"וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ" - על מתן שמות, מאת: שרה פרידלנד בן ארזה - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

"וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ" – על מתן שמות

ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
קו מפריד גלויה

שרה פרידלנד בן ארזה מבקשת לברר את משמעות הקשר בין המעשה הגופני של כריתת הברית והמעשה הלשוני של קריאת השם. מהברית שה' כורת עם אברהם דרך מדרשים ועד ברית המילה היום.

"השם הפרטי הוא שותפותו של האדם עם המאמר הא-לוהי הבורא …"

(ולטר בנימין, "על הלשון בכלל ועל לשונו של האדם" מתוך הרהורים, כרך ב', תל-אביב תשנ"ו)

"וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל" – מה עושים כשקוראים שם?

פעולת הדיבור המכוננת את שמו של הרך הנימול מתבצעת במסגרת תחינה קצרה הנאמרת מיד לאחר מעשה המילה. בתוך התחינה הזו מופיע מטבע הלשון "ויקרא שמו בישראל", ומיד לאחריו ניתן שמו של התינוק. מטבע זה לקוח ממגילת רות. ברצוני להשתהות בפסוקים, שמתוכם לקוח הביטוי. התהליך של קריאת השם המתואר במגילת רות הוא תהליך מורכב. דרכו ניתן להתוודע אל המעשים השונים המתלכדים, לרוב בלי דעת, במעשה האחד של מתן שם:

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן.
וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.
וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ […]
וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת.
וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד.

רות, ד', י"ד-י"ז

שלוש פעמים מופיעה בקטע זה קריאת שם.
דיבור הנשים אל נעמי "ויקרא שמו בישראל", "ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד-בן לנעמי", ומיד לאחר מכן – "ותקראנה שמו עובד".

עוד קודם שמתגלה השם הפרטי, עובד, חוזרת קריאת השם פעמיים. נראה לי שבאותן פעמיים נטענת הקריאה בשם משמעות סמלית ומופשטת. הנשים אומרות "ויקרא שמו בישראל". שלא כמו בתחינה מטקס הברית, הנשענת על דבריהן, הן אינן מגלות מהו השם, אלא מתמקדות בעצם היותו בן-שם בתוך העדה.

בשלב השני, "ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי", נקבע מקומו המשפחתי של הרך. אף כאן, על-ידי השהיית שמו הפרטי מודגש המעשה של קריאת שם כקביעת היחס בינו לבין סביבתו, וכאן, על דרך הדווקא – השם הוא "פלוני בן נעמי". מהטעמת מקומו בקרב העם, מקום שלא היה ברור מאליו עד שלביה האחרונים של המגילה, מצטמצם הסיפור לגאולתה של נעמי-מרא, שאיבדה את אישה ואת זרעה, ועתה בחיקה שוב בן. ושמו בפי שכנותיה "בן לנעמי".

הסצנה הקודמת במגילה התרחשה בשער. שם התנהל המעשה המשפטי-מוסדי שאפשר לבעז לקחת את רות לאשה. כל הדמויות הפעילות בסצנה זו – גבריות: בעז, הגואל ועשרה אנשים מזקני העיר. עם הולדת התינוק נעלמים הגברים, ובכללם אביו של התינוק, מן הטקסט. התקבלותו הממשית של פרי הבטן נקבעת על-ידי הנשים. ואולם מעניינת ההבחנה בין שלב הכללתו בישראל "קריאת שמו בישראל" לבין קביעתו כ"בן לנעמי". הנשים ככלל הן המכריזות או מביעות משאלה ש"יקרא שמו בישראל". ואילו השכנות, המלוות את סיפורה של נעמי מקרוב, והרואות אותה שתה אותו בחיקה ואומנת לו, הן הקובעות כי הוא בנה.
ורק בסוף – "ותקראנה שמו עובד".

מעשה קריאת שם הבן, החותם את סיפורן הנפתל של נעמי ורות, מפורק לשלושה רכיבים, (המפורטים ברצף הסיפר, אך אינם מהווים בהכרח שלושה שלבים שונים ברצף הזמן המסופר). דרך דוגמה חריגה זו ניתן להתוודע אל מרכיבים בקריאת כל שם: מתן שם לתינוק הוא מעשה תודעתי המתרחש לאחר תהליך טבעי. קוראי השם עוצרים על מנת להגיב אל התינוק, על מנת לדעתו בשם.
במעשה הלשוני של קריאת השם הם מאשרים את מקומו בעם, הם מתייחסים למקומו במשפחה ולבסוף אומרים דבר ביחס אל התינוק כשהוא לעצמו.

קריאה בשמות - שרה פרידלנד בן ארזה
צילום: Tanner Mardis

בחירת שם

מתן שם הוא מעשה בלשון. עתים הוא עתיר משמעות מודעת, עתים – כמעט אקראי. ההורים עשויים להזכיר בשם אירוע הקשור ללידה (כמו שמעידים מדרשי שמותיהם של פרץ, מואב ויעקב בספר בראשית), אירוע שהתרחש בסמוך לה (פלג – "כי בימיו נפלגה הארץ" ) או לבטא בו מאוויים ורגשות (למשל לוי – "הפעם ילוה אישי אלי" ; יוסף – "אסף ה' את חרפתי" ). במקרא רווחו מאוד שמות תיאופוריים, דהיינו שמות שבתוכם מופיע שם הא-ל (כגון אליה, חנניה, בתיה), אך לצדם מצויים בו גם שמות שאינם כאלה. מימי שיבת ציון, ואולי קודם לכן, התפתח הנוהג לקרוא על שמות הסבים.
בין נהגים מקובלים בבחירת שמות ניתן למנות מצד אחד חילופים בין קבוצות שונות: קיימים שמות האופייניים לעדה מסוימת (תימנים: סעדיה; אשכנזים: צבי וכדו'); בקהילות מסוימות נושא כל תינוק מספר שמות, ובאחרות ניתן רק שם אחד לתינוק. מצד שני משתנות המוסכמות מזמן לזמן. חלק מהאפנות הן אפנות שבצליל ובאסתטיקה, כגון הסיומת –ית, שרווחה בשמות בנות לפני כשלושים שנה, או העדפת שמות חד-הברתיים בשנים האחרונות. חלקן אפנות שההיגד שמאחריהן ניכר לעין (אף אם לא כל זוג הורים מודע להיגד זה), כגון הנוהג לקרוא בשמות מקראיים או שלא לקרוא בשמות כאלה, האפנה להעניק שמות שאינם מסגירים את מין התינוק (גל, שיר, אור, זהר), או שמות המסתברים הן בעברית הן באנגלית (כגון אדם, תום, בן) . חריגותו של שם ביחס לחברה שבה הוא ניתן או מקובלותו בה מהוות אמירה – לא בהכרח מודעת – של ההורים.

כובדו של השם – בין תפיסות מאגיות לחברתיות

קיים מתח בין תפיסות הרואות בשם ביטוי של ההורים, שיקוף רגשותיהם או ציפיותיהם בלבד, מול תפיסתו כפעולת דיבור מאגית, שיש בה משום חריצת גורלו של הילד.
ריבוי העיסוק במדרשי שמות ובשינויי שמות בתורה נראה כנוטה למגמה המאגית. כחלק מתפיסת השפה בכלל (המתבטאת למשל במעמדן של ברכות וקללות) בעולם המקראי, נראה כי שם חדש הניתן לאדם במהלך חייו מטה את קורותיו באופן מאגי.
גם בחז"ל מצינו כיוון זה. התפיסה המשתקפת בקטע הבא הלקוח ממדרש תנחומא, מכוונת לגורליותו של השם:

"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" – לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק, כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, כמו שמצינו במרגלים…

מדרש תנחומא, פרשת האזינו, סימן ז

כיוון דומה משתקף מאגדה תלמודית אודות ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי שהיו מהלכים בדרך. ומתוך שהיה ר' מאיר מדייק בשם, הוא לא סמך על בעל הפונדק שאצלו התאכסנו, שכן שמו של פונדקאי זה היה 'כידור'. ר' מאיר למד משמו על רשעותו בשל הדהודו של הפסוק "כי דור תהפוכות המה", ועל כן לא הפקיד בידו ארנקו. חבריו, שלא היו מדייקים בשם, הפקידו בידו ארנקיהם. המשך הסיפור מוכיח כי אכן כיוון ר' מאיר לאמת, והפונדקאי נתגלה כנוכל.

כיוון זה התפתח בעולם הקבלי. הזהר מזכיר פעמים רבות את הביטוי התלמודי "שמא גרים" (=השם גורם). אין הוא מפרש את המלה "שם" באופן מופשט (הרושם שאדם עושה או החותם שהוא מטביע על סביבתו), אלא הוא מתייחס אל שמו הממשי שניתן לו ביום המילה. את קורותיהן של דמויות מקראיות רבות תולה הזהר בשמותיהן.

ברוח זו כותב גם ר' יוסף קארו:

שרזי השמות תלויים במה שאמרו חכמים: "אל תקרי שמות אלא שמות", שמי שנקרא אברהם נוטה לצד עשיית חסד ומי שנקרא יוסף או הוא גיבור בעריות או הוא זן ומפרנס לאחרים, כמו יוסף שזן וכלכל את אביו ואת אחיו, וכן שאר שמות. ואף על פי שקורה שאדם רשע, יש לו שם של צדיק, אותו שם – להגנה הוא, שמכל-מקום יש לו נטיה למדה, שאליה רומז אותו שם…

ר' יוסף קארו, מגיד מישרים, פרשת שמות

האר"י מסביר את עניינם של התנאים לדייק בשם, כפי שנזהר ר' מאיר בסיפור שהובא לעיל, בכך שהשם העולה בדעתם של האב והאם לאחר לידת בנם אינו מקרי. הקדוש ברוך הוא הוא השם בפי ההורים את "השם המוכרח אל הנשמה ההיא".

ברית, זבד הבת
צילום: תמר הרצברג-שוסיוב

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

קביעה זו אומצה ע"י המגיד ממעזריטש, שציין כי גם המנהג המקראי לקרוא על שם המאורע וגם המנהג המקובל בדורו, לקרוא על שמות אבות וקרובים, שורשם בהנחה זו. והוא מאשש את הקביעה כי השם הוא שורש הנשמה, כשהוא מתיחס להתנערותו המהירה של אדם מעסקיו וממחשבותיו כאשר קוראים לו בשמו.

רעיון זה, שיסודו בבעש"ט עצמו, מתפתח אצל ר' אלימלך מליז'נסק. ר' אלימלך כותב כי אין השם חל על גופו של האדם אלא על נשמתו. הוא מביא לכך ראיה: פעמים רבות דחיפת גופו של הישן אינה מועילה להקיצו. ולעומת זאת אם קוראים בשמו, הוא מתעורר מהר יותר. מכך מסיק ר' אלימלך כי נשמתו של האדם, העולה למעלה בעת שנתו, היא הנזעקת להתעורר על ידי השם.
אף המנהג לשנות שם אדם בשעת מחלה קשה או להוסיף לו שם המרמז על רפואה (רפאל, חיים וכד') נובע מהאמונה בכוחו המאגי של השם. ואולם היו שהסתייגו ממעשה זה, כיוון שראו בעת נתינת השם הראשון שמקבל האדם שעה מכוונת וסגולית, שבה יורד אל תודעת ההורים השם המסוים העשוי להעניק חיות לנפש זו. בשינוי השם, לפי גישה זו, עלולים לעקור את חיותו של האדם.

האמונה בכוחו המאגי של השם יצרה גם את הרתיעה מקריאה בשמות רשעים או משמות של מי שמתו בצעירותם.

הכיוון הכללי של דרשות אלה מושך את השם הפרטי לכיוון הלשון המוחלטת. ואולם ניתן לראות גם מגמה יחסית יותר במקורות חז"ליים אחדים:

את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם אחד מה שקוראים לו אביו ואמו ואחד מה שקוראין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו.

מדרש תנחומא, פרשת ויקהל

לפי חלוקה זו אין חפיפה הכרחית בין השם שבו נקרא האדם על-ידי אביו ואמו לבין השם פרי מעלליו. חשיבותו של השם שקנה לעצמו עולה על השמות שבהם נתכנה הן בהולדתו הן על-ידי הסובבים אותו מאוחר יותר, שכן אלו נתפסים כהתוויות חברתיות גרידא, ואילו כוחם של מעשיו הוא – שמו שקנה לעצמו – חשובים לעין ערוך מדימוייו החברתיים או מהציפיות שתלו בו הוריו.

גרסה שונה מעט מופיעה במדרש קהלת רבה:

ג' שמות נקרא לאדם – אחד מה שקראו לו אביו ואמו, ואחד מה שקראו לו אחרים, ואחד מה שקראו לו בספר תולדות ברייתו.

קהלת רבה, פרשה ז, ג

מדרש זה קורא "שם" לא רק לשם שניתן לאדם עם לידתו ולזה שנתכנה בו על-ידי אחרים, אלא גם לאותו גורל עלום שנכתב בספר תולדות ברייתו. המגמה העומדת מאחורי הפרדה זו, מושכת אף היא לראיית השם שבו נקרא האדם על-ידי הוריו כשם שאינו חופף את אשר יארע לו בחייו. השם הרשום בספר תולדות ברייתו הוא המשמעותי, אך הוא גם החסוי שבשלושת השמות.

שרה פרידלנד בן ארזה
צילום: Natalia Y

מילה ומלה

מתן השם ביום ברית המילה מתועד לראשונה בימי הבית השני. והוא מוזכר במקורות יהודיים מתקופת הגאונים.
ייתכן שהצמדת קריאת השם לברית המילה היא ענין טכני. מתוך הרצון להעניק משמעות חגיגית למתן השם, מסמיכים אותו לאירוע הפומבי הראשון המתרחש לאחר הלידה.
אך מעבר לכך, אם רואים במעמד כריתת הברית כניסה לכלל האומה, הכינוי בשם הוא חלק ממעשה החִברות והכנסתו של הפרט, שלא בידיעתו ושלא בבחירתו, לתוך ההקשר התרבותי והלשוני של עמו.

לצד נימוקים אלו, מעניין לבחון את ההקשר הראשון, שבו מודיע הקדוש ברוך הוא על רצונו לכרות ברית עם אברהם. שם נאמרים הדברים הבאים:

אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.
וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.
וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם.
זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר

בראשית י"ז, ד'-י'


המעמד, שבו מודיע הא-ל את בריתו עם אברם, ברית הכוללת הבטחת זרע פורה ורב וארץ, נפתח בשינוי שמו של אברם. "הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים. ולא יקרא עוד את שמך אברם". הסעיף הראשון בברית הוא שינוי השם. אולי כמין סימן ואות לכל ההבטחה הגדולה, לבריתו של אלקים עם אברם, משנה לו אלקים את שמו.
לאחר מניית התחייבויותיו, מופיעה גם הדרישה מאברהם. נפתח דיבור חדש, והפעם הוא פונה, לראשונה, אל אברהם. "זאת בריתי אשר תשמרו". חובת אברהם וזרעו היא חובת מילת הבשר.
מעמד כינון הברית, או לפחות המעמד בו מודיע הא-ל בריתו עם אבי האומה, הוא אפוא גם המעמד, שבו הא-ל משנה את השם שניתן לו מפי אביו -מולידו או אמו-מולידתו.

אברם העברי לא נימול בהיותו בן שמונת ימים, ולא אביו מל אותו. אלקים כורת עמו ברית מילה, והוא בן מאה שנה. במעמד ברית המילה, ולאחר מילת בשרו, הוא נקרא על-ידי אלקים בשם חדש כאילו נולד כאן מחדש. בבריתו של אברהם, כאמור, שינוי השם היה חלק ממעשה הברית – "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים לא יקרא עוד את שמך…" ולא הסתפק הכתוב בכך, ופתח את הציווי על מילת ערלת הבשר בפתיחה חדשה, אף שהיה עדיין נתון בתוך הקשר ציטוט דברי ה' – "ויאמר אלקים אל-אברהם", כאומר, לאברם לא היה ניתן הציווי. לאברהם ניתן.

לעומת ברית אברהם, בנוהג המקובל היום רק לאחר מעשה המילה והברכה שלאחריו – 'ברוך אתה ה' כורת הברית' – מוכרז שמו של הרך רק לאחר שנימול. מה פשר היפוך הסדר הזה?

הברית הראשונה המועברת לדורות נכרתת עם אביו הראשון של העם. השינוי שנעשה בשמו מבטא שלב נוסף בציווי שנצטווה – "לך לך". לאחר שנשלח מארצו, ממולדתו ומבית אביו הוא נקרא לצאת אפילו משמו. רק משהבשיל וחרג מכל המוכר לו, ואפילו משמו, הוא עשוי להיכנס לברית שתיכון לדורות. צאצאיו כבר אינם נדרשים למהפכים כה קיצוניים כדי לכרות ברית עם אלקים. הוא בא עמם בברית, והם יונקים שזה עתה יצאו מרחם אמם. הגדרתם בשם חדש אינה מהווה תנאי לחלות הברית עם אלקים. הם מוכנסים בברית אף קודם היות להם דעת, הגדרה ושם.

מתוך ההנחה שבריתו של אברהם היא הארוע המכונן את צירוף קריאת השם אל מילת הבשר לדורות, אני מבקשת לברר מה משמעות הקשר הפנימי בין מעשה כריתת ברית המעור והמעשה הלשוני של קריאת שם.

בשני המקרים פוצעים פצע על מנת לקיים יחס:
מילת הבשר פוצעת את גופו השלם של התינוק. האב או שליחו מסירים ממנו חלק, ובכך נעשה הרך בן-ברית, כלומר קשור ביחס של מחויבות לאלקיו ולעמו לדורותיו.
בכינוי של אדם או של חפץ בשם, מצמצמים את קיומו בעולם לביטוי אפשרי מסוים. אנשים בוחרים להתוות תוית, סימן או שם למציאות הקיימת מעבר למושגיהם, ובכך להיות מסוגלים לתפוס אותה ולהכילה בתודעתם. כך יוכלו ליצור יחס בעל יציבות מסוימת כלפי מציאות זו. צמצום ההוויה לכדי השם או הסימן הוא מעשה השולל מניה וביה את כל יתר האפשרויות. עם זאת, בחירה כזו, שהכרחית בה מידה מסוימת של שרירותיות, היא המאפשרת יחס מושגי אל ההויה שבה מדובר, קשר המתרחש מעבר למגע החושי והמיידי.

על אף הדמיון שבין שתי פעולות אלו, המצמצמות על מנת ליצור יחס, מעניין לשים לב להבדל התודעתי ביניהן:
הסרת ערלת הבשר היא מעשה אחיד וסתום מבחינת העושה אותו. הוא עשוי להתקיים מתוך תודעה המצייתת לצו האלקי, ללא שום תודעה נוספת. ההורים המחליטים למול את בנם אינם מתלבטים מה לכרות ומה להשאיר.חוויתם המרכזית היא חושית. הם חווים את עצם ההכאבה שבפציעת בנם, ולצדה לפעמים מתלוות משמעויות נוספות.
לעומת זאת, במעשה בחירת השם אין צד חושי מובהק. התמודדותם של ההורים היא התמודדות תודעתית מורכבת, מושגית ולשונית. במודע בוחרים ההורים מתוך אינסוף מושגים ואסוציאציות, צלילים ודמויות בשם האחד, שדרכו ירצו להתיחס אל הלא-נודע, מחוז כל האפשרויות, שלפניהם.

קריאת שמות לילדים - שרה פרידלנד בן ארזה
צילום: תמר ושילה כנרתי

יהיו כמובן הורים, שעבורם מעשה הצמצום הראשון, החושי והפוגע בתום הגוף והפוער אותו כלפי קשר וברית דם ובשר עם עם, עדה וא-ל, הוא יהיה המעשה המשמעותי יותר עבורם. עבורם תהיה נתינת השם משנית. כנראה, זוהי התפיסה המוטעמת יותר בטקס המוכר. במרכז מתרחשת מילת הערלה. לרוב רגע המילה הוא שיאו של האירוע.
ואולם ישנם הורים, שמרכזו של האירוע עבורם הוא מעשה היצירה שבנתינת השם. המתח מבחינת אנשים מן הזן הזה גובר והולך עד הרגע שבו מוכרז השם.

אני נמנית עם בני הקבוצה השניה.
לא ילדתי תאומים, ובכל זאת, כל אחד מהריונותי ולידותי היה כפול. לצד כל הריון שבבטני התקיים הריון סמוי של שם. לפני צירי הלידה או אחריהם התחבטו חבלי השם. ואז הגיע הרגע המרגש, עבורי כמעט כלידה הגופנית, שבו נתגלה השם.


אפילו אלקים, המתואר בסיפור הבריאה כמי שברא את המציאות כולה לסוגיה ולמיניה, מול הפלא הזה, כוחו היוצר של האדם המוליד שמות, מתגלה בהשתוממותו או בסקרנותו כביכול –

וַיִּצֶר ה' אלקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ

ולאחר מכן מופיע האישור –

וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.


*המאמר פורסם בספר של בית המדרש עלמא: קבלת פנים – שמחת הבת וברית המילה, (עורכת: עלמה כהן-ורדי), עלמא וידיעות אחרונות 2002.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת:

משוררת ('אנא בשם', עם עובד תשס"ו; 'חוט של חסר', הקיבוץ המאוחד תשע"ג; 'והרי הנר', עמדה תשפ"ג) וכותבת הגות ('יהי; מילים כמעשים', מוסד ביאליק תשע"ה; 'לך תפילתי ואני; בין סידור ללב', כרמל תשפ"ג).
עורכת ספרים (לאחרונה ערכה את ביאור התנ"ך של הרב שטינזלץ), כותבת ומרצה בנושאי חסידות, ניגון, פיוט, מדרש ומגדר ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת.
לימדה בבתי-מדרש פלורליסטיים ובמדרשות לנשים. היום מלמדת חסידות מטעם בית מדרש אלול בביתה, וכן מלמדת כתיבה יוצרת לאור מקורות יהודיים בבית המדרש לנשים 'קול מבשר' ובביתה.
כלת פרס שר החינוך ליצירה בתחום התרבות היהודית בשנת תשע"ו, וכלת פרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן לשנת תשפ"ב.

(צילום: מיכה שמחון)

פוסטים נוספים מאת שרה פרידלנד בן ארזה

ד' בסיון תש"ף 27.5.2020
גלויה מארחת
שרה פרידלנד בן-ארזה
מאין ידע רבי נחמן כי התחברות של שני דברים הוא על ידי ניגון ושיר? על תפקידה של מוזיקה בחתונה לפי רבי נחמן.
י״ד באלול תשפ״ג 31.8.2023
גלויה מארחת
שרה פרידלנד בן ארזה
חוֹחַ אַחַר חוֹחַ לְזַמֵּר/ עֹמֶק לִפְנִים מֵעֹמֶק לְרַקֵּד
ח' בשבט תשפ"א 21.1.2021
גלויה מארחת
שרה פרידלנד בן-ארזה
הצעה לשבע מֵעֵין בְּרָכוֹת השומרות על גבולות ההלכה והשפה המסורתית, מאפשרות לנשים להשתתף בשמחה ומתאימות לאלו המבקשים אפשרות אחרת לברך על שמחת האיחוד.
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
גלויה מארחת
שרה פרידלנד בן-ארזה
משמעות הקשר בין כריתת הברית הגופנית והמעשה הלשוני של קריאת השם. מהברית שכורת ה' עם אברהם דרך מדרשים ועד ברית המילה היום.
י״ד אלול תשפ״ג 31.8.2023
גלויה מארחת
שרה פרידלנד בן ארזה
כְּמוֹ לֹא חָצְצוּ חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים,/ אֶחָד הָיָה הַקּוֹל.
כ"ד בכסלו תש"ף 22.12.2019
גלויה מארחת
שרה פרידלנד בן ארזה
שְׁכִינָה עוֹדֶנָּה מְבַכָּה מְנַהֶמֶת כַּיּוֹנָה בֵּין חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָיִם. כָּל יוֹם שֶׁאֵין הַבַּיִת נִבְנֶה, הוֹלֵךְ וּפוֹשֶׂה בוֹ חֻרְבָּן

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם