בתקופה שאחרי הלידה יש אלמנט של פרידה ואובדן, שאנחנו לא מדברים עליו

לימור לוי אוסמי מבקשת לתת מקום להתמודדות הרגשית עם אובדנים ופרידות שקיימים כחלק בלתי נפרד מהמעבר להורות. למרות הנטיה שלא לדבר על הגעגוע לחיים הקודמים, בקרב נשים שלאחר הלידה, ואולי בכלל הורים – בוחרת לוי אוסמי לתאר את ההתרחשות ולתת לה לגיטימציה. בכך, היא מביעה תקווה, כי תהיה רוח גבית בעת הכניסה להורות ולאחר לידה באשר היא – לתת מקום לכל רגש, גם אם לכאורה הוא לא מקבל תהודה מהסביבה.

כשהייתי אשת מקצוע בתחילת דרכי, היה בי חלק שהתבייש וחשש לספר על כך שבתקופה שאחרי הלידה יש אלמנט של פרידה ואובדן. חששתי שלא יבינו אותי, שיחשבו שאני מוזרה או לא מבינה, ויתייגו אותי כ'זאת עם הרעיונות המוזרים'.

האמת היא שאני רגילה להיות 'זאת עם הרעיונות המוזרים' בכל מה שקשור לעולם המקצועי שלי, אבל עדיין. לדבר על אובדנים ופרידות, על תחושה של אבל, בתקופה שרגילה להיות מקושרת לשמחה, תקווה, אהבה, התרגשות, גם בשבילי היה קצת יותר מדי.

והנה אני, עשור אחרי, מדברת על אובדנים ופרידות שקיימים כחלק בלתי נפרד מהמעבר להורות, ולא חוששת, אלא להיפך. אני יודעת שנשים זקוקות לשמוע את זה, אני יודעת כמה ריפוי וחמלה נשים מרגישות כשהן קוראות את המילים האלה, ויכול להיות שגם יש בי חלק שכבר פחות מתרגש ממה שאחרות או אחרים חושבים עליי. מנפלאות הגיל והתבונה.

כולנו חוות פרידות מאלמנט מסוים בחיים הקודמים שלנו

היום כבר רובנו יודעות ומכירות את העובדה הפשוטה שלהיות אמא אחרי לידה זה לא רק כיף, וטוב שכך, כי הידיעה הזאת עוזרת לאמהות להתמודד עם הקשיים הטבעיים שבהורות. אבל, מה שרובנו עדיין לא יודעות וגם מתביישות לדבר עליו, הוא שבתקופה של אחרי הלידה (שיכולה להיות גם שנים אחרי כל לידה) אנחנו מרגישות געגוע לחיים הקודמים, אנחנו מרגישות שאיבדנו משהו מעצמנו ומהחיים שלנו, וחלק גדול מהנשים יחוו תחושות של פרידה ואובדן.

הדבר שממנו אנחנו נפרדות בתקופה שאחרי הלידה משתנה מאחת לשנייה, אבל מה שמשותף בינינו הוא שכל אחת נפרדת ממשהו, והפרידה הזאת לפעמים כואבת ומעציבה. חלק מאיתנו יחוו פרידה מהגוף כפי שהיה – מהמשקל, ממראה הגוף, מההשתנות של הגוף, שיכולה לפעמים להיות קשה וכואבת. חלק מאיתנו יחווה פרידה מהעולם התעסוקתי, פרידה מהזוגיות כפי שהייתה, פרידה מעצמאות וזמן לעצמנו, פרידה מתפיסות עולם ואג'נדות מסוימות, פרידה מקשרים עם חברות שאין להם ילדים, מהקשר עם אמא כפי שהיה, פרידה מאיך שתפסנו את עצמנו ואת העולם, ועוד כל כך הרבה סוגים של פרידות קטנות וגדולות.

אנחנו משתנות אחרי כל לידה, אנחנו עוברות טרנספורמציה משמעותית, שחלק ממנה אומר שאנחנו לא אותן נשים, על הדברים החיוביים והדברים הפחות נעימים שבזה. כל הורות משנה בנו משהו, ועם כל התחלה חדשה משהו גם מסתיים, והסיום הזה הוא פרידה לכל דבר.

הפרידה היא הכרחית וחשובה לטובת ההסתגלות להורות

תהליך סיום ופרידה ממשהו שהיה חלק משמעותי בחיים שלנו, מעלה געגוע ועצב ורגשות שלא קל להתמודד איתם, וזה לא נעים ומבלבל. תהליך הסיום והפרידה יכול להימשך למשך שנים, ולא משנה באיזה קצב הוא מתפתח, הוא תהליך מפתיע שלא סיפרו לנו שמתקיים, וגם אם היו מספרים זה לא היה חוסך לנו את הכאב שקיים מעצם הפרידה.

זה קשה להיפרד מהמראה של הגוף, זה קשה להיפרד ממקום העבודה והחברים או מהזהות התעסוקתית, זה קשה להיפרד מבילויים עד הלילה וספונטניות עם בן הזוג, זה קשה להיפרד מהעצמאות והיכולת לעשות מה שאנחנו רוצות בזמן שאנחנו רוצות. זה קשה להבין שאג'נדות שהחזקנו מתחילות להתפרק, זה קשה להיפרד מהיכולת לצאת מהבית תוך חמש דקות, או להסביר למה אנחנו לא רוצות להגיע למקומות שהיה לנו נעים בהם בעבר.

פרידה מחלקים שהיו משמעותיים לנו בחיים זה דבר לא פשוט והוא גם לא אמור להיות פשוט, אבל הוא הכרחי לטובת ההסתגלות שלנו להורות, לטובת היכולת שלנו להיות בתוך החיים שלנו כמו שהם.

נשים רבות מתביישות ומרגישות אשמה על הגעגוע לחיים הקודמים

רוב הנשים שליוויתי רגשית ודיברו על הגעגוע לאיכות מסוימת שהייתה בחיים שלהן לפני הלידה ועל הקושי שלהן להתמודד עם המציאות החדשה, הרגישו אשמה ובושה על זה שהן מרגישות ככה. הן סיפרו לי על הגעגוע והרצון לחזור לחיים הקודמים יחד עם חשש שאבקר אותן, שאשפוט אותן, שאחשוב שהן לא אמהות טובות בגלל זה. אבל, ההיפך הוא הנכון.

היכולת לדבר על הגעגוע לחיים הקודמים, הוא תהליך אבל חשוב ובריא שלא מתאפשר לנו לעבור, בגלל הטאבו החברתי שאנו חיות בו, המקדם תמונה פלסטיקית ודביקה על ההורות. אנחנו לא חייבות להסכים לתמונת ההורות האידיאלית שניבטת לנו מכל מקום, ואנחנו בהחלט יכולות לקרוא תיגר עליה, לטובת הרווחה הנפשית שלנו ושל המשפחה.

לתת מקום לאובדן, לגעגוע, לחיים הקודמים, הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מכל התחלה חשובה בחיים, ואין צורך להיבהל ממנה. להיפך, זהו שלב חשוב והכרחי בגיבוש הזהות ההורית ובלעדיה יהיה קשה יותר להתמסר ולהיות נוכחות בהורות.

להרגיש את הכיסופים, לדבר על הגעגוע, לצחוק על החיים הקודמים והשינוי, ליצור מעגל נשים שמדבר בפתיחות על מה שכולן מרגישות. לא להסתיר את זה, לדבר את זה, כדי לא לסחוב את זה כמשקולת נסתרת שצריך לסחוב לכל מקום.

ליצור שיח אותנטי שלא מפחד מרגשות בהורות

נשים אחרי לידה ובשנים הראשונות להורות חוששות שאם הן מתגעגעות לחיים הקודמים או לאלמנט מסוים בהם, זה אומר שהן לא אמהות טובות, שהן לא שמחות בהורות, או שההורות לא משמעותית וחשובה להן. ההנחה הזאת לא מגיעה בתוך חלל ריק, אלא בתוך אקלים חברתי שאנחנו חיות בו, המבקש להתוות הורות פלקטית, של אמהות שמרגישות רק דברים חיוביים בהורות. אני לא הייתי רוצה שהתפיסה הזאת תמשיך.

אני שואפת ליצור פה חברת אמהות משובחת שמייצרת הורות נושמת, אוורירית, רכה, גמישה, שלוקחת בחשבון את קשת הרגשות שאמהות מרגישות. אני רוצה לייצר פה שיח אותנטי, רגיש, מרגיש, שלא מפחד מאמהות שמרגישות, ולהיפך, גם מחבק אותן על הרגשות שלהן.

אמא מרגישה היא אמא חיה, אמא נוכחת, אמא רחבה שיכולה להכיל את הרגשות המגוונים של הילדים שלה. אמא מרגישה לא צריכה לבחור בין רגש 'יפה ופוטוגני' לבין רגש 'שלא מצטלם טוב', אלא היא יכולה להרגיש את כל הרגשות שיש בה, ולא להתנצל על מה שהיא מרגישה.

אפשר גם להרגיש געגוע וגם לאהוב את התינוק, גם להרגיש כיסופים למי שהייתי, וגם להרגיש משמעות וסיפוק בהורות. הרגשות המנוגדים לא סותרים זה את זה ויכולים לדור יחדיו בנחת, ובעיניי היכולת להרגיש רגשות מנוגדים בו זמנית זאת אחת המתנות הגדולות של ההורות.  

געגוע הוא לא רגש נוראי, אלא רק רגש שקיים בנו

להיפרד ולהתגעגע מאלמנטים מסוימים בחיים או בגוף שלנו זו לא טרגדיה, אלא עוד משהו שמתמודדות איתו באחד הצמתים הכי משמעותיים בחיים. געגוע זה לא רגש נוראי, אם אנחנו לא מתייחסות אליו ככזה. יש רגש געגוע בחיים, והוא יכול לבוא וללכת, לעטוף ולעזוב, והוא רק רגש. לרגש מותר להיות.

אני חושבת שהגיעה השעה להיפתח ולדבר גם על הפרידה שקיימת במעבר להורות עם פחות פחד, פחות בהלה והרבה יותר סקרנות וחמלה. הגעגוע והפרידה גם ככה קיימים, הם גם ככה חלק מהעולם הרגשי של נשים אחרי לידה, אז למה להשאיר אותם בכספת השמורה והלא מדוברת? ההסתרה של זה רק גוזלת מאיתנו אנרגיית חיים יקרה.

אני בעד לדבר על זה. לדבר על הגעגוע והפרידה עם חברות, עם נשות מקצוע, עם בן הזוג, ולתת לגעגוע הזה את כל המקום שהוא צריך. בסופו של דבר, הגעגוע ימצה את עצמו ולא תהיה ברירה אלא להשלים עם מה שיש, עם החיים החדשים שנבנים, אבל קודם כל – כדאי להתגעגע ולהיפרד מתקופה משמעותית שהסתיימה.

אין געגוע רע. יש רק געגוע. ומותר לו להיות. 

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• הריון: שינויים ברגש, שינויים בחשק והצעות מסייעות– צוות גלויה
• הגשר שבין הרחם למציאות – רבקה ויצ'נר
• "שאעניק חיים לפרי בטני הרך": תחינות, תפילות ושירים ליולדת – הרַבָּה פרופ׳ דליה מרקס
• 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
• אמהוּת מתמודדת: דכאון לאחר לידה – ד"ר ליאור ברוך
• פוסט-לידה : מהן הבעיות הרפואיות השכיחות לאחר לידה? – ד"ר ליאור ברוך
• לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
• 34 מיתוסים נפוצים בנושא פוריות, נשיות, בריאות ומיניות – דפנה מאיר ז"ל
• הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
• אולי הלילה? פערים בחשק המיני כחלק מחיי הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• הכל בסדר? אתגר האינטימיות בתקופת הסגר– צוות גלויה
• מצוות עונה: על מענה בתוך הזוגיות, לפי הרצון והצורך– הרבנית שרה סגל-כץ

מתוך נָחוּגָה:

• נָחוּגָה: חזון – הרבנית שרה סגל-כץ
• נָחוּגָה: תוכן העניינים – צוות גלויה
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ" – על מתן שמות – שרה פרידלנד בן ארזה
• משא היהודיה הנודדת בין 'בְּרִיתָה' ל'זֶבֶד' – הרב[נית] לאה שקדיאל
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• טקסי משפחה
• חופה וקידושין
• טקסי גירושין
• טקסי אבלות

על טקסים בחיים הקשורים להריון, לידה וכל שסובב אותם:

• לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
• טקס 'סגירת עצמות': לחתום את הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש – אור סנדרוביץ'
• על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – צוות גלויה

עם בוא ילדות.ים לעולם:

• הצעה לטקס ברית הבת (שמחת וזבד הבת) – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי 
• שבע ברוכות לשמחת הבת – רחלי עמיצור-איצקוביץ
• חגיגות לידה : ברית הבן וברית הבת – צוות גלויה
• פיוט להולדת בת – רחל אילון כוכבא
• ברית מילים : "ועל לבם אכתבנה" – אפרת גרבר-ארן

• הצעה לטקס ברית מילה – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
• הרהורים על טקס ברית המילה והצעות מעשיות – טל שריאל
• טקס "ברית יצחק" – צוות גלויה
• שמחת הבן וכאב הברית – רגב בן דוד
• טקס שמחת בן וברית – רגב בן דוד
• פדיון הבן – הצעה לברכת ההורים לבנם בעת פדיונו – גבריאל אבן צור וחן דרעי
• פדיון הבן – הצעה לטקס בשילוב זוג ההורים והקהל – הרבנית שרה סגל-כץ

תפילות נוספות במגזין גלויה:

• תפילה לאישה לפני לידה – תהילה אזולאי שאול
• תחינה ערב לידה – שירה לוין
• תפילה על חינוך הילדים – אורה זך
• תפילה לאם השולחת את ילדתה לראשונה למעון – עפרה גולדברג עברון
• משתה גמילה מהנקה – טלי"ה – טקסים לנשים יהודיות
• ברכת הגומלת – חן ארצי סרור
• תפילה להורים ליום ההולדת ילדתם או ילדם – אורה זך

לקריאה נוספת:

• לידה והולדה בחסידות: קריאות מגדריות – ציפי קויפמן ז״ל
• הולדת הבת במקורות היהדות – רן חורי
• ברכת הטוב והמיטיב בלידת בן ובת – הרבנית חמוטל שובל, כתב העת ״דרישה״