמסוגלת להצטמצם אל מול העולם ולא לנסות להשתלט עליו מן הצד השני. אני רואה את הפמיניזם כחלק מאותה יהדות. אני חושב שמדרשת לינדנבאום בפרט והפמיניזם הדתי בכלל זה ראש חץ של כל התנועה הדתית הזו. אני ממש שמח ומתרגש להיות חלק מהתנועה הזו.
אני מרגיש שבסוף ההתפתחות וההעמקה צריכים להגיע מאיפשהו. אני חושב שזה המקום ממנו מגיע הפמיניזם הדתי בצורה עמוקה וברורה – להוסיף טוב בעולם ולהרחיב את המציאות. אני לימדתי בתקופה האחרונה בבית מדרש "שיחתי", שהוא בית מדרש שהקימו בוגרות מדרשות ובוגרי ישיבות בירושלים. שם באופן טבעי נשים מגיעות ומלמדות נשים צעירות וגברים צעירים, וגברים מגיעים ומלמדים גברים צעירים ונשים צעירות. הם לומדים ביחד. ההפרדה המגדרית, שיש לה חשיבות ברמת הקבוצה האורגנית בשנים מסוימות, כשאין את היכולת לשבת יחד, לא שייכת לשם. לדעתי, אגב, לבנות יותר קל לשבת יחד מלבנים. אני לא חושב שזה בגלל שהם לא פתוחים. אני חושב שזה באמת מוזר להם עדיין לראות אישה מלמדת תורה ברצינות. זה קצת אבסורד שלאורך השנים, הנשים היחידות שבנים פגשו בישיבות היו מזכירות ואמהות בית. מתי נדע שעברנו שלב, שהעולם קצת יותר מתוקן? כאשר נשים יתחילו ללמד שיעורי תורה מרכזיים בישיבות ומכינות. כיום זה קורה במעט מקומות, במחניים, בהרצוג, במכינות מעטות. אני מאמין ברעיון הזה בלב שלם ומבחינתי זו נקודת מפתח, ולשם צריך לשאוף.

מה לדעתך האתגר הגדול של הדור שלנו?

העולם היום הוא עולם של קצוות וקיצוניות. כל היום אנחנו מדברים על קונפליקט. למשל, כמה הדת נמצאת בקונפליקט עם המציאות. אנחנו פחות מחפשים איך הדברים טובים למציאות. אנחנו מדברים על כמה האחרים הם רעים ולא איך אפשר להוסיף יותר טוב למציאות, ואיזה טוב אני כאדם דתי יכול וצריך להוסיף למציאות, כאדם שלומד תורה.
כל שנתיים, מגיל צעיר, אני בוחר הוגה אחר ללמוד מתורתו וחורש אותה מהתחלה ועד הסוף. בתקופה האחרונה אני לומד את ההגות של הרב יונתן זקס ז"ל. התחלתי עוד לפני שהוא נפטר. יש לו כוח ניסוח מאוד חד ומדויק, ואני חושב שזה עיקר הכוח של הכתבים שלו, שהם משדרים את הבשורה הזו שאני מדבר עליה.

בעולם כזה של קצוות וקיצוניות, הכל פשטני. כל המציאות נצבעת בצבעים מאוד חדים. אין הכרה באפשרות לשאול, ואין הכרה בזה שלשאלה יכולות להיות כמה תשובות ושכמה תשובות זה בסדר ולא כולם חייבים לבחור באותה תשובה. כשאני אומר את זה אני חושב גם על הצד השמרני וגם על הצד הליברלי. כולנו חוטאים בזה בחוסר הסובלנות לתשובות שונות, וגם בחוסר ההבנה שתשובה היא לא מוחלטת, ולא תמיד מלאה; שתשובה היא תהליך. אנחנו כל הזמן עושים תשובה. בסוף, זה לא מבחן אמריקאי. יש פה שאלות פתוחות, ויכולות להיות מספר תשובות ובסוף אלוקים בודק.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• קולה של אישה מתפללת – ד"ר רבקה נריה בן שחר
• קריאת נשים בשמחת תורה תשפ"א בצל הקורונה – הרבנית דבורה עברון
• לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה – במנייני נשים ובקהילות משתפות – צוות גלויה
• בנחת רוח: בית תפילה יקרא לכל המתפללות והמתפללים – נורית יעקבס ינון
• ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• אומרות אמן: סעודות אמנים בעידן החדש – ד"ר רבקה נריה בן שחר
• סדר נשים – קערת החירות – טו"ר רבקה לוביץ
• מחדשים את הקידושין – תניה ציון-וולדקס
• אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו
• 'וספרה לה': טבילה ללא בלנית – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• בודקות טהרה: צורך הלכתי או בדיקה שנויה במחלוקת – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• צבעים, כתמים ונשים – מיכל ברגמן